ירח על כידון הברוש

בחזית ביתו של דודי עקיבא נטועים עצי הדר עתיקים שמסתירים את ביתו הנושן מעיני העוברים ברחוב. יודע אני שעתיקים הם שכן ניטעו הרבה לפני שנולדתי, ואני בקרוב ימלאו לי חמישים.
הקרקע מתחת לעצים אפלולית ומוצלת אך כמה קרני שמש חמקניות פולשות וחודרות מבעד לעלים ומנמרות את האדמה בזהרורי אור, כתמי שמש מפזזים ומרצדים בלי הפסק. ריח אפלולי וטחוב שורר שם, ריח שמקורו בעלים מתייבשים, פירות שנשרו ונרקבו ואדמה רקבובית ולחה, ריח רחוק של פרדסים שתקניים שומרי סוד.
דודי עקיבא, כעצי ההדר שלו, גם הוא עומד במיטב שנותיו, שמונים ושמונה שנים מלאו לו לא מכבר (על פי דברו, אם כי מחישובים שונים שערכתי, עולה בי חשד די מבוסס כי גילו נכבד בהרבה), ומעין ברית של ותיקים כרותה בינו ובין עציו. הוא והם באים בימים, חפז הנעורים ומרוץ הדם הסוער בעורקים כבר מאחוריהם, ופטורים מייצרים ותשוקות, קנאות וסערת רגשות של בני התשחורת הם חפשיים לשקוד במתינות ובישוב הדעת על מלאכתם. מתון מתון אך בשקידה שבשיגרה הם ממלאים כל אחד את חלקו בהסכם שבינהם. הדוד עקיבא מטפל בעציו במסירות. מדי בוקר הוא משכים לגנו, וסר אל המחסן הקטן שבחצר, מבנה בטון הקרוי במקומותנו ”בֶּטונדה", פותח את דלת הפח ומוציא את מכשיריו. ראשית הוא חובש לידיו כפפות בד ישנות ואז הוא גורר את סולם העץ ומציב אותו בסמוך לאחד האילנות, מפסק את רגליו ובודק את יציבותו. אזי הוא מטפס עליו ושולף מאבנט החגור למותניו מזמרה עתיקה וחלודה שדודי שומר לה אמונים עשרות בשנים, כי מזמרות כאלה, לדבריו, כבר לא מיצרים היום, וגוזם לאיטו את הזרדים היבשים, וגם ענפים שבורים, אם ישנם, ופירות נגועים.
מדי פעם הוא חדל לרגע ממלאכתו וסוקר את מעשה ידיו עד כה. ואז הוא יורד לאיטו ומזיז את הסולם, ושוב מטפס עליו וחוזר חלילה, ולכשסיים לסובב את העץ כולו הוא מחזיר את הסולם למחסן, נוטל מגרפה וגורף את כל העלים היבשים והזרדים הגזומים ומערמם לערמה אותה הוא מרחיק מן העץ ומצית אותה בעזרת גפרור, עומד לו נשען על ידית המגרפה וצופה במדורה שייצר, כניירון קייסר זה הצופה ברומא העולה בלהבות, מקרב ענפים ועלים שרחקו מן השרפה עד שהאש שוכחת ומותירה גל אפר קטן ומעשן.
בקיץ הוא מציב ממטרת סביבון קטנה מתחת לעץ, שלוש רגליים לה ושתי זרועות ברזל מעוקמות שכמותה כבר אין למצוא כיום בעידן הפלסטיק והאלומיניום, גוחן תוך אנחה אל הברז המוסתר בין שיחי הגרניום ופותח אותו, והממטרה נענית לו בעצלתיים ומתחילה לסוב, תחילה לאיטה, בלי חשק, תוך שהיא מגבירה את הקצב ומשמיעה קולות מחאה - חריקות שריקות וציפצופים, והנה היא כבר סובבת לה במלוא אונה, מתיזה מיימיה במעגל, מזמרת בעליזות ומפזרת פניני אורה, ממש כמו בשיר הידוע, ודומה היא לילד המתגנב לעולל תעלול לחבורת מבוגרים כבודים, אלה העצים הזקנים המקבלים את משוגותיו בסלחנות.
רמץ המדורה החם רושף ורוחש כאשר פוגעים בו נתזי המים ובאויר עולה ריח עפר קייצי יבש שנרטב, שהוא ריח גשם ראשון וגעגוע נושן.
כל יום מטפל דודי עקיבא בעץ אחד, ומשסיים הוא חוזר לראשון...
עצי ההדר עומדים אף הם בהסכם, שוקדים על משמרתם. מדי אביב מתכסים הם פריחה לבנה ומרוים את האויר בניחוח מתוק וחריף, שמזכיר אהבות ראשונות וכמיהות לא נודעו...
הפרחים חונטים פירות זעירים שהולכים מתמלאים ומתעגלים, סופגים לקרבם את חום השמש ומי השורשים וגדלים להם במסתור העלים עד אשר מבשילים העצים את פרים, עץ עץ במועדו. הקלמנטינה מבשילה בסוכות והמנדרינה מזן "יוסוף אפנדי" רק בפסח, הוושינגטון הטבורי מבשיל בתחילת החורף, השמוטי באמצעו ואילו הוולנסיה באביב ותחילת הקיץ. גם האשכולית, הפומלה והלימון נושאים פריים מדי שנה ומבשילים במועדם, כאומרים: אפשר לסמוך על הדור שלנו שיעשה את המוטל עליו, בהשקט ובצנעה ללא רהב וגאווה.
***