זכרונות הם בית

פרק א': ילדות ונעורים בירושלים

 

גיחה לעולם בצל מאורעות

הגחתי לאוויר העולם ב-י"ח אלול, תרצ"ו (5.9.1936) למשפחת קוקיא – לאבא בנציון, לאימא שרה ולאחיותיי אסתר ורבקה. את אחי משה, שנפטר כשהוא בן שנתיים וחצי בלבד, לא הכרתי. הוא נפטר לאחר שחלה בדלקת הריאות, שאותה לא ידעו לרפא בתקופה ההיא. את הפנצילין גילה פלמינג אלכסנדר (ALEXANDER FLEMING) מאוחר יותר, מובן מאליו שלא הכירו אז את האנטיביוטיקה למיניה. משפחתנו התגוררה בעיר העתיקה, ברחוב היהודים, לא רחוק מארבעת בתי הכנסת של הספרדים. בבית התגוררו עמנו גם סבא שלום וסבתא רבקה, שנקראה בפינו, בספניולית, ה"נונה". ספניולית הייתה השפה המדוברת בביתנו באותן השנים לצד הגורג'ית. באותו בית גדול גרה גם משפחת האחות של אבא – חנולה – שהייתה עגונה, לאחר שבעלה עזבה לאנחות עם שני ילדיה – שמחה וניסים. ואילו משפחתה של לאה, אחותו השנייה של אבא, משפחת דברה, עזבה להתגורר בשכונת מוסררה מיד לאחר נישואיה. בסך הכול, התגוררנו יחד סבא וסבתא, שתי משפחות וארבעה נכדים. החדרים בבית היו גדולים. בחדר האורחים היו פרוסים שטיחים פרסיים יקרי ערך, ואף הפסנתר שכן אחר כבוד בחדר זה. אינני בטוחה כלל שמישהו מבין הנכדים למד לנגן עליו אי פעם, אבל פסנתר בחדר האורחים שימש כנראה סימן סטטוס. כל פתחי החדרים היו מכוונים אל חצר, שהיו בה שני בורות מים ועצי פרי שגדלו בעציצים גדולים.

לסבא הייתה חנות בדים גדולה ליד הרובע הנוצרי, והוא היה צועד יחד עם בנו, אבי, לעבודה. בדרכם פגשו את שכניהם הערבים ובירכו זה את זה ב"אהלן וסהאלן" ו"בכיף חאלק" ו"סאבאח אל חיר", כלומר: "בוקר טוב". מערכת היחסים הייתה של כבוד הדדי. יש לזכור שסבא שלום היה איש אמיד, שבנה את אחד הבתים היפים ברובע היהודי. סבא, שהגיע מגרוזיה, למד את השפה הערבית על בוריה, וכך תקשר עם שכניו הערבים.

בשנה שבה נולדתי החל המרד הערבי. המרד החל כמה חודשים לפני לידתי, באפריל 1936, ונמשך עד אוקטובר אותה שנה, עם הפוגה שאפשרה לוועדת פיל לבוא לארץ, ולבדוק את הנושא.

 

ועדת פיל והמרד הערבי

ועדת פיל הייתה ועדת חקירה מלכותית שהוקמה באוגוסט 1936 על ידי ממשלת בריטניה במטרה לחקור את הסיבות לפרוץ המרד הערבי הגדול, ולהמליץ על צעדים לעתיד. בראש הוועדה עמד הלורד ויליאם פיל (Earl Peel).

את הוועדה מינה ויליאם אורמסבי-גור, שר המושבות בממשלתו של נוויל צ'מברלין. חברי הוועדה הגיעו לארץ ב-11 בנובמבר 1936, כחודשיים לאחר הולדתי. בראש הנציגות היהודית עמדו שלושה מנהיגים בולטים: חיים ויצמן, דוד בן גוריון וזאב ז'בוטינסקי. את הצד הערבי ייצג המנהיג האולטימטיבי של היישוב הערבי – חאג' אמין אל חוסייני.

מסקנות הוועדה היו: חלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות. יש לזכור שעבר הירדן המזרחי ניתן לאמיר עבדאללה. הוועדה המליצה שהמדינה היהודית תכלול את הגליל, את עמק יזרעאל, את עמק בית שאן ואת מישור החוף עד לבאר טוביה בדרום. בסך הכול כ-17% משטחה של כל ארץ ישראל המערבית. ואילו המדינה הערבית הייתה אמורה לכלול את יהודה, את השומרון, את מישור החוף הדרומי, את רצועת עזה ואת הנגב כולו.

הוחלט לקבוע שטח שיהיה בריבונות בין לאומית, שיהיה מעין מסדרון שראשיתו ביפו, ויכלול את ירושלים, את העיר הערבית לוד ואת שדה התעופה הסמוך לה, וכן את הערים המעורבות, כמו: טבריה, צפת, חיפה ואחרות, שיהיו בפיקוח בינלאומי.

כפי שנאמר, ועדת פיל הציעה לראשונה את רעיון החלוקה – חלוקת הארץ בינינו לבין הפלשתינאים. כאשר סירבו הערבים להצעה, חזרו המאורעות ביתר שאת, בין יוני 1937 ועד 1939, וגבו קרבנות רבים. מספר הקרבנות בקרב היהודים עלה על ארבע מאות איש. אצל הבריטים היו מעל ארבע מאות הרוגים, ואצל הערבים כחמשת אלפים הרוגים.

בשנה שבה פרץ המרד הערבי, ובפי היסטוריונים ציונים הוא מכונה "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט", נפטר סבי שלום הלוי קוקיא, ובמשפחה הוחלט לעזוב את הבית בעיר העתיקה ברחוב היהודים, ולעבור לחלקה המערבי של העיר. ההחלטה נבעה מבעיות הביטחון. אבא חשב שהמשפחה תרגיש בטוחה יותר בצד המערבי של העיר, המאוכלס ביהודים בלבד. אבא עזב בית גדול ומפואר, ואתנו עזבו אחותו חנולה עם שני ילדיה והסבתא נונה.

הגורם העיקרי לפרוץ המרד, שהיה מלווה בהתקפות דמים נגד היישוב היהודי, היה הרצון לחסל את סיכויי המפעל הציוני להמשיך להתפתח. היישוב היהודי גדל בתקופה זו באופן מרשים בעקבות "העלייה החמישית". עלייה זו הביאה לא רק עולים, אלא גם הון רב, שהביא לצמיחה מרשימה של מפעלים לאומיים כמו: "מקורות", מפעלי תעשייה למוצרי שוקולד, כמו – "עלית", "שטראוס" למוצרי חלב, "אתא" למוצרי טקסטיל ו"טבע", "אסיא" ו"צרי" – לתרופות. עלייה זו הביאה גם להתפתחות התרבותית של היישוב. בין היתר, הוקמה "התזמורת הפילהרמונית" בניצוחו של הכנר ברוניסלב הוברמן. רוב הנגנים שבה הצליחו להימלט בזמן הנכון מגרמניה הנאצית, ולתרום תרומה נכבדה לנוף התרבותי והמוסיקלי של היישוב. לדוגמה, אחד המנצחים הדגולים שהזדהה עם העם היהודי היה ארתורו טוסקניני האיטלקי, שניצח על קונצרט הפתיחה שלה, שנערך באולם "יריד המזרח" בתל אביב ב-26 בדצמבר 1936. יש לציין, שבימינו התזמורת נחשבת לאחת הטובות בעולם מסוגה, והמנצח והמנהל המוזיקלי שלה היום הוא זובין מהטה.

גורם נוסף שעודד את הערבים לתקוף את היישוב היה המצב הבינלאומי ששרר בתקופה זו. השינויים הפוליטיים באירופה הביאו לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה בהנהגתו של אדולף היטלר, ובאיטליה – לעליית המפלגה הפאשיסטית בהנהגת בניטו מוסוליני. מנהיגים אלה תמכו במנהיגים הערבים, ובמיוחד בחאג' אמין אל חוסייני, שהיה מנהיגם של ערביי ארץ ישראל. גם ההססנות של הבריטים הביאה את הערבים בארץ ישראל לחשוב שדרך האלימות תקדם את מטרותיהם. הם פתחו בהתקפות על יישובים יהודיים, ובעיקר פגעו בצינור הנפט שהגיע בדרך ארוכה מעירק עד לנמל חיפה. פעולות אלו נתקלו בתגובות יעילות הן מצד "היישוב" (כך מכונה היישוב היהודי) והן מצד הבריטים, שהקימו יחידה מיוחדת, שאוישה ברובה בבחורי "ההגנה" בראשותו של אורד וינגייט. היחידה נקראה: "פלוגות הלילה המיוחדות". וינגייט הכניס שיטות לחימה חדשות, כמו: יציאה אל קני הפורעים. הבחורים היו יוצאים יחד עם אורד אל כפרי הפורעים בלילה ומתקרבים אל הכפר בשקט מוחלט. זה קרה לאחר שהם עברו אימונים רבים תחת הנהגתו של אורד. הפעולות התקיפות של היישוב היהודי ושל הצבא הבריטי הביאו לסיומו של המרד הערבי, בלי שהערבים השיגו הישגים ממשיים.

 

הקמת נמל תל אביב

חשוב לציין שאנו, שגרנו בירושלים, לא חשנו באימי המאורעות. הכפר הערבי ליפתא שבמבואות ירושלים לא היה כה פרוע בתקופה זו, כפי שהיה במלחמת העצמאות. החלבנית שבאה מן הכפר המשיכה להביא חלב מדי בוקר. וכן הכובסת המשיכה להגיע לימי הכביסה הקבועים מדי יום ה' בשבוע. אבל ברמה הלאומית, היישוב הרגיש את יד הפורעים באזורי ההתיישבות החקלאית: בעמק יזרעאל, בעמק חפר ובגליל. נמל יפו נסגר, והיה קושי מיוחד בהבאת סחורות לארץ. כמו כן, היה קושי להשתמש בנמל חיפה, ולכן הוחלט להקים את נמל תל אביב. בשנת 1936, שנת השיא ב"עלייה החמישית", הוקם הנמל בשלמותו בעבודה עברית בעיר העברית הראשונה – תל אביב. ב-19 במאי 1936 עגנה אניית משא יוגוסלבית בעציון גבר, היא אילת, כשעל סיפונה שקי מלט. הייתה זו הפעם הראשונה מאז שעגן שם הצי של שלמה המלך.

באותו לילה, על פי בקשתו של ראש העיר מאיר דיזינגוף, פרקו המורים והחניכים של בית הספר הימי של "אגודת יורדי ים זבולון" את מטען המלט על מזח ארעי, שהוקם בין לילה באמצעות סירות שנקשרו אלו לאלו, ויצרו יחד מזח צף.

כדי להקים נמל של ממש במהירות, עמלו מהנדס העיר יעקב פישמן ופועליו על הקמתו ללא לאות. בעיקר היו אלה יוצאי העיר סלוניקי שבצפון יוון. לעובדים אלה היה ניסיון רב בעבודות נמל. עבודת הנמל הסתיימה בשנת 1938. הנמל פעל עד שנת 1965, שנה שבה הוקם נמל אשדוד.

ההתרגשות ביישוב הייתה עצומה, והנמל היה לעוד סמל בדרכנו לעצמאות מדינית וכלכלית. שירים רבים נכתבו באותו זמן, כדי להאדיר את האירוע. הנה אחד מהם, שנכתב על ידי המשוררת לאה גולדברג:

שיר לנמל

לַמֶּרְחַקִּים מַפְלִיגוֹת הַסְּפִינוֹת

אֶלֶף יָדַיִם פּוֹרְקוֹת וּבוֹנוֹת,

אָנוּ כּוֹבְשִׁים אֶת הַחוֹף וְהַגַּל

אָנוּ בּוֹנִים פֹּה נָמָל פֹּה נָמָל

 

מֻצָּק הַבֶּטוֹן וּמוּרָם הַמָּנוֹף

סִירוֹת הַמִּטְעָן מַגִּיעוֹת אֶל הַחוֹף

תְּכֵלֶת מִלְּמַטָּה וּתְכֵלֶת מֵעַל,

כָּכָה נִבְנֶה הַנָּמָל הַנָּמָל.

 

קורות המשפחה בבית ליפקין

אינני יודעת עד כמה השפיעו המאורעות על משפחתי ועל קורותיה, מעבר לעובדה שהוחלט לעזוב את הבית המפואר בעיר העתיקה. אבי ואמי השקיעו את מאמציהם במציאת בית עבור המשפחה הגדלה. עכשיו אנו מונות כבר שלוש בנות – אסתר, רבקה ולילי. אחינו מושיקו, שנולד אחרי אסתר, היה בוודאי גאווה רבה לאבינו, שהנה ישנו נצר לבית קוקיא, שישמר את שם המשפחה. אך מושיקו לא שרד – בשנתו השלישית בקירוב נפטר מדלקת ריאות. גם בביתנו החדש התגוררו אתנו הסבתא – הנונא, אחותו של אבא – חנולה – ושני ילדיה שמחה וניסים. הדירה נמצאה בבניין ליפקין שברחוב יפו. הדירה הייתה מרווחת, כפי הנראה. אבל המטבח, שהיה אחד החלקים החשובים בבית, ואשר בו בילתה אמי זמן ממושך במהלך היום, היה ממוקם בקצה המרפסת, הרחק מדירת המגורים. כדי להגיע אליו נאלצה אימא לעבור בפרוזדור ארוך וחשוף – בקיץ – בשמש הקופחת, ובחורף – ברוח ובגשם, שהיכו בהולכים בפרוזדור החשוף.

במטבח זה הכינה אימא ארוחות טריות וטעימות לכל בני הבית. אימא נחשבה לבשלנית מעולה, ומעדניה יכלו לעלות על שולחנן של המסעדות הטובות של ירושלים. בנוסף להיות הבישול מעולה, הגישה אימא את התבשילים בטוב טעם, דבר שהוסיף לאיכותם ולטעמם.

בבית ליפקין לא עמדה אימא בהתקררויות התכופות שבהן נתקפה בשל רוחות הפרצים של אותה מרפסת ארוכה. מסיבה זו נאלצה המשפחה לחפש משכן אחר, מתאים יותר. ואכן, המשפחה מצאה דירה טובה ומרווחת במונחים של אותם ימים. הדירה הייתה בשכונת "שערי צדק" הגובלת ברחובות נבון ואלפנדרי. הדירה התפנתה בשל עזיבתה של משפחת ברוך, שהיו קרובי משפחתנו, לשכונת "רחביה", ואנו נכנסנו במקומם.

זיכרונותיי מתקופה זו קלושים ביותר, והם נתמכים על ידי סיפורים של אמי ושל אחיותיי הגדולות.

כבר בגיל צעיר נכנסתי למערכת החינוך של אותם ימים, שכללה את "הכותב" הספרדי. ה"כותב" היה המקבילה ל"חדר" האשכנזי, והיום היינו מכנים אותו "גן ילדים". ב"כותב" הוחזקו ילדים וילדות רכים בהשגחה של מבוגר או שניים. ב"כותב" לימדו את אותיות "האלף בית". איני זוכרת אם היו שם משחקים. אבל, שיחקנו כל אותן שעות שבילינו ב"כותב". יש לשער שהיו אלה בעיקר משחקי חצר. מתוך ערפול אני זוכרת שהייתי מגיעה הביתה רטובה, או אף גרוע מזה. חינוך לניקיון לפעוטות לא היה מקובל אז, והתוצאה הייתה הפרשה במכנסיים.

ביתנו אשר ב"שערי צדק"

הזיכרונות הבהירים והשלמים ביותר הם מתקופת חיינו בשכונת "שערי צדק". ביתנו היה בן שתי קומות, ואנו גרנו בקומה השנייה, המרווחת. חלקנו את הקומה הזו עם משפחת סספורטה. אל ביתנו היינו עולים בגרם מדרגות. הייתה לנו מרפסת גדולה – "הסיטוח", כך קראנו לה בספניולית, או בערבית, ובה תלינו את הכביסה שלנו. היום אני חושבת לעצמי: "לו הייתה לנו אז המודעות שיש לנו היום על חשיבותם של עציצים, ובמיוחד באותה מרפסת ענקית, היינו מביאים את הטבע אל הבית". אבל בתקופה ההיא איש לא חשב על כך כלל, אם כי לסבתי, אמה של אמי, "הסטטה" קראנו לה בערבית, הייתה חצר מלאה בעציצים, בעיקר בצמחי תבלין שבהם משתמשים בבישול המזרחי. אצלנו גם צמחייה זו לא הייתה.

אני ממשיכה בתיאור הבית. בכניסה לבית הייתה המבואה, שאחד הקירות בה היה עשוי זכוכית. היה זה קיר זכוכית ענק, שהאיר את הבית כבר עם הזריחה. לצדו היו חדר הכביסה והנוחיות. דלת עץ הפרידה בין החלק הזה לבין החדרים הפנימיים.

בבית פנימה היו שלושה חדרים, המטבח והאמבטיה. החדר הקדמי היה הסלון, ושני החדרים האחרים היו שווים בגודלם. האחד שימש את הנונה ואת חנולה וילדיה, והשני שימש אותנו, הילדים וההורים. הבית נחשב למרווח על פי הסטנדרטים של אותם ימים.

 אני, בת אחת עשרה שנה וחצי, וחברתי מתי, בת שלוש עשרה שנה, על ה"סיטוח" בתש"ח
הסלון "המפואר" כלל ריהוט, ובו כיסא נדנדה עשוי עץ וקש, שבו היו יושבים רק כאשר הגיעו אורחים, שולחן מרובע גדול, וסביבו כיסאות. שולחן זה אירח אורחים חשובים רבים. עוד היו בסלון ספת ישיבה, שנפתחה למיטה בעת הצורך, ושולחן קטן שעליו עמד מכשיר רדיו, שנכנס הביתה לאחר הקמת המדינה. מיקום הסלון הפך אותו לחדר מעבר לשני חדרי המגורים, למטבח ולאמבטיה. אני זוכרת שלבו של הבית היה המטבח, שם עמדו שתי פתיליות ופרימוס, ועליהם בישלו אימא והנונה את הארוחות. שם אכלנו את ארוחת הבוקר לפני צאתנו לבית הספר, ולשם חזרנו בתום הלימודים לארוחת הצהרים, שכללה: אורז או תפוחי אדמה מטוגנים, ואחר כך מבושלים, יחד עם קציצות בשר, שקראנו להם "לולקבבי", (אוכל גרוזיני). היה גם מרק, בעיקר בחורף, מרק עוף או מרק בשר. במטבח הרגשנו חם ונעים. שם החלפנו חוויות עם אימא, כי אבא היה עסוק בחנותו במרכז המסחרי.

 

יום הכביסה

אחד הימים הזכורים לי ביותר היה יום הכביסה, שנערך מדי יום חמישי. מוקדם בבוקר הייתה מגיעה הכובסת הערבייה מהכפר ליפתא. היא התמקמה בחדר הכביסה, ישובה על שרפרף נמוך. היא עבדה יום שלם, רכונה על "הפיילה", אותה גיגית שבה הוכנסו לתוך המים בגדים, סדינים, מגבות ומה לא. לצדה עמד דוד המים הרותחים, שאליו הוכנסו קודם כול הכבסים הלבנים בתוספת פתיתי סבון. בכף עץ גדולה היו בוחשים בכביסה, ולאחר רתיחה אחת ושתיים, הוצאה הכביסה אל גיגית מלאה במים נקיים. הכביסה נשטפה כמה פעמים (אז לא היו בעיות של מים), ולאחר שהכביסה נשטפה היטב הייתה אימא מכניסה "כחול כביסה". זה היה מין גליל קטן שגודלו כשני סנטימטרים, והיה נתון בשקית בד קטנה. את השקית הכניסו לתוך המים הנקיים, וה"כחול" היה אמור להלבין את הכביסה. הוציאו אותו מיד מן הגיגית, שאם לא כן, הוא היה צובע את הכביסה בכחול, במקום להלבינה.

ביום זה נהגנו לאכול ארוחת עדשים מטובלת בלחם ובכמון. קראנו לה "ארוחת עניים", כי לא היה די זמן כדי לבשל ארוחה רצינית שמצריכה זמן רב יותר. אנחנו, הילדים, אהבנו את הארוחה הזו מאוד וקראנו לה בספניולית "לינטז'ה" (מרק עדשים בספרדית).

 

לאחר הכביסה הגיע יום הגיהוץ. הדודה חנולה הייתה זו שגיהצה. היא ערכה את מגהץ הפחמים והחלה לגהץ את חולצותיו של ניסים. כל חולצה גוהצה כחצי שעה. החולצה נפתחה פעם אחר פעם כדי לבדוק שאין שום קמט, ורק לאחר שהייתה מרוצה, עברה לחולצה השנייה, וכך הלאה, לאורך כל יום הגיהוץ. ואילו אצלנו, הגיהוץ החל בסוף שנות הארבעים, כאשר היה לנו מגהץ חשמלי. אז גיהצנו בחדרנו על קרש גיהוץ, ולא הקפדנו כמו דודתנו, שהייתה ידועה גם כחולת ניקיון.

ארבע שנים לאחר הולדתי הגיחה לעולם, בבית החולים "וואלך", האחות הרביעית, רותי. אני הייתי כבר בגן של בית הספר "אליאנס". הגננת הייתה גברת סורנגה. הזיכרונות שלי מן התקופה ההיא מועטים עדיין. כנראה לקחה אותי אתה רבקה אחותי הגדולה, שהייתה כבר בכיתה א'. אבל, אני זוכרת את האכזבה של אבא מן הבת הרביעית, שנולדה בשנת 1940. המאורעות שהתחוללו אז בעולם הקהו במקצת את האכזבה. בתקופה זו היה העולם מצוי במלחמה קשה. היטלר וצבאו הצליחו לכבוש את פולין, את הולנד, את בלגיה וחלק מצרפת, כשחלקה האחר נשאר בידי שלטון וישי, שהיה פרו גרמני. החלו להגיע ידיעות על הכנסת היהודים בפולין לגטאות להצרת תנאי חייהם, וכדי להטיל עליהם גזרות מגזרות שונות. חלק מהם הצליחו לברוח לברית המועצות. שליט ברית המועצות חתם על חוזה עם גרמניה, הידוע בשם "הסכם ריבנטרופ-מולוטוב", שהביא להסכם חשאי על חלוקת פולין בין ברית המועצות לגרמניה.

החזית בארץ הייתה רחוקה, בינתיים, והקשר היחיד עם אירופה ועם העולם היה באמצעות התכתבות עם בני משפחה שחיים עדיין באירופה, ובאמצעות שיחות טלפון, מכשיר שלמעטים בלבד היה בביתם. הקשר העיקרי היה באמצעות העיתונים. הם היו המדווחים העיקריים על מה שנעשה באירופה ועל הדרך שבה מתנהלת המלחמה ומתקדמת. כמובן, היה גם רדיו, אבל זה היה מצרך די נדיר, ורק למשפחות מעטות היה רדיו בתקופה ההיא. וכך המשיכו החיים לזרום בנתיבם.

לפני שהיה אבא יוצא לעבודת יומו, היה מביא קפה הפוך חם שעזר לנו להתעורר מן השינה. זה הקפיץ אותנו מן המיטה בדרך אל האמבטיה. זה היה פינוק יומיומי שאבא לא ויתר עליו, ואנו כמובן שלא. שם חיכינו בתור עד שכל אחת תסיים את הרחצה, ועיקר הקושי היה כאשר האמבטיה נתפסה על ידי בן דודתנו ניסים, שהאריך לשהות באמבטיה, שבאותן השנים לא הופרדה מבית השימוש.

בתום הכנת הקפה וחלוקתו ולאחר קריאת עיתון הבוקר, היה אבא יוצא למלאכת יומו, כשהוא לבוש בחליפתו המהודרת וחבוש בכובע לבד, ואילו אימא התחילה במלאכת יומה – סידור הבית לאחר שארבע הבנות נפוצו כל אחת לדרכה, בעיקר לבתי הספר ולגנים.

 

אני משתלבת במערכת החינוך של היישוב

המקום שאליו הלכתי לראשונה לאחר ה"כותב" היה בית הספר "אליאנס", שהיה ממוקם ליד שוק מחנה יהודה, ברחוב אגריפס. אל רחוב זה פנה צד בית הספר ששירת את הבנות, ואילו הצד האחר שימש את הבנים.

על שם מי נקרא בית ספר זה, ששירת דורות רבים של תלמידים? הארגון, ששמו היה "כל ישראל חברים" (כי"ח), הוקם על ידי אנשי רוח ועסקנים יהודים, שהתכנסו ב-17 במאי 1860 בביתו של קרל (שרל) נטר (מייסד "מקווה ישראל") בפריז. הם הכריזו שמטרתם היא לעזור לבני עמם היושבים בציון ובקהילות ישראל באשר הן, בשל המצב הירוד של היהודים ברחבי העולם. אכן, כי"ח נוסד אחרי פרשת אדגרדו מורטרה (1858), שבמהלכה נחטף ילד יהודי על ידי משטרת האפיפיור. חברת כי"ח היא "אליאנס".

החברה נקראה גם "אליאנס יזראליט אוניברסל", ובצרפתית Alliance Israélite Universelle. החברה רכשה מבנה דו-קומתי גדול ליד שכונת "מחנה יהודה" שבירושלים בשנת 1882, וייסדה בו את "בית הספר כי"ח לתורה ומלאכה". היה זה בית ספר תיכון מקצועי, שלמדו בו גם מקצועות כלליים. אולם, ראשי העדה האשכנזית והרבנים החרדים ראו בבית ספר זה מקום שבו התורה מתמעטת לטובת הלימודים הכלליים. לדעתם, נעשה בבית הספר "שימוש חולין לשפת הקודש". המורים וראשי בית הספר הוחרמו, נודו וספגו קללות נמרצות. על אף הביקורת הוסיף בית הספר להתרחב, ונוספו בו מחלקות מקצועיות שונות.

אחד האישים שתיעד את התקופה היה פנחס גרייבסקי. הוא תיעד את חיי היהודים בירושלים החל מ-1893. הוא ליקט תעודות היסטוריות ורשמי זיכרון של אישים וכתב את תולדות המשפחות המפורסמות ביישוב. הוא ערך היסטוריה מפורטת של היישוב הישן. וכך מציין גרייבסקי:1

"לעצם העובדה היה ביצירה זו דבר בלתי שכיח, בית ספר לילדי ישראל שבו ילמדו חניכיו שפות, מלאכת יד ועבודה המפרנסת את בעליה. הופעה זו עוררה את חמת החרדים הקיצוניים, ומחשש פן יחתור המוסד תחת קיומם ועמדתם הכלכלית והמוסרית מצאו לנכון להחרימו תיכף בהיפתחו. אלא שהודות לעזרתם של פקידי השלטונות וכן לתמיכת עדת הספרדים בירושלים אשר שאפה להתקדמות, הצליח מר בכר לטעת אמונה רחבה ביחס למפעלו בלב תושבי ירושלים הנאורים".

 

ניסים בכר, המוזכר בקטע המצוטט, היה יהודי שלמד באיסטנבול ונבחר לשמש מנהל בית הספר "אליאנס". הוא המשיך בתפקידו כמנהל בית הספר כי"ח בירושלים עד שנת 1897, ואז החליפו סגנו, אברהם אלברט ענתבי, בתפקיד. בנוסף לכך הוא שימש גם נציג יק"א(Jewish Colonisation Assosiation) בירושלים, ובתפקידו זה סייע הן לחלוצים ולאנשי היישוב החדש והן לפועלים ולאמנים עניים לבנות שכונה למגוריהם.

דוד סיטון מספר בספרו סיפורה של שכונה:2

"גבר מסורבל וכבד גוף מתקרב אלינו '... כבודו רוצה לשמוע' – הוא פונה אלי – 'רוצה לדעת מה היה פה לפני כמה שנים?... יודע כבודו מי בנה שכונות אלה, הא?... היה איש אחד ולו יאתה כל התהילה והתשבחות...תשמע כבודו את שמו של סניור ענתבי ז"ל?' – מתקרב האיש אלי, נוטלני בידו ומוסיף: 'איש מעלות היה האיש הזה, מצוות כרימון פעל, ואיכה יסיחו פעולותיו מהלב? משפחות דלות ומחוסרות כול לעשרות עלו לארץ – והוא העניק להם בתים שלמים, בכל שנה שלמו פרוטות, וכיום – בעלי בתים הם. השומע כבודו? היכן יש יהודים כאלה היום?'

כל מי שנשאל באזור היכן הוא גר, נענה: אני תושב 'שכונתו של מסייה ענתבי' ".

 

נחזור לעלילות הבנות של משפחת קוקיא: בבית הספר "אליאנס" הייתי בגן של גברת סורנגה כשנה, ואז – ילדה כבת שש שנים, הועברתי אחר כבוד ללמוד בבית הספר "לנדאו – אווילינה דה רוטשילד".

לפניי למדו בבית הספר אחותי הגדולה אסתר, אחריה – רבקה, והנה הגיע תורי. אני זוכרת היטב שמשהו קרה, ואימא לא יכלה ללוות אותי להרשמה. ואני, שכבר אז גיליתי עצמאות, צעדתי כל הדרך מביתי שברחובות נבון ואלפנדרי לכיוון רחוב דוד ילין עד לצומת, שמולו ניצב לתפארה קולנוע "אדיסון", שבו היינו רואים סרטים כשהיו המיל או שניים מצויים בכיסינו. המשכתי משם ימינה לרחוב פינס. ירדתי עד לבית השגרירות הגרמנית לשעבר, שעד שנת 1939 התנוסס מעליה דגל צלב הקרס על גבי תורן גבוה. בשנה זו, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והצטרפותה של אנגליה למלחמה לצד צרפת ורוסיה, הוחרם המבנה לטובת הצבא הבריטי. המשכתי ברחוב הנביאים, חלפתי על פני בית החולים "ביקור חולים" הצמוד למבנה הקונסוליה הגרמנית לשעבר ועברתי דרך ביתה של ד"ר כגן, רופאת הילדים המהוללה, שהייתה הרופאה של אחינו אודי, שנולד מאוחר יותר, בשנת 1950. בסופו של רחוב הנביאים חלפתי על פני "בית החולים האיטלקי", פניתי ימינה, והנה ניצב בפינה בית הספר המיוחל, ובו קבועה דלת ענקית, ואני הקטנה נכנסת בשעריו, שואלת היכן נבחנים, עושה מה שצריך, ובסיום הבחינה חוזרת את כל הדרך הביתה.

 

ייחודו של בית הספר

מה מייחד את בית הספר "אוולינה דה רוטשילד"? המנהלת הראשונה הייתה מיס חנה לנדאו האגדית והנערצת על תלמידותיה, והוא נקרא בפיהן על שמה "בית ספר לנדאו". אחריה ניהלה את בית הספר מיסס אתל לוי. בפי התלמידות נקרא בית הספר: "בית ספר לנדאו", על שם המנהלת הנערצת. הוא ממוקם ברחוב שבטי ישראל. קודם לכן הוא הוקם בעיר העתיקה בשנת 1864 על ידי משה מונטיפיורי ואלברט כהן, והיה לבית הספר הראשון לבנות בעת החדשה. הוא יועד בעיקר ללמד בנות תפירה וסריגה ודת.

בשנת 1890 עבר בית הספר דירה אל העיר המערבית, לרחוב הרב קוק, וחמש שנים לאחר מכן – אל משכנו הקבוע ברחוב הנביאים, עד מלחמת העצמאות. הבניין נבנה בשנת 1885 כביתו הפרטי של הבנקאי השוויצרי יוהנס פרוכטינגר, ונקרא בשם "מחניים". הבנקאי השוויצרי פשט את הרגל, והבית נרכש על ידי "אגודת אחים מלונדון". גברת חנה לנדאו מונתה למנהלת. היא הייתה אישה רווקה, נעימת סבר ואורתודוקסית. בביתה היו מתארחים לעתים חשובי הממשל, חשובי היישוב ונכבדים ערביים. היא אהבה את הארץ, אך הייתה ידועה כאנטי ציונית. לימים הדירו מנהיגי הציונות את רגליהם מביתה.

היא ניהלה את בית הספר ביד רמה משנת 1899 ועד מותה בשנת 1945, עם הפסקה בזמן מלחמת העולם הראשונה, שאז גורשה מן הארץ למצרים. בימיה הגיע בית הספר להישגים מרשימים, והיה לאחד מבתי הספר היוקרתיים בעיר. נרשמו אליו ילדות ממשפחות השמנא והסלתא של העיר. בבית הספר היה מקום לארבע מאות תלמידות. בבניין זה שוכנת היום לשכת השר של משרד החינוך.

יש לציין שבשנות העשרים התגורר בבית המפואר הזה מנחם אוסישקין, מנהל "הקרן הקיימת לישראל". הוא נאלץ לעזוב את הדירה לאחר שב-1927 הייתה רעידת אדמה, והנציב העליון, שהתגורר באוגוסטה ויקטוריה שעל רכס הר הצופים שנפגע ברעידה, עבר להתגורר בבית "מחניים", ואוסישקין עבר להתגורר בשכונת רחביה. לאחר שבנו את בית הנציב העליון ליד הר העצה הרעה, חזר המבנה לתפקד כבית ספר.

החינוך בבית הספר היה באוריינטציה דתית, ומטרתו הייתה חינוך, ששם דגש תורני עם דרך ארץ. הלימוד היה דו לשוני. למדנו בעברית ובאנגלית, והדגש היה על האנגלית. הצוות של בית הספר חינך את תלמידותיו להיות יהודיות טובות, אזרחיות נאמנות לארץ, ובעיקר הוא הכשיר את הבנות להיות עצמאיות בחיים.

החינוך בבית הספר היה קפדני. מדי בוקר התייצבנו למסדר בחצר בית הספר. החצר הייתה גדולה מאוד והכילה את כל התלמידות שעמדו בטורים טורים. כל כיתה והטור שלה יחד עם מורתה. המנהלת הייתה משקיפה עלינו ממרפסת שפנתה אל החצר. היא סקרה את תלמידותיה ובדקה שכולנו הגענו בתלבושת בית הספר, מסודרות ונקיות.

בקיץ לבשנו סרפן כחול, ומתחתיו – חולצה לבנה וכובע קש מעוטר בסרט כחול, ועליו סמל בית הספר – יד מחזיקה באגד שמציין את חמשת בניו של רוטשילד. בחורף, במקום הכובע, היה ברט כחול, ונוסף ז'קט כחול, שעל כיסו היה רקום סמל בית הספר – היד עם אגד המציין את חמשת בני רוטשילד.

בתום המסדר פנינו, כיתה אחר כיתה, אל המבואה. שם צעדנו לקול מוסיקה שבקעה מפטיפון שהוצב בצד. חלפנו על פני המנהלת, שסקרה אותנו בעין בוחנת להיווכח שהכול כשורה בתלבושת ובהופעה שלנו. עם כניסתנו לכיתה בירכנו את המורות, ומיד ירדנו אל בית התפילה. שם התפללנו, וכל שבוע קראה תלמידה אחרת את פרשת השבוע.

 

לאחר שהכרנו את תולדות בית הספר, נמשיך בסיפורי:

התקבלתי לבית הספר לכיתה א', ומורתי הייתה גב' ברוך. היא הייתה אישה מבוגרת ונמוכת קומה, ושערה הדליל היה מלא במכבנות שער, שהצמידו את מעט השער לגולגולת. למדנו הרבה מקצועות באנגלית כמו recitation arithmetic, reading, :grammer כלומר, לקרוא בצורה נכונה ומוטעמת, ועוד מקצועות כהנה וכהנה. בשפה העברית למדנו תורה, היסטוריה, מולדת וטבע, שנקרא הסתכלות, כלומר, היינו מתבוננים בתמונות, לא יצאנו החוצה אל השדה כדי לראות את הדבר האמיתי, ועוד.

באותן השנים היו הגשם והשלג תופעה תדירה, שחזרה על עצמה כמעט מדי שנה בשנה. השלג היה מכסה את ירושלים במעטה לבן, ורק לעתים רחוקות נסגר בית הספר בעטיו. מאחר שבית הספר היה מרוחק מן הבית, קיבלנו מאבא, בימי גשם ושלג, כמה "מילימים" לנסיעה אליו, כשבעה מיל, ולרוב שמרנו אותם והלכנו ברגל אל בית הספר וממנו הביתה. בכסף שחסכנו היינו קונות ממתקים.

כל שנה סבלנו מאבעבועות קור שניפחו את כף הרגל, וכשחיממנו את הכף, היינו מתגרדות מאוד. בביתנו היה תנור אחד שחומם בנפט, וכולנו היינו מסתופפים סביבו. בחלקו העליון של התנור היה פתח שנפתח באמצעות וו, וכשהוא היה פתוח היינו שמים עליו פרוסות לחם, והוא היה לנו כטוסטר החשמלי של היום. עליו חממנו גם קליפות תפוזים שהדיפו ריח נהדר. בקיצור, התנור, שקראנו לו בספניולית או בערבית "סובה", היה מרכז החיים שלנו בתקופת החורף. הכול התנהל סביבו.

בית הספר הנהיג משמעת קפדנית מאוד. התלמידות שלמדו בו מכיתה א' ועד י"ב התחלקו ל"חטיבה צעירה" ול"חטיבה בוגרת". בחטיבה הבוגרת היו האחראיות על המשמעת תלמידות שנבחרו בשל התנהגות למופת (על דעת המחנך). עליהן היה להיות prefects, כלומר, שומרות המשמעת, שטיילו בהפסקות לאורך הפרוזדורים ובחצר, והשגיחו על התלמידות שהתרוצצו, או שישבו ושוחחו בפינות שונות. לגיל הצעיר נבחרו שוב התלמידות הטובות והיו ל-''elfs", אותם "גמדים" שומרי המשמעת. ואכן, בבית הספר "לנדאו" ההתנהלות הייתה מופתית. התלמידות לא צעקו, לא דחפו, לא רבו. תופעות כאלו, אם קרו, היו יוצאות דופן.

בית הספר היה נאמן לחלוטין לשלטון המנדטורי, ולא אפשר כל התארגנות של התלמידות בתנועות נוער ציוניות או התחברות בארגונים שיצאו חוצץ נגד השלטון הבריטי. אני מדברת על השנים של סוף מלחמת העולם השנייה ובעיקר אחריה, כאשר היישוב על פלגיו השונים פעל בדרכים שונות להשגת סיום המנדט. אסתר, אחותי הבכורה, שהייתה כנראה חברה צעירה ב"הגנה" והייתה בכיתה י"א, נתפסה. וכמקובל בבית הספר, על התנהגות לא נאותה היה נהוג לתת כרטיס בצבע אפור. ככל שההתנהגות הייתה חריגה יותר, השתנה צבע הכרטיס (היו שלושה צבעים), והיא הייתה מועמדת לסילוק מבית הספר. רק לאחר התערבות אמנו, שגם היא הייתה בוגרת בית הספר, הוסכם לבטל את הגזרה, בתנאי שהנערה תתחייב להפסיק את פעילותה הלא רצויה.

עם זאת, זכורים לי דברים נעימים מבית הספר, כמו חג החנוכה. ברוב עדות ישראל נהגו לחלק בחג זה "דמי חנוכה". ואכן, כל אחת מהתלמידות קיבלה מטבע של גרוש או של שילינג (אני כבר לא זוכרת), שהיה חדש ונוצץ, כי אף יד לא נגעה בו עדיין. הוא הובא ישר מן הבנק. הלמידה בבית הספר הקנתה לנו, הבנות, סטטוס חברתי גבוה למדי. כשהיית אומרת שאת לומדת בבית הספר "לנדאו", ההתייחסות הייתה של כבוד או של השתאות. ואכן, ללמוד בבית הספר היוקרתי הזה עלה להורינו כסף רב, במיוחד שבו זמנית למדנו בו ארבע בנות לבית קוקיא.

בתקופת הלימוד בבית הספר "אוולינה" התחלתי להשתמש בשירותי הספריות בירושלים. כבר בכיתה א', כאשר השתלטתי על הקריאה, הפכתי לאוהבת קריאה מושבעת. לכן נרשמתי לספריית "בני ברית" שבסוף רחוב החבשים, אליה הייתי מגיעה מדי יום ביומו, כי גמרתי לקרוא את הספר ברגע שהגעתי הביתה. בביתנו קיבלנו אמנם חינוך מעולה, אך לא היה נוהג לקנות ספרים, במיוחד שלצורך הקריאה עמדו לרשותנו ספריות. מאחר שספריית "בני ברית" לא סיפקה את הצורך שלי בספרים, נרשמתי גם לספרייה בבניין הפועלים שברחוב שטראוס, שם, הספרן שחיבב אותי וידע את תאוותי לקריאה, נתן לי יותר מספר אחד בכל פעם שהגעתי.

בתקופת הנעורים הזו קראתי ספרים שהתאימו לגילאים הרבה יותר גבוהים, כמו: הנפש הקסומה על אין סוף כרכיה. כך גם ז'אן כריסטוף, מלחמה ושלום, אנה קרנינה, ואחרים. אחד הספרים שהרשימו אותי במיוחד היה בית טיבו של רוג'ה מרטין דה גאר. העובדה, שאני זוכרת את שם המחבר אחרי כל כך הרבה שנים, מעידה יותר מכול על התרשמותי מן הספר, שעסק במלחמת העולם הראשונה על זוועותיה. הרשים אותי גיבור הספר שנפגע במלחמת הגזים שהייתה נהוגה בחזית בין צרפת לגרמניה. הקריאה העשירה את עולמי הרוחני, את הידע הלשוני שלי, את היכולת הוורבלית שלי – בעל פה ובכתב.

המשכתי להחליף ספרים עד שעזבתי את ירושלים והתגייסתי לצבא. הקריאה הייתה אחת ההנאות שלי, והיא נמשכת עד עצם היום הזה. ההבדל היחיד הוא שאין ספרייה קרובה לביתי. לכן אני קונה הרבה ספרים, גם מהספרות העברית וגם מן הלועזית. אני מוקפת ספרים מכל העברים: בחדר השינה, בחדר האורחים ובחדר הקטן המשמש את נכדתי אלה.

תקופת הלימוד בבית הספר "אוולינה דה רוטשילד" הסתיימה עם פרוץ מלחמת העצמאות. בית הספר עמד ממש על הגבול באזור מוסררה. הלימודים פסקו. חצי שנה לא ביקרנו בבית הספר. ירושלים הייתה נתונה במצור קשה, מעטים היוצאים ומעטים עוד יותר הנכנסים אל העיר. על סיפור המלחמה בירושלים בפרקים הבאים.

 

החיים החברתיים בשכונת "שערי צדק"

שכונת "שערי צדק" הייתה בנויה סביב חצר ענקית, שבתים חד קומתיים וכמה בתים מעטים בני שתי קומות מקיפים אותה. בצד הצפוני עמד בניין בן שלוש או ארבע קומות, וכל דייריו היו חרדים. זו הייתה שכונה שבה כל תושביה באו מכל עדות ישראל וחיו זה לצד זה בהרמוניה ובשכנות טובה, שהתבטאה במעורבות ובהיכרות קרובה בכל מה שקורה בבית פנימה אצל כל השכנים. היו בה ספרדים ואשכנזים, עירקים, ויוצאי יוון, אך כל הילדים היו ילידי הארץ. ואף שלמדנו בבתי ספר שונים, ניהלנו חיים חברתיים עשירים.

והרי דוגמה אחת אופיינית לשכונה הכל כך ביתית. בתקופה ההיא לא היו קיימות בדיקות אולטרא סאונד, כך שלא ידענו מראש את מין היילוד. היינו משפחה בת חמש בנות. וכאשר אימא הייתה בהיריון בפעם השישית, ציפה אבינו שאולי סוף סוף ייוולד לו בן. וכאשר ילדה אימא בן, חזר אבא לפנות בוקר אל השכונה ופרץ בשאגות שמחה: "יש לי בן! יש לי בן!", קריאות שלא היו אופייניות לו. הקריאות הנרגשות האלו העירו את השכנים בבניין, ואתם את כל השכונה, וכולם שמחו בשמחת משפחתנו. המחזה היה בלתי רגיל ממש, ואודי, זה היה שמו, הפך להיות הילד של חמש אמהות – אנו, אחיותיו – ושל אין סוף דודים ודודות תושבי השכונה.

המשחקים ששיחקנו בשכונה אפיינו את העיר ירושלים. אך מאחר שלנו הייתה חצר ענקית, פנויה מכל חפץ או מכונית (למי הייתה מכונית באותם הימים?), שיחקנו בה משחקי מחניים, משחק שבו התחלקנו לשתי קבוצות, והחלוקה נעשתה באופן אקראי. רשת לא הייתה לנו, והנחנו קרש ארוך, שסימן את הגבול בין שתי הקבוצות.

שיחקנו במחבואים ובתופסת, בקפיצה על חבל ביחידים או בזוגות, וגם בשלשות, כאשר משני צדי החבל עומדות שתי בנות ומגלגלות את החבל, בעוד השלישית קופצת. היה גם משחק "קלס": מכיוון שהשכונה שלנו לא הייתה מרוצפת, סימנו ריבועים באבקה לבנה על האדמה. שרטטנו צורה של אווירון והיינו קופצים בין הריבועים המסומנים, או שהיינו מטילים אבן חלקה, ובמקום שהיא נפלה, היינו קופצים ומשלימים את המשימה. השתמשנו בדמיון. הכול עשינו במו ידינו כמעט, ולא קנו לנו צעצועים. באותם ימים לא היו בתינו מוצפים במשחקים, כמו חדרי הילדים של ילדינו או של נכדינו.

היינו משחקים ב"חמש אבנים", והגענו במשחק הזה למיומנות גבוהה. את האבנים היינו מחפשים בחצר הענקית שלנו. השתדלנו שהן תהיינה מרובעות ובגודל אחיד. היו גם אבנים קנויות, שקראנו להן "ג'קסים", וצורתן הייתה שמונה זרועות היוצאות מן המרכז. היו גם משחקים רגועים יותר, כמו "שלום אדוני המלך" – היינו מתקדמים לעבר הבן או הבת שנבחרו לשבת בכס המלוכה ומציגים בפניו משהו, והוא היה שואל: "איפה הייתם ומה עשיתם?", ועל פי ההצגה היה צריך לנחש היכן היינו ומה עשינו.

משחק אחר, שהיה נפוץ מאוד בילדותנו, היה משחק "האלמבוליק". כדי לשחק במשחק זה, נדרשנו להכין מקל באורך של חמישים עד שישים סנטימטרים ומקל קטן בגודל של כעשרים סנטימטרים. היינו מחדדים את קצותיו ומכים במקל הגדול על הקטן. ככל שהצלחנו להתרחק מתחנת המוצא, כך נחשבה קבוצתנו למנצחת.

בעונת "הגוגואים", הם גלעיני המשמש, היינו כורים גומות קטנות, וכל אחד מן המשחקים היה חייב להכניס לגומה את הגוגו שלו, כשהוא כורע במרחק מסוים מן הגומה. בירושלים קראנו לגוגו עג'ו. באותם הימים התהלכנו ובידינו שקיות מלאות גוגואים, אותם שמרו לנו בני המשפחה. הם ידעו שאין לזרוק אף לא גלעין אחד של משמש, כי בזה היה תלוי גורל ההצלחה במשחק. אכן, כלל זה נשמר כל עונת המשמשים הקצרה של הקיץ. וכשתמה תקופת המשמשים, עברנו ל"בלורות". הבלורות הן ג'ולות מזכוכית בצבעים שונים, ואותן היינו מכניסים לאותן גומות, שקודם לכן שימשו אותנו לגוגואים. במשחק הג'ולות הייתה גולה גדולה שנקראה "ראסייה", שאתה קלענו בגולה אחרת שנקראה "בנדורה", או "גזזית" – שהייתה עשויה זכוכית דקה, או "פושטית". בעונת הג'ולות ניתן היה לראות ילדים מסתובבים עם כיסים מלאים בג'ולות ממינים שונים ומערכים שונים.

 חמש הבנות לבית קוקיא, אני ניצבת מימין
היו בתים מעטים שהיו בהם משחקים, כמו רביעיות עם שמות סופרים, לדוגמה, כדי ליצור רביעייה, היינו אומרים "קח את פיכמן", שהיה סופר, ותן לי "את חיים נחמן ביאליק",שהיה משורר.

אנחנו, הבנות, אספנו זהבים שעטפו שוקולדים איכותיים ופרסים מסוגים שונים, שאותם היינו מחליפים בפרסים או בזהבים שחסרו לנו באוסף הפרטי. אחד המשחקים הפשוטים כלל דף נייר ועיפרון. שרטטנו קווים ארוכים והיינו רושמים בכותרת של כל רובריקה (טור): ילד, ילדה, חי, צומח, דומם, עיר, ארץ. אחד המשחקים היה מתחיל למנות בשקט את אותיות ה – א' ב', ואנחנו היינו עוצרים אותו באמצעות המילה "סטופ", כלומר, עצור! ובאות שעצר בה, החילונו לחפש במהירות שם של ילד, של ילדה וכן הלאה. הראשון שסיים גרם לכולם להפסיק את הכתיבה. הזוכה במרב הנקודות היה זה שהיו לו שמות רבים יותר מאשר לאחרים והוכרז כמנצח. המשחק הזה יכול היה להימשך שעות, ולהעסיק אותנו, בלי שהצקנו למבוגרים. משחק זה לימד אותנו שמות של בעלי חיים, צמחים וערים, שלא הכרנו קודם לכן.

משחק חברתי אחר היה משחק "החמור". במשחק זה היוו שניים מן הילדים את החמור – הם עמדו, כשהאחד צמוד לאחוריו של השני בתנוחה שיצרה מראה של ארבע גפיים הניצבות כמו חמור על הקרקע. המשתתפים האחרים היו קופצים עליהם בקריאה "אסומניה אבודניה". הקופץ הראשון היה צריך להיות מיומן מאוד, כדי להגיע עד לצווארו של ה"חמור" הראשון, והבא בתור קפץ אחריו, וכן הלאה, עד שכולנו טיפסנו על שני "החמורים". וזו הייתה הנאה צרופה.

היינו מכינים עפיפונים מנייר. קראנו לעפיפון "טיירה", והתחרות הייתה – מי יעיף רחוק יותר וגבוה יותר את העפיפון שלו. זה היה משחק של בנים בעיקר.

מעשי קונדס לא מעטים נעשו באותה חצר ענקית. יום חמישי היה יום הכביסה בשכונה. הנשים היו מותחות חבלים מצד אחד לצד השני של החצר, וכדי להרים את הכביסה היו משתמשים במוט ארוך שראשו היה מפוצל, ומעמידים אותו כשהוא תומך באמצעות החלק המפוצל בחבל, ומרימים את המוט, וכל הכביסה התרוממה מן הקרקע, שהייתה אדמת חמרה. אחד ממעשי הקונדס היה להוריד את המוט, ואז הכביסה הלבנה שהתנופפה ברוח ולא יבשה עדיין הייתה הופכת לחומה בשל הנגיעה באדמה. אנחנו הילדים היינו נפוצים לכל עבר לקול זעקות השבר של האמהות שכביסתן התלכלכה.

אחד המפעלים השכונתיים שכולם לקחו בו חלק היה מדורת ל"ג בעומר. כל שכונה במרחב שלה ניסתה להקים מדורה גדולה וגבוהה יותר מהאחרות. אני זוכרת זאת כמו היום. אנחנו הכנו מדורה ענקית, ובראשה הצבנו דמות של דחליל, שקיבל את השם "היטלר". כבר ידענו את שעולל לנו הצורר הגרמני, ואז העלינו אותו באש, כשאנו מרקדים סביב המדורה ושרים "הי הי מדורה, היטלר נשרף במדורה!", או משהו מעין זה. דאגנו להכניס מבעוד מועד תפודים ובצל שנאספו קודם לכן. כשהמדורה גססה לאטה, היינו יושבים סביבה ואוכלים את המטעמים הנהדרים הללו וחוזרים הביתה מסריחים מריח אשה של המדורה ופנינו מרוחות בפחם שסבב את התפודים. אבל זה היה תענוג אמיתי, ואף ילד לא היה מוכן לוותר על התענוג הזה. איש לא ידע ולא חשב על סכנת הפחם לגרימת מחלת הסרטן.

בחג הפורים התחפשנו כולנו ויצאנו אל מרכז החצר, כדי להראות את תחפושותינו. לנו בבית הייתה תחפושת של קוזק קווקזי, תלבושת שהייתה של אבי כשהוא היה קטן ושהובאה כנראה מגרוזיה, היא גאורגיה של היום. כמעט כל אחת מאתנו, האחיות, התחפשה בתורה בבגד זה, שכלל מין חלוק שנסגר בחגורה. במרכז החלוק היו טורי כדורים שעטרו את צד שמאל וצד ימין של החלוק, ובצד הימני של החלוק הייתה חרב קטנה שננעצה בחגורה וכובע בצורת קולפק. בקיצור, תחפושת ייחודית, כי כל היתר התחפשו לרקדניות, לשלגיות, לערביות וכו'. בפורים נהגנו לשלוח מנות לשכנות. אימא הייתה אמונה על האפייה ועל הכנת מגשי התקרובת, ואנחנו רצנו בין השכנות וחילקנו את משלוחי המנות, וכמובן, גם חזרנו עם תקרובת נאה. כל אישה אפתה וחילקה על פי נוהגי העדה שלה.

 רבקה בתלבושת הקווקוזי על הבאר בחצר הגדולה
חג החנוכה היה יותר ביתי. לנו הייתה חנוכיית כסף, שהנרות שלה עוצבו בצורת כדים שלתוכם נמזג שמן והוכנסה פתילה לכל כד. החנוכייה הודלקה לאחר תפילת החג. אבא היה מדליק את הנר הראשון, ובכל יום שנוסף נתן לאחת הבנות את התענוג של ההדלקה. החג היה מלווה בלביבות שאימא הייתה מכינה במשך כל שמונת ימי החג. וכשאני כותבת על כך, אני מרגישה את טעמן של הלביבות בפי. מדי בוקר היינו קמות לכוס הקפה, שהפעם היה מלווה בכמה לביבות מסוכרות ועוטות קצת קינמון, והטעם היה טעם גן עדן אמיתי. יש לזכור שחג החנוכה היה לעתים קרובות באמצע או בסוף חודש דצמבר, והקור הירושלמי חדר לכל סדק בדירתנו, כך שהלביבות החמות והקפה החם היו מענה ממשי למזג האוויר החורפי.

בצאתנו בערב אל החצר הענקית, ראינו את הבהובי הנרות בחנוכיות הניצבות על אדני החלונות, והמראה הזה השרה עלינו אווירה קסומה.

היום, בביקורי בשכונה, אני מצרה. השכונה קיימת עדיין, ואף ביתנו ניצב עדיין על תלו, קצת משופץ, אך הצביון השתנה. השכונה הפכה חרדית. החצר הענקית, חצר חוויותיי, הפכה להיות מגרש חניה אחד גדול, וכל ייחודה של שכונת ילדותי ניטל ממנה, וחבל!

 

ירושלים הנצורה במלחמת העצמאות

מלחמת העולם השנייה הסתיימה. השבר היה גדול, כשנודע על האבדן הגדול של שליש מן העם היהודי בידי החיה הנאצית. לארץ הגיעו אניות מעפילים טיפין טיפין, החל משנת 1934. אך כאשר נסגרו שערי אירופה, ובעיקר שערי ארץ ישראל על ידי הבריטים, החל מפעל "עלייה ב", שהייתה "עלייה בלתי לגלית" – דהיינו: עלייה בלתי חוקית, על פי גזרות הבריטים. עלייה זו נקראה כך, כי "עלייה א" הייתה העלייה של אלה שקיבלו סרטיפיקטים, כלומר רישיונות עלייה מטעם המנדט הבריטי, בשל המצוקה באירופה. העלייה התגברה. הגיעו אניות מעפילים כשהן מנסות לחמוק מן הרדר הבריטי שעל הר הכרמל. חלק גדול מן האניות נתפסו. בתחילה הובאו המעפילים למחנה המעצר "עתלית". אך לאחר ניסיון מוצלח של "ההגנה" לשחרר את המעפילים ולפזרם בין הקיבוצים שבסביבה, לא הצליחו הבריטים לאתר ולהחזיר את הנמלטים. כאשר הגיעו הבריטים לאחד הקיבוצים שבו נמצאו חלק מן הנמלטים מ"מחנה עתלית", השיבו כל הנשאלים לשאלה "מי אתה?" – "אני תושב ארץ ישראל". לכן החליטו הבריטים שכל אנייה שתיתפס, יועברו אנשיה לקפריסין, שהייתה תחת שלטון בריטי. שם הוקמו מחנות ענקיים לקליטת המספרים העצומים של המגורשים. בכל אחת מבין שבעים האניות שעלו לחופי ישראל היו בין מאתיים לחמש מאות עולים, ולעתים אף יותר. למחנות בקפריסין נשלחו מורים ואנשי פלי"ם (פלמ"ח ימי) ללמד עברית, ואף אימוני נשק, כדי להכינם לבאות, ברגע שהבריטים יעזבו את הארץ.

ובארץ נאבקו האצ"ל, הלח"י וההגנה נגד הבריטים מתום המלחמה ועד שנת 1947. המאבק היה מר, עד שלבריטים נמאס מכל הסיפור, והם הביאו את הנושא להכרעת האו"ם. האו"ם מצדו שלח משלחת שהיו בה חברים מכל יבשת ויבשת, והיא נקראה בשם אונסקו"פ. הוועדה הזו סיירה ביישובים יהודיים עירוניים, במושבים ובקיבוצים, ובמהלך הסיור הם הגיעו לנגב וליישוב הדרומי ביותר – "קיבוץ רביבים". בסיורם הם ראו שדה סייפנים, הן הגלדיולות הצבעוניות וגבוהות הגבעול. הם היו בטוחים שאלה נשתלו לכבודם באותו יום, והם ניסו להוציא אותם מן הקרקע, והנה גילו שהצמח שתול, ולא תקוע בקרקע. ואז הגיעה נערה, וזרים רעננים בידה. היא חילקה אותם בין חברי הוועדה. יש הטוענים שבעקבות סיפור זה נכלל הנגב בשטח המדינה היהודית. ועדת אונסקו"פ הציעה חלוקה של הארץ בין שני העמים, אך שוב סירבו הערבים להצעה, והדבר חזר אל האו"ם להחלטה עקרונית. את החלטת עצרת האו"מ מיום ה-29.11.47 לא אוכל לשכוח. הייתי ילדה בת אחת עשרה שנים. אני זוכרת את הצהלות שעלו מכל בתי השכונה ואת ההתארגנות של כמה מילדי השכונה לצאת אל רחוב יפו. שם היו כבר התקהלויות של שמחה. משאיות וטנדרים עמוסי חוגגים נעו ברחובות, כשמפי המון המתקהלים נשמעות קריאות:

"מדינה עברית, עלייה חופשית!" "הלאה השלטון הבריטי!" "מדינה חופשית!"

ואני, הקטנה, צורחת במלוא הגרון את הסיסמאות האלה וחשה שאני שותפה לרגע היסטורי. אני נסחפת עם המחוללים והשרים שזורמים בזרם איתן לכיוון כיכר ציון. השמחה הייתה ספונטנית – אין מארגן או מוביל, לוקחים בה חלק אנשים מכל חלקי העם היושבים בירושלים, שנכונו לה עוד עלילות קשות וגילויי גבורה, הן של האזרחים והן של החיילים. אני חוזרת מאוחר הביתה, עייפה, רעבה ומספרת להוריי שנשארו בבית את חוויותיי מן הערב המרגש.

איש מאתנו לא צפה את העתיד. והנה, מיד עם אשרור ההחלטה בדבר תכנית החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 (כ"ט בנובמבר) תקפו כוחות ערביים בלתי סדירים את היישוב היהודי. לפי החלטה זו, אמור היה המנדט הבריטי על ארץ ישראל להסתיים, ובמקומו עמדו לקום שתי מדינות – יהודית וערבית, זו לצד זו. הכוחות הערביים היו מורכבים בעיקר מערביי ארץ-ישראל, אבל נוספו אליהם גם כוחות ערביים סדירים שלא הסכימו לרעיון החלוקה. מאוחר יותר, עם עזיבת הבריטים ב-15.5.48, פלשו חמש מדינות ערב: מצרים, ירדן, סוריה, לבנון ועירק, ותקפו את היישוב היהודי.

יריית הפתיחה של מלחמת העצמאות נחשבת ההתקפה על אוטובוס 2094 של "אגד", שבה נהרגו חמישה יהודים מנוסעיו. על היישוב היהודי הגנו אנשי ארגון "ההגנה", שהיווה צבא סדיר למחצה, ובו כעשרים וחמישה אלף איש, רובם משוחררי הבריגדה היהודית, אנשי החי"ם (חיל משמר), כוח צבאי שהיה במסגרת כל יישובי הארץ, ואשר נועד להגנת היישובים, כעשרת אלפים אנשי החי"ש (חיל שדה), שהיה כוח צבאי מאומן היטב של צעירים בגילאים שבין שמונה עשרה שנים לעשרים וחמש שנים, ונועד לפעול מחוץ ליישובים, וכשלושת אלפים אנשי "הפלמ"ח" (פלוגות המחץ) – הזרוע הסדירה והמגויסת של "ההגנה" המאומנים אימון קרבי; ובמידה פחותה יותר, ארגוני המחתרת: "האצ"ל", שלו כשלושת אלפים לוחמים, ו"הלח"י", שלו מאות אחדות של לוחמים.

 

ההתקפה על המרכז המסחרי

אני זוכרת היטב את שיבתו של אבא לאחר יום קשה של התקפת ערביי העיר העתיקה על המרכז המסחרי. הוא חזר שפוף, מלא דאגה למה שמצפה לנו בעתיד.

ההתקפה הראשונה החלה בשכונת ממילא שבירושלים ב-2 בדצמבר 1947. זו הייתה ההתקפה הגדולה הראשונה של ערביי ארץ ישראל בירושלים בתגובה להחלטת החלוקה. ההתקפה הסתיימה בהרס המרכז המסחרי, ונחשבה לכישלון של "ההגנה".

המרכז המסחרי היה מקום מועד לפורענות. הוא השתרע מהשטח שמאחורי מלון "המלך דוד" לכיוון שער יפו. היו בו בתי מסחר סיטונאיים גדולים של יהודים ועשרות בתי מסחר קטנים של יהודים, של מוסלמים ושל נוצרים ומוסכים של ערבים. בעלי המסחר היהודים לא גילו הבנה לצורכי "ההגנה", ולא שיתפו אתה פעולה. רק לאחר מאמצים לא מעטים הצליחו אנשי "ההגנה" למצוא מקום שאפשר היה להחביא בו כמות נשק שסיפקה את הצרכים המינימליים של כיתת "הגנה" אחת.

ב-30 בנובמבר 1947 נשלחה למקום חוליית "הגנה" קטנה. מציאותם של שוטרים וחיילים בריטים גרמה לאשליית ביטחון בקרב היהודים. כמה סוחרים פנו בשאלה למפקדת "ההגנה": האם עליהם להוציא את רכושם מהמקום? ונענו בשלילה.

העימות היה ידוע מראש לכל הצדדים. במפקדת "ההגנה" הוחלט להכריז על מצב כוננות בעיר, והופעל גיוס חלקי של "החי"ם" (חיל משמר) ושל "החי"ש" (חיל שדה) בעקבות דיווחים מ"הש"י" (שירות ידיעות של ה"הגנה") על כוונת הערבים לפגוע ביהודים באזור שער יפו.

המידע של הבריטים היה יותר ממוקד. יומיים לפני ההתקפה הופיעו צמד קצינים בריטיים בחנותו של אליה קאווג'יאן, סוחר ארמני, ועזרו לו להעמיס את מרכולתו על משאיות ולפנות את החנות. הסוחרים הערבים בשוק ידעו גם הם על ההתקפה המתקרבת, והקדימו תרופה למכה בכך שסימנו את דלתות חנויותיהם בסהרונים או בצלבים.

ב-9:30 בבוקרו של ה-2 בדצמבר, התקהלו מפגינים ערבים בסמוך לשער יפו והחלו לצעוד לעבר רחוב הנסיכה מרי (כיום רחוב שלומציון המלכה), כשהם מצוידים במקלות ובסכינים. הם החלו לבזוז חנויות יהודיות ולהעלותן באש, ואז פגשו בכמה אנשי "הגנה" שהוזעקו למקום. אנשי "ההגנה" ירו כמה יריות אקדח באוויר והביאו למנוסת ההמון לעבר העיר העתיקה. השוטרים הבריטים שהיו במקום לא הניפו יד לעבר ההמון החמוש בנשק קר, אך החלו לדלוק אחרי אנשי "ההגנה".

הערבים התעודדו מפעולת הבריטים ופרצו שוב למרכז המסחרי. כעת לא נתקלו בהתנגדות, אלא להיפך. השוטרים הבריטים נתנו להם יד חופשית. חנויות היהודים נפרצו, נבזזו והועלו באש. בעלי החנויות שהיו במקום הותקפו במוטות ברזל ובגרזנים. בסוף היום התברר שארבעים חנויות הועלו באש, ועשרים יהודים נפצעו, חלקם באופן קשה, אבל הם חולצו מהמקום.

חברי "הגנה" נוספים, שניסו להגיע למרכז ולעצור בעד ההמון, נעצרו ונאסרו על ידי הבריטים. בתגובה הציתו חברי "ההגנה" את קולנוע "רקס" שברחוב הנסיכה מרי, שהיה בבעלות ערבית.

לפנות ערב הגיעו כמה מחברי "ההגנה" למקום במשאית וסייעו לסוחרים להציל את הסחורות שלא נשדדו. כשהסתלקה המשאית מהמקום, נשמט ונפל ממנה אחד מהאנשים, יצחק פנסו. חבריו לא הבחינו בכך, והוא נרצח בסכינים על ידי הערבים. הוא היה ההרוג היחיד באותו יום. נפילת המרכז המסחרי הייתה פגיעה קשה ביוקרתה של "ההגנה" בירושלים. העובדה, שהארגון לא היה יכול למנוע את הרס המרכז, עוררה פקפוקים בציבור היהודי ועודדה את הערבים.

אחת החנויות שנבזזו והועלו באש הייתה חנותו של אבי. אבי, איש תמים היה, תרתי משמע, ישר ומאמין שהשלטון הבריטי ישמור עליו ועל רכושו, לכן לא נחפז לפנות את רכושו, כפי שעשו לא מעט סוחרים. אבי סיפר, אחר כך, שהיה באותו בוקר בחנותו, כששמע את קולות הרעם המתגלגלים מכיוון שער יפו. ניתן היה אף לראות מחנותו את המוני הערבים המוסתים רצים בזרם אדיר לכיוון המרכז המסחרי, כשבפיהם צעקה: "אטבח אל יהוד!".

אבי ושכן נוסף הגיפו מיד את תריסי הברזל של חנויותיהם, נעלו אותם בשני המנעולים שהיו מוכנים כבר בצד שמאל ובצד ימין של התריס והחלו להימלט לכיוון רחוב דוד המלך. במפגש שבין המרכז המסחרי לרחוב המלך דוד היה משרד של חברת החשמל. לשם נכנסו השניים והסתתרו באחד החדרים הפנימיים, קוראים תהלים ומחכים שההשתוללות של הפורעים תדעך, והם יוכלו להימלט על נפשם דרך מעלה רחוב פרינסס מרי, כיום – שלום ציון המלכה.

רק עם ערב העזו השניים לצאת ממשרד חברת החשמל, ובהתגנבות יחידים הם הצליחו להגיע אל מחסום "בווינגרד", שניצב בין בניין "ג'נרלי" לרחוב פרינסס מרי. משם הם הצליחו לעבור הלאה, והגיעו איש איש לביתו עצובים ומדוכאים. המחשבה שעלתה בראשו של אבי הייתה – מה יהיה על הפרנסה? כיצד אפרנס את הבית מלא הילדים ואת הסבתא ואת אחותי חנולה? שמחה כבר הייתה נשואה לבן דודה מוריס וחיה כנסיכה באלכסנדריה, שכל טוב הארץ עומד לרשותה. ניסים אחיה היה כבר בחור בן 20 שנה, עצמאי בשטח.

כאבו של אבא היה רב, כי החנות הייתה מלאה בסחורות שהתאימו לחורף הירושלמי, והנה, באבחת חרב לא נותר מכל זה דבר. הציפייה, שהחורף יהיה טוב מבחינה כלכלית, נגוזה.

למחרת נקראו כל הסוחרים על ידי "ההגנה" לחזור למרכז המסחרי, ולבדוק את הנזקים. את הסוחרים ליוו אנשי "ההגנה", כשהם מאובטחים על ידי הבריטים. אבא הגיע לחנותו. התריס, שאותו הגיף בעת מנוסתו, היה פרוץ. דבר לא נותר בחנות, להוציא המספריים, שבהם היה גוזר במיומנות את אריגי הבד שהיו מלופפים על קרש, הסנטימטר שבאמצעותו מדד את אורך הבד הרצוי ללקוח והמגרה ששימשה אותו כקופה. היא הייתה, כמובן, ריקה. מרגע זה ואילך מתחילה התקופה הקשה של אבא ושל אימא, כשהם מתמודדים בדרכים שונות לקיים את המשפחה הגדולה.

 

מאבק הבריטים ביישוב היהודי

המלחמה שהתחוללה בירושלים הייתה השלב הראשון במלחמה עקובה מדם, שכללה התקפות על הערים המעורבות – ירושלים, חיפה, צפת וטבריה, וכמובן, שכונותיה הדרומיות של תל אביב הגובלות ביפו.

מה הייתה המשמעות עבורנו, הילדים, שהנה פרצה מלחמה בינינו לבין הערבים? היינו צעירים מכדי להבין ששלב זה כלל בעצם פעולות של כנופיות ושל קבוצות מעטות, סמי מאורגנות. קבוצות אלה תקפו אזורים קרובים לשכונות שלהם, שבהן הם חיו רוב הזמן כשכניהם של היהודים. דבר זה הקל עליהם את התפרצויותיהם האלימות, שגבו מחיר דמים, תרתי משמע. בשבילנו, הילדים, המשמעות הייתה שהמלחמה הפסיקה את ההליכה לבית הספר. ההתכנסות בתוך המשפחה גברה, והדאגה של המבוגרים הקרינה עלינו הילדים. השתדלנו להפריע פחות, ולבקש פחות כל מיני דברים, שבזמנים כתיקונם היה זה מעשה של יום ביומו.

חשוב לציין שהבריטים, חלקם עריקים, וגם מתנדבים יגוסלבים, פולנים, ואף גרמנים משוחררים ממחנות השבויים במצרים, נחלצו לעזרת הערבים. והרי כמה דוגמאות מאלפות שהחלו להקשות על החיים בירושלים: ב-2.2.48 התפוצצה מכונית בריטית משוריינת, עמוסה בחומר נפץ, ופוצצה את בניין המערכת של ה"פלסתיין פוסט". המשרדים והדפוס של העיתון שכנו בירושלים ברחוב הסולל 9 (כיום רחוב "חבצלת", והעיתון נקרא היום "ג'רוזלם פוסט"). את מכונית התופת הובילו, ככל הנראה, שוטרים בריטים. שלושה אנשים נהרגו, ושלושים נפצעו, ולבניין העיתון נגרם נזק רב, אולם הוא לא התמוטט. וזאת, משום שהקבלן שבנה אותו, שש שנים לאחר רעידת האדמה של שנת 1927 (תרפ"ז), שהייתה בעצמה של 6.25 בסולם ריכטר, חיזק אותו במיוחד ביסודות ובקירות עבים. חרף הנזק הרב הצליח העיתון לצאת לאור בבוקר שלמחרת הפגיעה.

פעולה נוספת: ב-22 בפברואר 1948 נכנסו משאיות עמוסות בחומר נפץ, נהוגות בידי עריקים מהצבא הבריטי, אל רחוב בן יהודה, ולאחר נטישתן הופעלו המטענים. פיצוץ אדיר נשמע בשעה 6:30 בבוקר. קול הפיצוץ נשמע אף בשכונתנו הרחוקה מרחוב בן יהודה. בפיצוץ נפגעו המבנים האלה: בתי מגורים רבים, מבנה ארבע הקומות של "מלון אטלנטיק", ונזק כבד נגרם למלון "אמדורסקי", לבית בנק "קופת עם" ול"בית וילנצ'יק" הסמוך. מהדף הפיצוץ נמעך גג "קולנוע אוריון", וזכוכיות נופצו בכל רחבי העיר, בשכונות – רחביה, גאולה, מקור ברוך ומחנה יהודה. לאחר שלושים ושש שעות של פינוי ההריסות נאספו למעלה ממאה וארבעים פצועים וארבעים ותשעה חללים. ואכן, אני, שגרתי ב"מקור ברוך", ב"שכונת שערי צדק", זוכרת גם כן שהתעוררנו לקול הנפץ האדיר, קפצנו מן המיטות, התלבשנו במהירות ויצאנו החוצה, שואלים את מי שנקרה בדרכנו לפשר הפיצוץ האדיר. התברר שחלק גדול מרחוב בן יהודה קרס. מספר הקרבנות שנמנו בסופו של יום היה רב – כחמישים הרוגים וכמאתיים פצועים. שמע האירוע הזה עבר מפה לאוזן בין תושבי ירושלים הדואבים, שכולם הכירו בה את כולם, והעצב על האבדן היה רב.

שוב נעשה ניסיון פיגוע בריטי, והפעם – במרכז השלטון היהודי של תקופת היישוב. הפיגוע היה במבנה "המוסדות הלאומיים" של המדינה, שהנה הנה עמדה לקום. ב-11 במרץ 1948, נכנס נהג הקונסוליה האמריקאית בירושלים לחצר בית "המוסדות הלאומיים" ונטש את הרכב, לאחר שהפעיל את מנגנון ההשהיה. הוא עצמו הסתלק מן המקום. בפיצוץ התמוטטה הקומה השנייה של אגף "קרן היסוד", שנים עשר מעובדי הבניין נהרגו, ובהם גם מנהל "קרן היסוד", לייב יפה, וארבעים וארבעה נפצעו. לאחר הפיגוע שוקם המבנה, וסביבו הוקמו גדרות ברזל וחומות ברזל. הרחבה הפכה למגרש חניה סגור.

המצב אליו נקלעה ירושלים הלך והחמיר. אנחנו גרנו בשכונת "מקור ברוך", לא הרחק ממחנה "שנלר", שנתפס על ידי אנשינו עם עזיבת הבריטים את הארץ ועם פלישת מדינות ערב ב-15 במאי 1948. האזור מצפון וממזרח נשלט עתה בידי הירדנים ומלכם עבדאללה, סבו של המלך חוסיין ז"ל, ואזורנו – "מקור ברוך" והסביבה – היה בעין הסערה. הירדנים הפגיזו את האזור של מחנה "שנלר", ולא פעם נפגעה השכונה שלנו, ועל כך בהמשך...

כדי להכין את ירושלים למצור, הפכו כל המוסכים והמסגריות שהיו באזור לבתי מלאכה לנשק. עבדו שם יומם ולילה בהכנה של סטנים, של כדורים לכלי נשק שונים, ומה לא.

אנחנו, הילדים, שהיינו פנויים עתה מלימודים, היינו מחפשים תעסוקה. מלבד המשחקים, היינו מציקים לחיילים הבריטים שעדיין לא עזבו את ירושלים.

והנה, המלחמה הגיעה גם אלינו. ברגע שהירדנים נכנסו למלחמה נגדנו, כמו המדינות הערביות האחרות – מצרים, סוריה, לבנון ועירק, החמיר המצב בשכונתנו, ובכלל, בכל השכונות הצפוניות של העיר. תותחי הלגיון הערבי טווחו לעבר המחנה הצבאי "שנלר" השכם והערב, ולא פעם נפלו הפגזים בשכונתנו ממש. זכור לי היטב אותו רסיס שפגע בדלת הכניסה לחדר האורחים שלנו, לאחר שעבר דרך קיר הזכוכית של הווראנדה. קיר הזכוכית היה מרושת בגזה לבנה, ואמור היה למנוע את פיזור שברי הזכוכית.

ברגע שנשמעה האזעקה, היינו יורדים אל "השכיינה". השכנה, ממוצא פולני, הייתה ידידה אמיצה של הוריי. בביתה בילינו גם את הלילות – אבא ואימא וחמש הבנות. היינו תוספת בבית המשפחה, שהייתה גם היא בעלת שש נפשות. הצטופפנו על גבי הרצפה, שהייתה מכוסה במזרונים ובשמיכות חורף, שעליהן ישנו. כאשר נשמעה אזעקת הרגעה, היינו אוספים את המצעים ועולים אל הקומה השנייה, אל דירתנו.

המצור על ירושלים הקשה עד מאוד על העברת סחורות ומצרכים אל העיר, שהייתה רעבה ממש. אני זוכרת את אימא קוראת מן המרפסת של ביתנו, שפנתה אל רחוב נבון, ומדברת עם בעל המכולת, שכונה "ג'רנה", כלומר, שכן: "האם הגיע לחם"? ולא פעם נשארנו ללא לחם, כי האספקה לא הגיעה, ואז הייתה אימא עוברת בין בתי הדודים ואוספת פה ושם קצת לחם לתת לילדיה.

גם אמצעים להדלקת הפתיליות לא היו. כלומר, אספקת הנפט כמעט ופסקה, ואז קנה אבא כמות גדולה של עץ לבערה, והיינו מבעירים את העצים ב"סיטוח" – באותה מרפסת גדולה.

ופעם הכינה אימא עיסת בצק ללחם לקראת ליל השבת. היא הניחה את סיר הפלא, ובתוכו הבצק, על מדורת העצים. והנה, נשמעה אזעקה, וכולנו נאלצנו לרדת במהירות אל "השכיינה", מתפללים שאף פגז לא יפגע בשכונה. וכשתמה האזעקה, וחזרנו לדירתנו, מה שנותר בסיר הפלא היה עוגת פחם שחורה. ואז רצים שוב למשפחה המורחבת, לאסוף קצת לחם מכאן ומשם.

אני זוכרת מקרה נוסף שהעלה חיוך על שפתותינו. בימי המתח הבלתי פוסקים, לאחר שהייה ארוכה ב"מקלטים", אותן דירות שבקומות הראשונות, הוציאה אחת מעקרות הבית לאוורור כסת מלאה בנוצות אווזים, והניחה אותה על גדר הבית, כדי שתספוג את קרני השמש החמימות. והנה, נשמעה אזעקה. החצר הענקית שלנו התרוקנה, וכולם מצאו מחסה איש איש ב"מקלטו". בתום האזעקה יצאנו החוצה וחשבנו ששלג יורד על שכונתנו, התברר שרסיס גדול פגע בקסת, וכל נוצותיה התפזרו לכל עבר ומילאו את חלל השכונה בלבן. כן, היו רגעי הומור לא מעטים בימי הקדרות שאפפו את העיר.

ככלל, התחושה הייתה קשה. מים חולקו במשורה, לאחר שפוצצו צינורות המים שהגיעו לעיר ממקורות הירקון. לאחר שנים רבות, שבמהלכן הגיעו מים אל הברזים בדירות, נאלצו פרנסי העיר לפתוח שנית את בורות המים. בביתנו היה בור מים שהיו שואבים את מימיו באמצעות משאבה. זה היה בור משוכלל, שלא נדרשו חבל ודלי כדי לדלות ממנו. כדי שחלוקת המים תהיה סדירה, וכדי שכל בית אב יקבל את מנת היום שלו, היו אנשי "משמר העם" אחראים לחלוקה. תור ארוך היה משתרך ליד אזור החלוקה. גם אנחנו, שהיינו משפחה בת עשר נפשות, עמדנו בתור, ובידינו שני פחים חדשים, ולהם ידיות נשיאה שהולחמו על ידי פחחים. ידם של אלה הייתה מלאה בעבודה, כדי לספק את הצרכים הגדלים של נושאי המים. היינו מקבלים שני פחים ליום, וזה היה אמור להספיק לשתייה, לבישול, לרחצת כלים, לרחצת הגוף, לשטיפת הרצפה ועוד.

אכן התפתחה בירושלים שיטה לניצול המים עד תומם. מים של הרחיצה עברו למי הכביסה, ומי הכביסה – לרחיצת הרצפות ומה שנותר שטף את האסלה. אף טיפה לא בוזבזה. עד היום, כאשר אני מדיחה כלים, אני סוגרת את הברז אחרי שטיפה של כל צלחת, כדי לבזבז כמה שפחות מים. לא פעם, בשל האזעקות, נדחתה חלוקת המים, וקרה שבאותו יום לא הייתה חלוקת מים כלל.

 

השיירות

המצור על ירושלים התארך, ונשמעו הערכות שאם שיירות אספקה לא תגענה לעיר, לא יהיו מזון ומים, כי האספקה שנשארה היה בה די לשבועיים בלבד. זה כלל גם את האוכלוסייה האזרחית וגם את האוכלוסייה הצבאית, שהייתה ממוקמת בעיר ובמוצבים שהיו מסביב לעיר. ואכן, נעשו ניסיונות לא מעטים להעביר שיירות לירושלים, כי לדעת דוד בן גוריון, ירושלים הייתה בעדיפות ראשונה, לפני כל חזית אחרת.

פרק השיירות שהובילו את האספקה לעיר היה נושא של גבורה יוצאת דופן. גברים ונשים מאנשי הפלמ"ח ואחרים, כמו נהגי "אגד", הובילו שיירות בדרך "באב אל וואד" – הוא "שער הגיא" – שבאותם ימים הייתה דרך צרה מאוד, ובה שני נתיבים בלבד: האחד עולה לירושלים, והשני יורד ממנה. לא הייתה אפשרות פנייה ימינה או שמאלה. הדרך נשלטה משני עבריה על ידי הערבים שהיו פרושים על רכסי ההרים – "רכס שיירות" ו"רכס משלטים", שני שמות שניתנו לרכסים ששלטו על תוואי הדרך לירושלים, החל ב"באב אל וואד" בואך אל העיר. הערבים חלשו על הנתיב העולה לירושלים, ודי היה שיפגעו במשוריין הראשון או במשאית הראשונה, וכל השיירה נעצרה, והחיילים היו חשופים ליריות שבאו מן הרכסים וממדרונות ההרים. רבים היו הנפגעים בין מלווי השיירות. סיפור "מלווי השיירות" הוא סיפור גבורתם של אלה שסיכנו את חייהם, כדי לשמור על הכביש היחיד שחיבר את ירושלים הבירה אל מישור החוף ואל תל אביב, שהייתה מרכז העצבים הביטחוני.

בשל התקפות חוזרות ונשנות על הכביש היחיד לירושלים, שעבר דרך יזור, רמלה, לטרון ושער הגיא, התארגנו שיירות של מזון, של דלק ושל תחמושת אל העיר הנצורה. אל השיירות האלה נלוו חוליות קטנות של חברי פלמ"ח, שיצאו מתל אביב לירושלים ונקראו בשם "יחידת זהבי". השיירות שיצאו מירושלים נקראו "יחידת הפורמנים", כי הן יצאו מבית פורמן. בסך הכול הצליחו להגיע לירושלים מאתיים ארבעים וחמש משאיות שנשאו עשרת אלפים טון של אספקה. מ-9.1.1948 הוטלה על הפלמ"ח ועל יחידה נלווית אליה האחריות על הדרך לירושלים. היו בה מאתיים ועשרים לוחמים, מתוכם מאה ושבעים פלמחניקים.

הערבים הבינו כי ניתוק התחבורה לירושלים יכול להכריע את המערכה על העיר. ולמן הימים הראשונים של המלחמה ריכזו הערבים את עיקר מאמציהם בחסימת התנועה לעיר.

כתב על כך העיתונאי והסופר עמוס אילון:

"היה ברור לכל כי המערכה על ירושלים לא תוכרע בעיר העתיקה, אף לא בקטמון ובשיך ג'ארח, כי אם באותו פס אספלט צר המחבר את ירושלים עם תל אביב. הכביש הוא עורק החיים של העיר ובלעדיו לא הייתה תקווה להחזיק מעמד."

על ארגון השיירות מספר שבתאי גרייפן (שפס):

"כאשר החלו להתארגן השיירות לירושלים, הגיע לריכוז בתל אביב אחד ממפקדי ההגנה בשם מכבי. המפקד ביקש מהרכז לשבץ לנסיעה נהג מנוסה בליווי שיירות. הפנו אותו אלי. התחמשתי על ידי האגודה באקדח מאוזר עם קת עץ. כך החלה למעשה פרשה ארוכה של נסיעות בשיירות כשאני מוביל אנשי פלמ"ח בראש השיירות, כל שנת 1948."

מינואר עד חודש מרץ 1948 עברו כמאה ושתיים שיירות לירושלים, והאבדות היו מעטות: חמישה הרוגים ועשרים וארבעה פצועים. החל מחודש מרץ החמיר המצב. התקפות הערבים תכפו והתחזקו. מספר התוקפים עלה מדי יום, וכך גם מספר הנפגעים בצדנו. שיירות רבות נתקעו ונפגעו קשות, החל ב"שיירת חולדה" וכלה בשיירות שנתקעו במעלה "באב אל וואד", הוא "שער הגיא". בזמן זה היו כבר שלושים ושישה הרוגים ועשרים וארבעה פצועים. מכוניות רבות נפגעו, ותכולתן, שהכילה קמח ואורז ומצרכים חיוניים אחרים, נחמסה על ידי הכפריים הערבים, שהיו מלווים בנשותיהם, שהביאו עמם שקים ענקיים שלתוכם הכניסו כל מה שהיה על המשאיות. למרות הקשיים המשיכו השיירות עם האספקה להגיע, והם הם שהחזיקו את העיר הנצורה.

אמר על כך יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח:

"אפשר שהייתה זאת המשימה המייגעת ביותר והמהלכת אימים יותר מכל משימה אחרת במלחמה".

הוסיף בן גוריון ואמר:

"השתאיתי על הגבורה הטבעית הצנועה והפשוטה של נערינו ונערותינו ופורצי המצור... הדי גבורה עילאית זו עודדו את כל שאר הלוחמים, את כל היישוב".

 

סוף חודש מרץ, שהיה רצוף אסונות, הן בשיירות – "שיירת יחיעם", "שיירת נבי דניאל", "שיירת חולדה" – והן בנפילת העיר העתיקה, הביא את הנהגת היישוב לצאת למבצע שיביא לשינוי המצב: הוחלט על ביצוע מבצע נחשון, שהחל באפריל 1948 והביא בהצלחתו לשינוי המצב. כפרים לא מעטים נכבשו בתוואי של הדרך משער הגיא לירושלים. נמצאה גם דרך אלטרנטיבית שתעקוף את שער הגיא, היא דרך בורמה, וכך ניצלה העיר.

אני זוכרת, כילדה: ערב פסח. המצב בעיר היה קשה מנשוא, המחסור הורגש בכול, והנה נכנסה שיירה שעברה ב"דרך בורמה" והייתה עמוסה לעייפה. על המשאיות העמוסות ישבו חיילים בכובעי גרב והעיפו אל העומדים בצדי הדרך תפוזים – אותם לא ראינו כבר יותר מחצי שנה. השמחה הייתה רבה, ובעיקר שמחתי שהצלחתי להביא תפוז או שניים הביתה.

לזכר פורצי הדרך לירושלים הוקמה אנדרטה שנקראה אנדרטת הפורצים, העשויה מלוחות אלומיניום הפולחים את השמיים ומסמלים את כל החיילים שעשו הכול כדי שהדרך לירושלים תהיה פתוחה. בצדי הדרך, מ"באב אל וואד" לכיוון העיר, ניתן לראות עד היום את שרידי המכוניות ואת המשוריינים החרוכים והשרופים ניצבים דוממים, וסיפורם זועק אל השמים.

המשורר חיים גורי כתב את השיר המפורסם : באב אל וואד, המספר את סיפור מלווי השיירות:

 

פֹּה אֲנִי עוֹבֵר, נִצָּב לְיַד הָאֶבֶן.

כְּבִישׁ אַסְפַלְט שָׁחוֹֹר, סְלָעִים וּרְכָסִים.

עֶרֶב אַט יוֹרֵד, רוּחַ יָם נוֹשֶׁבֶת

אוֹר כּוֹכָב רִאשׁוֹן מֵעֵבֶר בֵּית-מַחְסִיר.

 

בָּאבּ אֶל וָואד,

לָנֶצַח זְכֹר נָא אֶת שְׁמוֹתֵינוּ,

שַׁיָּרוֹת פָּרְצוּ בַּדֶּרֶךְ אֶל הָעִיר.

בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ מוּטָלִים מֵתֵינוּ,

שֶׁלֶד הַבַּרְזֶל שׁוֹתֵק כְּמוֹ רֵעִי.

 

פֹּה שָצְפוּ בַּשֶּׁמֶשׁ זֶפֶת וְעוֹפֶרֶת.

פֹּה עָבְרוּ לֵילוֹת בְּאֵשׁ וְסַכִּינִים.

פֹּה שׁוֹכְנִים בְּיַחַד עֶצֶב וְתִפְאֶרֶת,

מְשֻׁרְיָן חָרוּךְ וְשֵׁם שֶׁל אַלְמוֹנִי.

 

בָּאבּ אֶל וָואד...

 

וַאֲנִי הוֹלֵךְ, עוֹבֵר כָּאן חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ

וַאֲנִי זוֹכֵר אוֹתָם אֶחָד אֶחָד.

כָּאן לָחַמְנוּ יַחַד עַל צוּקִים וָטֶרֶשׁ

כָּאן הָיִינוּ יַחַד – מִשְׁפָּחָה אַחַת.

 

בָּאבּ אֶל וָואד...

 

יוֹם אָבִיב יָבוֹא, רַקָּפוֹת תִּפְרַחְנָה,

אֹדֶם כַּלָּנִית בָּהָר וּבַמּוֹרָד.

זֶה אֲשֶׁר יֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָלַכְנוּ

אַל יִשְׁכַּח אוֹתָנוּ, אוֹתָנוּ בָּאבּ אֶל וָואד.

לאחר "מבצע נחשון" ופריצת "דרך בורמה" הועברו מכוניות אספקה לירושלים בצורה רציפה ובטוחה, והעיר ניצלה מן המצור המעיק והארוך.

מן המלחמה הזו יצאה משפחתי חבולה ופגועה כלכלית. החנות במרכז המסחרי הייתה פצע על הגבול, והמרכז המסחרי פסק לתפקד ככזה. הבית בעיר העתיקה נותר בידי הירדנים, ואבינו נותר ללא חנות שיוכל להמשיך למכור בה את בדי הטכסטיל לאברכים הרוצים להינשא ולתפור חליפות לחתונתם. אבא החל למכור שוב, כאשר הפך את חדרנו לחנות בזעיר אנפין. אנשים מעטים היו באים ומתבוננים בסחורה הפרוסה על הספה. ושם המשיך אבא למכור, עד שקיבל מן הממשלה חנות חלופית ברחוב יפו, ליד בניין "ג'נרלי".

 

שנות החמישים הקשות

א. בתי הספר שלמדתי בהם

עם תום המלחמה, כמו שכבר סיפרתי, לא חזרנו ללמוד בבית הספר "לנדאו", שהיה בשכונת "מוסררה", על הגבול. לכן סיימתי את כיתה ח' בבית הספר "למל", שהוקם בשנת 1856 על ידי משפחת למל האמידה מאוסטריה. מטרת בית הספר הייתה לעזור לתושבי היישוב הישן בירושלים. בית הספר היה בית ספר יסודי לבנות, ולמדו בו מכיתה א' עד כיתה ח'.

כאשר נפתח בית הספר, שנקרא על שם האציל לבית למל Edker fon Lemel Shule לראשונה, למדו בו בתחילה בנים, ובשפה הגרמנית. היה זה בית הספר המודרני הראשון בארץ ישראל.

 תמונת מחזור של כיתה ח', החולצה ברקמה תימנית, ביה"ס למל
במקור נועד המבנה להיות בית מחסה לילדים יתומים ועניים, שהלומדים בו קיבלו ארוחה חמה. אופיו של בית הספר היה מסורתי, וסדר היום כלל לימוד של סיפורי התנ"ך, של סיפורי משלים, ושולבו בו גם לימודי טבע, וכן ציור ומלאכת מחשבת.

עם בואו של לודוויג אוגוסט פרנקל, שהיה למנהלו הראשון של בית הספר, הוא נתקל בהתנגדות עזה מצד היישוב הישן, בעיקר האשכנזי. אנשי קהילה זו חששו מפני רוח הפקרות שתביא תכנית הלימודים שנקבעה, משום שכללה גם לימודי חול. החרם של האשכנזים היה מוחלט. לכן פנה פרנקל אל ראשי העדה הספרדית והגיע עמם להסכם, לפיו הם יאשרו את תכנית הלימודים החדשה שהוצעה.

תכנית הלימודים כללה את המקצועות האלה: עברית, מקרא, כתיבה, חשבון ולשון המדינה, שהייתה תורכית. אך חשוב לציין עם זאת שלשון ההוראה הייתה לאדינו. רק בראשית שנות השמונים של המאה התשע עשרה שונתה השפה מלאדינו לגרמנית ולצרפתית. בשנת 1888 התמנה מנהל חדש לבית הספר, אפרים כהן – רייס. הארגון החדש של בית הספר כלל מורים חדשים, כמו דוד ילין, איש חינוך ידוע, שעל שמו נקראת המכללה להכשרת מורים בירושלים – "מכללת דוד ילין". נוספו שעות ללימודי החול, ונוספו תלמידים ותלמידות, ביניהם גם בני העדה האשכנזית.

משכן הקבע נבנה בשנת 1903-1902 בשכונת "זיכרון משה", ברחוב ישעיהו. את המבנה תכנן האדריכל הטמפלרי תיאודור זנדל, שתכנן גם את בית החולים "שערי צדק", שהוקם ברחוב יפו. בשנת 1904 הועבר בית הספר לידי חברת "עזרא", ועם תחילת המנדט הבריטי השתייך בית הספר לזרם הכללי. כאן למדתי את השנה האחרונה של בית הספר היסודי, כיתה ח', לפני המעבר לבית הספר התיכון. היום שוכן במבנה היפה והמיוחד הזה "תלמוד תורה" של חסידי רוז'ין.

בבית הספר נתקלתי בשתי הפתעות. כשהתחלתי ללמוד בו הייתה אחת האטרקציות המפגש עם הבנות האשכנזיות. הן העלו את השאלה אם אני ממוצא פולני. וכשאמרתי שאני ספרדייה, הייתה השתוממות רבה. בכלל, התפלאתי שהעלו את הנושא העדתי. בשכונה שגרתי בה לא הייתה כל הבחנה בין עדה לעדה ובין צבע לצבע. עוד הפתעה הייתה לי – המורה להיסטוריה, האדון בר דרומא, שלימד את אימא שלי. בקיצור, היו שם מורים "עתיקים" ממש. עם זאת, השנה הזו זכורה לי כשנה מעניינת, וכך גם המפגש עם סוג אחר של תלמידות, שהיו שונות לחלוטין מאלה שלמדו אתי ב"אוולינה".

השנה היא שנת 1950, ולקראת חודש ספטמבר עלתה השאלה בבית – לאיזה בית ספר תיכון אלך. בשיחה שהתנהלה בין הוריי, הצהיר אבא שאין לנו אפשרות לשלם שכר לימוד, לכן עליי לצאת לעבוד בבוקר, וללמוד אחר הצהריים, תופעה שהייתה נפוצה מאוד באותם ימים. אני, שכבר גיליתי עצמאות ודעותיי היו נחרצות, סירבתי והצהרתי: "אני אלמד בבוקר ואעבוד אחר הצהריים, וכך אממן את לימודיי".

נרשמתי ל"סמינר אשכולי", שהיה ממוקם בווילה שהוסבה לסמינר למורים ולגננות, וכלל כיתה אחת בכל שכבת גיל. מיקום הסמינר היה מאחורי קולנוע "אוריון", שם כבר למדה אחותי רבקה. מצאתי עבודה אצל משפחה שהיו בה ארבעה ילדים. תפקידי היה לעזור להם בהכנת השיעורים, ולהכין עבורם את ארוחת הערב.

הייתי ילדה בת שלוש עשרה – אחראית על ארבעה ילדים, כולם בנים, בגילאים שבין ארבע לשתים עשרה. דאגתי שיכינו את השיעורים ועזרתי במקום שנתקלו בקשיים. עם הצעירים שבהם שיחקתי, וכך העסקתי אותם עד ארוחת הערב ועד בואם של ההורים העייפים מיום עמלם. על כך קיבלתי תשע לירות. זה היה אז סכום מכובד, ובו שילמתי את שכר הלימוד עבורי ועבור רבקה אחותי – שמונה לירות, ונשארה לי עוד לירה אחת, שאותה ניצלתי לבילויים: לסרטים, להצגות תיאטרון ולמעט כסף כיס.

הלימודים ב"סמינר אשכולי", שהיה מיועד לבנות בלבד, היו מרתקים. חבר המורים היה צעיר. ישראל לוין היה מורה לספרות, ומאוחר יותר היה פרופסור לספרות ספרד של ימי הביניים. אברהם אמיר היה המורה לביולוגיה. הוא חזר מן המלחמה עם פציעה שגרמה לו רעד בידיים, ואת זאת ראינו רק כאשר ערך ניתוח של צפרדע על שולחנו בחדר הכיתה, וכל הבנות הצטופפו בערמה מעל הצפרדע. למי היו אז מעבדות?! ואברהם עשה את הדבר בכל זאת, כדי שנחווה משהו מעולם החי וממבנה של גוף חי, שבמקרה זה היה של הצפרדע. המורה לאנגלית היה מר הילמן, שאהב מאוד את הבנות הצעירות, והמורה למקרא היה המשורר מיכאל דשא. בקיצור, צוות מורים מעולה.

אנחנו, צעירות שההורמונים זורמים בדמנו, ערכנו לא פעם שביתות, ולא רצינו להיכנס לכיתה. היום כבר לא זכורות לי הסיבות, אבל אני לקחתי חלק בארגון השביתות הללו, וכבר אז התגלתה אצלי יכולת המנהיגות והיכולת לסחוף אנשים אחריי. היינו שלוש-ארבע חברות, שארגנו יחד את כל המבצעים. חברותיי אלו היו: גורה, חווה ושרה, וכמובן – אנוכי. בשל הפעילות הענפה הזאת זכיתי, בסוף השנה, בציון "כמעט טוב" בהתנהגות, בתוספת שני קווים מתחתיו. פירוש הדבר היה סילוקי מבית הספר. אך בשל הישגיי הלימודיים נשכחה לי הבעיה ההתנהגותית. יש לשער שמה שהוסיף לציון הגרוע היה הסירוב שלי לקרוא בפני הכיתה חיבור, על פי בקשתו של ישראל לוין, המורה לספרות, שלא הסכים לקבל את הסירוב.

כיתתנו הייתה מיוחדת. הייתה בה התארגנות נגד העתקה בבחינות, ראשית, בשל נימוקים ערכיים, אבל גם בשל הנימוק המעשי שהלומדות באמת זכו לציונים נמוכים יותר מאלו שהעתיקו. בקיצור, בבית ספר זה רכשתי חברות שליוו אותי לאורך כל התיכון עד לגיוס, וכמה מהן – גם לאחר מכן, ועל כך מאוחר יותר.

בתקופה זו הייתה הפעילות הביתֿ-ספרית רבה. והנה, בשנת 1953, כשסיימתי את כיתה י"א, החליטו ממשלת ישראל ושר החינוך שלה, פרופסור בן ציון דינור, שהשתייכו למפלגת מפא"י, לאחד את כל זרמי החינוך שפעלו בארץ, ולהקים זרם חינוך ממלכתי אחד, שיהיה מחולק ל"ממלכתי כללי" ול"ממלכתי דתי". בשל כך בוטלו הזרמים שהיו קיימים מראשית המאה ה-20 ועד 1953. הזרמים שבוטלו היו: "הזרם הכללי", שהיה מסונף למפלגת "הציונים הכלליים"; זרם העובדים, שהיה משויך ל"תנועה הקיבוצית", למפא"י ולמפ"ם; "זרם המזרחי", שהיה הזרם הדתי; ו"הזרם העצמאי", שהיה מסונף ל"אגודת ישראל".

החינוך הממלכתי כלל את כל היישוב החילוני, ואילו הזרם הממלכתי דתי כלל את הדתיים. לצד שני הזרמים הממלכתיים היה קיים גם הזרם העצמאי. בשל הקמת החינוך הממלכתי, נסגר "סמינר אשכולי", שהיה שייך לזרם הכללי, וכולנו עברנו ללמוד ב"סמינר בית הכרם", היום "מכללת דוד ילין".

הגעתי לשם בכיתה י"ב, לקראת בחינות הבגרות, שבהן נבחנו בסוף שנת הלימודים. עם הסיום החלטנו חברתי גורה ואני, שבינתיים עברנו מחברות ב"מחנות העולים" ל"שומר הצעיר", להתגייס לנח"ל, ולא לסיים את לימודינו בסמינר.

ב. הוראת עברית עם בוא העלייה הגדולה

בתקופת לימודיי ב"סמינר אשכולי" החלה העלייה הגדולה, שהכפילה ואף שילשה את מספר האוכלוסין בישראל. הגיעו עולים רבים שלא ידעו קרוא וכתוב, בעברית ובכלל, ואז יצא מר יעקב מימון מירושלים, זוכה "פרס ישראל" על תרומה לחברה, בקריאה אל בני הנוער לבוא ולהתנדב ללמד עברית בקרב העולים. בתחילה הוא צירף אליו את תלמידותיו מבית הספר "סליגסברג" שבירושלים, שבו לימד קצרנות. בהמשך, צירף לפעילות רבים מבני משפחתו וממכריו ובני נוער מתנועות הנוער. כך הצטרפתי גם אני למפעל המבורך הזה. היינו יוצאים פעמיים בשבוע בחורף הגשום, בסער ובשלג, ואף בשרב ובחום של 35 מעלות, ואף פעם לא נעדרנו. חשנו שזו מטלה קדושה שיש למלא אותה באחריות ובנאמנות. הטנדר של יעקב חיכה לנו והסיע אותנו ליעדנו. אני עבדתי עם קראים ב"מעברת תלפיות", שהייתה ממוקמת במחנה הצבאי הבריטי שעבר לידינו ונקרא "אלנבי בארקס". המקום השני היה בפרוזדור ירושלים, במושב התימני "מסילת ציון". התמקדתי בפעילות זו כשלוש שנים, בין השנים 1953-1951.

יעקב מימון החל לפעול במעברת "לוזית", שבה ריכז שיעורי שפה שניתנו על ידי שמונה מתנדבים. הפעילות התרחבה למעברות נוספות בפרוזדור ירושלים, ובהמשך, כללה אף יישובים מרוחקים, ובהם "מרגליות", "דובב" ו"חצור הגלילית" בצפון הרחוק, ואתו עוד מתנדבים ש"גייס". במהלך השנים הרחיב והעמיק את פעולות ההתנדבות וזכה לתמיכה ולשיתוף פעולה של תנועות הנוער, של יחידות צה"ל, של האוניברסיטאות, של קיבוצים ושל יהדות התפוצות, ולא פסח אף על חברי כנסת, על שרים ועל נשיאים. מימון גייס אלפי מתנדבים, אשר היו מגיעים בהנחייתו לבתי עולים ומסייעים בהקניית השפה ובהתערות בחיי הארץ. פעולות אלו נמשכו בשכונות מצוקה, והתחדשו במרכזי הקליטה, שהוקמו עבור העלייה מברית המועצות בשנות השבעים. מימון עסק בפרויקט ההתנדבות כחצי יובל שנים, עד לשנתו האחרונה ב-1977. על פעולות אלו זכה בתואר "יקיר ירושלים" (1967) ובתואר "עמית כבוד" של האוניברסיטה העברית בירושלים (1976). בשנת 1976, כשנה לפני מותו, הוענק ליעקב מימון גם "פרס ישראל" על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

והרי כמה מחוויותיי כמורה צעירה לעברית. כפי שסיפרתי, לימדתי בירושלים קראים שעלו ממצרים ושוכנו ב"מעברת תלפיות". הייתי מגיעה בכל מזג אוויר. זכורתני, יום גשם שוטף, ואני בצריף, ואתי עוד כשמונה עשרה תלמידים, יושבים מכורבלים במעילים ובצעיפים, כי שרר קור עז, והצריף היה פרוץ לרוחות. והנה התחיל גשם זלעפות לדלוף מכל חור בגג. שניים שלושה גברים התנדבו לרוץ לבתיהם, ולהביא גיגיות לאיסוף הגשם, ואנו הצטופפנו בפינה שלא הייתה בה כמעט דליפה. עם קצת דמיון אפשר לתאר איך התנהל השיעור ומה חשו הלומדים. לזכותם ייאמר שלמרות מזג האוויר, הקור והרטיבות אף לא אחד מהם ויתר על השיעורים, והם המשיכו להתייצב בצריף הדולף בכל מזג אוויר – בחום היוקד ובקור הירושלמי המקפיא.

חוויה אחרת הייתה שייכת למושב "מסילת ציון" שתושביו היו יוצאי תימן. שם הייתה לי כיתת נשים שבאו ללמוד עברית, ובכלל – קרוא וכתוב. אני זוכרת שלאות תודה הם הזמינו אותי לאחת החתונות שהתקיימו במושב. מה שנצרב בזיכרוני היה הטיפוף על הפחים והריקוד של שני גברים שרקדו לקול התיפוף בזריזות ובגמישות רבה, מלווים את הכלה עדוית התכשיטים התימניים שהובאו עוד מתימן. בקיצור, הייתה זו חוויה של ממש ומפגש עם עדה שתרמה רבות ליישוב החקלאות בהר, ללא תלונות רבות ומתוך קבלת המציאות הקשה באהבה.

ג. חברות בתנועת נוער

גם אני הצטרפתי לתנועת נוער כשהגעתי לגיל המתאים, ובכך המשכתי את המסורת שהתפתחה בביתנו הבורגני-המסורתי. זה החל באחותי הגדולה אסתר, שיחד עם חברה חיים, ומאוחר יותר – בעלה, הצטרפו לתנועת "עקיבא" עוד בשנת 1946. הם לקחו חלק במחנה עבודה ביישוב החדש שליד יריחו, "בית הערבה". הבאה בתור הייתה רבקה, שהצטרפה לתנועת "הצופים", והגרעין שלה, שכלל גם תל אביבים, הקים את קיבוץ "גונן" שבגליל העליון. ואילו אני, בתקופת לימודיי בבית הספר התיכון, הצטרפתי, כאמור, לתנועת "מחנות העולים", שהייתה תנועה בראשית דרכה בירושלים. היו לנו מדריכים מעולים מקיבוץ "רביבים": יוסי (פלדמן) "הערבי" – כך קראנו לו, כי נהג ללכת תמיד יחף, ודן, נדמה לי, שפירא. הם ניהלו את הצריף ואת כל פעולות הבוגרים. ואילו אנו, היינו למדריכים של הקבוצות הצעירות מכיתה ד' ועד ז'.

יוסי היה מוציא אותנו מדי שבת לטיולים סביב ירושלים, אנחנו בנעליים גבוהות ובתרמילים על הגב, והוא, כהרגלו, יחף. ובימי קרה וגשם הוא היה עוטף את רגליו ביוטה וממשיך ללכת אתנו במסלול שנקבע מראש. בתקופה זו הלכה תפיסת העולם שלי והתגבשה בכיוון סוציאליסטי, כאשר הדאגה לחלש הייתה בראש מעייניי, ולכן הקצנתי את עמדותיי והצטרפתי ל"שומר הצעיר".

 

 אני בת 13 בטיול "מחנות העולים" (רביעית משמאל)
אני זוכרת את עצמי צועדת באחד במאי – נערה גבוהה מעל הממוצע בראש הצועדים, מניפה את הדגל האדום ושרה בגרון ניחר את שירת האינטרנציונל:

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה

עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב.

אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלֵּב לִחֵכָה,

לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְּרָב.

 

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי יְסוֹד נַחְרִימָה,

מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל.

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה,

לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל, מָחָר – הַכּוֹל.

 

זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם.

עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל יֵעוֹר, יִשְׂגַּב אָדָם!

יתרה מכך. כאשר התנהלו משפטי פראג, עמדתי (היום אני כבר יודעת את הטעות העצומה שטעיתי באמונה כה החלטית בברית המועצות) והגנתי עליהם וחשבתי שהנשפטים הם אשמים באמת. והיו עוד דברים רבים שהחילותי להסתייג מהם, ובמיוחד לאחר הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, כאשר כרושצוב הכריז על העוולות שגרם סטאלין לתושבי המדינה הענקית. כן, היו ימים שבהם הייתה האמונה כה תמה ועזה. מי היה מאמין?!

כפי שכבר סופר, במעבר מכיתה י"א לכיתה י"ב החלטנו גורה ואני להצטרף ל"שומר הצעיר". (השם "גורה" ניתן לה על שם הסופר הרוסי מקסים גורקי. הוריה, שהיו קומוניסטים, נתנו לה שם זה, כאשר נפטר הסופר בשנה שבה היא נולדה, ב-1936. אתם יכולים לתאר לעצמכם לאלו שמות "חיבה" זכה השם "גורה"!) עם התנועה הזאת הלכתי גם לגרעין "שומרי" והגשמתי בקיבוץ "זיקים" שבצפון הרצועה.

ההצטרפות שלנו, בנות קוקיא, לתנועות הנוער לא הייתה פשוטה. נו, מילא, ללכת לפעולות עם מכנסי חאקי עוד היה נסבל. אבל לצאת לטיולים של יותר מיום, וכן למחנה עבודה, נתקלו בהתנגדות ההורים. מה פתאום לעזוב את הבית לשבוע? לאן? ועם מי? הנשק שלנו היה שביתת רעב. הפסקנו לאכול. ואז, אבינו שהיה רך לבב נכנע והסכים ליציאתה של רבקה. ההסכמה ליציאתה של רבקה חייבה גם הסכמה ליציאה שלי. בקיצור, הדרך נסללה, והדמעות והשביתות פסקו, והדרך להגשמה חלוצית הייתה סלולה.

ואכן, אסתר וחיים הגשימו בקיבוץ "בית יהושע". רבקה, כפי שציינתי, הייתה ממקימי קיבוץ "גונן", ואילו אני עם חבריי מגרעין "שומריה" השלמנו את קיבוץ "זיקים", שהיה מיושב במעט חברים, שנותרו מהגרעין הרומני. האחרים התפזרו ועברו להתגורר ליד אשקלון ונקראו "זיקי פלדה". הם היו קומוניסטים או סנאיסטים (על שמו של סנה). כך החלה דרכי החדשה. בשעות אחר הצהריים התנדבתי לעבוד בספרייה, עבודה שאהבתי מאוד – להיות קרובה לספרים שאותם קראתי, אפשר לומר – בלעתי, מגיל צעיר ביותר.

הסיפור שלפניכם הוא מעניין ומבטא את עצמאותי. הייתי בת שלוש עשרה שנים. המלחמה תמה זה כשנה, ואני החלטתי שאני רוצה לבקר את אחותי אסתר בקיבוץ "בית יהושע". ביקשתי מהוריי סכום כסף לנסיעה. הם סירבו. הודעתי להם שאני נוסעת עם כסף ובלעדיו. פניתי ברגל אל היציאה מירושלים, שם עמדו כבר טרמפיסטים לא מעטים. והנה הגיעה משאית שהסכימה לקחת אותי ועוד שניים. עלינו על המשאית, שהייתה עמוסה בחביות, התיישבנו איך שהוא, כל אחד על גבי חבית, והחילונו לנסוע. בכל רגע חשבנו שהנה אנחנו עפים מן המשאית. אך למזלנו, הגענו בשלום לתל אביב. ומה עכשיו? כסף אין לי. וכאן אני לא יודעת היכן עומדים לקחת טרמפ צפונה. התמזל מזלי ופגשתי חבר תנועה שנתן לי חמישה שילינג, שאפשר לי לקנות כרטיס נסיעה ומשהו לאכול. עליתי על אוטובוס לכיוון נתניה, וביקשתי מן הנהג להוריד אותי במקום המיועד. למגינת לבי, הוא הוריד אותי ב"תל יצחק", קיבוץ שכן ל"בית יהושע". נאלצתי לחצות שדה דלועים, שנראו לי, הילדה הצעירה והתמימה, כשדה מוקשים. ולו הייתה מצלמה מלווה אותי, הייתה מראה ילדה מקפצת ממקום למקום, העיקר לא לדרוך על "מוקש". סוף סוף הגעתי לגדר, ועכשיו צריך היה לחפש שער או פרצה בגדר כדי לעבור. והנה מגיע זוג שומרים. וכשאני סיפרתי שאני צריכה להגיע ל"בית יהושע", הם הובילו אותי הישר אל הכניסה. מצאתי את האוהל של אסתר אחותי, שנדהמה לגלות את אחותה הצעירה, בעוד שהיא הייתה כבר בת עשרים שנה כשהחלה את חייה מחוץ לבית.

סיפרתי לה את סיפורי. היא נתנה לי לנוח קצת, ואז הלכנו לחדר האוכל, שם נתקלנו בחברי הגרעין ובחבר אחד שחשב שאני נערה בת שמונה עשרה לפחות, כי הייתי גבוהה מאוד. הוא החל "להתעסק" אתי, עד שאסתר אחותי התערבה ואמרה לו בהאי לישנא: "השתגעת? היא בסך הכול בת שלוש עשרה".

אקצר את הסיפור. גם החזרה הביתה הייתה מלאת הרפתקאות. לא הצלחנו לעלות על טרמפ, ולולא נערה נחמדה מהיישוב "חבצלת" היה חשש ממשי שאיאלץ לבלות בצומת בילו את הלילה, ולחכות לשחר כדי למצוא אז טרמפ לירושלים. היא הזמינה אותי אל ביתה לישון. קיבלתי מיטה מוצעת, צחה כשלג. ואני, ללא מקלחת, התכרבלתי במיטה כמו עובר וחיכיתי לבוקר. וכשהגיע הבוקר, חזר הסיפור על עצמו. מנסים להשיג טרמפ (כך נסעו באותם הימים). על הטנדר עלו תשעה אנשים, במקום שמונה, ואיש לא ויתר. כל הנוסעים הורדו. לבסוף הוחלט לנסוע באוטובוס. את הכסף עבור הנסיעה שילמה אותה נערה ממושב "חבצלת". הבטחתי לה שאחזיר לה את הכסף מיד עם הגיענו. ואכן, רצתי מיד הביתה. המרחק מאתנו אל תחנת האוטובוס היה קצר, וביקשתי שייתנו לי את הכסף מיד. לא הסברתי דבר. קיבלתי את הכסף ורצתי בחזרה. הספקתי להחזיר לה את הכסף, לפני שעלתה אל האוטובוס שיביא אותה אל ביתה. רק אז התפניתי לספר את קורותיי בסוף אותו שבוע, ומסרתי דרישת שלום מאחותי אסתר.

ד. החיים בבית בשנות החמישים עד מות אבינו

סיפרתי בראשית הפרק שהמצב בבית מבחינה כלכלית לא היה טוב. אבא הפסיד את הבית בעיר העתיקה. חנותו במרכז המסחרי נשרפה, וקשיי הפרנסה היו גדולים. אני זוכרת כיצד הייתה אחותי הצעירה עליזה, שנולדה בשנת 1943, צריכה לעבור בין החייטים, שקנו מאבא בדים והיו חייבים לו כסף, ולגבות את החוב. זו הייתה חוויה קשה מאוד בשביל נערה בת עשר – אחת עשרה, אך היא עשתה זאת, כי הבינה עד כמה המצב קשה. גם מצבם של החייטים לא היה מזהיר, והם נתנו לה סכום קטן מן החוב, וככה צף אבא על פני המים, והחזיק את המשפחה הלא קטנה. ואילו אני, בחופשת הקיץ שבין י"א לי"ב נחלצתי לעזרת המשפחה והתקבלתי לעבודה במפעל הממשלתי שהעביר משפחות מן העיר אל הכפר. אם אינני טועה, זה היה בשנת 1953. תפקידי היה להיכנס למשפחות, שאת כתובתן קיבלתי מן האחראי על הפרויקט בירושלים. ומאחר שלדבר ידעתי, וגם לשכנע, כנראה, הייתה הפגישה עם המשפחות מכל השכבות החברתיות עבודה מעניינת. עבור העבודה הזו קיבלתי 80 לירות, שהיו הרבה כסף באותה תקופה. את הכסף מסרתי לאבא, כדי להקל על המצוקה בבית. אבא הבטיח שלכשירחיב הוא יחזיר לי את הכסף.

בכלל, נראה היה שלקחתי על עצמי חובות לא קטנים בניהול הבית לצד אימא, שהייתה עסוקה בגידול אחינו הקטן אודי, שנולד באפריל 1950. אבא, שרצה לקרוא לו בשם "שלום", על שם אביו, שנפטר בשנות השלושים, השתכנע מטיעוננו שיש לתת לרך הנולד שם מודרני יותר. לבסוף הוא קיבל את דעתנו, ושמו של אחינו בישראל הוא "אהוד". אנו קראנו לו "אודי". לאבא קשה היה לעמוד מול חמש בנות דעתניות, אך הוא נתן לו את השם של אביו כשם שני – "שלום".

אחת הפעילויות שלי בתחילתו של יום הייתה לקחת את סל הקניות, את פנקס הנקודות, ולצאת אל השוק, לעמוד בתור בתקופת הצנע של השר דוב יוסף, ולהביא בנקודות שחילקו לכל משפחה כל מיני מצרכים. בין מצרכי החלוקה היו גם דגים. היו אלה דגי פילה קפואים, שאימא הייתה מפשירה ומכינה מהם מטעמים – פעם קציצות ופעם דגים מטוגנים מתובלים בלימון ובפטרוזיליה. השוק – שוק מחנה יהודה – לא היה רחוק מביתנו. היו בשוק שפע של דוכני ירקות ופירות, וביניהם חנויות לממכר דגים. לפני חנויות אלו עמדנו בתור, וקיבלנו את מנת הפילה על פי מספר הנפשות והנקודות שעמדו לרשותנו. בשוק היו גם דוכני ממתקים, ומה לא?! הבעיה הייתה שלא לכולם היה די כסף כדי להביא מכל המבחר, כפי שהיה לפני המלחמה. בטרם מלחמה היו הערביות באות משופעות בסלים עמוסים עד לעייפה בשפע של ירקות ושל פירות העונה טריים, בעודם נוטפים טללי בוקר. הערביות היו יושבות בסיקול רגליים, כשהשמלה הרחבה מכסה הכול, ומכריזות בקול על מרכולתן.

אני זוכרת את אימא מכינה מטעמים ממעט המצרכים שעמדו לרשותה. היא הכינה אוכל טעים ומשביע למשפחה הענפה. בכלל, לזכותה של אימא ייאמר שהיא עשתה כל שניתן היה לעשות, כדי שאנו, הילדים, לא נחוש במצוקה הקשה. אבל איך אפשר היה שלא לחוש במצב, כשאבא התהלך עצבני, עיניו כלות לראות את הרווח שעשה פיש מתפירת חזיות ומחוכים ומכירתם. אבא השכיר לפיש את מחצית החנות. הוא עצמו היה יושב בטל ומחכה שמישהו ייכנס. ואצל שכנו – התופרות תפרו, והלקוחות נכנסו. וזה היה המצב לאחר שקיבל את החנות מן הממשלה ברחוב יפו.

ראינו את המצוקה, כאשר הוא התחיל לבנות מיד לאחר המלחמה את עסק מכירת הבדים לחליפות מחדש. המיטה שלי ושל רבקה הפכה להיות חלון הראווה של הבדים, ומעט האנשים שנכנסו היו חרדים לפני חופתם. צריך לזכור שחברת "אתא" הייתה אז בשיא תפוקתה. בגדי החאקי היו הבגדים האולטימטיביים לגברים ולילדים. חברי תנועות הנוער, וגם אלה שלא היו בתנועה, התלבשו בבגדי חאקי. זה היה בגד זול ונוח מאוד. אבל זה פגע באבא באופן אנוש.

במצב הקשה של תקופת הצנע שממנו סבלו מרבית תושבי ירושלים, ארגנה העירייה תלושים למסעדה, ואותם יכולנו לנצל לארוחת צהריים ביום שבת. היינו מתלבשים במיטב מחלצותינו והולכים ברגל לאורכו של רחוב יפו עד למסעדה. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, שמה היה "טרבלוס", והיא הייתה ממוקמת מול החנות "מעיין שטוב" – חנות לממכר של בגדי נשים ושל בגדי ילדים, של מגבות, של סדינים ושל כל מה שאפשר לציין באמירה "מחוט ועד שרוך נעל". שם זכינו במרק חם ובמנה עיקרית, וכמובן, בקינוח ובשתי פרוסות לחם לכל סועד. תלושים אלה הקלו מאוד על כלכלת המשפחה. איש לא חש בימים אלה מושפל או מבויש לקבל עזרה כאילו היה זה בית תמחוי, כי זה היה המצב אצל למעלה משמונים אחוז של הירושלמים.

אימא החכמה ידעה לשמור כסף מן הימים הטובים בין הסדינים שבארון, ובשעת הצורך הוציאה מן המחבוא וניסתה לעודד את אבא שעוד יבואו ימים טובים. המשפחה החלה להתפזר. אסתר התחתנה בשנת 1952, ורבקה עזבה את הקן לנח"ל ולקיבוץ "גונן", ואני עזבתי בשנת 1954 לנח"ל, לשל"ת בקיבוץ "רשפים" שבעמק בית שאן. בסיום השל"ת, בזמן מלחמת סיני, הגענו לקיבוצנו "זיקים", ושם התחלנו את חיינו החדשים. אני נקלטתי בענף הבננות (ועל כך בהמשך).

החיים בבית התנהלו על מי מנוחות. אודי נשאר בטיפולה של אימא, רותי התגייסה לצה"ל, ולאחר מכן החלה ללמוד בסמינר "בית ברל" במחלקת הגננות, ואילו עליזה עברה לפנימייה של בית הספר החקלאי "עין כרם". היא הייתה תלמידה טובה ובלטה במקצוע המתמטיקה, דבר ששירת אותה כאשר הייתה מנהלת חשבונות בקבוצה "פלמ"ח צובא".

אבא המשיך לצאת מן הבית לבוש בקפידה, בחליפה ובמגבעת, איש אציל ומכובד. היה מגיע לחנות, ושם חווה את מנת הייסורים היומית. מר פיש מוכר, ואילו הוא יושב בכיסאו חסר מעש. יום אחד בשנת 1959 בחודש מאי, הוא עלה על כיסא בחנות, כדי להוריד חבילה או קופסה. הוא נפל מן הכיסא, נחבט ברצפה, וכנראה מת במקום. כשניגשו לבדוק אותו ולנסות להחיותו, כבר לא היה לו דופק. עד היום אין יודעים את סיבת המוות. יש אומרים שאבא נפטר מדום לב, ויש אומרים שהיה לו התקף לב רציני (ידענו שסבל מבעיית לב). אך מאחר שנפטר ביום שישי, ורצו לקבור אותו באותו יום לפני כניסת השבת, הצליח בן דודתי, עורך הדין המוערך שלמה תוסייה כהן, למנוע את נתיחת הגופה, והוא נקבר בו ביום בהר המנוחות.

לדאבון הלב, אנו, שתי בנותיו, רבקה ואני, לא נכחנו בהלוויה. לרבקה, שהייתה אז ב"מבועים", היישוב הקהילתי בדרום הארץ, לא ניתן היה להודיע עד יום ראשון, כי הטלפון היחיד ביישוב היה סגור במזכירות, ולי, שכן קיבלתי הודעה ממזכירות "רמת השופט" להגיע מהר הביתה, לא ניתנה כל סיבה לנסיעה המבוהלת. מישהו מחברי הקיבוץ הוציא אותי אל הכביש, ומשם התגלגלתי לתל אביב ולירושלים. כל הדרך זלגו הדמעות מעיניי, אף על פי שלא ידעתי דבר. אבל חשבתי שקרה משהו לאמי, שהייתה חולה בתקופה שקרה האסון. הגעתי לירושלים. חיפשתי מודעות אבל, ולא מצאתי דבר. נרגעתי והמשכתי לכיוון הבית, שהיה בשכונת "שערי צדק" שב"מקור ברוך", אותה שכונה ביתית, שהכול הכירו בה את הכול. עליתי במדרגות אל הקומה השנייה, שבה גרנו. נכנסתי, דממה שררה בבית, עד שנכנסתי למטבח. שם ראיתי את אסתר אחותי הגדולה ואת אמי ועיניהן אדומות מדמע. בחדר הפנימי מצאתי את רותי ואת עליזה. אודי, אחי הצעיר בן התשע, היה חסר.

על מה שקרה סיפרה אימא:

"ביום שישי סיימתי את עבודות ההכנה לליל שבת. התיישבתי במרפסת הפונה לרחוב נבון לנוח קצת, ולעשן את חצי הסיגריה, שאותה אני נוהגת לעשן לפני כניסת השבת. פתאום, אני רואה מן המרפסת (אז קראו לזה גזוזטרה) את בן ציון (בן אחותי) הולך הלוך ושוב ברחוב. לאחר מכן הוא סיפר שהיה לו קשה לעלות ולבשר את הבשורה המרה. ואודי, כאשר שמע שאבא נפטר, עזב את הבית".

אודי רץ ברגל עד "בית מזמיל", היא "קריית יובל", שם גרו אסתר וחיים ושני הנכדים הראשונים גדעון ויואב. הוא ישב בחוץ על מפתן הבית וחיכה, כי כולם היו עסוקים בהלוויה. רק עם תום ההלוויה לקח חיים את הווספה שלו ונסע לחפש את אודי. הוא הגיע אל ביתו ומצא אותו יושב המום על מפתן הבית, ועדיין לא קולט את אשר אירע.

ה"שבעה" נוהלה כהלכתה. מדי ערב התכנסו הגברים של השכונה, בני המשפחה הרבים, והתפללו את תפילת "המנחה", ואחר כך "ערבית", וכך כל שבעת ימי האבל. אנחנו, בני המשפחה, ישבנו על הרצפה – על כריות או על מזרונים דקים. זה כלל את אימא, את האחיות כולן, את אודי ואת דודה חנולה, אחותו של אבא, שגרה אתנו זמן רב. במהלך "השבעה" ובביקורים הרבים של בני משפחה, של חברים, של מכרים ושל חברים שמענו סיפורים רבים על אבא ועל המשפחה.

תם פרק בחיי המשפחה, שהחלה כמשפחה אמידה, שאפשרה לבנותיה ללמוד ב"אוולינה דה רוטשילד סקול", שעלה בלא מעט כסף; משפחה שחיה ברווחה, ובכל חג ומועד נקנו לחמש הבנות כל מה שנדרש, כדי שכולנו נקבל את החגים בבגדים חדשים ומצוחצחים למשעי. ובבית הייתה שמחה רבה עם כל מה שקיבלנו.

 

פרק חדש בחיינו

מעתה ואילך כולנו יוצאים לדרך חדשה, ובעיקר אימא, שעד עתה היה תפקידה לדאוג לרווחת המשפחה. היא בישלה, כיבסה, אפתה, ביקרה את אחיותיה וניהלה את משק הבית ביד רמה. ואילו אבא היה זה שדאג לכל העניינים הפיננסים. אימא לא יצאה לעבוד בחוץ עד פטירתו של אבא, לא כתבה או חתמה על צ'ק, לא ניהלה כל משא ומתן, והנה, מעתה היא צריכה ללמוד לעשות את כל הדברים האלה. היא פנתה אל מר פיש וביקשה שיעסיק אותה בתפירה. הרי כל חייה תפרה לחמש בנותיה בגדים יפים על פי מיטב האופנה. הוא לימד אותה לתפור חזיות ומחוכים, והיא קיבלה סכום הגון עבור התפירה, שאפשר קיום לרותי, לעליזה ולאודי. אני זוכרת אותה רכונה שעות על מכונת הזינגר, שאותה שדרגה והוסיפה לה מנוע חשמלי, דבר שהקל מאוד על עבודתה.

רותי עזבה את בית הספר "סליגסברג" בכיתה י"א. זה היה בית ספר מקצועי, ובו היא למדה תפירה ועיצוב בגדים. היא התגייסה לצה"ל, ובתום הגיוס נרשמה לסמינר "בית ברל", למחלקת הגננות. הרבה יותר מאוחר הפך "בית ברל" למכללה אקדמית להכשרת מורים וגננות שמעניקה תואר B.E.D. (Bechelor Of Education). אני זוכרת היטב את תקופת הלימודים של רותי, כאשר נהגה להתארח בביתם של לאה גור אריה, בת דודתנו ושל ראובן בעלה, שגרו ב"רמתיים" דאז, ושנקראת היום "הוד השרון". היא התארחה אצלם בסופי שבוע. כך חסכה לעצמה את הנסיעות לירושלים. רותי הייתה פדנטית מאוד, ולאה הייתה מספרת שדבר ראשון שרותי עשתה היה לפתוח את קרש הגיהוץ ולגהץ את בגדיה.

רותי סיימה את לימודיה בתום שתי השנים, ואז התכנסה המשפחה ודנה בעתידה של רותי. עלתה השאלה – היכן תעבוד רותי? הצענו לה לקבל את המשרה המוצעת ב"מצפה רמון". רותי לא הייתה בתנועת נוער, והייתה צמודה מדי לבית ולאימא. חשבנו שאם תתרחק מן הבית, היא תיאלץ לחיות חיי חברה יותר מפותחים, ולא טעינו. בזמן שהותה ב"מצפה רמון" היה שם גרעין עירוני, ובין חבריו היה עמוס, שהפך להיות בעלה ואבי ילדיה.

נחזור לאימא ולתפקודה לאחר מותו של אבא. כפי שציינתי, אימא התעשתה מהר והחלה לנהל את חיי הבית כהלכה, על אף הקושי הכרוך בכך. אודי המשיך ללכת לבית הספר היסודי "כצנלסון" שברחוב הטורים, שהשתייך בעבר לזרם העובדים, ועליזה המשיכה לבית הספר החקלאי "בעין כרם". אימא החליטה שאינה רוצה להישאר בבית, שבו חייתה עם אבא עשרות שנים, והחלה לאסוף כספים, בנוסף לדמי המפתח שהגיעו לה. היא מכרה כל חפץ יודאיקה שהיה בעל ערך, או בדים אתניים, ואספה את הסכום הנדרש, ותוך שנה עברה להתגורר בשכונת "קטמון", ברחוב בוסתנאי 22, בקומה רביעית ללא מעלית, כי זה מה שאפשר לה הסכום שהיה בידה. זו הייתה דירה של שלושה חדרים: סלון ושני חדרי שינה קטנים, פינת אוכל ומטבח, וכמובן, מקלחת ונוחיות. מבחינת מקום המגורים, השכונה החדשה נחשבה יוקרתית יותר, אבל זה אילץ את אימא לנסוע אל חנותו של פיש, שם עלתה לדרגת מוכרת בשל ידיעת השפות – האנגלית, הספניולית, הצרפתית, ובעיקר – הערבית, שאותה ידעה היטב. לאחר מלחמת ששת הימים החלו לנהור לחלק המערבי של ירושלים ערבים וערביות, שקנו מכל הבא ליד, וחנותו של פיש שגשגה.

בשמונה השנים שלאחר פטירתו של אבא, כבר הייתה לאימא משכורת טובה, שאפשרה לה לנהל חיים מסודרים, ואף לנסוע לחו"ל עם חברותיה, דבר שלא עשתה אי פעם עם אבא. נכון שבחייו של אבא הזמנים היו אחרים. הייתה מלחמת העולם השנייה, ושלוש שנים אחר כך הייתה מלחמה עקובה מדם – מלחמת העצמאות, שגבתה ששת אלפים קורבנות של חיילים ואזרחים. היו "צנע" ומצב כלכלי קשה, ולמי "היה ראש" לחשוב אז על טיולים לחו"ל. הטיולים היחידים היו ביקור אצל רבקה בקיבוץ "גונן" ואצלי בקיבוץ "זיקים".

אימא ריכזה סביבה את כל בני הבית. את החגים חגגנו אצלה. היא חיתנה את רותי ואותי ואת עליזה, ולבסוף – את אודי. כשאני אומרת "חיתנה", כוונתי היא שהיא הייתה הרוח החיה, ואילו כל אחד מהזוגות דאג לצד הכלכלי. למשל, רותי התחתנה באולם, ואילו אני התחתנתי בחתונה צנועה בביתה של אימא, ברחוב בוסתנאי, כשכל המשפחה נוכחת, כמובן, הכוונה היא לכל מי שהיה בארץ. היא הכינה את כל העוגיות המפורסמות שלה, והשמחה הייתה רבה. עליזה נישאה בקיבוץ, כך שלא היה שום נטל כלכלי על הזוג, ואת החתונה של אודי, שנערכה בבית אגרון, ארגן ומימן בן הדוד שלנו ניסים, שהיה והינו איש אמיד. בכך הוא עזר מאוד לאימא שלנו.

הבית התרוקן באחת, ונשארו בו אימא וחנולה, שמצבה הבריאותי הלך והחמיר. העקמת בגב גברה, ועם הזמן נאלץ ניסים להעביר את אמו לבית חולים סיעודי. אימא המשיכה לבקרה כמעט מדי יום, ואף הביאה לה מהבישולים של אותו יום ודאגה שתאכל. מבחינתה של אימא, הגיע זמנם של הנכדים, ומאוחר יותר – של הנינים.

חשוב לציין שבתקופה זו התקבל אודי לבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב כעתודאי. בכל תקופת לימודיו עזרה לו אימא מבחינה כלכלית ככל יכולתה, וכאשר הוא התחתן ועבר לגור בשכונת "תלפיות" בירושלים, התגייסנו כל אחיותיו ואספנו סכום כסף, כדי שיוכל לקנות את דירתו הראשונה.

אימא המשיכה לעבוד עד גיל שמונים וחמש. היא הייתה נוסעת פעמיים ביום אל החנות, בבוקר ואחר הצהריים. היא התלבשה כמו ליידי. העבודה והמפגש עם אנשים הצעיר אותה ושמר על חיוניותה. מלבד הנסיעות לחו"ל היו לה כמה חברות שאתן נפגשה בכל מוצאי שבת – כל פעם בביתה של חברה אחרת. הן היו משחקות בקלפים, אוכלות ארוחת ערב ומחליפות רשמים.

בין החברות התפתחה תחרות – מי תכין ארוחת ערב עשירה יותר. בביקורים שלי בביתה, בימים שעבדתי בהם ב"אגף לתכניות לימודים" שבמשרד החינוך, היא הייתה מזמינה כל מיני מצרכים, כדי להכין ארוחה יפה וטעימה. לצד עשרים ושניים הנכדים החלו להיוולד הנינים. עד למותה, כשהייתה בת תשעים שנה ועוד שלושה חודשים, היא "גידלה" שנים עשר נינים. היא ביקרה אותם ואהבה אותם. ובעיקר הקדישה מזמנה לנינות הראשונות, שהיו תאומותיו של יואביק, בנה של אסתר. היא הייתה תופרת להם בגדים יפים. היא נהגה לנסוע לרחוב בן יהודה, לעבור ליד חלונות הראווה של בגדי ילדים, "לצלם" בראשה את הבגד שנראה לה, והייתה חוזרת הביתה ומציירת על נייר את הדגם, ולאחר מכן מעבירה את הציור על בד, וכך הוציאה מתחת ידה בגד יפה וצבעוני, עשוי משאריות של בדים שהיו בבית.

סבתא, כך נהגנו לקרוא לה, כי היא הייתה סבתא לילדינו, תפקדה עד שנה לפני מותה. אז החלה להיכנס ולצאת מבית החולים "שערי צדק". העסקנו פיליפינית כדי שתדאג לכל צרכיה. היא סעדה אותה באהבה רבה. לאט לאט נחלש זיכרונה, אבל המטפלת הפיליפינית דאגה שהיא תהיה לבושה תמיד בחלוק התכול הנקי, ציפורניה משוחות בלכה אדומה, ושערה סרוק.

לילה אחד שכבה אימא לישון, ולא התעוררה. הייתה זו מיתת נשיקה! היא נפטרה ב- 15.9.97, ביום חורפי. גם השמים בכו ונפרדו ממנה בדמעות, שהרטיבו את כל הבאים לכבד אותה בדרכה האחרונה. הקבר היה מוכן, החלקה נקנתה על ידי ניסים האחיין שלה, ומדי שנה אנו עולים אל קברה ומתייחדים עם זכרה.

 

 

1 גרייבסקי, ניסים בכר, עמודים 1-3, אצל נירית שלו-כליפא, נחלאות בלב העיר, הוצאת יד בן צבי 2003 עמוד 171. 2 דוד סיטון, סיפורה של שכונה עמוד 241 אצל נירית שלו כליפא,נחלאות בלב העיר, עמוד 275.