היניצ'ר

חטיפת הילדים

בכפר לוקה דרבו שעל שפת הים האדריאטי נבנו הבתים מאבן מרובעת שנחצבה משכבות האבן המצויה בשפע על מדרונות ההרים שמסביב. שלֵו היה הכפר שחי מן הדיִג. סירות הדיג יצאו עם שחר לים ועוד מעט, עם ערב, ישובו הדייגים לכפר. לפיד אש מבוער בשומן חזיר אותת לדייגים. הם מתכנסים עם סירותיהם אל פתח הנמל הקטן ומתאספים על החוף המכוסה חלוקי נחל צבעוניים. בין שאר גברי הכפר, אלה שלא יצאו לדיג, יש מי שמכין את עמודי העץ העגולים על החוף, ועליהם יגלגלו את הסירות אל החוף המוגבה, רחוק מהגאות. סוס קשור לעגלה כבר עומד מוכן עם רתמתו כדי למשוך את הסירות הכבדות אל מקומן.
מילו הקטן מחכה למירקו, אביו הדייג, ועומד גם הוא בין הגברים הזקנים. הוא שומע אותם מדברים על קרבות רחוקים ועל צבא טורקי שמתקדם. שמועות על זוועות הכיבוש חלחלו אל השיחות וניכר הפחד בדוברים. הנה, שמעו שחיילים בולגרים נראו בורחים משדה הקרב. עד לא מזמן היו הם אדוני הארץ, חיילי האימפריה הבולגרית.
מירקו ג'יבַנוביץ' היה בחור גדול, גבוה מכל בחורי הכפר. זרועותיו החסונות היו עטורות בשֵׂער בלונדיני. את סירתו היה מרים לבד. בכריעה שפופה היה מרים את חרטום הסירה עד שיונחו עמודי העץ על הקרקע, ולאחר מכן דחף אותה. שאר הדייגים היו דוחפים את סירותיהם ביחד קדימה תוך כדי קריאות חרוזי קצב לעידוד. הכול התנהל כשורה, הים נתן פרנסה. ככה גדל לו מילו הקטן, בנו של מירקו הדייג החזק. עד שיום אחד הופיעו בכפר כמה חיילים בולגרים שנסו משדה הקרב, וסיפרו על הצבא הטורקי העצום שהביס אותם, על מעשי השחיטה ועל הטבח. אמרו כי הבולגרים ששלטו בסרביה בורחים והאימפריה הבולגרית מתכווצת. בינתיים המשיכה השגרה.
בוקר אחד נשמעו תקיעות חצוצרה ובשביל היורד מהגבעה אל הכפר הופיעה תזמורת משונה. אנשיה לבשו מכנסיים רחבים וצבעוניים ובראשם צעד מתופף שעל מותניו קשור תוף ענק. לפניהם הלך איש מגודל ומשופם ולירכו חרב ענקית, רחבה ומעוקלת. עיניו היו מזרות אימה. בידו הייתה רצועה קשורה לצווארו של איש, שממבטאו מובן היה שהוא בן כפר דרומי ומשמש מתורגמן. בעל החרב שאג ומיד חדלה התזמורת לנגן. עוד שאגה והמתורגמן תרגם: "היכן הכומר?"
לפתע הופיע איש זקן, ראשו וזקנו לבנים. "אני הכומר," אמר. בעל החרב שוב שאג בשפתו הלא מובנת ומיד הופיעו שני חיילים וכבלו את הכומר. אחריהם הופיע איש עם מקל דק ומחודד. הכומר הופשט מבגדיו והמקל ננעץ באחוריו. שני החיילים הרימו אותו כדי שהמקל יינעץ עמוק בגופו כשהוא צורח מכאבי תופת. המחזה בכיכר לא נעלם מעיני איש בכפר. גם מירקו החזק ראה ושתק. התזמורת התחילה שוב לנגן ובעל החרב צעד עם חייליו אל מחוץ לכפר. הכומר המשופד המשיך לצרוח מכאב עד שחדל אט-אט. איש לא העז להתקרב אליו.
לאחר שצפו באימה בכומר הגוסס על המקל הנעוץ בגופו הגווע, חזרו התושבים לפתחי בתיהם. הפחד אכן חלחל בעוצמה לכל בית. רק נרגעו מעט הרוחות בכפר ולפתע, עם הרוח הנושבת מכיוון ההר, נשמעו שוב צלילי המֶהְטֶאר, תזמורת צעידה צבאית טורקית. ושוב הגיע בעל החרב שחייליו כינו אותו אֶלְצִ'י בָּאשִׁי, שליח ראשי, ושאג בשפתו הלא מובנת. המתורגמן עם הרצועה על הצוואר תרגם: "מחר כל משפחה נותנת לי ילד אחד עד גיל שלוש-עשרה, ומי שיחסיר יצטרף לעמוד ליד הכומר." האימה הכתה באלם את כולם. הכומר עדיין גסס על המקל.
בבוקר, עם אור ראשון, הופיעה בכיכר אל מול הכנסייה עגלה רתומה לזוג סוסים ונהוגה על ידי אֶלְצִ'י בָּאשִׁי. לידו ישב, קשור בצווארו, המתורגמן שצעק: "היכן הילדים?" אט-אט הופיעו אימהות, אוחזות בידיהן ילדים מבוהלים, והאבות הולכים מאחוריהן. כולם מבוהלים ובוכים. מירקו הלך בראש ההורים, מוביל את מילו האחוז בידו. התקרב לאלצ'י באשי ומסר לו את מילו. "אמור לו לשמור עליו," אמר למתורגמן והישיר מבט כחול אל עיני אלצ'י באשי, שהשפיל מבט נוכח האומץ הבלתי רגיל שנדף ממירקו. אלצ'י באשי הביט במילו ובחן את גובהו. מילו היה ילד מעט חזק מהממוצע. אלצ'י באשי פנה אל המתורגמן שישב עדיין על קצה העגלה, "אל דאגה, ילד זה יהיה אַגָא. זה אני מבטיח." היה זה מהרהורי לבו של אלצ'י בּאשי, שבעצמו היה ממוצא יֶנִיצֶ'רִי. מירקו ניגש אל מילו, נשק בראשו, חזר לאשתו וביחד הלכו לביתם.
אלצ'י באשי הלך אל מאחורי העגלה, שלף רתמת עור קלועה ביד אומן והניח על כל ילד לולאה בצווארו. האימהות העומדות ליד הכנסייה החלו מיללות בבכי מר. אלצ'י באשי עלה לעגלה, הוציא את השוט, הקוּרְבַּץ', שהיה תקוע בחור מיוחד בכרכוב העגלה ומיד עשו הסוסים צעד קדימה. היצול המחובר לעגלה נמתח, העגלה החלה לנוע והילדים נמשכו מאחור, מי יחף ומי בנעליו. מילו יצא כהרגלו לבוש בבגדי העבודה הנוחים והיעילים שלו וזה היה מזלו. האימהות הגבירו את יללותיהן מאחור והייתה מי שרצה אחרי העגלה המטפסת בגבעה הסמוכה לכפר. עודן מיללות ונעלמה העגלה בעיקול הדרך. מילו התעשת והתאים את צעדיו לקצב העגלה. חזק היה הילד, קשוח כאביו. הרתמה הציקה לו בצווארו ושפשוף החל להופיע במקום החיכוך. קצב ההליכה היה נוח, שכן דרך ארוכה לפניהם ואלצ'י באשי ידע שהוא יתוגמל בהגיעו ליעד על פי מספר הילדים שיגיעו. יהיה עליו לספק להם מזון ומים. את הכושלים יעלה על העגלה מאחור ואת החלשים ביותר ימכור כעבדים לאיכרים שבצדי הדרך, תמורת עגל למאכל החבורה. את שחיטת העגל רצה להניח אלצ'י באשי למילו הקטן, כטבילת דם ראשונה במסע הדמים של חייו החדשים.