שתהיה בן אדם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שתהיה בן אדם
מכר
מאות
עותקים
שתהיה בן אדם
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שתהיה בן אדם

4.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

קלמן פרק

פרופ' קלמן פרק נולד ב-1930 בעיר קובנה שבליטא למשפחה ציונית אמידה. קלמן ואחותו למדו בגימנסיה העברית, ובביתם דובר הרבה על עלייה לארץ ישראל. ב-1940 נכנסו הסובייטים לקובנה והחרימו את רכוש "הקפיטליסטים". אביו של קלמן ניצל ממאסר בעוון בורגנות בשל היותו חולה ומאושפז בבית חולים. ביוני-יולי 1941 רצחו הליטאים כעשרת אלפים יהודים. לאחר מכן נכנסו הגרמנים לקובנה, ובאוגוסט 1941 צוו שלושים אלף יהודי העיר לעבור לגטו בשכונת סלובודקה. הנער קלמן עבד, תחת שם אביו החולה, בעבודת כפייה בשדה התעופה של קובנה, עבודה פיזית קשה ששכרה חתיכת לחם. בחודשים שלאחר מכן נערכו בגטו אקציות, ואלפי אנשים נשלחו אל הפורט התשיעי ושם נרצחו. ב-1944 יצאה אחותו של קלמן לחבור אל הפרטיזנים אך עקבותיה נעלמו. ביולי 1944, לשמע השמועה על חיסולו הקרב של הגטו, ניסתה משפחת פרק להתחבא במרתף הבית אך נאלצה כמו רבים אחרים לצאת מהמחבוא מחמת חומרי הנפץ שהשליכו הגרמנים ושגרמו להתפשטות שרפות. המשפחה הובלה לתחנת הרכבת ונדחסה לקרון בהמות, ובו צוהר קטן מסורג בתיל. אחד האנשים בקרון הצליח לקרוע את התיל, וארק'ה, בן דודו הצנום של קלמן, קפץ אל מותו. אמו של קלמן ביקשה שבנה יושלך: "הוא נראה כמו גוי, הוא ממזרון, הוא יישאר בחיים". אביו הניפו באוויר ובטרם השליכו אמר לו: "קלמן, דו זול זאיין א מענטש" (קלמן, היה בן אדם). הציווי הזה – לשרוד, להיות מישהו ולספר - מלווה את קלמן בחייו עד היום. קלמן החליט לצעוד מזרחה אל החזית הרוסית. הוא אימץ לעצמו שם וזהות ליטאיים וכך שוטט בכפרים אצל משפחות שלא חשדו ביהדותו, למעט פעם אחת שבה זיהתה איכרה את מוצאו אך הבטיחה לו שלא תסגירו ואף סייעה לו להסתתר. זו הייתה הפעם היחידה בכל שנות המלחמה שבה נשבר ופרץ בבכי מר. הוא הגיע לידיד נעורים של אביו, אך האיש סירב להסתכן ולעזור לו. קלמן נתקל בחיילים רוסים, והם התייחסו אליו כאל שבוי עד שהתבררה זהותו, והוא הועבר לטיפולו של קצין יהודי. הקצין דאג לו ושיכן אותו בפנימייה ליד מוסקווה. לבסוף חזר קלמן לקובנה והחליט לנסות לעלות לארץ ישראל. בדרכו עבר בווילנה, בביאליסטוק, בוורשה, בלובלין ובוונציה תוך שהוא מתכתב עם דודו שחי בירושלים. הדוד הצליח להשיג לקלמן אישור עלייה, והוא עלה ארצה ב-1945. בישראל הצטרף קלמן ללח"י, נפצע במלחמת השחרור והתגייס לצה"ל. הוא למד וטרינריה בשווייץ והקים את המחלקה לאנטומיה ופיזיולוגיה ואת בית הספר לרפואה וטרינרית על שם קורט באוניברסיטה העברית. כיום הוא עוסק במחקר וירוסים וסרטן. קלמן נשוי, אב לשני בנים וסב לחמישה נכדים.

תקציר

מסמך תעודה מרתק זה מגולל את מסכת חייו המיוחדת של פרופסור קלמן פרק. המחבר מתאר מסע נועז של ילד שנזרק מקרון רכבת המוות. זהו סיפור של שורד השזור באופטימיות וביכולת הסתגלות מדהימה במציאות של תופת. הוא מתאר מאבק בלתי נלאה, גילוי מעשי גבורה מצמררים של היחלצות מזוועות הנאצים ואת חיי היומיום בגטו קובנה, כמו סיפורה של חנל'ה שלא הסכימה לוותר על ילדיה. הספר מתאר מסע של נער בן ארבע עשרה שנדד לבדו ברחבי אירופה עד שהצליח להגיע לירושלים. הסיפור הוא מצבה חיה ליהודים שנספו במהלך המלחמה. פרופסור קלמן פרק נולד בקובנה, ליטא, למשפחה אמידה מאוד. המשפחה נאלצה לעבור לגטו כמו שאר קהילת קובנה ואיבדה את כל נכסיה. זו מסכת חיים של מעבר מילדות מאושרת וחסרת דאגות למציאות איומה ומלאת מעשי גבורה ואופטימיות. סיפורו של ילד שקפץ מהרכבת והגיע לגדולות. לאחר תלאות רבות, הצליח פרופסור פרק להגיע לארץ. כאן צבר הישגים אישיים וציבוריים מרשימים ביותר. החל במפעל חיים בפסגות המחקר ברפואה, בחקר נגיפים מחוללי מחלות ממאירות בבני אדם, ועד היותו היוזם והמקים של בית הספר לרפואה וטרינרית בישראל. היה המנהל הראשון שלו והיום מכהן כמנהל של כבוד.

פרק ראשון

קלמן יקירי שלום רב,
 
סיפור חייך, לפני השואה, במהלכה ובעקבותיה, מוכר זה מכבר לרבים מאתנו כנרטיב אישי מאוד משמעותי, הממחיש את חשיבותה הערכית העמוקה של הנצחת זכרון השואה והוראתה.
 
בכך הוספת, באופן אישי ואותנטי, לפסיפס היצירה האנושית המעצבת, מנציחה ומטביעה משמעות מתחדשת לזיכרון השואה.
 
 
בברכה רבה
 
אבנר שלו
יו"ר הנהלת יד ושם

קלמן פרק

פרופ' קלמן פרק נולד ב-1930 בעיר קובנה שבליטא למשפחה ציונית אמידה. קלמן ואחותו למדו בגימנסיה העברית, ובביתם דובר הרבה על עלייה לארץ ישראל. ב-1940 נכנסו הסובייטים לקובנה והחרימו את רכוש "הקפיטליסטים". אביו של קלמן ניצל ממאסר בעוון בורגנות בשל היותו חולה ומאושפז בבית חולים. ביוני-יולי 1941 רצחו הליטאים כעשרת אלפים יהודים. לאחר מכן נכנסו הגרמנים לקובנה, ובאוגוסט 1941 צוו שלושים אלף יהודי העיר לעבור לגטו בשכונת סלובודקה. הנער קלמן עבד, תחת שם אביו החולה, בעבודת כפייה בשדה התעופה של קובנה, עבודה פיזית קשה ששכרה חתיכת לחם. בחודשים שלאחר מכן נערכו בגטו אקציות, ואלפי אנשים נשלחו אל הפורט התשיעי ושם נרצחו. ב-1944 יצאה אחותו של קלמן לחבור אל הפרטיזנים אך עקבותיה נעלמו. ביולי 1944, לשמע השמועה על חיסולו הקרב של הגטו, ניסתה משפחת פרק להתחבא במרתף הבית אך נאלצה כמו רבים אחרים לצאת מהמחבוא מחמת חומרי הנפץ שהשליכו הגרמנים ושגרמו להתפשטות שרפות. המשפחה הובלה לתחנת הרכבת ונדחסה לקרון בהמות, ובו צוהר קטן מסורג בתיל. אחד האנשים בקרון הצליח לקרוע את התיל, וארק'ה, בן דודו הצנום של קלמן, קפץ אל מותו. אמו של קלמן ביקשה שבנה יושלך: "הוא נראה כמו גוי, הוא ממזרון, הוא יישאר בחיים". אביו הניפו באוויר ובטרם השליכו אמר לו: "קלמן, דו זול זאיין א מענטש" (קלמן, היה בן אדם). הציווי הזה – לשרוד, להיות מישהו ולספר - מלווה את קלמן בחייו עד היום. קלמן החליט לצעוד מזרחה אל החזית הרוסית. הוא אימץ לעצמו שם וזהות ליטאיים וכך שוטט בכפרים אצל משפחות שלא חשדו ביהדותו, למעט פעם אחת שבה זיהתה איכרה את מוצאו אך הבטיחה לו שלא תסגירו ואף סייעה לו להסתתר. זו הייתה הפעם היחידה בכל שנות המלחמה שבה נשבר ופרץ בבכי מר. הוא הגיע לידיד נעורים של אביו, אך האיש סירב להסתכן ולעזור לו. קלמן נתקל בחיילים רוסים, והם התייחסו אליו כאל שבוי עד שהתבררה זהותו, והוא הועבר לטיפולו של קצין יהודי. הקצין דאג לו ושיכן אותו בפנימייה ליד מוסקווה. לבסוף חזר קלמן לקובנה והחליט לנסות לעלות לארץ ישראל. בדרכו עבר בווילנה, בביאליסטוק, בוורשה, בלובלין ובוונציה תוך שהוא מתכתב עם דודו שחי בירושלים. הדוד הצליח להשיג לקלמן אישור עלייה, והוא עלה ארצה ב-1945. בישראל הצטרף קלמן ללח"י, נפצע במלחמת השחרור והתגייס לצה"ל. הוא למד וטרינריה בשווייץ והקים את המחלקה לאנטומיה ופיזיולוגיה ואת בית הספר לרפואה וטרינרית על שם קורט באוניברסיטה העברית. כיום הוא עוסק במחקר וירוסים וסרטן. קלמן נשוי, אב לשני בנים וסב לחמישה נכדים.

עוד על הספר

שתהיה בן אדם קלמן פרק

קלמן יקירי שלום רב,
 
סיפור חייך, לפני השואה, במהלכה ובעקבותיה, מוכר זה מכבר לרבים מאתנו כנרטיב אישי מאוד משמעותי, הממחיש את חשיבותה הערכית העמוקה של הנצחת זכרון השואה והוראתה.
 
בכך הוספת, באופן אישי ואותנטי, לפסיפס היצירה האנושית המעצבת, מנציחה ומטביעה משמעות מתחדשת לזיכרון השואה.
 
 
בברכה רבה
 
אבנר שלו
יו"ר הנהלת יד ושם