TAZ אזור אוטונומי ארעי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
TAZ אזור אוטונומי ארעי

TAZ אזור אוטונומי ארעי

4 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • תרגום: ליאת סאבין
  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: ינואר 2009
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 153 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 33 דק'

חכים ביי

חַכִּים בֶּיי הוא שם העט של הפילוסוף־אנרכיסט האמריקאי בן זמננו פיטר למבורן ווילסון.

תקציר

ספר בשם T.A.Z– אזור אוטונומי ארעי, אנרכיה אונטולוגית, טרור פואטי יצא לאור בשנת 1991 בהוצאת הספרים אוטונו-מדיה תחת הפסבדונים חכים ביי. קובץ המאמרים יצר תוך זמן קצר גל של שיח וביקורת בקרב קבוצות אנרכיסטיות ואינטלקטואליות שונות. המחבר עצמו נשאר מחוץ להמולה, מתרחק מתקשורת ופרסום, כאשר מסביב מופצות שמועות על זהותו ומקום הימצאו. מיהו חכים ביי? זו זהות שנוצרה יש מאין. מעט מאוד ידוע על משורר-פילוסוף זה, פרט למספר עובדות בלתי מאוששות: יש שמועות שהוא מומחה לתורת הנסתר ומכור לאופיום, שהוא מסתתר בקרוון ביערות של ניו ג'רזי או בחדר מלון אי שם בצ'יינה-טאון של ניו יורק. אולם ייתכן שמקורות אלו כלל אינם אמינים.
 
בתרגום הנוכחי מובאת המסה המרכזית של חכים ביי: T.A.Z– אזור אוטונומי ארעי. כתיבתו של ביי נטועה עמוק במסורת האנרכיסטית ואף מנסה להחיות אותה בדרך ייחודית לה. היא כוללת מוטיבים מתרבות הסייברפאנק והעולם הכאוטי של רשתות המחשבים, עובדה שתרמה לא מעט לפופולריות שלו בקרב אזרחי הרשת עצמה. עם זאת קשה לזהות את כתיבתו עם תיאוריה פוליטית רווחת או עם רטוריקה מטיפנית כלשהי; היא כרוכה אחר יצירת אזורי אוטונומיה זמניים בתוך הרשת הסבוכה של תרבות הצריכה, ללא התנגשות חזיתית עם המדינה. בהתבססו על מוטיבים מתוך המיסטיקה האוריינטלית, תוך כדי שאיבת מוטיבים מתרבויות שוליים היסטוריות, כמו זו של הפיראטים למשל, הוא מציע טקטיקות של היעלמות, "טרור פואטי", אמנות כלוחמה, ואת מלאכת השירה הוא מציג כמתקפה פוליטית. מבחינות מסוימות אפשר לראות בביי ממשיך דרכם של הדאדאיסטים, של הסיטואציוניסטים ושל אמני ה"גרילה" של שנות ה-60-70.
 
שפתו של חכים ביי עשירה ומלאת תעצומות רגש, חורגת לעתים לטירוף חושים, לקרנבל מילולי חסר היררכיה, אשר מעצימים הן את חוויית הקריאה והן את דמותו הבדיונית של ביי עצמו. אולם לא רק שפתו עשירה ומשכרת, אלא גם כמות המידע הנמסר, שפע המושגים והגיבורים ההיסטוריים, כמו גם רוחב היריעה הפילוסופי, הסוציולוגי והתרבותי הנפרש בפני הקורא – בכל אלה יש כדי לסחרר את הראש ולערבל את חוויית הקריאה הדיוניסית. לפיכך ספר זה מוגש לקורא הישראלי בנוסח מבואר, בניגוד למקור, בהתאם למשנתו המשלהבת של ביי הקוראת לסובייקט באשר הוא לעשות בטקסט-מציאות מעשים.
 
לספר מצורפת הקדמה מאת ד"ר משה אלחנתי ואחרית דבר מאת אבי פיטשון.

פרק ראשון

אוטופיות פיראטיות
 
נוודי הים ושודדי הים של המאה ה–18 יצרו ״רשת מידע״ שסבבה את הגלובוס: אמנם הייתה הרשת פרימיטיבית ומוקדשת ברובה לעסקים אכזריים, אך ראויה היא להערצתנו. איים היו פזורים במרחביה, מובלעות ומקומות מסתור נשלטים–מרחוק שבהם יכלו הספינות לזכות במים ובאספקה, בשלל נסחר, במותרות ובמצרכים חיוניים. כמה מאיים אלה תמכו ב״קהילות של רצון חופשי״ — מיני–חברות שלמות החיות בהכרה מחוץ לגבולות החוק, ונחושות להמשיך כך, אפילו לתקופת חיים קצרה אך עליזה.
לפני מספר שנים, באמצעות כמויות עצומות של מידע ממקורות משניים, למדתי את נושא הפיראטיות בתקווה למצוא מחקר שישפוך אור על אודות המובלעות הללו. והנה התברר כי אף היסטוריון טרם מצא אותן ראויות לניתוח (ויליאם אס. בורוז [Boroughs] הזכיר בזמנו את הנושא, כפי שעשה גם האנרכיסט הבריטי המנוח לארי לוֹ [Law], אך טרם נערך מחקר שיטתי בנושא). אני עצמי שבתי למקורות הראשוניים ובניתי את התיאוריה שלי, ובמסה זו אדון בחלק ממאפייניה. קראתי לנחלות אלה ״אוטופיות פיראטיות״.
לאחרונה הוציא לאור ברוס סטרלינג (Sterling) — אחד ממובילי ז'אנר הסייברפּאנק של המדע הבדיוני — רומן העוסק בעתיד הקרוב ומבוסס על ההנחה שניוונן של מערכות פוליטיות יוביל להתפשטות מבוזרת של ניסויים באופני מחיה: תאגידי ענק בבעלות העובדים, מובלעות עצמאיות המוקדשות ל״פיראטיות של נתונים״, מובלעות סוציאל–דמוקרטיות–ירוקות, מובלעות של אפס–עבודה, אזורים אנרכיסטים משוחררים וכן הלאה. כלכלת המידע התומכת במגוון הזה נקראת ״הרשת״; המובלעות (וכותרתו של אותו ספר) הן איים ברשת (Islands in the Net).
החשישיים2 של ימי הביניים הקימו ״מדינה״ שהכילה רשת של טירות ועמקי הרים מרוחקים, מופרדים באלפי קילומטרים, מוגנים אסטרטגית בפני חדירה, מחוברים בזרם מידע של סוכנים חשאיים, נמצאים במאבק מלחמתי נגד כל הממשלות ומוקדשים לידע בלבד. הטכנולוגיה המודרנית, המגיעה לשיאה בלוויין הריגול, הופכת אוטונומיה מסוג זה לחלום רומנטי גרידא: לא עוד איים פיראטיים! בעתיד אותה טכנולוגיה — משוחררת מכל סוג של שליטה פוליטית — תוכל לאפשר עולם שלם של אזורים אוטונומיים. אך נכון לעכשיו, המושג נותר מדע בדיוני מובהק — ספקולציה טהורה.
האם אנו, החיים בהווה, נדונו לא לחוות לעולם אוטונומיה, לעולם לא לעמוד, ולו לרגע אחד, על פיסת אדמה שרק החופש שולט בה? האם אנו מצטמצמים לכדי נוסטלגיה לעָבָר או נוסטלגיה לעתיד? האם עלינו להמתין עד שהעולם כולו ישוחרר משליטה פוליטית אף לפני שאחד מאתנו יוכל לטעון שהוא יודע מהו חופש? היגיון ורגש מתאחדים בגינוי השערה כזו: התבונה טוענת שלא ניתן להיאבק עבור מה שלא מכירים, והלב מתקומם נגד עולם כה אכזרי — הלב שנתקל באי–צדק שכזה המופעל אך ורק על הדור שלנו מתוך כלל המין האנושי לדורותיו.
האמירה ״אני לא אהיה חופשי עד שכל בני האדם (או כל היצורים המרגישים) יהיו חופשיים״ היא בבחינת התחפרות במין נירוונה של טמטום חושים, ויתור על אנושיותנו, הגדרת עצמנו כמפסידנים.
אני מאמין כי בהשלכה מעלילות העבר והעתיד על ״איים ברשת״ נוכל לאסוף עדויות המצביעות על כך ש״מובלעת חופשית״ מסוג מסוים אינה רק אפשרית בתקופתנו, או שהתקיימה בעבר, אלא שהיא מתקיימת הלכה למעשה היום. כל מחקריי והשערותיי התגבשו סביב המושג אזור אוטונומי ארעי (אשר מכאן ואילך יופיע בראשי תיבות T.A.Z = TEMPORARY AUTONOMOUS ZONE). למרות הכוח המאחד שיש למושג עבור החשיבה שלי, אין בכוונתי שה–TAZ ייחשב ליותר מחיבור (״ניסיון״), הצעה, כמעט גחמה פואטית.3 אף על פי שלעתים שפתי גולשת להתרגשות מליצית, איני מנסה לבנות דוֹגמה פוליטית. למעשה, נמנעתי במכוון מהגדרת ה–TAZ — אני סב סביב הנושא, יורה אלומות גישוש. בסופו של דבר ה–TAZ כמעט מסביר את עצמו. אם המונח יהפוך להיות אקטואלי הוא יובן ללא קושי... יובן מתוך פעולה.

חכים ביי

חַכִּים בֶּיי הוא שם העט של הפילוסוף־אנרכיסט האמריקאי בן זמננו פיטר למבורן ווילסון.

סקירות וביקורות

מסיבות, סמים ואינטרנט: כך נברח מהקפיטליזם אושי שהם-קראוס ynet 21/10/2011 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: ליאת סאבין
  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: ינואר 2009
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 153 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 33 דק'

סקירות וביקורות

מסיבות, סמים ואינטרנט: כך נברח מהקפיטליזם אושי שהם-קראוס ynet 21/10/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
TAZ אזור אוטונומי ארעי חכים ביי
אוטופיות פיראטיות
 
נוודי הים ושודדי הים של המאה ה–18 יצרו ״רשת מידע״ שסבבה את הגלובוס: אמנם הייתה הרשת פרימיטיבית ומוקדשת ברובה לעסקים אכזריים, אך ראויה היא להערצתנו. איים היו פזורים במרחביה, מובלעות ומקומות מסתור נשלטים–מרחוק שבהם יכלו הספינות לזכות במים ובאספקה, בשלל נסחר, במותרות ובמצרכים חיוניים. כמה מאיים אלה תמכו ב״קהילות של רצון חופשי״ — מיני–חברות שלמות החיות בהכרה מחוץ לגבולות החוק, ונחושות להמשיך כך, אפילו לתקופת חיים קצרה אך עליזה.
לפני מספר שנים, באמצעות כמויות עצומות של מידע ממקורות משניים, למדתי את נושא הפיראטיות בתקווה למצוא מחקר שישפוך אור על אודות המובלעות הללו. והנה התברר כי אף היסטוריון טרם מצא אותן ראויות לניתוח (ויליאם אס. בורוז [Boroughs] הזכיר בזמנו את הנושא, כפי שעשה גם האנרכיסט הבריטי המנוח לארי לוֹ [Law], אך טרם נערך מחקר שיטתי בנושא). אני עצמי שבתי למקורות הראשוניים ובניתי את התיאוריה שלי, ובמסה זו אדון בחלק ממאפייניה. קראתי לנחלות אלה ״אוטופיות פיראטיות״.
לאחרונה הוציא לאור ברוס סטרלינג (Sterling) — אחד ממובילי ז'אנר הסייברפּאנק של המדע הבדיוני — רומן העוסק בעתיד הקרוב ומבוסס על ההנחה שניוונן של מערכות פוליטיות יוביל להתפשטות מבוזרת של ניסויים באופני מחיה: תאגידי ענק בבעלות העובדים, מובלעות עצמאיות המוקדשות ל״פיראטיות של נתונים״, מובלעות סוציאל–דמוקרטיות–ירוקות, מובלעות של אפס–עבודה, אזורים אנרכיסטים משוחררים וכן הלאה. כלכלת המידע התומכת במגוון הזה נקראת ״הרשת״; המובלעות (וכותרתו של אותו ספר) הן איים ברשת (Islands in the Net).
החשישיים2 של ימי הביניים הקימו ״מדינה״ שהכילה רשת של טירות ועמקי הרים מרוחקים, מופרדים באלפי קילומטרים, מוגנים אסטרטגית בפני חדירה, מחוברים בזרם מידע של סוכנים חשאיים, נמצאים במאבק מלחמתי נגד כל הממשלות ומוקדשים לידע בלבד. הטכנולוגיה המודרנית, המגיעה לשיאה בלוויין הריגול, הופכת אוטונומיה מסוג זה לחלום רומנטי גרידא: לא עוד איים פיראטיים! בעתיד אותה טכנולוגיה — משוחררת מכל סוג של שליטה פוליטית — תוכל לאפשר עולם שלם של אזורים אוטונומיים. אך נכון לעכשיו, המושג נותר מדע בדיוני מובהק — ספקולציה טהורה.
האם אנו, החיים בהווה, נדונו לא לחוות לעולם אוטונומיה, לעולם לא לעמוד, ולו לרגע אחד, על פיסת אדמה שרק החופש שולט בה? האם אנו מצטמצמים לכדי נוסטלגיה לעָבָר או נוסטלגיה לעתיד? האם עלינו להמתין עד שהעולם כולו ישוחרר משליטה פוליטית אף לפני שאחד מאתנו יוכל לטעון שהוא יודע מהו חופש? היגיון ורגש מתאחדים בגינוי השערה כזו: התבונה טוענת שלא ניתן להיאבק עבור מה שלא מכירים, והלב מתקומם נגד עולם כה אכזרי — הלב שנתקל באי–צדק שכזה המופעל אך ורק על הדור שלנו מתוך כלל המין האנושי לדורותיו.
האמירה ״אני לא אהיה חופשי עד שכל בני האדם (או כל היצורים המרגישים) יהיו חופשיים״ היא בבחינת התחפרות במין נירוונה של טמטום חושים, ויתור על אנושיותנו, הגדרת עצמנו כמפסידנים.
אני מאמין כי בהשלכה מעלילות העבר והעתיד על ״איים ברשת״ נוכל לאסוף עדויות המצביעות על כך ש״מובלעת חופשית״ מסוג מסוים אינה רק אפשרית בתקופתנו, או שהתקיימה בעבר, אלא שהיא מתקיימת הלכה למעשה היום. כל מחקריי והשערותיי התגבשו סביב המושג אזור אוטונומי ארעי (אשר מכאן ואילך יופיע בראשי תיבות T.A.Z = TEMPORARY AUTONOMOUS ZONE). למרות הכוח המאחד שיש למושג עבור החשיבה שלי, אין בכוונתי שה–TAZ ייחשב ליותר מחיבור (״ניסיון״), הצעה, כמעט גחמה פואטית.3 אף על פי שלעתים שפתי גולשת להתרגשות מליצית, איני מנסה לבנות דוֹגמה פוליטית. למעשה, נמנעתי במכוון מהגדרת ה–TAZ — אני סב סביב הנושא, יורה אלומות גישוש. בסופו של דבר ה–TAZ כמעט מסביר את עצמו. אם המונח יהפוך להיות אקטואלי הוא יובן ללא קושי... יובן מתוך פעולה.