השגחה פרטית

פרק ראשון:

חנוך לנער על פי דרכו

 
שמי איתמר, נולדתי וגדלתי ביישוב במרכז הארץ. ילד למשפחה חילונית טיפוסית, ליברלית ופתוחה. הורי אהבו מאוד לטייל בארץ ומשכך אנו הילדים אהבנו ושאבנו את אהבת הארץ. אין מקום שלא ביקרנו בו; להוריי היה אוהל משפחתי גדול וכך כל סוף שבוע כמעט באופן קבוע פקדנו מקום אחר בארץ, מצפונה ועד דרומה. אני זוכר כי במהלך הנסיעות הקשבתי לשירי אריק איינשטיין, ששר שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, הבטתי כל הדרך מהחלון וצילמתי לי זיכרונות. אני זוכר את ריחות ההדרים בשני צידי הדרך. השרון הייתה אז מלאה פרדסים ועצי הדר. אני זוכר את הדיונות הצהובות של הדרום עם שקיעת החמה ופריחת החצבים ואימי שתמיד אמרה לנו
"הביטו וראו את החצבים בדרך, כמה הם יפים".
אין לי מושג איך נסענו במכוניות ישנות שכאלה וללא מזגנים. איך המכוניות האלו טיפסו על הגלבוע, איך היה להורים שלי אומץ לנסוע איתן לסיני. היום אם אין מזגן באוטו גם נסיעה לעבודה, אינה בגדר האפשר. כנראה, שהיו אלה זמנים שונים, זמנים בהם היופי והנוחות לא היו חשובים אלא הלב. הלב הוא זה שפעם, פעם באנשים ולכן לא היה אכפת אפילו לנסוע ב"סוסיתא" או ב"פרינץ", כי היה לב. וכשיש לב הכל אפשרי, גם לרדת לאילת עם סוס ועגלה.
אנחנו ארבעה אחים, שלושה בנים ובת אחת. כייף היה לגדול במשפחה כמו שלי. דבר ראשון: דמוקרטיה. לכל אחד הייתה דעה משלו, כמובן שלא הייתה לנו זכות בחירה, אבל מכיוון שאנחנו משפחה פתוחה וליברלית הייתה לנו אפשרות לומר את דעתנו. אימי, שתחייה, הצביעה מר"צ, אבי לעומתה היה מערכניק (אז עוד קראו לזה "אמת", כמה אמת היה בזה אני לא ראיתי). אחי הגדול היה "ליכוד" ואני "מולדת" (גנדי ז"ל). ככה גדלנו כמשפחה חמה ואוהבת.
בית הספר היסודי "הרצל" שבו למדתי היה קרוב לשכונתי. חונכתי לציונות ואהבת הארץ וש"טוב למות בעד ארצנו". מבחינה עקרונית אני שלם עם משפט זה, השאלה היא רק מי המנהיג שבשבילו אני מוכן למות היום. האם הציונות של היום היא כסף ו"האח הגדול"? או שנגמר עידן הציונות? או שבכלל לא יודעים מהי הציונות?
אפשר לומר שתלמיד מצטיין לא הייתי מכיוון שאת ה"ריטלין" עוד לא רקחו, אני שאהבתי לחלום ודאי הייתי מאובחן כבעל הפרעת קשב וריכוז איומה.
כך עוברות להן שמונה שנים, שבהן אני גדל בתוך החברה, מפלס את הדרך בדרכי שלי, אולי לא תלמיד מצטיין אבל בדרן ומצחיק מהשורה הראשונה אז לא הפריע לי לזנוח קצת את הלימודים.
בתקופת בית הספר היסודי החברים מתחלקים לשניים : החברים של בית הספר "חברי הכיתה" והחברים של השכונה "החברים של אחר הצהריים". היום במבט לאחור אני חושב שלחברים של אחר הצהריים הייתה השפעה חזקה יותר על חיי, מכיוון שהיו אלה חברויות ללא מסגרת. כשאין מסגרת ההתרחשויות עושות רושם גדול יותר בחיי הנער.
אחד מחברי הקרובים מהשכונה, שהיה שנה גדול ממני, למד בפנימייה חקלאית. בכל פעם שחזר הביתה לשכונה סיפר לי חוויות על מעלליו בפנימייה ועל החיים שם. רציתי להישאר קרוב אליו ובין היתר, לרכב על סוסים, לחלוב פרות ולקטוף אבוקדו. כנראה שרציתי שינוי בחיים שלי. כבר בתור ילד הבנתי שמשעמם לי בשגרה רגילה של בית ספר ולימודים ורציתי יותר טבע, רציתי לשלב בין שניהם. כך בסוף כיתה ח' החלטתי שאני רוצה ללכת לאותה פנימייה.
הוריי שמעו את הבשורה וקבעו:
"בשום פנים ואופן לא! ואתה לא הולך לשום פנימייה"
"מה קרה? עשינו לך משהו רע? "
"מה השכנים יגידו? שלא טוב לך בבית? הכל אנחנו עושים בשבילך ואתה רוצה לעזוב", כך אימי אמרה.
"מה אכפת לי מהשכנים. אני רוצה ללכת לפנימייה, אני רוצה לרכב על סוסים, אני רוצה להיות עם דוד, מהקומה הראשונה" כך עניתי לה.
"אנחנו אמרנו לא! ודי", הם התעקשו.
לא קיבלתי את החלטתם, מרדתי ובכיתי במשך חודשים. לבסוף הוריי השתכנעו והלכנו לראות את הפנימייה. פנימיית "הכפר הירוק" שוכנת בין רמת השרון לתל אביב, מקום פסטורלי וירוק כשמו כן הוא. שבילי הליכה צרים לצד מדשאות ירוקות ענקיות, חדר אוכל ענק, פרדסים ובית ספר גדול בכניסה. הגשנו בקשת התקבלות והתקבלתי!
אני זוכר את תגובת אמי באומרה:
"מה, פעם בשבועיים אתה תבוא הביתה? אני לא מאמינה".
"כן, אני מסוגל אימא" עניתי לה, "אני אהיה בסדר, דוד כאן... יהיה לי כיף".
הרבה זיכרונות אין לי מאותה תקופה. לא החזקתי מעמד, התגעגעתי מאוד הביתה, הרי הייתי עדיין ילד ובדיוק נולדה לי אחות קטנה וחמודה.
התקשרתי להוריי: "אימא אבא, לא רוצה פנימייה אני רוצה הביתה".
"מה עכשיו?", הם אמרו, "תסיים את השנה ונעביר אותך בית ספר".
"לא, אני בא הביתה היום! לא רוצה פנימיות, לא רוצה סוסים ולא רוצה אבוקדו, זה לא אני", הפצרתי.
"אתה בסך הכל רק שלושה חודשים שם, כבר נמאס לך?", הם התפלאו.
"כן! נמאס לי", אמרתי.
האמת היא שהכרתי בפנימייה המון אנשים מכל הארץ. פעם ראשונה היו לי חברים מאילת, חולון, חיפה וצפון תל אביב. ארבעה אנשים השאירו בי רושם ועד היום הזה אני זוכר את שמם. היינו שותפים לחדר, מספרים סיפורים אחד לשני על חיינו.
כל לילה ברחנו דרך פרדסי האבוקדו, לראות סרטים בדרייב-אין בגני התערוכה בתל אביב והברזנו למושבה רמת השרון לקנות ממתקים למשך השבוע. כך חלפו להם שלושה חודשים, אבל הגעגוע הביתה הביא למיצוי החוויה. אני פשוט קבעתי עובדה, ארזתי תיק, אמרתי שלום לכולם ולא חזרתי מעולם.
מכאן חזרה אל בית הספר התיכון האזורי ביישוב, אמצע השנה של כיתה ט'.
"שלום תלמידים יש לנו תלמיד חדש בכיתה ושמו איתמר, נעים מאוד" אמרה המורה.
ואני, שאת כולם כבר מכיר מהשכונה, קרצתי להם בחצי חיוך. כמה מחבריי הסתכלו עלי במבט ערמומי כאילו חיכו לרגע הזה שבו אחזור.
מכיוון שגם התיכון לא האיר לי פנים, הדרך היחידה לפלס את דרכי באמצע השנה היו הבדיחות והצחוקים בשיעורים. המורים כמובן לא כל כך אהבו את זה, אבל בשבילי זה היה הכלי היחידי שיכולתי להתבלט באמצעותו. כיוון שמקומם של ליצנים בחוץ מצאתי את עצמי לרוב מחוץ לכיתה, בגלל הפרעות מיותרות.
מקרה אחד שקרה בכיתה ט' השפיע עלי לכל מהלך שנות הלימודים בתיכון וגרם לי בסופו של דבר לנשור ולעזוב את המסגרת הזאת: אני כהרגלי הפרעתי והוצאתי מהכיתה, אולם הפעם שלא באשמתי ולכן נורא כעסתי. החברה הכי טובה שלי הייתה רותי, מוכרת הסנדוויצ'ים בקיוסק של התיכון, ששם ביליתי את רוב שעות היום. באותו היום שהוצאתי מהכיתה הלכתי כהרגלי לשבת אצל רותי לפתע הופיע רמי, חבר מהכיתה ולצידו אבי הג'ינג'י, שגם אותם המורה הוציאה מהשיעור.
"מה קורה רמי?", שאלתי "גם אתם בחוץ?"
"כן" אמר לי רמי "ואתה יודע מה בא לי לעשות?" הוא אמר לי
"מה?" שאלתי אותו.
"בא לי להוריד למורה את האוויר בגלגלים של הרכב" ענה בחיוך ערמומי
"תעשה לי טובה ותעזוב אותי בשקט אין לי כוח לשטויות ולטמטום" אמרתי וסירבתי ללכת איתו.
אבל... את מי אפשר להאשים דבר ראשון?! במיוחד אם באותו היום הוא הוצא מהשיעור כועס – ודאי שאת איתמר.
"הרי רק אתה יכול לחשוב על דברים כאלה" סיננה לעברי המורה.
אני, כמובן בעל גאווה גדולה וחבר אמיתי, לא הלשנתי על רמי. בהפסקה ניגשתי אליו ואמרתי לו:
"אני לא מתכוון להלשין אבל אתה חייב לספר למורה את האמת"
רמי בכה ואמר שהוא מפחד לספר כי
"יהרגו אותו בבית אם יגרשו אותו מבית הספר".
המורה לא הייתה מוכנה להתייחס אלי בשיעור עד שאכתוב לה מכתב "כמה זה מסוכן לחבל ברכב של המורה ושהיא יכלה לעשות תאונה". כך למעשה האשימו אותי בחבלה, לכן החלטתי שאת המכתב הזה אני לא כותב. יש בי את מידת האמת שלי שאיתה אני הולך עד הסוף והיא אינה כוללת הודאה במעשים שאותם לא עשיתי.
ככה עוברים להם חודשים בכיתה. בסוף שנה בזמן חלוקת התעודות מתגלה לי כי כל ציוניי שליליים ואליהם התווספה ההערה "הנ"ל אינו עולה כיתה ואינו ממשיך בבית ספרנו". כתגובה לקחתי את התעודה וקרעתי אותה מול הפנים של המורה והבטחתי לה שהיא עוד תשמע ממני.
יצאנו לחופש הגדול והורי טסו לחו"ל לטיול קצר, כך שלא הייתי צריך להראות להם את התעודה. נהניתי מהחופש הגדול כמו כולם, אך בפנים, בתוך תוכי, ידעתי שאין לי לאן לחזור בעוד חודשיים. שעון החול אוזל ויום אחרי יום עובר והנה החופש הגדול מתחיל לתת את אותותיו האחרונים. אני לא יודע מה לעשות ואיך לספר להוריי על מה שקרה.
שבוע לפני תחילת שנת הלימודים אזרתי אומץ והחלטתי לספר לאבא שלי. אכן כן, הוא כעס עלי מאוד שלא סיפרתי לו קודם לכן אלא חיכיתי לרגע האחרון.
אבא שלי הוא דמות מאוד מוכרת ביישוב. אדם מתוקשר חברתית ופוליטית ואהוב על כולם. הוא הריץ ראשי מועצה, וניהל בחשאי, מחנותו את כל הישיבות החשובות של המועצה. כילד מאוד התגאיתי באבא שלי. אני זוכר את ראש המועצה יושב עם אבא שלי על כוסית קוניאק משובח ומדברים הרבה. תמיד קינאו באבא שלי בגלל יחסיו הקרובים עם ראש המועצה, לי אישית בתור ילד זה עשה די טוב.
נחזור לענייננו: גם מנהל בית הספר הכיר את אבא שלי היטב, ומשכך התחילו לזרום הטלפונים לאנשי המועצה כדי לקבוע פגישה עם מנהל בית הספר; וכך בתוך ימים ספורים התקיימה פגישה עם מנהל בית הספר.
"מה נשמע? מה שלומכם?" שאל המנהל את אבא שלי
אני עומד לצידו של אבי מורכן ראש מתחושת מבוכה, שומע אותו עונה לו בייאוש:
"מה נשמע? נשמע גרוע. מה זה צריך להיות? גם זרקתם את הבן שלי מבית ספר וגם הוא לא עולה כיתה"
"תראה", אמר המנהל "אני מכבד אותך מאוד, אבל ראית את התעודה של הבן שלך? הכל שלילי"
"הכל שלילי בגלל המורה" אמרתי מהצד
"מה הכוונה?" לא הבין המנהל
"המורה היא זו שלא התייחסה אלי כל השנה בגלל מעשה שלא עשיתי. האשימה אותי וביקשה ממני להודות ואני לא הייתי מוכן להודות על דבר שלא עשיתי" הסברתי את עצמי.
הפגישה הייתה ימים אחדים לפני תחילת הלימודים והמנהל ביקש לערוך פגישה חוזרת עם המורה למחרת היום. למחרת המורה נכנסה אל חדר המנהל וטענה בשנית ובאופן חד-משמעי שאני זה שהוציא לה את האוויר מהגלגלים ולכן אני מואשם בגרימת נזק. הפעם, לפי דרישתו של אבי, לא הייתה לי ברירה אלא לספר על אותם ילדים שביצעו את המעשה. לשם כך וכדי לאמת את חפותי, הייתי צריך לשכנע את רמי ואבי לבוא ולהגיד את האמת. למרות כל זאת, המנהל סיכם את הפגישה באמרו שאינני רשום כרגע במשרד החינוך וכי אין ביכולתו לעשות הרבה.
שנת הלימודים נפתחה, אבא שלי אמר לי
"קום לך לבית הספר, כנס לכיתה ואתה לא יוצא ממנה. תן לי לטפל בזה".
אני הולך לבית הספר מלא ביטחון ונכנס לכיתה. בתחילת כל שיעור מתקיימת קריאת נוכחות, נאלצתי להסביר פעם אחר פעם שמדובר בטעות במשרד החינוך ולא רשמו אותי בזמן וכי יוסיפו אותי לרשימה בהמשך. כך עובר לו יום ועוד יום עד שיום אחד שאלה המורה:
"מי זה איתמר?"
קמתי ואמרתי: "אני"
"אני מבקשת ממך לעזוב את הכיתה" ציוותה המורה בקול דרשני.
נזכרתי שאבי אמר לי אתה לא עוזב את הכיתה, ואמרתי:
"אני לא יוצא! אני רוצה ללמוד"
"אתה חייב לצאת" ענתה לי המורה "ואם אתה לא יוצא אני קוראת למנהל בית הספר"
ובשיא הביטחון השבתי לה: "תקראי!"
חלפו מספר רגעים ובדלת הכיתה הופיע המנהל, הוא פנה אלי ואמר חד-משמעית:
"תבין איתמר, אתה לא רשום כרגע בבית הספר, אין לנו ביטוח עליך ולא תוכל להישאר בשטח בית הספר"
שוב התעקשתי: "אני לא יוצא, אני רוצה ללמוד. זה מגיע לי במסגרת חוק חינוך חובה"
"אם כך", אמר המנהל למורה "קחי את התלמידים לדשא מחוץ לקפיטריה. שם זה מחוץ לשטח בית הספר ותלמדי אותם שם".
החבר'ה בכיתה דווקא אהבו את הרעיון של ללמוד בחוץ על הדשא. סידור זה החזיק מעמד בדיוק שבועיים עד שהורי התלמידים התערבו – ובצדק לדעתי. בינתיים התנהלה מלחמה בבית הספר ביני לבין המורים: בחדר המורים מוצבים שלטי בריסטול ענקים המורים שלא להכניס את "התלמיד איתמר" לכיתה. אני תולש והם תולים...
לבסוף שעת ההסדר הגיעה, אבא שלי בקשריו הצליח להחזיר אותי לבית הספר. אבל, אבל גדול, מכיוון שהציונים שלי היו גרועים הייתי צריך לחזור שוב פעם על כיתה ט'. הסכמתי כי פחדתי מאבא שלי. תבינו כיתה ט' בפעם השנייה זה מאוד מביך, כל החברים שלי כבר עברו למבנה של "הגדולים". אני הרגשתי לא שייך לאותה שכבה, הם עדיין היו הילדים הקטנים מהיסודי, איך אוכל להיות איתם?
שנה עברה והצלחתי להתגבר על הפרש הגילאים. מאוד קל להתחבר אלי, תמיד מצאתי חברים בכל מיני מסגרות. אבל דבר אחד הפריע לי – מועד הגיוס. זוכרים את החברים בני גילי מהשכונה? כבר נשקנו לגיל חמש עשרה ודיבורים על הצבא נראו באופק, וחרה לי שאני אתגייס מאוחר מהם.
כאמור הציונים שלי לא היו גבוהים וגם רמת הלימודים שנמצאתי בה לא ממש עניינה אותי. הייתי במגמת "מכאניקה עדינה", כל השנה בנינו פטיש מברזל בעזרת מכונת חריטה. הבנתי שאני נמצא בתוך מסגרת שהחברה קבעה לי, לא הבנתי את התועלות בבניית פטיש וחנוכיות?
לאבי הייתה חנות לא פעילה ושכנעתי אותו שעדיף שאפתח את החנות בבוקר מאשר שאבנה פטיש כל השנה.
כך עברו להם שנות התיכון עוד שנתיים של נער מתבגר שהפך כבר למנהל חנות, שקונה סחורה ומוכר, לומד את שפת הרחוב.