האצבעות על הגבעה

האצבעות על הגבעה
 
א

היית צעירה מגילי עכשיו. התיישבת על הקרש ואחזת בשרשרות המתכת. אני עמדתי מאחורייך ודחפתי את הנדנדה. מדוע התרגשתי כל כך? ומדוע אני עדיין זוכר את זה? אולי כי עד אז היה רק אסור או צריך, ונדנדה היא לא אחד מן השניים. אולי בגלל הערב שהפתיע אותנו, ועוד לא מצאנו מקום ללינת לילה, ואחי הקטן אמר: "אם רק אבא היה כאן עכשיו," ואחותי שמה יד על פיו ("אל תגיד"). על עץ סמוך רקדו שני סנאים, ואני קיוויתי שיום אחד אוכל לדבר אתך.

ב

כל בוקר מתחיל בקרב, גם במכולת של זילברמן, שם הוא נלחם על שארית הגבינה הצהובה. הוא יודע שיעברו עוד שבועיים עד שאדון זילברמן יקבל את חבילת הגבינה החדשה, העטופה בדונג האדום־מבריק, ואבא חייב שתהיה לו לשבּת גבינה צהובה. "יותר חשוב מהדג," יאמר למר זילברמן, וזה יענה לו: "אבל כאן גברת מיכאלוב היתה קודם, גם היא רוצה גבינה צהובה." גברת מיכאלוב תניד בראשה, ופקעת שערה המגולגל על קדקודה תאיים ליפול, אך לא, היא תסתכל על כף היד הלבנה, חסרת האצבעות, ותאמר: "לא נורא, שייקח הוא, זה הרי לא עניין של חיים ומוות."
("תחתוך לי בלי הקצה, מכאן," אבא יסמן למר זילברמן.)
ג

"ואיפה נשארו האצבעות?"
"כבר אמרנו לך אלף פעם, בקרב ההוא על הגבעה."
ד

"שני חברים הלכו בדרך, בים בם בום, אחד קיבל מכה בברך," אבא שר, הגבינה הצהובה נעולה באגרוף היד השלמה, צעדיו רחבים וכבדים, וחיוך על פניו. בקרב של בוקר יום חמישי הוא ניצח.
"די עם השיר הזה," את אמרת לו כשהוא פתח את הדלת, ועל שפתיו הבית השני או השלישי, זה שקודם עמדה בו פרה ועשתה מה שעשתה.
"שני חברים הלכו בדרך, בים בם בום."
"אתה תעיר את התינוק," אמרת לו.
הוא ממשיך לזמזם בלחישה דקה: "אחד קיבל מכה בברך!"
"יחיאל, אתה מוכן להפסיק לשגע אותי? כאילו לא מספיק הלילה המסויט הזה, עם הבכי שלו והצעקות שלך."
את יודעת בדיוק מי הם שני החברים שיצאו לדרך. שנים את חיה עם שניהם. הם מסתובבים אצלך בבית; ישנים במיטה שלך.
הרמת את הקול. "תפסיק עם הזמזום הזה עכשיו, יחיאל, אני מזהירה אותך."
אבא פרס את הגבינה הצהובה לפרוסות דקות ומדויקות; האגודל והזרת נעוצים בגוש הקשה. "לכל אחד יש שלוש פרוסות," אמר לך. וכעבור רגע: "רינה, את שומעת אותי? שלוש פרוסות לכל אחד."
הנחת את המגהץ על הקרש, קיפלת את הסדין וצבטת את הקפל לאורכו בין שתי אצבעות. "כן, יחיאל, שמעתי. אתה יכול לקבל את החלק שלי. עכשיו יש לך שש פרוסות."
אבא חזר ומנה את פרוסות הגבינה. "את אל תעשי לי טובות," אמר לך וסידר את הפרוסות זו על זו, עטף את כולן בנייר אפייה והכניס למגירת הפלסטיק הסדוקה שבמקרר.
"יחיאל, תכין בבקשה לאבינועם ואורנה פרוסות עם הגבינה הצהובה, שיהיה להם להפסקת עשר."
"זה לשבּת," אבא פסק. "קניתי את זה לארוחת הבוקר של שבת."
ניתקת מהחשמל את המגהץ והנחת אותו על הרצפה. בצעדים נמרצים נכנסת למטבח ודחפת את אבא הצִדה. הוא זז וּויתר. "אל תבלבל לי את המוח," אמרת לו, ולנו קראת: "ילדים, מי רוצה שאני אשים לו בלו־בנד בפרוסה עם הגבינה הצהובה?"
"אני! אני! אני!"