רוח הנצרות וגורלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רוח הנצרות וגורלה
הוספה למועדפים

רוח הנצרות וגורלה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ג.ו.פ. הגל

גיאורג וילהלם פרידריך הגל (בגרמנית: Georg Wilhelm Friedrich Hegel;‏ 27 באוגוסט 1770 – 14 בנובמבר 1831) היה פילוסוף גרמני, ממייסדי האידאליזם הגרמני ומחשובי ההוגים במוצאי עידן הנאורות.
 
הגותו של הגל תרמה רבות לעיצוב עולם הפילוסופיה במאה ה-19, עד כי בחוגים מסוימים היה קשה להביע דעות המנוגדות לה. לשיטתו הייתה השפעה מכרעת גם על אסכולות פילוסופיות שבעיקרן נוגדות לו, כדוגמת האקזיסטנציאליזם והמטריאליזם הדיאלקטי של קרל מרקס.
 
הגותו הפוליטית של הגל השפיעה על זרמים פילוסופיים ופוליטיים מהימין ומהשמאל, ובפרט על הלאומיות, הפאשיזם (בעיקר בתיווכו של ג'ובני ג'נטילה) והקומוניזם.

תקציר

אין ספק שמבין "כתבי השחרות התיאולוגים" של ג.ו.פ. הגל (1770-1831), החשוב, המקיף והבשל ביותר הוא רוח הנצרות וגורלה (1800-1798). החיבור מתמודד עם שאלת יחסה של התיאולוגיה הנוצרית עם מוסר התבונה של הנאורות, בעיקר בגרסתו הקאנטיאנית. סוגיה זו מבוררת בחיבור זה לא באופן ישיר אלא על ידי הצעתה של סכמה היסטורית-פילוסופית המתחקה אחר הופעתו של ישו כדמותו של מהפכן הצומחת מתוך וכנגד רוחה של היהדות. מאפייניה הבולטים של רוח היהדות לטענת הגל הם שעבוד מוחלט לאדון בלתי נראה, ניכור לטבע ויופיו, עוינות וזרות מתמדת לאחר הלא-יהודי. מאפיינים אלון גולמו כולם במעשהו המכונן של אברהם, אבי האומה היהודית, המתואר כפעולת "התנתקות הקורעת את קשרי החיים בצוותא ואת האהבה; את מכלול זיקותיו לאדם ולטבע, את היחסים הנפלאים של ימי נעוריו השליך אחר גוו".
כנגד תיאור חריף זה של היהדות מציג הגל את ישו ובשורתו כמושתתים על האהבה ככוח המפייס את כל אותם קרעים ברוחה של היהדות שלא היה בה העוז לאמץ בשורה זו, מה שהוביל לכינונה של הנוצרית. אולם גם בנצרות עוותה בשורתו של ישו והתאבנה אל תוך דת ממוסדת, תהליך שאפשר לראות בו את "התייהדותה" ההכרחית של הנצרות שהשתחררות ממנה וחזרה אל הבשורה המקורית של ישו הופכים עתה למשימתה של הפילוסופיה עצמה, לא של הדת.
עושרו הרעיוני הרב של חיבור חשוב זה איננו מסתכם רק בהצעה של מסגרת היסטורית-פילוסופית להבנה של היחס יהדות נצרות ומיקומו בפרובלמטיקה של הנאורות ויחסה של זו לדת, שכן זהו חיבור שקשה למצוא טוב ממנו להתוודעות למחשבתו המורכבת והסבוכה של הגל הבוגר. החיבור חושף בפני הקורא לא רק את מוטיבציית היסוד שמניעה את מחשבתו אלא גם את עיצובם הראשוני של האמצעיים המושגיים שדרכה הוא מתאר ומספק לה הצדקה.
 
באחרית הדבר שצורפה לתרגום עומד בהרחבה ד"ר פיני איפרגן, מהאוניברסיטה העברית בירושלים, על היבט זה באמצעות ניתוח ותיאור של השלבים המכריעים שעובר הגל לקראת ניסוחה הראשוני של עמדתו הבשלה. 

פרק ראשון

1
 
דברי ימי העם היהודי ראשיתם באברהם, והוא אביהם הקדמון האמיתי של היהודים, כלומר רוחו היא האחדות, הנפש, ששלטה בכל גורלות צאצאיו. רוח זו מופיעה בתצורות שונות, בהתאם למאבקים שנאבקה בכוחות שונים, או בהתאם למהות הזרה שהטמיעה לתוכה ושטימאה אותה כאשר הוכרעה, אם בכוח הזרוע ואם בעקבות פיתוי. היא מופיעה אפוא בצורות שונות של מאבק וכלי זין, או באופן שבו היא נושאת את כבליו של החזק ממנה; צורה זו מכוּנה ״גורל״.
ממהלך התפתחותו של המין האנושי טרם זמנו של אברהם, מן התקופה החשובה הזו שבה שאפה הגולמיות, שנבעה מאובדן מצב הטבע, לשוב בדרכים שונות אל האחדות שנהרסה — מן המהלך הזה לא נותרו בידינו אלא עקבות אפלים מעטים. המבול בימיו של נח הותיר ודאי קרע עמוק בנפשם של בני האדם והוליד ודאי חוסר אמון גמור כלפי הטבע,2 שלפנים היה נוח לבריות או שליו, ועתה סטה משיווי המשקל של יסודותיו וגמל למין האנושי, שנתן בו את אמונו, באיבה משחיתה שאין לעמוד בפניה ואין איש יכול לה, ולא חס בזעמו על דבר, לא הבחין הבחנות שהאהבה הייתה עשויה להבחין, אלא השית את חורבנו הפראי בכול. ההיסטוריה רומזת על אי–אלו תופעות, אי–אלו תגובות נגד לרושם שהותיר אותו קטל אנושות מקיף שחוללו גורמים עוינים. כדי שיוכל האדם לעמוד בפני התפרצויותיו של הטבע העוין, יש לשלוט בו; והואיל ואין השלם המפוצל מתפצל אלא לאידיאה ולממשות, נמצאת האחדות העליונה של השליטה באחד מן השניים: בדבר–מה נחשב או בדבר–מה ממשי. נח שיקם את העולם השסוע בדבר–מה נחשב; את האידיאל הנחשב שלו עשה לישות (Seiende), ואז הציב לעומתה את הכול כנחשב, כלומר נשלט; [הישות הזו] הבטיחה לו שהיסודות המשרתים אותה יישארו מרוסנים בגבולותיהם, ולפיכך לא ישוב עוד המבול להשחית את בני האדם. מבין הבריות המוכשרות לאופן כזה של שליטה חל על בני האדם החוק, הציווי, לרסן את עצמם ולא לרצוח זה את זה; מי שעובר על ההגבלה הזו נופל תחת עוצמתה של אותה ישות ונעשה אפוא חסר חיים. על היותו נשלט באופן הזה מפצה את האדם, בין היתר, שליטתו בבעלי החיים; ואולם אף אם השליטה הזו בטבע התירה לאדם להרוס ולהמית את החי והצומח, והפכה את האיבה [בין האדם לטבע] שנבעה מן המצוקה לשליטה מתוקף חוק, עדיין נשמר כבוד החיים מכוח האיסור לאכול את דמן של החיות, משום שהחיים מצויים בו, משום שנפשם של בעלי החיים מצויה בו (בראשית ט׳, 4).
נמרוד, שלא כנח (אם יורשה לי לצרף כאן לידיעותינו מספר תורת משה גם את תיאורו של יוספוס [פלביוס] לסיפור נמרוד, כפי שהוא מופיע בספרו קדמוניות היהודים, ספר I, פרק 4), הציב את האחדות באדם והועיד לו את תפקיד הישות ההופכת כל ממשות אחרת לדבר–מה נחשב, כלומר הורגת ושולטת; מטרתו הייתה לשלוט בטבע במידה כזו שלא יוכל עוד לסכן את בני האדם; הוא התייצב בעמדת מגננה כנגד הטבע, ״היה נועז והתפאר בעוצמת ידו. הוא איים שאם יחפוץ אלוהים להביא בשנית מבול על הארץ, לא יחסוך עוצמה ואמצעים ויקום נגדו; שגמר בלבו לבנות מגדל וראשו מתנשא לגובה רב, שנחשולי המים והגלים לעולם לא יוכלו לגאות אליו, ובכך לנקום את שקיעת אבותיו (על פי מסורת אחרת, של אאוּפּוֹלֶמוס אצל אוזביוס,3 הדור ששרד את המבול הוא שבנה את המגדל); נמרוד שכנע את בני האדם שאת הדברים הטובים השיגו באמצעות עוז לבם ועוצמת ידם; וכך שינה את פני הדברים וייסד בתוך זמן קצר שלטון טיראני״.4 הוא איחד את בני האדם, שנעשו חסרי אמון ומנוכרים זה לזה וביקשו לפוץ לכל עבר. ואולם, לא עלה בידו להשיב את חיי החברה המאושרים של בני אדם הרוחשים אמון איש לרעהו ולטבע; אמנם עלה בידו לשומרם יחדיו, אך בכוח הזרוע. הוא התגונן מפני המים באמצעות חומות; הוא היה צייד ומלך. וכך נאלצו היסודות, בני האדם ובעלי החיים, במאבקם במצוקה, לשאת את חוקיו של החזק מהם המתבטא כאן, עם זאת, כישות חיה.
נח התגונן מפני העוצמה העוינת בכך שכפף אותה ואת עצמו תחת עוצמה גבוהה יותר, ואילו נמרוד — בכך שאילף אותה בעצמו. שניהם חתמו עם האויב על הסכם שלום של מצוקה והנציחו בכך את האיבה. איש מהם לא התפייס עם האויב, שלא כזוג יפה מהם, דֶאוּקַליוֹן ופּירָה,5 שלאחר המבול של ימיהם הזמינו את בני האדם לשוב ולהתיידד עם העולם, עם הטבע, והשכיחו מהם את המצוקה והאיבה באמצעות שמחה והנאה, חתמו על הסכם שלום של אהבה, היו לאבות הקדמונים של אומות יפות יותר, ועשו את תקופתם לאֵם של טבע שחידש את נעוריו ושמר על עלומיו.
אברהם נולד בכּשׂדים, וכבר בנעוריו נטש עם אביו את ארץ מולדתו. עתה, במישורי מסופוטמיה, התנתק כליל גם ממשפחתו, במטרה להיעשות אדם עצמאי ובלתי תלוי לחלוטין, במטרה להיעשות בעצמו ראש שבט. הוא עשה זאת בלא שסבל פגיעה או התכחשות, ובלי הכאב החושף, בעקבות עוול או התאכזרות, את הצורך המתמשך של האהבה, אשר בהיותה אמנם פגועה, אך לא אבודה, היא תרה אחר מולדת חדשה שבה תוכל ללבלב ולשמוח בעצמה. המעשה הראשון שהפך את אברהם לאב קדמון של אומה הוא התנתקות הקורעת את קשרי החיים בצוותא ואת האהבה. את מכלול זיקותיו לאדם ולטבע, את היחסים הנפלאים של ימי נעוריו (יהושע כ״ד, 3), השליך אחרי גֵּווֹ.
גם קדמוס,6 דנאוס7 ואחרים נטשו את ארץ מולדתם, ואולם הם עשו זאת לאחר מאבק; הם תרו אחר חבל ארץ שיהיו בו חופשיים, כדי שיוכלו לאהוב. ואילו אברהם ביקש שלא לאהוב ועל ידי כך להיות חופשי. ההם ביקשו חיים באחדות יפה ונטולת רבב, שלא נמצאה להם עוד בארצם, ונשאו עמם את האלים האלה, ואילו אברהם ביקש להשתחרר מיחסים אלה ממש. ההם פיתו באמנויות ובנהגים עדינים את ילידי המקום [שבו השתקעו], התבוללו בהם והפכו לעם מאושר וחברותי. ואילו אותה הרוח שנשאה את אברהם הרחק מקרוביו היא שהדריכה אותו ביחסיו עם האומות הזרות שנקרו בדרכו במהלך חייו — רוח השימור העצמי בניגוד חמור לכל דבר אחר, דבר–מה נחשב שרומם לכלל אחדות שלטת על הטבע האינסופי העוין, שכן אין עוינות מופיעה אלא ביחסי שליטה. אברהם שוטט עם עדריו אנה ואנה בארץ חסרת גבולות, אך לא קירב אליו חלקת אדמה זו או אחרת מתוקף שעיבד והשביח אותה. אילו עשה כן היה נקשר אליה והופך אותה לחלק מעולמו שלו. האדמה שימשה רק מרעה לעדריו. המים נחו במעיינות עמוקים בלי תנועת חיים; ברוב עמל נדלו המים, נרכשו בכסף רב או במאבקים — קניין שנרכש מתוך אילוץ, צורך קיומי לו ולמקנהו. את החורשה,8 אשר לא אחת העניקה לו צל וקרירות, נטש עד מהרה; אמנם חווה שם התגלויות, הופעות של מושאו הנעלה, אך הוא לא שהה בה עם האהבה שהייתה עשויה להופכה ראויה לאלוהות. זר היה על פני הארץ, זר לאדמה ולבני האדם גם יחד. מאז ומעולם היה ונשאר זר בין בני האדם, ועם זאת לא חי מרוחק מהם ובלתי תלוי בהם במידה כזו שלא נדרש לדעת עליהם דבר או לבוא עמם ביחסים. הארץ כבר הייתה מאוכלסת למדיי, ותכופות נקרו בדרכו במסעותיו בני אדם שהיו מאוגדים בשבטים קטנים. אך הוא לא חָבַר לשום התאגדות כזו; אף על פי שנזקק לתבואתם, סירב להיכנע לגורל שהציע לו חיי שיתוף קבועים. הוא נשאר נאמן להתבדלותו ואף הבליטהּ בסימן שנתן בבשרו ובבשר צאצאיו. בקרב חזקים ממנו, כמו במצרים או בגְרָר, במחיצתם של מלכים שלא חרשו רעה, היה חשדן והשיג את מטרותיו בעורמה ובאמירות כפולות משמעות; ואילו בשעה שסבר שידו על העליונה, למשל כשלחם מול חמשת המלכים, הכה בחרב. כשלא נשקפה לו כל סכנה, הקפיד לפעול על פי חוק. את שנזקק לו — קנה; בשום אופן לא הסכים לקבל חינם מעפרון הנדיב את חלקת הקבר בשביל שרה. במגעיו עם השווים לו נמנע מלהחדיר ליחסים רגשות תודה. לבנו לא התיר לשאת אישה מבנות כנען, אלא לקח לו אישה מקרב בני משפחתו אשר חיו הרחק משם.
כדי שהעולם המנוגד לו לחלוטין לא יהיה מוחזק בעיניו כאין, חשב אותו לנישא בידי אלוהים זר לעולם, אלוהים שדבר בטבע אינו חלק ממנו, אלא הכול נשלט בידיו. גם אברהם, שבבחינת מנוגד לעולם כולו לא יכול היה להיות בעל דרגת קיום גבוהה משל האיבר האחר בניגוד, גם הוא נישא בידי אלוהים. יתרה מזו, רק באמצעות אלוהים יש לו זיקה מתווכת אל העולם, וזה אופן הקישור היחיד אל העולם שאפשרי עבורו. האידיאל שלו שִעבד למענו את העולם, נתן לו מן העולם ככל שהיה נחוץ לו, והעניק לו ביטחון אל מול שאר הדברים. רק לאהוב לא היה יכול; אפילו אהבתו היחידה, אהבתו לבנוֹ, אפילו תקוותו לצאצאים — האופן היחיד להרחיב את הווייתו (Sein), האופן היחיד של אלמוות שהכיר וקיווה לו — יכלה להעיק עליו, להציק לנפשו המתבדלת ולא לתת לה מנוח, עד שפעם בא לידי כך שביקש להרוס אפילו את האהבה הזו, ורק הוודאות שבהרגשה, שאין בעוצמתה של האהבה הזו כדי למנוע ממנו את היכולת לשחוט את בנו אהובו במו ידיו, השקיטה את נפשו.
מאחר שאברהם לא יכול היה לממש אפילו את הזיקה היחידה שהייתה אפשרית עבורו אל העולם האינסופי והמנוגד לו, את השליטה, היא הועברה אל האידיאל שלו. אמנם אף הוא עצמו היה תחת שליטתו של האידיאל, אך האידיאה שכנה ברוחו והוא שירת אותה, ועל כן נטה לו האידיאל חסד; ומאחר ששורש האלוהות שלו היה טמון בבוז שרחש לעולם כולו, נשא הוא לבדו חסד לפניה. על כן, האלוהים של אברהם שונה מעיקרו מן התְרָפִים ומאלוהי האומה. אכן, גם משפחה הסוגדת לתרפים שלה ואומה הסוגדת לאלוהיה מתבדלות, מחלקות את האחדותי ומדירות את האחרים מחלקן; אך בה–בעת הן מכירות בקיומם של חלקים אחרים; אין הן שומרות לעצמן את חסר הגבולות ואין הן מנדות ממנו את כל השאר, אלא מקנות לאחרים זכויות שוות ומכירות בתרפים ובאלים שלהם כתרפים ואלים. ואילו באל הקנאי של אברהם וצאצאיו הייתה טמונה הדרישה הנוראה, שאין אלוהים אחרים על פניו ושלאומה הזו לבדה יש אלוהים.
אך משהוענקה לצאצאיו האפשרות לממשות שתהיה מנותקת פחות מן האידיאל שלהם, כאשר הם עצמם היו חזקים דיים לממש את אידיאת האחדות שלהם, או–אז שלטו שלטון חסר רחמים בעריצות הגסה והקשה ביותר המכריתה עד היסוד כל חיים; כי רק מעל המוות מרחפת האחדות. הנה כי כן נקמו בני יעקב באכזריות שטנית את הפגיעה בכבוד אחותם, אף על פי שאנשי שכם ניסו לכפר עליה ברוחב לב שאין כדוגמתו. דבר–מה זר נטמע במשפחתם, ביקש להיקשר אליהם ולהפר בכך את התבדלותם. מחוץ לאחדות האינסופית, שלדבר זולתם, הנבחרים, אי–אפשר שיהיה בה חלק — מחוץ לאחדות הזו הכול חומר (ראשה של הגורגונה9 הפך הכול לאבן), דהיינו דבר–מה חסר אהבה וחסר זכויות, דבר–מה ארור, שמיד כשיש להם די כוח הם אף מתייחסים אליו ככזה ומקצים לו את המקום הראוי לו אם הוא מבקש לנוע.
כאשר היה יוסף למושל במצרים הוא הנהיג הייררכיה פוליטית, שבה התייחסו כל המצרים אל מלכם באותו היחס שבו מתייחסים על פי האידיאה שלו כל הדברים אל אלוהיו, כלומר הוא מימש את האלוהות שלו. באמצעות התבואה שהעבירו לידיו, ושבה כלכל אותם במצוקת הרעב, נטל את כל כספם, אחר כך את כל מקנם, את סוסיהם, את כבשיהם, את עזיהם, את בקרם ואת חמוריהם, אחר כך את כל אדמתם ואותם גופם; את קיומם כולו עשה לרכושו של המלך.
לגורל שבו נאבק אברהם, ושגם יעקב עוד נאבק בו — מגורים במקום קבוע, היקשרות לעם — נכנע לבסוף יעקב; וככל שנקלע לכך נגד רוחו, מתוך מצוקה ובאקראי, כן כבדה ודאי השפעת הדבר עליו ועל צאצאיו. הרוח שחילצה אותם מן העבדות הזו ועשתה אותם בהמשך לעם פועלת ומתפתחת מכאן ואילך בקשרים רבים משהיו לה בהופעתה אצל המשפחות [היהודיות] בימים שעוד היו פשוטות יותר, ולפיכך מתאפיינת באופן מוגדר יותר ובתוצאות מגוונות יותר.
כמו בדיוננו עד כה, אין כאן מקום לדבר על האופן שבו אנו עשויים לתפוס בשכלנו את מאורע השחרור של בני ישראל. להפך, רוחם של היהודים פעלה במאורע הזה בהלימה לאופן שבו הוא נכח בפנטזיה שלהם ובחייהם הזוכרים. כאשר אסף משה — חסיד בודד של רעיון שחרור עמו — את זקני ישראל ובישר להם על תוכניותיו, לא מצא ייעודו האלוהי את הכשרו לא בשנאת נפש לחיי הדיכוי ולא בכמיהה לאוויר ולחירות, כי אם בכמה אותות שעשה לעיניהם, אותות שחרטומי מצרים חזרו עליהם לאחר מכן. מעשיהם של משה ואהרון משפיעים על אחיהם באותו האופן שהשפיעו על המצרים, דהיינו כעוצמה, ואנו רואים שהמצרים מתגוננים מפני כניעה באותם האמצעים ממש...

ג.ו.פ. הגל

גיאורג וילהלם פרידריך הגל (בגרמנית: Georg Wilhelm Friedrich Hegel;‏ 27 באוגוסט 1770 – 14 בנובמבר 1831) היה פילוסוף גרמני, ממייסדי האידאליזם הגרמני ומחשובי ההוגים במוצאי עידן הנאורות.
 
הגותו של הגל תרמה רבות לעיצוב עולם הפילוסופיה במאה ה-19, עד כי בחוגים מסוימים היה קשה להביע דעות המנוגדות לה. לשיטתו הייתה השפעה מכרעת גם על אסכולות פילוסופיות שבעיקרן נוגדות לו, כדוגמת האקזיסטנציאליזם והמטריאליזם הדיאלקטי של קרל מרקס.
 
הגותו הפוליטית של הגל השפיעה על זרמים פילוסופיים ופוליטיים מהימין ומהשמאל, ובפרט על הלאומיות, הפאשיזם (בעיקר בתיווכו של ג'ובני ג'נטילה) והקומוניזם.

עוד על הספר

רוח הנצרות וגורלה ג.ו.פ. הגל
1
 
דברי ימי העם היהודי ראשיתם באברהם, והוא אביהם הקדמון האמיתי של היהודים, כלומר רוחו היא האחדות, הנפש, ששלטה בכל גורלות צאצאיו. רוח זו מופיעה בתצורות שונות, בהתאם למאבקים שנאבקה בכוחות שונים, או בהתאם למהות הזרה שהטמיעה לתוכה ושטימאה אותה כאשר הוכרעה, אם בכוח הזרוע ואם בעקבות פיתוי. היא מופיעה אפוא בצורות שונות של מאבק וכלי זין, או באופן שבו היא נושאת את כבליו של החזק ממנה; צורה זו מכוּנה ״גורל״.
ממהלך התפתחותו של המין האנושי טרם זמנו של אברהם, מן התקופה החשובה הזו שבה שאפה הגולמיות, שנבעה מאובדן מצב הטבע, לשוב בדרכים שונות אל האחדות שנהרסה — מן המהלך הזה לא נותרו בידינו אלא עקבות אפלים מעטים. המבול בימיו של נח הותיר ודאי קרע עמוק בנפשם של בני האדם והוליד ודאי חוסר אמון גמור כלפי הטבע,2 שלפנים היה נוח לבריות או שליו, ועתה סטה משיווי המשקל של יסודותיו וגמל למין האנושי, שנתן בו את אמונו, באיבה משחיתה שאין לעמוד בפניה ואין איש יכול לה, ולא חס בזעמו על דבר, לא הבחין הבחנות שהאהבה הייתה עשויה להבחין, אלא השית את חורבנו הפראי בכול. ההיסטוריה רומזת על אי–אלו תופעות, אי–אלו תגובות נגד לרושם שהותיר אותו קטל אנושות מקיף שחוללו גורמים עוינים. כדי שיוכל האדם לעמוד בפני התפרצויותיו של הטבע העוין, יש לשלוט בו; והואיל ואין השלם המפוצל מתפצל אלא לאידיאה ולממשות, נמצאת האחדות העליונה של השליטה באחד מן השניים: בדבר–מה נחשב או בדבר–מה ממשי. נח שיקם את העולם השסוע בדבר–מה נחשב; את האידיאל הנחשב שלו עשה לישות (Seiende), ואז הציב לעומתה את הכול כנחשב, כלומר נשלט; [הישות הזו] הבטיחה לו שהיסודות המשרתים אותה יישארו מרוסנים בגבולותיהם, ולפיכך לא ישוב עוד המבול להשחית את בני האדם. מבין הבריות המוכשרות לאופן כזה של שליטה חל על בני האדם החוק, הציווי, לרסן את עצמם ולא לרצוח זה את זה; מי שעובר על ההגבלה הזו נופל תחת עוצמתה של אותה ישות ונעשה אפוא חסר חיים. על היותו נשלט באופן הזה מפצה את האדם, בין היתר, שליטתו בבעלי החיים; ואולם אף אם השליטה הזו בטבע התירה לאדם להרוס ולהמית את החי והצומח, והפכה את האיבה [בין האדם לטבע] שנבעה מן המצוקה לשליטה מתוקף חוק, עדיין נשמר כבוד החיים מכוח האיסור לאכול את דמן של החיות, משום שהחיים מצויים בו, משום שנפשם של בעלי החיים מצויה בו (בראשית ט׳, 4).
נמרוד, שלא כנח (אם יורשה לי לצרף כאן לידיעותינו מספר תורת משה גם את תיאורו של יוספוס [פלביוס] לסיפור נמרוד, כפי שהוא מופיע בספרו קדמוניות היהודים, ספר I, פרק 4), הציב את האחדות באדם והועיד לו את תפקיד הישות ההופכת כל ממשות אחרת לדבר–מה נחשב, כלומר הורגת ושולטת; מטרתו הייתה לשלוט בטבע במידה כזו שלא יוכל עוד לסכן את בני האדם; הוא התייצב בעמדת מגננה כנגד הטבע, ״היה נועז והתפאר בעוצמת ידו. הוא איים שאם יחפוץ אלוהים להביא בשנית מבול על הארץ, לא יחסוך עוצמה ואמצעים ויקום נגדו; שגמר בלבו לבנות מגדל וראשו מתנשא לגובה רב, שנחשולי המים והגלים לעולם לא יוכלו לגאות אליו, ובכך לנקום את שקיעת אבותיו (על פי מסורת אחרת, של אאוּפּוֹלֶמוס אצל אוזביוס,3 הדור ששרד את המבול הוא שבנה את המגדל); נמרוד שכנע את בני האדם שאת הדברים הטובים השיגו באמצעות עוז לבם ועוצמת ידם; וכך שינה את פני הדברים וייסד בתוך זמן קצר שלטון טיראני״.4 הוא איחד את בני האדם, שנעשו חסרי אמון ומנוכרים זה לזה וביקשו לפוץ לכל עבר. ואולם, לא עלה בידו להשיב את חיי החברה המאושרים של בני אדם הרוחשים אמון איש לרעהו ולטבע; אמנם עלה בידו לשומרם יחדיו, אך בכוח הזרוע. הוא התגונן מפני המים באמצעות חומות; הוא היה צייד ומלך. וכך נאלצו היסודות, בני האדם ובעלי החיים, במאבקם במצוקה, לשאת את חוקיו של החזק מהם המתבטא כאן, עם זאת, כישות חיה.
נח התגונן מפני העוצמה העוינת בכך שכפף אותה ואת עצמו תחת עוצמה גבוהה יותר, ואילו נמרוד — בכך שאילף אותה בעצמו. שניהם חתמו עם האויב על הסכם שלום של מצוקה והנציחו בכך את האיבה. איש מהם לא התפייס עם האויב, שלא כזוג יפה מהם, דֶאוּקַליוֹן ופּירָה,5 שלאחר המבול של ימיהם הזמינו את בני האדם לשוב ולהתיידד עם העולם, עם הטבע, והשכיחו מהם את המצוקה והאיבה באמצעות שמחה והנאה, חתמו על הסכם שלום של אהבה, היו לאבות הקדמונים של אומות יפות יותר, ועשו את תקופתם לאֵם של טבע שחידש את נעוריו ושמר על עלומיו.
אברהם נולד בכּשׂדים, וכבר בנעוריו נטש עם אביו את ארץ מולדתו. עתה, במישורי מסופוטמיה, התנתק כליל גם ממשפחתו, במטרה להיעשות אדם עצמאי ובלתי תלוי לחלוטין, במטרה להיעשות בעצמו ראש שבט. הוא עשה זאת בלא שסבל פגיעה או התכחשות, ובלי הכאב החושף, בעקבות עוול או התאכזרות, את הצורך המתמשך של האהבה, אשר בהיותה אמנם פגועה, אך לא אבודה, היא תרה אחר מולדת חדשה שבה תוכל ללבלב ולשמוח בעצמה. המעשה הראשון שהפך את אברהם לאב קדמון של אומה הוא התנתקות הקורעת את קשרי החיים בצוותא ואת האהבה. את מכלול זיקותיו לאדם ולטבע, את היחסים הנפלאים של ימי נעוריו (יהושע כ״ד, 3), השליך אחרי גֵּווֹ.
גם קדמוס,6 דנאוס7 ואחרים נטשו את ארץ מולדתם, ואולם הם עשו זאת לאחר מאבק; הם תרו אחר חבל ארץ שיהיו בו חופשיים, כדי שיוכלו לאהוב. ואילו אברהם ביקש שלא לאהוב ועל ידי כך להיות חופשי. ההם ביקשו חיים באחדות יפה ונטולת רבב, שלא נמצאה להם עוד בארצם, ונשאו עמם את האלים האלה, ואילו אברהם ביקש להשתחרר מיחסים אלה ממש. ההם פיתו באמנויות ובנהגים עדינים את ילידי המקום [שבו השתקעו], התבוללו בהם והפכו לעם מאושר וחברותי. ואילו אותה הרוח שנשאה את אברהם הרחק מקרוביו היא שהדריכה אותו ביחסיו עם האומות הזרות שנקרו בדרכו במהלך חייו — רוח השימור העצמי בניגוד חמור לכל דבר אחר, דבר–מה נחשב שרומם לכלל אחדות שלטת על הטבע האינסופי העוין, שכן אין עוינות מופיעה אלא ביחסי שליטה. אברהם שוטט עם עדריו אנה ואנה בארץ חסרת גבולות, אך לא קירב אליו חלקת אדמה זו או אחרת מתוקף שעיבד והשביח אותה. אילו עשה כן היה נקשר אליה והופך אותה לחלק מעולמו שלו. האדמה שימשה רק מרעה לעדריו. המים נחו במעיינות עמוקים בלי תנועת חיים; ברוב עמל נדלו המים, נרכשו בכסף רב או במאבקים — קניין שנרכש מתוך אילוץ, צורך קיומי לו ולמקנהו. את החורשה,8 אשר לא אחת העניקה לו צל וקרירות, נטש עד מהרה; אמנם חווה שם התגלויות, הופעות של מושאו הנעלה, אך הוא לא שהה בה עם האהבה שהייתה עשויה להופכה ראויה לאלוהות. זר היה על פני הארץ, זר לאדמה ולבני האדם גם יחד. מאז ומעולם היה ונשאר זר בין בני האדם, ועם זאת לא חי מרוחק מהם ובלתי תלוי בהם במידה כזו שלא נדרש לדעת עליהם דבר או לבוא עמם ביחסים. הארץ כבר הייתה מאוכלסת למדיי, ותכופות נקרו בדרכו במסעותיו בני אדם שהיו מאוגדים בשבטים קטנים. אך הוא לא חָבַר לשום התאגדות כזו; אף על פי שנזקק לתבואתם, סירב להיכנע לגורל שהציע לו חיי שיתוף קבועים. הוא נשאר נאמן להתבדלותו ואף הבליטהּ בסימן שנתן בבשרו ובבשר צאצאיו. בקרב חזקים ממנו, כמו במצרים או בגְרָר, במחיצתם של מלכים שלא חרשו רעה, היה חשדן והשיג את מטרותיו בעורמה ובאמירות כפולות משמעות; ואילו בשעה שסבר שידו על העליונה, למשל כשלחם מול חמשת המלכים, הכה בחרב. כשלא נשקפה לו כל סכנה, הקפיד לפעול על פי חוק. את שנזקק לו — קנה; בשום אופן לא הסכים לקבל חינם מעפרון הנדיב את חלקת הקבר בשביל שרה. במגעיו עם השווים לו נמנע מלהחדיר ליחסים רגשות תודה. לבנו לא התיר לשאת אישה מבנות כנען, אלא לקח לו אישה מקרב בני משפחתו אשר חיו הרחק משם.
כדי שהעולם המנוגד לו לחלוטין לא יהיה מוחזק בעיניו כאין, חשב אותו לנישא בידי אלוהים זר לעולם, אלוהים שדבר בטבע אינו חלק ממנו, אלא הכול נשלט בידיו. גם אברהם, שבבחינת מנוגד לעולם כולו לא יכול היה להיות בעל דרגת קיום גבוהה משל האיבר האחר בניגוד, גם הוא נישא בידי אלוהים. יתרה מזו, רק באמצעות אלוהים יש לו זיקה מתווכת אל העולם, וזה אופן הקישור היחיד אל העולם שאפשרי עבורו. האידיאל שלו שִעבד למענו את העולם, נתן לו מן העולם ככל שהיה נחוץ לו, והעניק לו ביטחון אל מול שאר הדברים. רק לאהוב לא היה יכול; אפילו אהבתו היחידה, אהבתו לבנוֹ, אפילו תקוותו לצאצאים — האופן היחיד להרחיב את הווייתו (Sein), האופן היחיד של אלמוות שהכיר וקיווה לו — יכלה להעיק עליו, להציק לנפשו המתבדלת ולא לתת לה מנוח, עד שפעם בא לידי כך שביקש להרוס אפילו את האהבה הזו, ורק הוודאות שבהרגשה, שאין בעוצמתה של האהבה הזו כדי למנוע ממנו את היכולת לשחוט את בנו אהובו במו ידיו, השקיטה את נפשו.
מאחר שאברהם לא יכול היה לממש אפילו את הזיקה היחידה שהייתה אפשרית עבורו אל העולם האינסופי והמנוגד לו, את השליטה, היא הועברה אל האידיאל שלו. אמנם אף הוא עצמו היה תחת שליטתו של האידיאל, אך האידיאה שכנה ברוחו והוא שירת אותה, ועל כן נטה לו האידיאל חסד; ומאחר ששורש האלוהות שלו היה טמון בבוז שרחש לעולם כולו, נשא הוא לבדו חסד לפניה. על כן, האלוהים של אברהם שונה מעיקרו מן התְרָפִים ומאלוהי האומה. אכן, גם משפחה הסוגדת לתרפים שלה ואומה הסוגדת לאלוהיה מתבדלות, מחלקות את האחדותי ומדירות את האחרים מחלקן; אך בה–בעת הן מכירות בקיומם של חלקים אחרים; אין הן שומרות לעצמן את חסר הגבולות ואין הן מנדות ממנו את כל השאר, אלא מקנות לאחרים זכויות שוות ומכירות בתרפים ובאלים שלהם כתרפים ואלים. ואילו באל הקנאי של אברהם וצאצאיו הייתה טמונה הדרישה הנוראה, שאין אלוהים אחרים על פניו ושלאומה הזו לבדה יש אלוהים.
אך משהוענקה לצאצאיו האפשרות לממשות שתהיה מנותקת פחות מן האידיאל שלהם, כאשר הם עצמם היו חזקים דיים לממש את אידיאת האחדות שלהם, או–אז שלטו שלטון חסר רחמים בעריצות הגסה והקשה ביותר המכריתה עד היסוד כל חיים; כי רק מעל המוות מרחפת האחדות. הנה כי כן נקמו בני יעקב באכזריות שטנית את הפגיעה בכבוד אחותם, אף על פי שאנשי שכם ניסו לכפר עליה ברוחב לב שאין כדוגמתו. דבר–מה זר נטמע במשפחתם, ביקש להיקשר אליהם ולהפר בכך את התבדלותם. מחוץ לאחדות האינסופית, שלדבר זולתם, הנבחרים, אי–אפשר שיהיה בה חלק — מחוץ לאחדות הזו הכול חומר (ראשה של הגורגונה9 הפך הכול לאבן), דהיינו דבר–מה חסר אהבה וחסר זכויות, דבר–מה ארור, שמיד כשיש להם די כוח הם אף מתייחסים אליו ככזה ומקצים לו את המקום הראוי לו אם הוא מבקש לנוע.
כאשר היה יוסף למושל במצרים הוא הנהיג הייררכיה פוליטית, שבה התייחסו כל המצרים אל מלכם באותו היחס שבו מתייחסים על פי האידיאה שלו כל הדברים אל אלוהיו, כלומר הוא מימש את האלוהות שלו. באמצעות התבואה שהעבירו לידיו, ושבה כלכל אותם במצוקת הרעב, נטל את כל כספם, אחר כך את כל מקנם, את סוסיהם, את כבשיהם, את עזיהם, את בקרם ואת חמוריהם, אחר כך את כל אדמתם ואותם גופם; את קיומם כולו עשה לרכושו של המלך.
לגורל שבו נאבק אברהם, ושגם יעקב עוד נאבק בו — מגורים במקום קבוע, היקשרות לעם — נכנע לבסוף יעקב; וככל שנקלע לכך נגד רוחו, מתוך מצוקה ובאקראי, כן כבדה ודאי השפעת הדבר עליו ועל צאצאיו. הרוח שחילצה אותם מן העבדות הזו ועשתה אותם בהמשך לעם פועלת ומתפתחת מכאן ואילך בקשרים רבים משהיו לה בהופעתה אצל המשפחות [היהודיות] בימים שעוד היו פשוטות יותר, ולפיכך מתאפיינת באופן מוגדר יותר ובתוצאות מגוונות יותר.
כמו בדיוננו עד כה, אין כאן מקום לדבר על האופן שבו אנו עשויים לתפוס בשכלנו את מאורע השחרור של בני ישראל. להפך, רוחם של היהודים פעלה במאורע הזה בהלימה לאופן שבו הוא נכח בפנטזיה שלהם ובחייהם הזוכרים. כאשר אסף משה — חסיד בודד של רעיון שחרור עמו — את זקני ישראל ובישר להם על תוכניותיו, לא מצא ייעודו האלוהי את הכשרו לא בשנאת נפש לחיי הדיכוי ולא בכמיהה לאוויר ולחירות, כי אם בכמה אותות שעשה לעיניהם, אותות שחרטומי מצרים חזרו עליהם לאחר מכן. מעשיהם של משה ואהרון משפיעים על אחיהם באותו האופן שהשפיעו על המצרים, דהיינו כעוצמה, ואנו רואים שהמצרים מתגוננים מפני כניעה באותם האמצעים ממש...