אהובת בן המרקיז

נחה על משכבה, עיניה פקוחות בחשכה ואוזניה כרויות לקריאות הזקיפים על חומות המצודה. הים התנשף. על גג סמוך חתולים תינו אהבים וצווחתם היתה כקינה שפוכה בהתרסה ובחרון על רעפי הבתים. כשהתרחקו, נושאים את תשוקתם לגג אחר, נפערה דומייה מתמשכת, כְזו שמרחפת באוויר לאחר שצלצול אחרון של פעמון כנסיית קונסטנטין הקדוש גווע, ולזמן מה מילאה המית הים את היקום. ידה עברה בליטוף על בטנה. קורפו התרפק עליה כמו לעמעם בחיקה מועקת חלום, והיא העבירה את אצבעותיה על גבו להרגיעו.
שוב יסרה אותה התמונה. מרים, ראשה גלוח, פניה מושחרות בעטרן, שמלתה קרועה ומטונפת, רגליה היחפות זבות דם, רכובה על האתון הנושאת את חרפתה סביב חומות העיר. הגיבן פוסע לידה, שולי גלימתו אסופים בחגורתו ורגליו השעירות נגלות בעקמומיותן. מצנפתו שמוטה על ראשו, פיו סדק צר מגיר ריר, והוא מניף שוט שרצועתו פולחת את האוויר בשריקה חדה. בצדי הדרך מריע האספסוף בכל צליפת שוט בבשרה. האוויר גדוש מבטים טנופים, לטושים בשמחה לאיד, בשטנה, בתיעוב. דייגים וחכותיהם בידיהם, קצבים נושאי מאכלת, רצענים, סוורי נמל, חנוונים ומוכסים, איכרים על חמוריהם, חיילים מצי המלחמה ומחיל המצב שבמצודה. נערים מזדנבים אחרי הגיבן, נשים בשחוריהן משלחות ברוכבת אש מאישוניהן, נזירים וכמרים מניפים את צלמיהם במזמורי תהילה למושיעם. ניצוד השטן! לוּ הותר הדבר, היו גוררים את בתו זו אל השיחים והופכים אותה לאבוקה בוערת. אך כשמתקרב מי מהם לאתון מבריחו הגיבן בשוטו ובפניו המאיימות, פני שד רפאים שעלה מן השאוֹל. חמור עמוס זרדים נוער, אברו המתארך נגרר על הקרקע, והאתון עוצרת ומחזירה לו נעירת תשוקה, מתעלמת מן הפרגול המונף הפעם עליה. החמור, משולהב ממצהלות ההמון, רץ לקראתה. צליפה הגונה שומטת אותו על ברכיו. האתון מעיפה בו מבט ומשתרכת הלאה. נדמה שהאוויר אוזל, שההמון כילה אותו ורק צחנתו נותרה. צחוקה של הצוענייה נישא מעל לקולות האחרים, מעורר פלצוּת. השמים קודחים. דמדומים מוקדמים צונחים על המים, על החומות הגבוהות וארמונות הפאר וצריחי הכנסיות ומנזר האחים הפרנציסקנים. אך הים שקט, קליפתו כעוֹר רך של חיה גמישה, וממצולותיו עולה ריח הדגים המתרוצצים בו. סִיסִים מסוחררים חגים מעל למצודה וקני התותח שבחרכיה, דואים מעל החפיר והחומות, מעל אוניות המלחמה העוגנות בפתח הנמל, מעל המגדלור. עיט גדול נזעק מפסגות רחוקות ומרחף במרום בציפייה, אדיש לשחפים המצטופפים על סלעי החוף. ענני השקיעה מאדימים מעל להרים, אלו המבהיקים בלבנוניתם בחורף ולובנם נותר גם לאחר שהשלג נמס על פסגותיהם. מרים יושבת זקופה על האתון, שפתיה חשוקות, מבטה קופא על שיח הרדוּף הפורח בצנעה בין שיחי בר במורדות הגבעה, וכשחולפת האתון על פני בית חברתה, היא מטה את מבטה. לרגע נדמה שעיניה פוגשות את עיני חברתה הצופה בה מאחורי החלון. שוב שריקת השוט, שוב פוגעת הרצועה בפניה, והיא מתעוותת מכאב.
כשהרחיקה לבסוף את התמונה מנגד עיניה צצו תמונות וקולות מבעיתים לא פחות, תמונות צי המלחמה העות'מני שעשה דרכו מקפריסין והרעיש את העיר בתותחיו בפעולת עונשין ואזהרה לאדמירל הוונציאני אנדריאה דוריה אשר הפליג מכאן בראש צי גדול לעזרת קפריסין הנצורה בלא לדעת שכבר נפלה בידי העות'מנים. אוניות המשחית נסוגו לאחר שתותחי המצודה השיבו אש, אך זכר החלחלה שאחזה בה כאשר השקיפה על הקרב מחלונות ביתה עוד חי בה.
קורפו, ננער לפתע, הזדקף. דבר מה באוויר, כמין משב סתום - היא לא שמעה כל רחש ולא הסבה את ראשה להביט - הסגיר את נוכחות אביה בפתח החדר, ניצב חרש ומביט בה בחשכה, אביה הנושא את שתיקתו יום אחר יום, לילה אחר לילה, לא גוער, לא מוכיח, והמועקה המתאבכת ממנו עוכרת את האוויר. מצוקתו היתה קטֵנה לוּ חלק אותה עם אלִיה. אבל ארבעים יום ויותר חלפו למן המועד שאלִיה היה אמור לשוב, ארבעים יום ללא איגרת, שליח, או נושא בשורה. ורק הדאגה לגורלו והפחד המכוסס בלב: האם קרהו אסון. האם נשבה בידי פירטים. האם חלה חלילה במגפה המפילה חללים בוונציה. באו ימים של שתיקות מתמשכות, ולילות שהוריה, ששנתם נטרפה, לא חדלו להתלחש ולהיאנח על משכבם מעבר לקיר. היא ידעה כי דיברו באלִיה ודיברו בה, וכי דאגתם לא נתנה תנומה לעפעפיהם.
אביה שב למשכבו והיא האזינה לים שהתנשפותו גברה. אוניות עלומות שייטו במעבה הלילה, פירטים ארבו בפריגטות קלות וזריזות שמוות שחור מתנוסס על תורניהן. לשווא אילצה את עצמה להתנער מחזיונות זוועה שדמיונה התעקש להציג לנגד עיניה: אלִיה נתון באזיקים, כבול בשלשלאות ברזל לספסל העבדים תופשי המשוט בתחתית גליאה של הסולטן המפלסת דרכה בלב ים. יום קודם שמעה את סולומון פיזנטי מסיח עם אביה בחנות. -מאיר-יהודה, האחרון עלי אדמות שאהיה חושש לו הוא אלִיה. סכנות ינוסו מפניו כצבאים מפני הארי. פחדים יעקפוהו,- אמר. והיא, למשמע דבריו התאוותה לרדת על ארבע ולבקש את מחילתו, לוּ יכלה.