תקוותה של עיר

1

 
דלתות העץ הענקיות נפתחו בחריקה, מגלות טפח אחר טפח את המקום האחרון בו רציתי להיות ועם זאת את המקום אליו קיויתי כל כך להגיע. את המקום שניצב מרחק פסיעה של כמה דקות מבית הוריי, את המקום עליו הבטתי אין ספור פעמים מבחוץ, אך את תוכו יכולתי רק לדמיין וגם דמיונות אלו, כך נוכחתי לדעת, לא היו אלא צל קלוש של העושר והיופי שקיבלו את פניי.
אבני שיש מסוטטות בדיוק מפליא ריצפו את המסדרון הארוך. קירות אבן מצוירים בידי אמן ומעוטרים בעמודים ובקשתות העומדים על אדני זהב מגולפים. מנורות כסף עדינות, מעוטרות בדמויות חיות ואלים ומאירות את האולם באור מרצד, מסתיר, מלכותי.
שומר המלך צעד לפני בצעדים מדוייקים, אציליים ואני מדדה אחריו, כמעט ובולע את נשימתי מהתרגשות. עיניי מרצדות באולם הארוך כמו מאיליהם, שותות בשקיקה את המראות הנהדרים עליהם רק שמעתי. מי היה מאמין! בית המלך! מי היה מאמין שנער בן שש עשרה נקרא אל המלך! לו היה אבי חי רק כדי לראות את זה! אני מחייך בתוכי. לו היה אבי חי ודאי היה נוזף בנחמדות ואומר לי, “הו, בני ברכיה, אפילו פושעים שבפושעים נכנסים אל בית המלך! אל לך להרים ראש! טוב להיות אדם ישר ולשבת בכפר מרוחק שבארץ יהודה מלהיות מושחת ולעמוד בין שרי המלך״ כן, הוא ודאי היה אומר משהו כזה, אך אין ספק כי גאווה קטנה הייתה מזדחלת אל ליבו בכל זאת ופניו חמורי הסבר היו כלוט ומכסה לחיוך קטן. אילו היה חי...
“הנער!״ קרא אליי השומר בקול נמוך ונוקשה, קורע אותי מחלומותיי. “הנער, עמוד כאן עד אשר יצווה המלך ואכניסך אל כיסא כבודו!״ השומר, עטוי שריון נחושת וגלימת ארגמן ארוכה, פתח את הדלת שבקצה המסדרון ונעלם דרכה, מותיר אחריו צעדים ההולכים ומתפוגגים.
נעמדתי על יד המנורה הצמודה לקיר, מבטי טובע בצבעי האש העמוקים, המרקדים. דמותה של אמי נשקפה מאחורי הלהבה כבמעשה כשפים. “ברכיה,״ היא קראה לי בקולה העדין והרך. “ברכיה עור משנתך, הן יום גדול הוא,״ ראיתי בבירור את התוגה בעיניה הירוקות, את הפנים המחורצות, הטובות, את החיוך המאולץ המואר באור האש הצהוב. היא החזיקה בידה האחת את המנורה ובשניה ניערה אותי ממיטתי. “ברכיהו שלי, אהובי, הן המלך חפץ לראותך, מי יתן...״ כאן קולה דעך ומילותיה נעתקו, כמו מסתבכות בדמעות, “מי יתן ותמצא חן לפניו ולפני כל השרים...״ היא הביטה בי שוב, מנסה לנצור את הרגע לעולם, “מי יתן ברכיהו שלי, מי יתן וישמור עליך האל, א-לוהי ישראל מכל רע ומשחית הבאים עם הכבוד והשררה...״ היא ניגבה את דמעותיה בשרוול ולבשה שוב את החיוך המלאכותי. “ועתה ברכיה, קום, הן אור היום תכף יתפשט בעיר. קום וקרני השמש המפציעים מעל בית מקדשו של א-לוהי ישראל יאירו עליך ויביאו לך מברכתו״. אני קם באיטיות של נער, מתמתח ומחייך. “אל תדאגי, אמא. שמחי, זהו יום גדול״ אמי מרכינה את ראשה “מי יתן נערי... מי יתן...״
שלושה ילדים ילדה ירומלך אמי לנריה אבי המנוח, ונותרתי לה אני לבדי מכל אשר אהבה בעולם. יונה אחי, עוד בטרם יצאתי אל אוויר העולם, חלה באוויר הצונן של ירושלים. שבוע ימים כיסתה אותו אמי בשמיכות והשקתה אותו במים חמים. בתחילה היה בוכה ומתלונן ולבסוף רק שתק והביט אל העולם באדישות. בבוקרו של יום השבת, מצאו אותו מוטל במיטתו ללא רוח חיים וחיוך שובב נסוך על פניו. יונה הלך לעולמו כמה חודשים לפני שנולדתי ואיני יודע עליו דבר, רק זאת אני יודע – יונה דמה לי כתאום אל תאום. ועוד דבר אחד אני יודע – כל פעם שאני מחייך, אמי מזילה עליו דמעה ובעיניה עולה דמותו כפי שנראתה בפעם האחרונה על פני האדמה.
אחריו נולדתי אני ואיתי תאומה ושמה דבורה. יפה הייתה דבורה אפילו בעיני ילד שכמוני וצחוקה היה מצלצל ברחוב ומבהיר את צבע השמיים בעוד גוון אחד לפחות. כזאת הייתה אחותי, עיניה גדולות וירוקות, קומתה זקופה וחיוך של קבע מונח בעיניה, כאילו כל פיסת אוויר שנשמה, גרמה לה עונג שמימי, ילדותי. כשהיו אנשים רואים אותנו יחד, כך היו אומרים עלינו. “ברכיה ודבורה, מקח וממכר עשו ברחם אמם. ברכיה לקח את המחשבה החדה, את יכולת הניתוח והרצינות, את הזיכרון הבהיר, דבורה לקחה את התום והיופי, את העומק שבקלילות, את החן שבפשטות. כמה נאים הם יחדיו!״ כן, כך כולם היו אומרים, אך סופה של דבורה לא התמהמה לבוא. היא יצאה אל השוק לקנות לה שקדים ואדם זר, כנראה עלם צעיר מבניהם הגאים של השרים, חמד אותה כמו שחמד שכם בן חמור את אם אמה, לפני אלף שנים ויותר. מעולם לא נודע מה בדיוק היה גורלה, אך היא נמצאה בשוק עם שחר ופס של שחיטה מבתר את גרונה הענוג. כשראה אותה אבי הוא נעמד מעל גופה, הרים את ראשו לשמיים וזעק זעקה גדולה שהדהדה בכל העיר ועודה מהדהדת בראשי “איכה הייתה כזונה, העיר הנאמנה?! מלאתי אותה במשפט, צדק היה לן ברחובותיה, ועתה... ועתה מרצחים!״ *אני עוד יכול לראות בעיני רוחי את זקנו המורם מתנפנף ברוח, את עיניו האפורות יורקות אש של זעם מהול בעצב אינסופי. אני עוד רואה בלילות את אמי עומדת על ידו, פיה אילם ומבטה אטום, היא מסתובבת אל חומת השוק, דמעה אחת מסגירה, יורדת על לחיה השמאלי, מנצנצת באור הבוקר ונופלת, נספגת באדמת ירושלים. ואני... אני עומד שם, תוהה מה אמורים לעשות, מה אמורים לומר, מה אמורים לחשוב ודבורה... דבורה שוכבת בשלולית של דם. היא לא צוחקת, היא לא תצחק עוד לעולם, ואני, אני מבטיח לעצמי, גם אני. האדמה מוכתמת בדם, קול של עורב נשמע מרחוק, כמו צוחק, אני לא מצליח להאמין שהיא באמת איננה, שפס קטן של סכין, שגחמה קטנה של לב נפשע יכולים להפריד בין חיים תוססים לבין מוות אילם. אנשים החלו להתאסף מסביב, מתלחשים ביניהם וידה של אמי כיסתה את עיניי פתאום. יותר לא ראיתי את דבורה בעיניי לעולם.
אבי נריה, או נריהו, כמו שהיו מכנים אותו לפעמים, מת באותה השנה. אבי היה שר גדול וכאח למלך יאשיהו. כל כך מעט זמן עבר מאז, אך כל כך הרבה השתנה... יאשיהו. דומה שאפשר לספר על יאשיהו שבועות על גבי שבועות ובכל זאת יהיה עוד במלך דגול זה, משהו שעוד לא נאמר. יאשיהו ראוי היה להיות מלך והמלוכה ראויה הייתה להינתן ליאשיהו. לעולם לא אוכל לשכוח את פניו הנאים, את קומתו הגבוהה, את חיוכו הטוב. לא כשאר מלכים המולכים בכוחם או בירושת אביהם. יאשיהו היה מנהיג אמיתי, כזה המחפש את טובת עמו, כזה המחפש לעשות צדקה, כזה אשר נתיניו הם כבניו והוא כאב גיבור ואמיץ מגונן עליהם מכל רע. כמה מוות של אדם יחידי יכול לשנות את פניה של אומה שלימה! כמו שקיעה שלעולם לא תזרח יותר, כמו בן שלעולם לא יוולד מחדש... אך יאשיהו, סופו למות ואיתו אבי נריה. הסיפור ארוך ומפותל, אך אספרו בקצרה.
ירושלים שלי מאז ומעולם התקיימה לה בין הפטיש לסדן. מצפון מזרח קמו אימפריות עוצמתיות ומדרום מערב ישבה על הנילוס ממלכת מצרים האדירה. פעם גובר הצפון ופעם הדרום וירושלים סוערת בין גלי ההיסטוריה מכאן לשם, מנסה לאחוז בממלכה הנכונה, או אם אפשר לשאוף לעצמאות. אשורבינפל מלך אשור, היה מלך גיבור והוא ירש ממלכה עצומה. הוא שלט מיאורי מצרים ועד לנהרות המזרח הקרירים. אבותיו הגלו את ממלכת ישראל מהשומרון, החריבו את רוב ממלכת יהודה ולבסוף שעבדו אותה. לא היה מי שיעמוד מולם וערים גדולות ובצורות נפלו לידיהם כמו ביצים עזובות. אבל אשורבינפל החל לאבד את ממלכתו, פסע אחר פסע, קרב אחרי קרב. תחילה מרד בו נסיך מצרי בשם פסמתמיך הראשון. הוא גירש את האשורים מארץ הנילוס ויסד את השושלת העשרים ושש של פרעוני מצרים. במוסופטמיה, היא ארץ הפרת והחידקל, המצב לא היה טוב יותר, כוח חדש החל לעלות בשמי המזרח, כוחה של ממלכת בבל. נבופלאסר הכשדי חידש את ממלכת בבל העתיקה, איגד שבטים וממלכות זעירות והחל לדחוק את רגליו של אשורבינפל מלך אשור עד אשר ממלכתו קרסה ונינוה, העיר הגדולה נפלה לידיה של בבל. *
עם נפילתה של אשור, מציאות חדשה ירדה על פני האדמה. מארץ יהודה, אדום ומואב בדרום, דרך צור וצידון במערב ועד ארצות נהר פרת בצפון. העול האכזרי של אשור נשבר. לא עוד מיסים, לא עוד הגליות, לא עוד חיים בצל מצב רוחו של שליט זה או אחר. הארץ השתחררה מכל עול ויאשיהו נהיה למלך עצמאי ללא קרב. אבל יאשיהו המלך הבין שבמוקדם או במאוחר, כח אחר ישעבד את יהודה. או בבל מצפון, או מצרים מדרום. אין דרכם של אמפריות להניח לעמים קטנים לנפשם. הסיכוי היחידי, היה בהעצמת מלכות יהודה וביסוס כוחה. יאשיהו קיווה, שיוכל לכבוש בעצמו את הארצות השכנות ובכך להקים ממלכה חזקה ומבוצרת שתוכל לעמוד מול מצרים מזה ומול בבל מזה, או לכל הפחות, להוות כוח גדול שהאמפריות יעדיפו לכרות איתו ברית ולא לנפץ את צבאותיהם על חומותיו. אולם דבר אחד עמד בדרכו. תוכניתו של מלך מצרים.
פרעה נכו השני, מלך מצרים, ובנו של פסמתמיך הראשון, חשש מאוד מכוחה המתעצם של בבל. הוא היה נואש כל כך למצוא עזרה לעצירתה של בבל עד שהוא כרת ברית עם השרידים של אשור, אוייבת מצרים לשעבר, שעוד נותרו בחיים. שרידי הצבא האשורי, תחת פיקודו של שר הצבא אשוראובליט התבצרו באותו הזמן בעיר חרן אשר בצפונו של נהר פרת. פרעה נכו השני, החליט לצאת לעזרתו, לעצור את נבופלאסר מלך בבל ולהקים כוח מצרי-אשורי אשר יגביל את בבל וירחיק אותה ממצרים.
יאשיהו מלך יהודה, הבין שברית מצרים-אשור, לא רק שתמנע ממנו להינות מהריק שנוצר עם התפוררות אשור ולהרחיב את ממלכתו, אלא תשים את יהודה בין מלתעותיה של מצרים, שהרי מצרים שוכנת בדרומה של יהודה ואשור בצפונה. לכן כשפרעה נכו השני יצא עם צבאו לעזרת אשור, יצא המלך יאשיהו אל מעבר מגידו כדי לעצור אותו. עד היום אנשים לא מבינים מה בדיוק יאשיהו חשב בליבו, הרי הוא ידע שלעולם לא יוכל לעצור את הצבא המצרי עם מעט החיילים שהיו ברשותו. יש שאומרים שמין רוח שטות משיחית אחזה אותו ויש שאומרים שהייתה לו תוכנית מתוחכמת שהשתבשה איכשהו. בין כך ובין כך הקרב לא ארך יותר מכמה דקות והיו בו שני הרוגים בלבד. גדוד של קשתים מצריים מיומנים עמד בנקודת גובה כלשהי וירה מטח אכזרי בדיוק אל המלך. יאשיהו כרע מיד על ברכיו ומת כשגופו מנוקב כמו נפה מחיצים. איתו מתה עצמאותה של יהודה ואיתו מת נריה אבי, שעמד לימינו. שמי נחושת אפורים נסגרו מעל ממלכת יהודה עם מותו של יאשיהו, שמי נחושת אפורים נסגרו מעל עיניה של ירומלך אמי עם מותו של נריהו.
“הנער!״ קרא השומר שנעמד על ידי מבלי ששמתי לב. ניגבתי את עיניי הלחות בכפות ידיי והנהנתי. “בוא עמי, אתה קרוא אל המלך!״ הוא הסתובב, פתח את הדלת ואני אחריו. ניערתי את ראשי, מנסה לחזור למציאות. עליי לנהוג כבוד במלך. גם אם הוא אינו יאשיהו, הרי הוא אחד משלושת בניו, הוא לובש כתר על ראשו והוא מנהיג את האומה, לטוב ולמוטב. חוץ מזה, הוא אוחז בידו את חיי כחנווני האוחז בידו תאנה מיובשת ואם אעשה משהו בלתי מתאים אני עלול למצוא את עצמי במצב בלתי נעים בהחלט. יישרתי את גלימתי וצעדתי, מנסה לשוות לגופי מראה אצילי. “הנער!״ קרא אליי השומר תוך כדי הליכה, “זכור! בהגיעך אל כס המלך, השתחווה ארצה בפניו וכשיאמר, עלה על ברכיך וענה לשאלותיו. המלך יהויקים לא אוהב שמשחקים בכבודו!״ השומר נעצר בפתאומיות, הסתובב לימינו ופתח לרווחה דלת מעוטרת בפיתוחי זהב וכסף. הוא אחז בידי, דחף אותי פנימה, השתחווה ויצא, סוגר אחריו את הדלת.
 
 
* ישעיהו א'. * לאחר תקופת הזוהר הבבלית הראשונה, בה שלט בין השאר המלך הידוע חמורבי, ירדה על בבל תקופת שפל של כחמש מאות שנה בשלטון של שבטים זעירים או תחת ממשלת אשור, עם זאת היא עוד היוותה מרכז תרבותי ראשון במעלה והיתה לעיר בעלת סמליות רבה. נבופלאסר ואחריו נבוכדרצאר, על אף מוצאם הזר, ראו את ממלכתם כהמשך לזו העתיקה.