אהובת בן המרקיז
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אהובת בן המרקיז

אהובת בן המרקיז

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: יולי 2015
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 216 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 36 דק'

גדעון תלפז

גדעון תלפז (נולד ב-26 באוגוסט 1936), סופר עברי ומרצה לספרות וכתיבה יוצרת.
סיפורו הראשון של תלפז פורסם ב-1955 ב'דבר השבוע'. מרבית סיפוריו הראשונים התפרסמו תחילה במוסף הספרותי השבועי 'משא' שבעריכת אהרן מגד, וברבעון 'קשת' שבעריכת אהרן אמיר, ולאחר מכן נאספו בקובץ הסיפורים הראשון שלו 'שכונת חאפ' (1966). במקביל פרסם תלפז סיפורים קצרים רבים שנושאיהם מגוונים במרבית המוספים הספרותיים של העיתונות העברית וכן בכתבי עת ספרותיים נוספים, סיפורים שלימים ליקט על פי נושאיהם בחמישה קבצים: 'מסעי איש החושחש' (1969), 'לפחד אין צבע' (1969), 'האפיקורוס' (1970), 'מי ורדים מפורט סעיד' (1972), ו'צִלי מונח על קיר אחר' (1997)
ב-1965, כשהתגורר בעין כרם, כתב את סיפורו 'מי ורדים מפורט סעיד', שהתפרסם תחילה ב'קשת' וב-1972 הופק על פיו אחד מסרטי המקור הראשונים הטלוויזיה הישראלית, בבימויו של רם לוי. מחזהו 'אל תכה בקזוארינה' זכה בפרס המחזה המקורי בתחרות של המועצה לתרבות ואמנות, בשנת 1966. כמו כן, עסק בכתיבת תסכיתים לרדיו לתוכניות הדרמה של קול ישראל וגלי צה"ל, שאותם גם ביים; שלושה מתוכם זכו בציון לשבח של רשות השידור: 'חתונתה של דוקי', 'מלכת הלבבות' ו'גילי בגבהים הגדולים'. במקביל פרסם תלפז לאורך השנים מספר רב של ביקורות ספרותיות, מאמרים ומסות, בעיקר במוסף הספרותי של 'מעריב'.
בשנות ה-70 עבר מכתיבת סיפורים קצרים לכתיבת רומנים. עד כה פרסם תשעה מהם: 'לאן עפות הציפורים' (1977), 'אלי ואליזבת' (1988), 'אבשלום והנזיר' (1989), 'תכלת וארגמן' (1991), 'צוואתו של דיק קולינס' (1991), 'על החיים ועל המוות' (2000), 'רפסודיה יוונית' (2001), 'אם יהלך איש על הגחלים' (2001), 'אהובת בן המרקיז' (2011).
תקופה ממושכת לימד כתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטה הפתוחה, וכן בסדנאות בבית הסופר ובספריות ציבוריות ברחבי הארץ. סיפוריו של תלפז בתרגום אנגלי התפרסמו בכתבי-עת ספרותיים אמריקאים ואנגלים, כגון 'פרטיזן רוויו', 'איווה רוויו', 'מסצ'וסטס רוויו', 'ניו וירג'יניה רוויו', 'רפורטר מגזין', 'מידסטרים', 'פרזנט טנס', 'שורט סטורי אינטרנשיונל', 'הדסה מגזין', ועוד. סיפוריו תורגמו גם לערבית, רוסית, צרפתית, סרבית ועוד.
תלפז זכה במספר פרסים על יצירתו, בהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (1993), פרס אקו"ם (פעמיים), פרס רשות השידור, פרס ולנרוֹד (לסיפור הקצר הטוב ביותר שהתפרסם ב"מאזניים", 1969), פרס אנה פרנק, פרס קרן תרבות ארצות הברית - ישראל, ופרס ניו וירג'יניה רוויו. 

נפטר ב-  30 באפריל 2017. 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/563b6ubd

תקציר

סיפורה של שרה, בת האי כרתים, בעודו מושבה ונציאנית, היוצאת בחשאי, או מוברחת, למסע ימי בספינת מפרשים תלת-תורנית עם אחיה המסתורי אלִיה וקופיף מופלא העונה לשם קורפו. היא עוזבת מאחור את בית אביה אחד משבעת טובי העיר, מורחקת מזרועותיו של אציל ונציאני צעיר. בכיסופים אין קץ לסוד שמאחורי הסודות כולם, היא באה אל צפת של שלהי המאה השש עשרה, זו שהארי ותלמידיו מהלכים בסימטאותיה, ואל טבריה אשר דון יוסף נשיא מבקש לחדש ימיה.

סיפור שובה לב ושופע תמונות ססגוניות, שהעבר המנשב מלשונו נוסך עליו קסם, וביסוד עלילתו חוויה מיסטית על־זמנית. גלריה מפתיעה של דמויות הרוחשות בין הדפים - בהן שודד ים נוקמני מבני האנוסים המפיל חתיתו בנתיבי הים, מקובלים העוסקים בתורת הסוד, ומקובלים שאינם מושכים ידם ממגיה שחורה, פחה דמשקאי מוטרף בארמונו-הרמונו, ורב-חובלים אנגלי תאב בצע המכור לטיפה המרה - מסייעת לעלילת רומן זה להפיח חיים בתקופה מרתקת, שהסיפורת העברית מיעטה לעסוק בה.

׳אהובת בן המרקיז׳ הוא ספרו ה־15 של גדעון תלפז, והוא רואה אור לאחר עשור של שתיקה.

פרק ראשון

נחה על משכבה, עיניה פקוחות בחשכה ואוזניה כרויות לקריאות הזקיפים על חומות המצודה. הים התנשף. על גג סמוך חתולים תינו אהבים וצווחתם היתה כקינה שפוכה בהתרסה ובחרון על רעפי הבתים. כשהתרחקו, נושאים את תשוקתם לגג אחר, נפערה דומייה מתמשכת, כְזו שמרחפת באוויר לאחר שצלצול אחרון של פעמון כנסיית קונסטנטין הקדוש גווע, ולזמן מה מילאה המית הים את היקום. ידה עברה בליטוף על בטנה. קורפו התרפק עליה כמו לעמעם בחיקה מועקת חלום, והיא העבירה את אצבעותיה על גבו להרגיעו.
שוב יסרה אותה התמונה. מרים, ראשה גלוח, פניה מושחרות בעטרן, שמלתה קרועה ומטונפת, רגליה היחפות זבות דם, רכובה על האתון הנושאת את חרפתה סביב חומות העיר. הגיבן פוסע לידה, שולי גלימתו אסופים בחגורתו ורגליו השעירות נגלות בעקמומיותן. מצנפתו שמוטה על ראשו, פיו סדק צר מגיר ריר, והוא מניף שוט שרצועתו פולחת את האוויר בשריקה חדה. בצדי הדרך מריע האספסוף בכל צליפת שוט בבשרה. האוויר גדוש מבטים טנופים, לטושים בשמחה לאיד, בשטנה, בתיעוב. דייגים וחכותיהם בידיהם, קצבים נושאי מאכלת, רצענים, סוורי נמל, חנוונים ומוכסים, איכרים על חמוריהם, חיילים מצי המלחמה ומחיל המצב שבמצודה. נערים מזדנבים אחרי הגיבן, נשים בשחוריהן משלחות ברוכבת אש מאישוניהן, נזירים וכמרים מניפים את צלמיהם במזמורי תהילה למושיעם. ניצוד השטן! לוּ הותר הדבר, היו גוררים את בתו זו אל השיחים והופכים אותה לאבוקה בוערת. אך כשמתקרב מי מהם לאתון מבריחו הגיבן בשוטו ובפניו המאיימות, פני שד רפאים שעלה מן השאוֹל. חמור עמוס זרדים נוער, אברו המתארך נגרר על הקרקע, והאתון עוצרת ומחזירה לו נעירת תשוקה, מתעלמת מן הפרגול המונף הפעם עליה. החמור, משולהב ממצהלות ההמון, רץ לקראתה. צליפה הגונה שומטת אותו על ברכיו. האתון מעיפה בו מבט ומשתרכת הלאה. נדמה שהאוויר אוזל, שההמון כילה אותו ורק צחנתו נותרה. צחוקה של הצוענייה נישא מעל לקולות האחרים, מעורר פלצוּת. השמים קודחים. דמדומים מוקדמים צונחים על המים, על החומות הגבוהות וארמונות הפאר וצריחי הכנסיות ומנזר האחים הפרנציסקנים. אך הים שקט, קליפתו כעוֹר רך של חיה גמישה, וממצולותיו עולה ריח הדגים המתרוצצים בו. סִיסִים מסוחררים חגים מעל למצודה וקני התותח שבחרכיה, דואים מעל החפיר והחומות, מעל אוניות המלחמה העוגנות בפתח הנמל, מעל המגדלור. עיט גדול נזעק מפסגות רחוקות ומרחף במרום בציפייה, אדיש לשחפים המצטופפים על סלעי החוף. ענני השקיעה מאדימים מעל להרים, אלו המבהיקים בלבנוניתם בחורף ולובנם נותר גם לאחר שהשלג נמס על פסגותיהם. מרים יושבת זקופה על האתון, שפתיה חשוקות, מבטה קופא על שיח הרדוּף הפורח בצנעה בין שיחי בר במורדות הגבעה, וכשחולפת האתון על פני בית חברתה, היא מטה את מבטה. לרגע נדמה שעיניה פוגשות את עיני חברתה הצופה בה מאחורי החלון. שוב שריקת השוט, שוב פוגעת הרצועה בפניה, והיא מתעוותת מכאב.
כשהרחיקה לבסוף את התמונה מנגד עיניה צצו תמונות וקולות מבעיתים לא פחות, תמונות צי המלחמה העות'מני שעשה דרכו מקפריסין והרעיש את העיר בתותחיו בפעולת עונשין ואזהרה לאדמירל הוונציאני אנדריאה דוריה אשר הפליג מכאן בראש צי גדול לעזרת קפריסין הנצורה בלא לדעת שכבר נפלה בידי העות'מנים. אוניות המשחית נסוגו לאחר שתותחי המצודה השיבו אש, אך זכר החלחלה שאחזה בה כאשר השקיפה על הקרב מחלונות ביתה עוד חי בה.
קורפו, ננער לפתע, הזדקף. דבר מה באוויר, כמין משב סתום - היא לא שמעה כל רחש ולא הסבה את ראשה להביט - הסגיר את נוכחות אביה בפתח החדר, ניצב חרש ומביט בה בחשכה, אביה הנושא את שתיקתו יום אחר יום, לילה אחר לילה, לא גוער, לא מוכיח, והמועקה המתאבכת ממנו עוכרת את האוויר. מצוקתו היתה קטֵנה לוּ חלק אותה עם אלִיה. אבל ארבעים יום ויותר חלפו למן המועד שאלִיה היה אמור לשוב, ארבעים יום ללא איגרת, שליח, או נושא בשורה. ורק הדאגה לגורלו והפחד המכוסס בלב: האם קרהו אסון. האם נשבה בידי פירטים. האם חלה חלילה במגפה המפילה חללים בוונציה. באו ימים של שתיקות מתמשכות, ולילות שהוריה, ששנתם נטרפה, לא חדלו להתלחש ולהיאנח על משכבם מעבר לקיר. היא ידעה כי דיברו באלִיה ודיברו בה, וכי דאגתם לא נתנה תנומה לעפעפיהם.
אביה שב למשכבו והיא האזינה לים שהתנשפותו גברה. אוניות עלומות שייטו במעבה הלילה, פירטים ארבו בפריגטות קלות וזריזות שמוות שחור מתנוסס על תורניהן. לשווא אילצה את עצמה להתנער מחזיונות זוועה שדמיונה התעקש להציג לנגד עיניה: אלִיה נתון באזיקים, כבול בשלשלאות ברזל לספסל העבדים תופשי המשוט בתחתית גליאה של הסולטן המפלסת דרכה בלב ים. יום קודם שמעה את סולומון פיזנטי מסיח עם אביה בחנות. -מאיר-יהודה, האחרון עלי אדמות שאהיה חושש לו הוא אלִיה. סכנות ינוסו מפניו כצבאים מפני הארי. פחדים יעקפוהו,- אמר. והיא, למשמע דבריו התאוותה לרדת על ארבע ולבקש את מחילתו, לוּ יכלה.
 

גדעון תלפז

גדעון תלפז (נולד ב-26 באוגוסט 1936), סופר עברי ומרצה לספרות וכתיבה יוצרת.
סיפורו הראשון של תלפז פורסם ב-1955 ב'דבר השבוע'. מרבית סיפוריו הראשונים התפרסמו תחילה במוסף הספרותי השבועי 'משא' שבעריכת אהרן מגד, וברבעון 'קשת' שבעריכת אהרן אמיר, ולאחר מכן נאספו בקובץ הסיפורים הראשון שלו 'שכונת חאפ' (1966). במקביל פרסם תלפז סיפורים קצרים רבים שנושאיהם מגוונים במרבית המוספים הספרותיים של העיתונות העברית וכן בכתבי עת ספרותיים נוספים, סיפורים שלימים ליקט על פי נושאיהם בחמישה קבצים: 'מסעי איש החושחש' (1969), 'לפחד אין צבע' (1969), 'האפיקורוס' (1970), 'מי ורדים מפורט סעיד' (1972), ו'צִלי מונח על קיר אחר' (1997)
ב-1965, כשהתגורר בעין כרם, כתב את סיפורו 'מי ורדים מפורט סעיד', שהתפרסם תחילה ב'קשת' וב-1972 הופק על פיו אחד מסרטי המקור הראשונים הטלוויזיה הישראלית, בבימויו של רם לוי. מחזהו 'אל תכה בקזוארינה' זכה בפרס המחזה המקורי בתחרות של המועצה לתרבות ואמנות, בשנת 1966. כמו כן, עסק בכתיבת תסכיתים לרדיו לתוכניות הדרמה של קול ישראל וגלי צה"ל, שאותם גם ביים; שלושה מתוכם זכו בציון לשבח של רשות השידור: 'חתונתה של דוקי', 'מלכת הלבבות' ו'גילי בגבהים הגדולים'. במקביל פרסם תלפז לאורך השנים מספר רב של ביקורות ספרותיות, מאמרים ומסות, בעיקר במוסף הספרותי של 'מעריב'.
בשנות ה-70 עבר מכתיבת סיפורים קצרים לכתיבת רומנים. עד כה פרסם תשעה מהם: 'לאן עפות הציפורים' (1977), 'אלי ואליזבת' (1988), 'אבשלום והנזיר' (1989), 'תכלת וארגמן' (1991), 'צוואתו של דיק קולינס' (1991), 'על החיים ועל המוות' (2000), 'רפסודיה יוונית' (2001), 'אם יהלך איש על הגחלים' (2001), 'אהובת בן המרקיז' (2011).
תקופה ממושכת לימד כתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטה הפתוחה, וכן בסדנאות בבית הסופר ובספריות ציבוריות ברחבי הארץ. סיפוריו של תלפז בתרגום אנגלי התפרסמו בכתבי-עת ספרותיים אמריקאים ואנגלים, כגון 'פרטיזן רוויו', 'איווה רוויו', 'מסצ'וסטס רוויו', 'ניו וירג'יניה רוויו', 'רפורטר מגזין', 'מידסטרים', 'פרזנט טנס', 'שורט סטורי אינטרנשיונל', 'הדסה מגזין', ועוד. סיפוריו תורגמו גם לערבית, רוסית, צרפתית, סרבית ועוד.
תלפז זכה במספר פרסים על יצירתו, בהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (1993), פרס אקו"ם (פעמיים), פרס רשות השידור, פרס ולנרוֹד (לסיפור הקצר הטוב ביותר שהתפרסם ב"מאזניים", 1969), פרס אנה פרנק, פרס קרן תרבות ארצות הברית - ישראל, ופרס ניו וירג'יניה רוויו. 

נפטר ב-  30 באפריל 2017. 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/563b6ubd

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: יולי 2015
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 216 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 36 דק'
אהובת בן המרקיז גדעון תלפז

נחה על משכבה, עיניה פקוחות בחשכה ואוזניה כרויות לקריאות הזקיפים על חומות המצודה. הים התנשף. על גג סמוך חתולים תינו אהבים וצווחתם היתה כקינה שפוכה בהתרסה ובחרון על רעפי הבתים. כשהתרחקו, נושאים את תשוקתם לגג אחר, נפערה דומייה מתמשכת, כְזו שמרחפת באוויר לאחר שצלצול אחרון של פעמון כנסיית קונסטנטין הקדוש גווע, ולזמן מה מילאה המית הים את היקום. ידה עברה בליטוף על בטנה. קורפו התרפק עליה כמו לעמעם בחיקה מועקת חלום, והיא העבירה את אצבעותיה על גבו להרגיעו.
שוב יסרה אותה התמונה. מרים, ראשה גלוח, פניה מושחרות בעטרן, שמלתה קרועה ומטונפת, רגליה היחפות זבות דם, רכובה על האתון הנושאת את חרפתה סביב חומות העיר. הגיבן פוסע לידה, שולי גלימתו אסופים בחגורתו ורגליו השעירות נגלות בעקמומיותן. מצנפתו שמוטה על ראשו, פיו סדק צר מגיר ריר, והוא מניף שוט שרצועתו פולחת את האוויר בשריקה חדה. בצדי הדרך מריע האספסוף בכל צליפת שוט בבשרה. האוויר גדוש מבטים טנופים, לטושים בשמחה לאיד, בשטנה, בתיעוב. דייגים וחכותיהם בידיהם, קצבים נושאי מאכלת, רצענים, סוורי נמל, חנוונים ומוכסים, איכרים על חמוריהם, חיילים מצי המלחמה ומחיל המצב שבמצודה. נערים מזדנבים אחרי הגיבן, נשים בשחוריהן משלחות ברוכבת אש מאישוניהן, נזירים וכמרים מניפים את צלמיהם במזמורי תהילה למושיעם. ניצוד השטן! לוּ הותר הדבר, היו גוררים את בתו זו אל השיחים והופכים אותה לאבוקה בוערת. אך כשמתקרב מי מהם לאתון מבריחו הגיבן בשוטו ובפניו המאיימות, פני שד רפאים שעלה מן השאוֹל. חמור עמוס זרדים נוער, אברו המתארך נגרר על הקרקע, והאתון עוצרת ומחזירה לו נעירת תשוקה, מתעלמת מן הפרגול המונף הפעם עליה. החמור, משולהב ממצהלות ההמון, רץ לקראתה. צליפה הגונה שומטת אותו על ברכיו. האתון מעיפה בו מבט ומשתרכת הלאה. נדמה שהאוויר אוזל, שההמון כילה אותו ורק צחנתו נותרה. צחוקה של הצוענייה נישא מעל לקולות האחרים, מעורר פלצוּת. השמים קודחים. דמדומים מוקדמים צונחים על המים, על החומות הגבוהות וארמונות הפאר וצריחי הכנסיות ומנזר האחים הפרנציסקנים. אך הים שקט, קליפתו כעוֹר רך של חיה גמישה, וממצולותיו עולה ריח הדגים המתרוצצים בו. סִיסִים מסוחררים חגים מעל למצודה וקני התותח שבחרכיה, דואים מעל החפיר והחומות, מעל אוניות המלחמה העוגנות בפתח הנמל, מעל המגדלור. עיט גדול נזעק מפסגות רחוקות ומרחף במרום בציפייה, אדיש לשחפים המצטופפים על סלעי החוף. ענני השקיעה מאדימים מעל להרים, אלו המבהיקים בלבנוניתם בחורף ולובנם נותר גם לאחר שהשלג נמס על פסגותיהם. מרים יושבת זקופה על האתון, שפתיה חשוקות, מבטה קופא על שיח הרדוּף הפורח בצנעה בין שיחי בר במורדות הגבעה, וכשחולפת האתון על פני בית חברתה, היא מטה את מבטה. לרגע נדמה שעיניה פוגשות את עיני חברתה הצופה בה מאחורי החלון. שוב שריקת השוט, שוב פוגעת הרצועה בפניה, והיא מתעוותת מכאב.
כשהרחיקה לבסוף את התמונה מנגד עיניה צצו תמונות וקולות מבעיתים לא פחות, תמונות צי המלחמה העות'מני שעשה דרכו מקפריסין והרעיש את העיר בתותחיו בפעולת עונשין ואזהרה לאדמירל הוונציאני אנדריאה דוריה אשר הפליג מכאן בראש צי גדול לעזרת קפריסין הנצורה בלא לדעת שכבר נפלה בידי העות'מנים. אוניות המשחית נסוגו לאחר שתותחי המצודה השיבו אש, אך זכר החלחלה שאחזה בה כאשר השקיפה על הקרב מחלונות ביתה עוד חי בה.
קורפו, ננער לפתע, הזדקף. דבר מה באוויר, כמין משב סתום - היא לא שמעה כל רחש ולא הסבה את ראשה להביט - הסגיר את נוכחות אביה בפתח החדר, ניצב חרש ומביט בה בחשכה, אביה הנושא את שתיקתו יום אחר יום, לילה אחר לילה, לא גוער, לא מוכיח, והמועקה המתאבכת ממנו עוכרת את האוויר. מצוקתו היתה קטֵנה לוּ חלק אותה עם אלִיה. אבל ארבעים יום ויותר חלפו למן המועד שאלִיה היה אמור לשוב, ארבעים יום ללא איגרת, שליח, או נושא בשורה. ורק הדאגה לגורלו והפחד המכוסס בלב: האם קרהו אסון. האם נשבה בידי פירטים. האם חלה חלילה במגפה המפילה חללים בוונציה. באו ימים של שתיקות מתמשכות, ולילות שהוריה, ששנתם נטרפה, לא חדלו להתלחש ולהיאנח על משכבם מעבר לקיר. היא ידעה כי דיברו באלִיה ודיברו בה, וכי דאגתם לא נתנה תנומה לעפעפיהם.
אביה שב למשכבו והיא האזינה לים שהתנשפותו גברה. אוניות עלומות שייטו במעבה הלילה, פירטים ארבו בפריגטות קלות וזריזות שמוות שחור מתנוסס על תורניהן. לשווא אילצה את עצמה להתנער מחזיונות זוועה שדמיונה התעקש להציג לנגד עיניה: אלִיה נתון באזיקים, כבול בשלשלאות ברזל לספסל העבדים תופשי המשוט בתחתית גליאה של הסולטן המפלסת דרכה בלב ים. יום קודם שמעה את סולומון פיזנטי מסיח עם אביה בחנות. -מאיר-יהודה, האחרון עלי אדמות שאהיה חושש לו הוא אלִיה. סכנות ינוסו מפניו כצבאים מפני הארי. פחדים יעקפוהו,- אמר. והיא, למשמע דבריו התאוותה לרדת על ארבע ולבקש את מחילתו, לוּ יכלה.