הקץ למחלות

1
מהי בריאות?

הגדרה חדשה שמשנה הכול
כל אחד יודע במעומעם מהי המשמעות של אורח חיים בריא. תזונה מאוזנת: טוב. עישון: רע. פעילות גופנית סדירה: טוב. שתייה הוללת: רע. שנת לילה נינוחה: בונוס. אושר ושמחה: בונוס כפול. חלקנו אולי בוחרים להתעלם מעקרונות היסוד הללו מפעם לפעם, אך על פי רוב אנו יודעים מהו ההבדל בין ההרגלים שעוזרים לנו להרגיש צעירים וחזקים, לבין אלה שעלולים להסיח את דעתנו מחיינו הבריאים.
אנו מנסים ככל יכולתנו להישמר לנפשנו, אבל מה קורה כשאנו חולים או מפתחים בעיה רפואית כרונית, או אם, חס וחלילה, מאובחנת אצלנו מחלה חמורה? לאחר שאנו חווים את התחושה המתסכלת של למה אני?, רובנו מתחילים לשאול את עצמנו שאלות אחרות, ולבחון בדקדקנות רבה יותר איפה העניינים השתבשו. האם היה לנו משהו במים? רומן ארוך־שנים עם המבורגרים וצ'יפס? בוס תובעני מדי שהביא אותנו לרמת מתח שהכריעה אותנו? יותר מדי אלכוהול? פחות מדי פעילות גופנית? עישון פסיבי? חשיפה לכימיקלים תעשייתיים? ביש מזל? האם התרגלנו לחיות חיי סכנה? (מה זה אומר בכלל?)
או שאולי, כפי שסבורים חלקנו, התוצאה הזו הייתה גזֵרת גורל — כי היא הייתה ב־DNA שלי כל הזמן.
אילו היו לי חמישה סנט על כל פעם שמישהו בעולם חשב שהגנטיקה היא האשמה היחידה במחלה כזו או במום אחר, הייתי האיש העשיר עלי אדמות. זהו טבע האדם, להפנות אצבע לעבר מישהו או משהו אחר, ולהאשים אותו בפגמיו או בחסרונותיו תוך הימנעות מוחלטת מנטילת אחריות אישית. מכיוון שה־DNA הוא בדרך כלל מונח מופשט יחסית, קצת כמו חורים שחורים או קוורקים, ואנו לא יכולים לגעת בו, לראות אותו או להרגיש אותו, הוא בהחלט מתאים להיות אותו "משהו אחר", שאפשר להפיל עליו את האשמה. הרי את ה־DNA "קיבלנו" מהורינו, והוא אינו נתון לבחירתנו. מבחינה זו, ה־DNA הוא כמעט מקרי; בדיוק כמו שתאונות מתרחשות, כך גם ה־DNA, ואין לנו הרבה מה לעשות בעניין.
אבל רוב האנשים אינם חושבים על כך שה־DNA מעיד על הסיכונים העומדים בפנינו הרבה יותר מאשר על גורלנו. הוא קובע הסתברויות, לא בהכרח גורלות חקוקים באבן. כפי שאוהב להגדיר זאת ידידי ועמיתי דני היליס (שאותו נפגוש בהמשך כשאדוּן בטכנולוגיות מתהוות), ה־DNA הוא פשוט רשימת חלקים או מרכיבים ולאו דווקא מדריך שלם המסביר כיצד החלקים הללו פועלים יחד ומחוללים תוצאות. מי שמטיל על ה־DNA שלו את האחריות לבריאותו, כמוהו כמי שמרוב עצים לא רואה את היער. זוהי לא גולת הכותרת. אני אומר זאת מתוך ידיעה מלאה שה־DNA אכן טומן בחובו מפתחות מסוימים לבריאותנו; אלמלא כן, לא הייתי מייסד חברה המבצעת בדיקות גנטיות המאפשרות למטופלים לנקוט צעדי מנע על פי פרופיל הסיכון הגנומי שלהם. אך כבר עכשיו, ממש בהתחלה, אני רוצה לשדל אתכם להתחיל לחשוב מנקודת מבט רחבה יותר החורגת מעבר לגנים שלכם. אני רוצה שתתייחסו לגופכם — מפיסות העור שבחוץ ועד קודש הקודשים של המבנה התאי שלכם — כאל מערכת שלמה. זוהי מערכת בעלת ארגון ייחודי ורמת תפקוד גבוהה המשאירה מקום רב לדמיון, משום שאנו רק מתחילים לפתור את כל חידותיה.
ולכן, ככל שאנו מעמיקים בחקר מסתרי גוף האדם, אנו מגלים שהמערכת הזו, על חידותיה הסבוכות, אינה בהכרח תלויה ב־DNA לבדו.
הסטטיסטיקה שאינה מותירה מקום לספק
כדי להבין כיצד הגענו להתמקדות גדולה כל כך ב־DNA, ומדוע חשוב כל כך לתת לגוף את הכבוד המגיע לו כמערכת מורכבת שאיננה כולה גנטיקה, טוב נעשה אם נבחן את האבולוציה של תהליכי החשיבה שלנו על רקע האתגרים שעמם התמודדנו — וממשיכים להתמודד — בחיפושינו אחר בריאות ואריכות ימים.
מרבית פריצות הדרך ששינו את פני הרפואה התרחשו רק לאחרונה, בערך בשישים השנים האחרונות. בעקבות גילוי הפניצילין ב־1928, ששינה את המאבק בזיהומים בהתבסס על הידיעה שהגורמים להם הם חיידקים, הצלחנו להאריך את חיינו בכמה שנים, ובמקרים מסוימים אפילו בעשרות שנים. זה התאפשר בזכות שילוב של נסיבות שתרמו לעניין, ובהן ירידה בעישון סיגריות, שינוי לטובה בתזונתנו, שיפור האבחנות והטיפול הרפואי, וכמובן גם ההתקדמות בכל הנוגע לטיפולים ולתרופות מוכווני־מטרה, כמו סטטינים להורדת כולסטרול.
מחלות לב הן גורם המוות מספר אחת בארצות הברית מאז 1921, ומקרי שבץ הם הגורם השלישי ברשימה מאז 1938; ביחד, אחראיות מחלות כלי הדם הללו לכ־40 אחוזים מסך כל מקרי המוות. עם זאת, שיעור מקרי המוות המתוקנן־גילאית כתוצאה ממחלות קרדיו־וסקולריות ירד בימינו ל־60 עד 70 אחוזים מכפי שהיה ב־1950, וזהו אחד ההישגים החשובים ביותר בתחום בריאות הציבור במאה העשרים.
שיעורי תמותה מגורמי המוות העיקריים: כל הגילאים

נתונים מתוקננים־גילאית.
מקור: CDC/NCHS, Health, United States, 2009, Figure 18. Data from the National Vital Statistics System
או אם ננסח זאת בצורה אחרת:
השינוי בשיעורי התמותה בארצות הברית* על פי גורמים, 2007-1950
לכל 100,000 נפש

* מתוקנן לפי אחוזוני גיל לשנת 2000.
מקור: 1950 Mortality Data — CDC/NCHS, NVSS, Mortality Revised.
2007 Mortality Data — National Center for Health Statistics, Centers for Disease Control and Prevention, 2010. http://www.cdc.gov
אך הנה האמת העגומה הניצבת בשולי ההצלחות האלה כמו פיל לבן מגושם: שיעור התמותה מסרטן בין השנים 1950 ו־2007 (שנת הנתונים העדכניים ביותר שהתקבלו מהמרכז לבקרת מחלות ולמניעתן — CDC) לא השתנה בהרבה. רשמנו התקדמות עצומה במלחמה במחלות כרוניות אחרות, אך ההתקדמות במאבק בסרטן קטנה מאוד. למעשה, השגנו רק ניצחונות קטנים פה ושם במאבק נגד סוגים ייחודיים של סרטן. כך, לדוגמה, היה עם הלוקמיה המיאלואידית הכרונית, סוג נדיר של לוקמיה שבעבר נחשבה לגזר דין מוות, חוץ ממספר קטן של מטופלים שנהנו מהשתלת מוח־עצם. מאז שמִנהל המזון והתרופות האמריקני אישר את הגליבֶק (שמו המסחרי של האימָטיניבּ מֶסילאט) במאי 2001 — בדיוק באותו החודש שבו התנוססה התרופה על שער כתב העת טיים כ"תרופת הפלא" לסרטן — עומדת לרשותנו שיטה לטיפול מוצלח ברוב המטופלים ולהשגת שיעורי החלמה מרשימים. התרופה מטפלת ישירות בפגם הכרומוזומלי המסוים המופיע במחלה זו (חלק מכרומוזום 9 מתמזג עם חלק מכרומוזום 22). שיעור התגובה לגליבק עמד בניסויים קליניים על יותר מ־90 אחוזים. אנשים שכבר שכבו על ערש דווי חזרו לחיים תפקודיים לאחר שנטלו מולקולה קטנה עם מעט תופעות לוואי. אך בכל הנוגע לסרטנים הקטלניים הנפוצים יותר — ובכללם אלה המחריבים את הריאות, את המעי הגס, את השד, את בלוטת הערמונית, את המוח וכן הלאה — הצלחנו להשיג השפעה קטנה מאוד, ממש מביכה, על שיעורי התמותה.
בכל פעם שאני לוקח את הגרף שבעמוד הקודם, "השינוי בשיעורי התמותה בארצות הברית על פי גורמים", ומציג אותו על שקף מול קהל, אני שומע כמה נשימות מבוהלות של אי־אמון. איך זה יכול להיות? איפה טעינו במחקר? האם יש טעות, או אולי שגיאת דפוס, בנתונים הללו? הראיתי את התרשים הזה במהלך ההרצאה שלי בכנס TEDMED ב־2009, כחלק מדיון נרחב יותר שבו הצגתי עוד 37 שקפים, וקיבלתי מאות אי־מיילים שעסקו אך ורק בשקף הזה. רבים מהפונים כתבו בנימה תוקפנית — הם האשימו אותי שאני פסימיסט ושביצעתי מניפולציה כלשהי בנתונים. הלוואי שיכולתי להביא בשורות טובות יותר.
הגרף הזה ממחיש את השפעתן העמוקה של שיטות טיפול כמו סטטינים על מחלות לב ואירועי שבץ. האנטיביוטיקה לסוגיה והתרופות האנטי־נגיפיות, ובכלל זה חיסונים, הביאו לצניחה גדולה במקרי דלקת הריאות והזיהומים. אפילו כשבוחנים את שיעורי הסרטן בכל רחבי העולם, אפשר למצוא כי יש סטטיסטיקות הקוראות תיגר על כל הסטריאוטיפים. בחלק ממדינות תת־הסהרה, שלהן אנו נוטים לייחס מחלות כמו איידס וזיהומים אחרים הנפוצים במדינות לא מפותחות, יש יותר אנשים המתים מסרטן מאשר מנגיף ה־HIV, משחפת וממלריה גם יחד. ב־2010, תפסו המחלות הכרוניות את מקומן של המחלות הזיהומיות כגורם המוות מספר אחת בעולם כולו. כלומר, בעיה זו איננה מעוררת דאגה רבתי רק באמריקה. היא פוגעת באוכלוסיית העולם כולו.
היעדר שינוי בשיעורי התמותה מסרטן מטריד באמת. עם זאת, יש כאן תובנה מדהימה יותר שאליה אני מבקש להפנות את תשומת לבכם, והיא שאנטיביוטיקה ותרופות אנטי־נגיפיות אינן מטפלות באדם — הן מטפלות באורגניזם החיצוני, בפולש. הסטטינים, לעומת זאת, מטפלים במערכת האנושית בדרכים שאנו מתחילים ללמוד עליהן יותר ויותר. בניגוד לסברה הרווחת, הסטטינים לא רק מורידים את רמות הכולסטרול באמצעות נתיב אחד או נקודת השקה אחת בתוך הגוף; יש להם השפעה עמוקה על המערכת כולה, משום שהם מפחיתים תגובות דלקתיות ובכך משנים את כל סביבת הגוף. גם החיסונים מטפלים במערכת, אך הם עושים זאת בדרך מחוכמת — הם מדמים פלישה של אורגניזם זר לתוך הגוף ובדרך זו מכניסים לפעולה את מערכת החיסון.
בפרק המבוא ציינתי במפורש כי הספר הזה אינו ספר על סרטן, אך עלי להסתמך על ניסיוני כאונקולוג כדי להסביר לכם כמה מושגי מפתח. למעשה, אפשר למצוא הקבלה בין היחס שלנו לבריאות לבין מה שקרה בחקר הסרטן. כשאנו בוחנים את משמעותן של מחלות בתולדותינו, וכיצד הגענו למצב שבו אנו מבינים כיום חולי מסתורי כמו סרטן, אנו יכולים גם להתחיל לראות איך ומדוע סטינו ככל הנראה מהמסלול. אנו יכולים לזהות את תהליכי החשיבה והתפישות השגויות שאימצנו בעיניים עצומות ושסיכלו את מאמצינו לקדם את הרפואה ואת יעדי הבריאות המיטבית שכל אחד מאיתנו הציב לעצמו. מן ההיבט החיובי, אנו יכולים להתחיל לראות כיצד נוכל לשנות כיוון ולפתוח חזית חדשה בחתירה לבריאות המותאמת לכל אדם, לי וגם לכם. בסופו של דבר נוכל להשיג צעדי התקדמות משמעותיים ב"מלחמה" נגד כל המחלות.
מהו הסרטן? אם קיבלתם שורה של תוצאות חריגות בבדיקות הדם שלכם, סביר להניח שתופנו לרופא מומחה שיתקע בכם מחט ויוציא דגימה שתיבדק על ידי פתולוג. הפתולוג שלכם (שאותו ככל הנראה לא תפגשו לעולם) יחפש דפוס מסוים, משום שכיום אבחנות מתבצעות על פי זיהוי דפוסים. האם זה נראה נורמלי? או אולי זה נראה חריג?
לשם השוואה, חִשבו על התא כעל בקבוק מים מפלסטיק. דמיינו שהפתולוג מתבונן בבקבוק מים נורמלי ומכריז כי זהו תא נורמלי. ואז מתבונן בבקבוק מים מעוות ומעוך ומכריז כי זהו תא סרטני. זהו חוד החנית של תחום אבחנת הסרטן בימינו. אין שום בדיקה מולקולרית. לא יוצרים רצף של גנים. אין שום בדיקת כרומוזומים יוצאת מגדר הרגיל. כך אנחנו עושים זאת.
מנקודת המבט של הסרטן
הסרטן, כפי שהסברתי קודם לכן, הוא מטפורה נרחבת לכל עולם המחלות. זהו אויב־העל של כל אדם באשר הוא, שורש כל רע בכל הקשור לבריאות, לאושר וכמובן לאריכות ימים. כולנו חוששים מן הרגע שבו יספרו לנו שגופנו בגד בנו — שהסרטן הִכה בנו ושהעתיד לוט בערפל. אי־הוודאות הזו עלולה להיות לא נעימה. לפתע לא נוכל לענות על שאלות כמו איפה, איך, למה ומתי — למשל, מתי אבריא מהסרטן? או, מתי אמות?
הפן הבוגדני ביותר של הסרטן הוא עצם טבעה של המפלצת: הוא מחולל את עצמו, כלומר, מה שמשתבש הם התאים שלנו עצמנו. אין שום פולש חיצוני. שום אורגניזם זר או מחלה מידבקת עם רצון משלה והרכב תאים השונה משלנו. הסרטן הוא כמו ענק רדום השוכן בכל אחד ואחת מאיתנו. לעתים הוא מקיץ לרגע ומעורר אוסף של תאים משונים הנקראים גידול, אך ברוב המקרים, הוא מוכנע עד מהרה על ידי שלל מנגנוניו המתוחכמים של הגוף ומורדם מחדש. אך מעת לעת, בדרך כלל ברגע הכי פחות צפוי מבחינתנו, מצליח הענק הזה להתגבר על שומרי הסף האמינים שלנו. משהו במנגנוני ההגנה שלנו מתפורר, האיזונים והבלמים שפעם פעלו בצורה אוטומטית ומהימנה מושלכים הצִדה, וכך נוצר תפקוד תאי לקוי המביא לצמיחת גידולים סרטניים. הסרטן מציב אתגרים מסוימים שאינם קיימים במחלות אחרות, במיוחד מחלות שאפשר בקלות לטפול את האשמה בהתפרצותן על גורמים חיצוניים. ועדיין נותרת בעינה השאלה, מדוע איננו מצליחים להשיג כל התקדמות — ואפילו קטנה ואִטית — בהבנת הסרטן ובמאבק בו.
ב־2009 עמדתי מול אלפי עמיתים בכנס של האגודה האמריקנית לחקר הסרטן בדנבר, ואמרתי ללא כחל ושרק, "טעינו." כולנו טעינו, גם אני, כשהתמקדנו בדברים הקטנים, כשירדנו לאבחנות דקות מדי. טענתי שעלינו לעשות צעד גדול לאחור, ולבחון מחלות מגובה של 20 אלף רגל. לאחר מכן אמרתי עוד משפט שעורר סערה קטנה באולם: "איננו צריכים בהכרח להבין את הסרטן כדי לשלוט בו." ההתלחשויות שעלו מן הקהל והגיעו לאוזנַי היו מעט מתסכלות. מאזינַי התרגזו, כמובן, אך אסור היה לי שלא להפנות את האצבע אל המקום שבו סטינו מדרכנו כרופאים — וכפרטים בחברה — משום שכך נוכל לעלות בחזרה על המסלול. אני הייתי אשם כמו כל היתר בסטייה הזו מן הדרך. אבל באותו היום, לא השארתי את הקהל תלוי באוויר. ידעתי שעלי לספק הסבר כלשהו שיצדיק את הצהרותַי ויציע לפחות תקווה מסוימת לעתיד. לפיכך, דיברתי על כך שהתרגלנו לצורת חשיבה מסוימת במדעים, הנובעת מתגליות שהושגו לפני שנים רבות.
לא הצלחנו להתנתק מתיאוריית החיידקים של המחלות, אשר שלטה בעולם הרפואה במאה העשרים, ומבחינות רבות אף הגדירה אותו. על פי תיאוריה זו, כאשר אנו מצליחים להבין איזה מין של מיקרו־אורגניזם אחראי לזיהום, פתרנו את הבעיה משום שאנו יכולים להסיק מכך איך עלינו לטפל במחלה. זו נהפכה לפרדיגמה הכללית של הרפואה. רופאים ערכו בדיקות מעבדה כדי לקבוע את זהותו של סוכן הזיהום, ואז יישמו את הטיפול המיוחד לסוכן זה או לקבוצת הסוכנים הזו. הטיפול התייחס אך ורק לאורגניזם הפולש, כמו למשל החיידק הגורם לשחפת או הטפיל שמחולל את המלריה; לא היה לו כל עניין להגדיר או להבין את הישות המארחת (בן האדם) או אפילו את מיקומו של הזיהום בתוכה. לכן אנו נותנים את אותה התרופה לכל מטופל בעל מחלה זיהומית מסוימת.
וזה בדיוק מה שמנסים הרופאים לעשות: לזהות את המחלה — לאבחן אותה — ולטפל באבחנה על פי השיטה הידועה ביותר. האסטרטגיה הזו מאפשרת גם למדע להשתתף, משום שהוא יכול לבחון באופן אובייקטיבי אם טיפול מסוים מתמודד בצורה אפקטיבית עם אבחנה נתונה. האם הכינין עוזר לתסמיני המלריה? האם פניצילין הוא הטיפול הטוב ביותר לאנתרקס? ברגע שהמדע מוכיח מהו הדבר הטוב ביותר — זה מה שעושים הרופאים. מאבחנים. מטפלים. מאבחנים. מטפלים. אנו, כמטופלים המקווים שהמדע ישיג פריצת דרך ויִלמד איך לשפר את בריאותנו, חייבים להטיל ספק בשיטות האלה ולשאול את עצמנו אם אין דרך אחרת, טובה יותר — במיוחד כאשר מדובר בהתמודדות עם מחלות הנובעות מן המערכת שלנו, כמו מחלות לב וסרטן, ולא במחלות אחרות, כמו אלה הזיהומיות, שבהן מעורבים אורגניזמים פולשים.
הגישה המדעית הזו לרפואה חדשה יחסית. לאורך ההיסטוריה, העלו הרופאים תיאוריות שדמו לשיטת הרפואה האיורוודית המסורתית של ההינדים, אשר שמה דגש על איזונים בין כוחות שונים בתוך הגוף. בימי הביניים, בארצות המערב, ניסו הרופאים להפחית את "המרה הצהובה" או "המרה הלבנה". כמו בפילוסופיות המזרחיות, גם במערב שלט הרעיון לפיו יש לנסות ולהשיב על כנו את הסדר בין הכוחות השונים ששלטו בגוף. אך הגישה הזו לרפואה ולכיבוד הגוף כמכלול נזנחה כמעט לחלוטין בראשית המאה העשרים, במיוחד במערב, שם הניצחון על סוכני הזיהום הצליח להסיח את דעתנו. מעניין עוד יותר לציין כי באותה התקופה שבה התגלתה האנטיביוטיקה, והפופולריות של תיאוריית החיידקים הלכה וגאתה, אמר הגנטיקאי המהולל ג' ב' ס' הלדֵיין את הדברים הבאים (קיימברידג', 4 בפברואר 1923):
אלו תולדות הרפואה בעת האחרונה. עד 1870 לערך, הרפואה התבססה רובה ככולה על פיזיולוגיה, או כפי שקראו לה הסקוטים "מוסדות הרפואה". מחלות נבחנו מנקודת מבטו של המטופל, כפי שנבחנות פציעות עד היום. כאשר [לואי] פסטר גילה את טבען של המחלות הזיהומיות, הוא הפך את נקודת המבט על פניה, ואִפשר לבטל לחלוטין קבוצה שלמה של מחלות. אך הוא גם הסיט את הרפואה המדעית ממסלולה הקודם. ייתכן כי אלמלא התגלו החיידקים, רבים נוספים אמנם היו מתים מאלח דם ומטיפוס המעיים, אך היינו יודעים להתמודד טוב יותר עם מחלות כליה ועם סרטן. מחלות מסוימות, כמו סרטן, אינן נובעות ככל הנראה מאורגניזמים ספציפיים, ואילו אחרות, כמו פְּתִיסיס [שם נרדף לשחפת שכבר יצא משימוש], נובעות מצורות שכמעט ואינן מזיקות לאדם הממוצע, אך תוקפות אחרים מסיבות שאינן ידועות. התמודדות אפקטיבית עמן על פי דרכו של פסטר איננה בגדר הסביר; עלינו להסיט את מבטנו מן המיקרו־אורגניזם אל המטופל. במקום שבו הרופא אינו מסוגל להתמודד עם הראשון, הוא יכול להאריך ככל האפשר את חייו של המטופל עד שהלה יוכל לעשות זאת בעצמו. וכאן עליו להסתמך בעיקר על ידע פיזיולוגי. אינני אומר שפיזיולוג יהיה זה שיגלה כיצד למנוע סרטן. פסטר החל את חייו כחוקר גבישים. אך מי שיצליח בכך, יהיה אשר יהיה, יעשה ככל הנראה שימוש לא מועט בנתונים פיזיולוגיים. ביטולן של המחלות יהפוך את המוות לאירוע פיזיולוגי כמו שינה. בני אותו דור שחיו יחד ימותו יחד.
הלדיין סיכם את מחשבותיו — ובעת ובעונה אחת גם השמיע נבואה יוצאת דופן — בקביעה שהתייחסה לתיאוריית החיידקים, באומרו: "זהו אסון לרפואה, משום שאנו נתמקד בחיידקים הללו ונשכח את המערכת." הוא צדק לחלוטין, לפני כמעט תשעים שנה! כחברה וכאנשים המחפשים נואשות שעירים לעזאזל לצרותינו הבריאותיות, אכן התחלנו להניח הנחות. התחלנו להניח שתחלואינו נבעו מן העולם החיצון, וההנחה הזו הייתה שגויה לחלוטין בכל הנוגע למצוקות שלא היו קשורות כלל לחיידקים, אלא אך ורק לעולמנו הפנימי.
הגנטיקה של החשיבה הזיהומית
תיאוריית החיידקים הייתה בחזקת אסון בכל הנוגע לטיפול במחלות כמו סרטן, משום שמדענים והדיוטות גם יחד החלו להתייחס אליהן כמעט כאילו היו מחלות זיהומיות. הגישה הזו נהפכה להרגל מחשבתי אשר קבע את אופן הטיפול באנשים, הרגל שנותר על כנו עד ימינו. לכן, כשמטופלים מבקרים אצל הרופא שלהם, הם מאובחנים ומקוטלגים — למשל, סוכרת או צליאק — ואז הם מקבלים את הטיפול שהוכח כמוצלח עבור קטגוריית האבחנה המסוימת הזו — בקרה על רמות האינסולין או הימנעות מגלוטן, בהתאמה. הרופאים מטפלים גם במקרים של סרטן כמו בפולש; הם מנסים לכרות אותו או להרעיל אותו. הליך הטיפול המדויק תלוי באיבר הגוף שבו מדובר — למשל, השַד או בלוטת הערמונית.
אך הסרטן איננו עניין פשוט וישיר כמו מחלות זיהומיות. אבחנה, קִטלוג וטיפול הם התנהלות הגיונית כשעוסקים במחלות זיהומיות, משום שזיהומים הם מינים של אורגניזמים — הם מתמיינים ומתפצלים, ולפיכך יש לתת להם את הטיפול הראוי להם, דהיינו לטפל בהם כבפולשים. במקרה של מחלה זיהומית מובטח לנו שאם נטפל בעקב אכילס של הפולש, ננצח. ואין זה משנה כלל אם גרם לה נגיף או חיידק. איננו צריכים לדעת הכול על הגוף המארח; אנו רק צריכים לדעת מיהו הפולש ואיך להרוג אותו. הבעיה נהפכת גם לבעיה של סדרי גודל: במחלות זיהומיות, עלינו לבחון רק סדר גודל אחד — הנגיף או החיידק. אך במחלות אנושיות אחרות, עלינו לבחון כמה וכמה סדרי גודל, כמו התא החולה, האיבר שהוא חלק ממנו, איברים סמוכים אחרים, הגוף כולו וכן הלאה. זהו כבר לא דו־קרב שבו צד אחד זקוק פשוט לרובה הנכון. זוהי פקעת סבוכה של קרבות, שבחלקה דומה למלחמת אזרחים קטנה ובחלקה מזכירה מלחמה גדולה וחוצת־גבולות.
כעת, כדי להבין את מורכבות התפשטותה של מחלה כמו סרטן ואת היעדר הדמיון המוחלט בינה לבין מחלה זיהומית, הבה נראה כיצד המכון הלאומי לסרטן (NCI) מתאר את הסרטן באתר האינטרנט שלו:2
2    http://www.cancer.gov/cancertopics/understandingcancer/cancer/page4
אובדן בקרה על צמיחה תקינה

איור זה ממחיש בצורה לא רעה כיצד תאים מתחלקים, ומראה כי לב העניין הוא קצב הצמיחה המוגבר של התאים הסרטניים, או אי־יכולתם להתאבד. אך התיאור הזה מספר רק חלק מהסיפור, ומשמיט מרכיב אחד קריטי.
לאורך מרבית ההיסטוריה, לא ידענו מהו הגורם לסרטן או מדוע מתפתחים גידולים, אך הייתה לנו תחושת בטן עמומה שהסרטן קשור לבעיה מערכתית — הפרעה חמורה בתפקודו של הגוף, שגם ניתוח או הרעלה לא בהכרח יפתרו אותה.
יש אמנם הגורסים כי הסרטן הוא מחלה מודרנית וכי חטאי העולם התעשייתי הם אלה שהציתו את הזינוק, לכאורה, בשיעורי התחלואה בסרטן — הם מכוונים את חִצי האשמה שלהם אל זיהום האוויר, המזון המהיר והמעובד, והרעלנים הסביבתיים — אך אני איני שותף לקו המחשבה הזה. אני מסכים שהסרטן נתפס לא פעם כמרכיב סמלי של התרבות המודרנית, המקדשת את השפע, ההפרזה וייצור־היתר, אך גילו של הסרטן כגיל המין האנושי והוא מתועד כבר בימי קדם. שבע מגילות פפירוס שנכתבו בין 3000 ל־1500 לפנה"ס מתארות תסמונות התואמות את הסרטן כפי שאנו מתארים אותו. אחת מהן במיוחד — זו המכונה פפירוס אדווין סמית, על שם האיש שרכש או גנב את מגילת חמשת המטרים הזו מסוחר עתיקות בלוקסור בשנת 1862 — מתארת שמונה מקרים של גידולים או כיבים בחזה. המסמך, שנכתב ככל הנראה במאה ה־17 לפנה"ס, קובע כי לא ידוע על כל טיפול לבעיה זו וממליץ על הסָרתה בצריבה, כלומר שימוש בכלי לוהט כדי לשרוף אותה. הניתוחים וטיפולי הקרינה של ימינו דומים לצריבה המתוארת במגילה; ההבדל היחיד הוא שכיום יש לנו סכינים חדים יותר, ותודה לאל — גם הרדמה. אנשי מצרים העתיקה פיתחו הליכים שונים לטיפול בגידולים שפירים וממאירים, ובכלל זה הסרה כירורגית של "גידולים על פני השטח". במקרים של גידולים ממאירים, הם פירטו רשימה של תרכובות המיועדות לטיפול בביטויים הבעייתיים יותר של המחלה. בין ההצעות היו שעורה, שמן קיקיון ואיברי בעלי חיים כמו אוזן חזיר. את העדות הגופנית הקדומה ביותר לקיומו של הסרטן אפשר למצוא בגולגולתה של אישה מתקופת הברונזה, בין 1900 ל־1600 לפנה"ס. הגידול מזכיר משהו שהיום היינו מגדירים כסרטן ראש־צוואר. יש בידינו גם שרידים חנוטים מלפני 2,400 שנה של אחד מבני האינקה בפרו, שבהם ניכרים סימנים חד־משמעיים למלנומה.
נרוץ קדימה כמה אלפי שנים, שבמהלכן המשיך הסרטן ללא ספק להחריב את גופם של בני אדם, צעירים וזקנים כאחד. אחד הנבונים והמפוכחים ביותר מבין הרופאים של שלהי העת העתיקה היה הפיזיולוג, המנתח והסופר הרומאי גָלֶנוּס, שהעלה תיאוריות על מחלות בתקופה שבה תחומים מדעיים כמו אנטומיה, פתולוגיה ופרמקולוגיה היו עדיין בחיתוליהם. גלנוס, שעסק ברפואה במאה השנייה, תרם תרומה משמעותית להבנה ההיפוקרטית של תחום הפתולוגיה. היפוקרטס, כפי שזוכר אולי מי שלמד עליו בשיעורי ביולוגיה בתיכון, נחשב לאבי הרפואה. הוא ביסס תיאוריות משכנעות רבות בנושא בריאות במהלך תקופת אתונה הקלסית, בשנת 400 לפנה"ס בערך. תובנותיו הפיזיולוגיות והפילוסופיות נהפכו לאבן הפינה שעליה מבוססת הרפואה המודרנית, משום שהוא נחשב לאדם הראשון שהאמין כי מחלות נגרמות בדרך הטבע ולא בגלל אמונות טפלות ואלים. יתרה מכך, הוא היה הראשון שתיאר בכתביו את ההבדל בין גידולים ממאירים לשפירים. הוא פירט סוגי סרטן לפי איברי גוף, והשתמש במילה קַרְקִינוֹס (Καρκίνος), סרטן ביוונית, כדי לתאר גידולים העוברים התכַּייבוּת.
קשה לראות את הדמיון בין בעל החיים סרטן לבין הגידול הסרטני, אך הדימוי הזה התאים להיפוקרטס. הגידול שהיפוקרטס ביקש לתאר היה מוקף בקבוצת כלי דם מודלקים, וזה הזכיר לו סרטן קבור בחול כשרגליו פשוטות סביבו במעגל. העובדה שהיפוקרטס תיאר את הגידול הסרטני כבן־דמותה של החיה סרטן היא סימן ברור לכך שהוא לא בדק את סוגי הסרטן שאיננו יכולים לראות בעין בלתי מזוינת. הוא התבונן בעיקר בגידולים גדולים הקרובים לשטח הפנים של הגוף או נמצאים עליו, כמו סרטן השד, סרטן העור, סרטן הצוואר וסרטן הלשון.
תובנותיו של היפוקרטס על בריאות ומחלות אפשרו לממשיכי דרכו, כמו גלנוס, להרחיב ולערוך ניסיונות על פי תפישותיו, שעל חלקן רמז בעינו החדה כאשר הגדיר את הסרטן. גלנוס תיאר את הסרטן כחלק עיקש וסורר מהגוף. לדברי גלנוס, מנה גדושה של "מרה שחורה" התפשטה בגוף והשרישה בתוכו את הסרטן, וכעת אי־אפשר להוציא אותה או להיפטר ממנה בקלות. המרה השחורה פלשה לכל הגוף, בעזרת גידולים המשקפים עד כמה המצב הממאיר המחלחל הזה נרחב ועיקש. הניסיונות לגדוע את הגידולים הללו עלולים להיתקל בהתנגדות, שכן המרה השחורה לא רק תמלא את החור שייווצר, אלא גם תטפח גידול חדש. לרשות גלנוס לא עמדו אולי אוצר המילים המתוחכם והכלים המשוכללים שיש לנו כיום, כמו רצפי גנים ומיקרוסקופים, אך הוא תיאר בדייקנות את תכונותיו המערכתיות של הסרטן ואת יכולתו לחלחל, להתפשט ולהתחדש.
רבות מן התיאוריות של גלנוס החזיקו מעמד עד תקופת הרנסנס, ותלמידי רפואה המשיכו ללמוד את כתביו עד לעיצומה של המאה ה־19. ואז, כשהפתולוגים של המאה ה־19 כיוונו את המיקרוסקופים שלהם אל אותם גושים תאיים פולשניים, הם גילו את הבדיחה האכזרית המגדירה את הסרטן: מדובר בגודש של תאינו אנו, ולא במנת־יתר של "מרה שחורה". אך אפשר בהחלט לקרוא לתאים הללו מרה שחורה, משום שהם מתנהגים כמו גושישים מרדניים שפורצים גבולות ובוזזים רקמות אחרות. הם דומים לתאים סרטניים אחרים לא רק בצורתם החריגה, אלא גם בהתפשטותם הפרועה — מדובר בתהליך צמיחת תאים שיצא מכל שליטה. סידהרתה מוקהרג'י מפליא לתאר את התהליך הזה בספרו The Emperor of All Maladies (מלכת כל המחלות)3, המשרטט תמונה היסטורית עשירה של הסרטן בתוך הביוגרפיה של האנושות.
3    הוצאת עם עובד 2013, תרגם יוסי מילוא.
ברמה המולקולרית, הסרטן מתפתח בעקבות שינויים בגנים תאיים. התאים התקינים מצוידים באותות גנטיים חזקים המנחים אותם מתי ואיך יכול תא להתחלק כדי ליצור תאים נוספים. יש גנים המפעילים רבייה תאית, ופועלים כמו זרזי צמיחה קטנים. אחרים מתנהגים כמו בלמים מולקולריים, ועוצרים צמיחה. זה מסביר מדוע, למשל, כשפצע על העור מחלים, התאים המעורבים בתהליך התיקון יודעים מתי להפסיק לייצר תאים חדשים כדי שלא ייוותרו שאריות עור מיותרות. אך בתא הסרטני מופר האיזון הגאוני הזה בין צמיחה פעילה לבין אי־פעילות. האור הירוק והאור האדום שמווסתים בדרך כלל את תנועת הצמיחה מחטיאים את מטרתם ומחוללים יותר מדי אורות ירוקים. וכך נותר התא ללא גורם מווסת ואיננו יודע מתי להפסיק לצמוח.
אך נקודת המבט המולקולרית על הסרטן איננה ממש מועילה למציאת תרופות, משום שבעינַי הסרטן נראה כך:

כאן אנו רואים (א) כבד הנגוע בסרטן המעי הגס, או לפי ההגדרה הטכנית, "סרטן המעי הגס ששלח גרורות לכבד" — אלו הם הגושים הלבנים הנראים בצילום; (ב) סריקת CAT של כבד אחרי שסרטן המעי הגס שלח אליו גרורות; שימו לב לחמשת הגושים העגולים והכהים בצִדה השמאלי של התמונה); ו־(ג) מבט מיקרוסקופי בסרטן המעי הגס ששלח גרורות לקשרית הלימפה. ראוי להבהיר: אם יש לכם "סרטן המעי הגס" והוא נודד לריאות, הוא איננו הופך ל"סרטן ריאות". זהו עדיין סרטן המעי הגס — והוא נראה כמו סרטן המעי הגס.
סרטן נוצר בתא שאינו נתון עוד לבקרה על צמיחתו, ושהאינטראקציה שלו עם סביבתו אינה נשלטת. חשוב אף יותר להבין כי הסרטן איננו רק עניין של חלוקת תאים בלתי מרוסנת והתפשטות של שבט תאים שלם; הסרטן מגלם בתוכו מאפיין קריטי נוסף: יכולתו להתפתח לאורך זמן. אנשים אוהבים לראות בסרטן מכונה סטטית ומשוגעת לשכפול תאים, אך למעשה הוא הרבה יותר מתוחכם ודינמי. בכל פעם שנולד דור חדש של תאים סרטניים, אותם תאים מטפחים מוטציות חדשות — מוטציות שחורגות אל מעבר לאלה שכבר קיימות בגנים האמורים לווסת צמיחה. ואם לא די בכך, כאשר הסרטן נחשף לכימותרפיה עלולים לחמוק ממנה מוטנטים העמידים בפני תרופות. במילים אחרות, בדיוק כפי ששימוש באנטיביוטיקה עלול להביא ליצירת גזעי חיידקים עמידים, כך גם תרופות נוגדות־סרטן עלולות לייצר תאים סרטניים עמידים.
אך שוב, הבה נניח לרגע את נקודת המבט המולקולרית של הסרטן. כפי שאפשר לראות כשבוחנים את הסרטן, האבולוציה בוררת לטובת הופעתו של הסרטן, לא לטובת מאפייניו הגנטיים. כן, לכל סרטן יש גנים שונים, אך כולם נראים אותו הדבר. ייתכן כי יש חמישים דרכים מולקולריות שונות ליצור "סרטן" מסוים בגוף — למשל בחזה, במעי הגס, בריאות, במוח או בבלוטת הערמונית — אך בסופו של דבר כולם נראים ופועלים אותו הדבר. אם אראה לפתולוג עשרה סרטני שד מעשר מטופלות שונות, היסודות המולקולריים של כל אחד ואחד מהם יהיו שונים לחלוטין, אך תחת עדשת המיקרוסקופ כולם נראים כמו סרטן השד. ובדיוק מאותה הסיבה, תאי סרטן השד דומים להפליא לתאים סרטניים מכל איבר אחר בגוף — הן במראם והן בהתנהגותם. זוהי נקודה מכרעת בהבנתו של הסרטן. במשך שנים התמקדו המדענים בליקוייו המולקולריים של הסרטן — ולא בשאלה כיצד הוא נראה בעצם. תרשים הסרטן על פי המכון הלאומי לסרטן שבעמוד 52 מצליח להציג רק חלק מהסיפור. סרטן איננו מחלה של גנים. זוהי מחלה שבה תאים מתפתחים כך שייראו ויתנהגו בצורה מסוימת, ולצורך כך הם משתמשים בשינויים גנטיים. לפיכך, גם אם נמצא דרך לחסום נתיב מולקולרי אחד בניסיוננו לטפל במחלה, אין זה אומר שהסרטן לא יצליח למצוא את דרכו בנתיב אחר — ולמרבה הצער הוא אכן עושה זאת, וביעילות.
חִשבו על חולה סרטן שאתם מכירים. פעם לא היה לאותו אדם סרטן, והתאים שבגופו עדיין מכילים את אותו DNA. ההבדל בין חיים עם סרטן לבין חיים ללא סרטן אינו טמון אך ורק בגנום. רוב תאיו של אותו אדם אינם הופכים לסרטן. סרטן הוא תהליך דינמי בהתרחשות, והוא מתרחש הרחק מגבולותיה התחומים של פיסת DNA סטטית. ובכל זאת, מוטציה ספציפית מתוך גנום עשויה לעזור לנו להסביר מדוע החל. כך למשל, אחת מהצלחותיה יוצאות הדופן של הבדיקה הגנטית הייתה בסרטן השד, עם מציאתם של BRCA1 ו־BRCA2, גנים ספציפיים שיש להם קשר לסיכון גבוה ללקות בסרטן השד. מוטציות בגן זה נפוצות יותר בקרב יהודים ממוצא אשכנזי, אך חשוב להבין שמוטציה ב־BRCA1 וב־BRCA2 איננה גורמת לסרטן השד. הגנים הללו מאפשרים את היווצרותן של מוטציות נוספות, והן אלה שגורמות למחלה. נשים שירשו את מוטציית BRCA1/2 נולדות עם המוטציה — הן יורשות אותה מאחד מהוריהן. אך הן אינן נולדות עם סרטן השד.
בדוגמאות רבות מעין אלה, קיימת פגיעות גנטית לסרטן, אך הסרטן עצמו אינו עובר בתורשה. מה שיורש האדם הוא בסך הכול נטייה מוקדמת; לבעלי הגן הזה יש סיכוי רב יותר לפתח סרטן. מה שעושים הגנים BRCA1 ו־BRCA2 הוא, ככל הנראה, הפרעה לשיחה המתרחשת בגוף במטרה לתקן DNA שבור. אך לא כל מי שנושאת את גן ה־BRCA תאובחן כחולת סרטן השד. מדוע? כפי שלגוף יש כמה וכמה נתיבים המובילים לסרטן, כך יש לו גם כמה וכמה נתיבים לתיקון DNA. זִכרו גם, כי אצל מרבית הנשים הסובלות מסרטן השד גן ה־BRCA שלם לחלוטין, ולכן ברור כי לא מדובר כאן על גנומיקה בלבד.
וזה מחזיר אותי לרעיון המערכת. דרך ההגעה אל נקודת סיום כלשהי בתוך מערכת עצומה ומורכבת איננה ממש רלוונטית. כדי להשפיע על התוצאות, יש לטפל במערכת כמכלול ולהגן עליה. ליתר דיוק, סרטן הוא סימפטום של תקלה בשיחה המתנהלת בתוך התאים וביניהם. משום מה, התאים מחליטים להתחלק כשהם אינם אמורים לעשות זאת, הם לא אומרים זה לזה למות, הם אומרים זה לזה ליצור כלי דם כשאינם אמורים לעשות זאת, והם משקרים זה לזה. איכשהו, כל תהליך הוויסות שאמור להתרחש בשיחה הזו פשוט קורס. כשאנו רואים חבורה שלמה של תאים המתחילים להתחלק ללא שליטה באזור מסוים, אנו קוראים לכך סרטן, ובהתאם לאיבר שבו מתרחש התהליך, נקרא לו סרטן הריאות או סרטן הלבלב. אך זה לא מה שבאמת השתבש; זהו סימפטום של מה שהשתבש.
ההרגל שלנו לתאר סרטן על פי איברי גוף נובע משילוב בין תצפיות בנתיחות שבוצעו בצרפת בראשית המאה ה־18 וטכניקות מיקרוסקופיות שפותחו בגרמניה באמצע המאה ה־19. ההרגל הזה לא השתנה מאז. יש משהו ארכאי מאין־כמותו בהגדרת הסרטן על פי בלוטת הערמונית, על פי השַד, על פי השרירים. אין בכך כל היגיון, כשחושבים על זה. פעם היו עשרות סוגים של סרטן, וכיום יש מאות סוגים של סרטן. למען האמת, יש מיליוני סוגים של סרטן. לסרטן הממוצע יש יותר ממאה מוטציות בגנים מקוֹדְדים כאשר הוא מאובחן לראשונה, ולדעתי אין כל דרך לתפוש זאת באמת, או להציג זאת בדגם. מספר המוטציות מזנק באופן מעריכי כאשר מטפלים בחולה סרטן באמצעות תרופות כמו כימותרפיה, שמעצם טבעה גורמת לעוד ועוד מוטציות. אחד מסימני ההיכר של הסרטן הוא DNA לא יציב, ולכן כשתרופות כימותרפיות מתקשרות עם DNA, הן עלולות לגרום לסרטן בדיוק כפי שקרינה עלולה לגרום לסרטן, על ידי יצירת מוטציה בגנום. עובדה זו עוזרת להסביר מדוע נשים שהחלימו מסרטן השד, למשל, עלולות ללקות בלוקמיה בהמשך חייהן — בשל הטיפול הכימותרפי שקיבלו כדי לרפא את סרטן השד שלהן. הן המירו מחלה אחת באחרת, אך הרוויחו עוד כמה שנות חיים איכותיות.
הגידולים עצמם צריכים להיחשב לאיברים; הם חלק מהמערכת שלנו, לא פחות מהכבד, הלב והריאות. הסרטן הוא כשל של המערכת, פשוט כך. בפרפרזה על טולסטוי אפשר לומר כי כל הגופים השמחים די דומים זה לזה, אך כשהם קורסים, כולם קורסים בדרך מיוחדת משלהם.
אנו לא מבינים את הסרטן, ולו בשל העובדה שהענקנו לו שם עצם. אני אוהב להגיד לאנשים שהסרטן הוא לא בדיוק משהו שאנו "לוקים בו" או ש"יש לנו", אלא משהו שהגוף עושה. אנו לא אומרים, "אתה יודע, יש לי מים בבית," אלא, "הצנרת שלי דולפת." במקום לומר, "לפלוני יש סרטן," עלינו לומר, "הוא מסתרטן." אנו מסתרטנים כנראה כל הזמן, והגוף שלנו מרסן את הבעיה הזו בדרכים שונות, כדי לוודא שהסִרטוּן שלנו אינו יוצא משליטה. השיחה המתנהלת בין התאים שלנו היא זו שמחזיקה את הסרטן בשליטה, ושפתה של השיחה הזו נמצאת בתוך החלבונים שלנו.
כוח החלבון
המילה חלבונים מעוררת אצלנו בדרך כלל מחשבות על דיאטה ועל תזונה; זהו אחד משלושת אבות המזון העיקריים (לצד שומנים ופחמימות), הידועים גם כמַקרוֹנוּטרייֶנטים חשובים לבריאותנו. אך הגדרתם של החלבונים אינה מסתכמת בכך. החלבונים הם חלקים חיוניים מגופנו, והם משתתפים כמעט בכל תהליך בתוך התאים, ובכלל זה האופן שבו תאים מדברים אלה עם אלה ומתזמרים אירועים ביולוגיים המזינים מחזורי בריאות או חולי. חקר החלבונים הוא כיום תחום חדש ומשגשג בשם פרוטאומיקה; זהו ענף מחקר מסעיר המתמקד בניסיון לחקור כיצד חלבונים יוצרים את השפה של גופנו — ואת שפת הבריאות. הפרוטאומיקה תאפשר לנו להאזין לשיחות בין תאים, וכך נוכל להבין טוב יותר את הסרטן, וכל מחלה או הפרעה אחרת.
ה־DNA שלנו הוא סטטי, אך החלבונים שלנו דינמיים. הם משתנים בתוך הגוף בכל דקה, בהסתמך על מה שקורה בפנים. אם אתבונן ב־DNA שלכם, לא אוכל לדעת אם שתיתם כוס יין זה עתה, איך ישנתם בלילה, מתי הייתה הארוחה האחרונה שלכם, או אם אתם נתונים במתח רב. החלבונים שלכם, לעומת זאת, יספרו את הסיפור הזה. הם יחשפו עליכם מידע שלא תמצאו בשום מקום אחר בגופכם. הפרוטאומיקה מאפשרת לי להתבונן ב"מצב" של גופכם, כי אני יכול לראות מה אכלתם, מה יעוללו לגופכם התרופות שאתם עלולים ליטול, איך השפיעה עליכם פעילות גופנית מסוימת וכו'. המבט הזה, מגובה של 20 אלף רגל, הוא שמאפשר לי לראות את התמונה כולה, ברגע אחד בזמן, משהו שה־DNA לבדו אינו מסוגל לתת לי.
גאונותו של גלילאו
בפרק 5 אקח אתכם לסיור בין שבילי הפרוטאומיקה, ואחשוף היכן עומד המחקר בתחום החדש ורב־העוצמה הזה. אין לי ספק שהוא ישנה את עתיד הרפואה ואת עתיד הבריאות. במקרים של קריסה במערכת, המביאה לתוצאות כמו סרטן, מחלות אוטו־אימוניות כמו דלקת מפרקים שיגרונית, דאבת השרירים (פיברומיאלגיה) או אפילו כאבים כרוניים והפרעות עצביות שאין להם הסבר, ההבדל בין מאבק אינסופי וכושל במחלה כרונית לבין טיפול אמיתי שעשוי לשים קץ לסבל נעוץ אולי בהבנת האינטראקציה בין החלבונים והשינוי במערכת. הרעיון שלפיו אנו יכולים פשוט ליטול גלולה והיא תתקן באורח פלא את ביטויי המחלה — מחלה מערכתית, כשל מערכתי — הוא רעיון מרשים למדי. כפי שציינתי, הגישה הזו אפשרית בדרך כלל כאשר יש בתוכנו פולש שאיננו שייך אלינו ואנו נוטלים גלולה שתרעיל את הפולש המסוים הזה. כך גם במקרים שבהם חסר לנו רק מרכיב אחד כדי להיות בריאים, אנו יכולים ליטול גלולה שתספק את הרכיב החסר.
האדם, מטבעו, רוצה למצוא תרופות פלא, אך הן עניין נדיר עד מאוד, ויכול להיות שכל הרגעים הנדירים האלה כבר מאחורינו. לא מצאנו לאחרונה הרבה גלולות חדשות שבאמת מרפאות מחלות. זוהי הסיבה לכך שתעשיית הפרמצבטיקה נמצאת כרגע במשבר; הפירות שעל הענפים הנמוכים כבר אזלו, אין יותר חומרים כימיים פלאיים שמרפאים מחלות. אין סיכוי, לדעתי, שנמצא עוד רבים כאלה; נדמה שהמשך החיפוש אחר תרופות הפלא האלה הוא בזבוז של זמן, של כסף ושל משאבים. אנו זקוקים לגישה שונה — למודל שונה.
הבשורות הטובות הן שאם נתחיל להתייחס לגוף כמערכת מורכבת — כלומר, נשלוט בו בלי להבין בהכרח כל מרכיב בסיסי — אולי נצליח באמת להשיג התקדמות כלשהי. אולי לא נבין לעולם את טיבן האמיתי של מחלות כמו סרטן עד שנתחיל להתבונן בגוף מבעד לעדשה המסוגלת לכבד ולהעריך את מורכבותו ואת החיבור בין חלקיו, מאפיינים שכדי להעריך אותם באמת יש לשלוט בהם תחילה. בהמשך הספר נראה כיצד הפרוטאומיקה עוזרת לנו ליצור את המודל החדש הזה ולהתחיל לחקור את הגוף כפי שלא חקרנו אותו מעולם. אך עד שהפרוטאומיקה תיהפך לתחום מבוסס של רפואה קלינית שכולנו יכולים להפיק ממנו תועלת, עלינו לשנות את אופן החשיבה שלנו על בריאות ולהכיר, לפחות מבחינה פסיכולוגית, בהיבט המערכתי של הגוף.
שורשי הבנתנו את שמי הלילה נטועים באורח מחשבה דומה. בשנים הראשונות של המאה ה־17, נהג גלילאו לצאת מדי לילה ולמפות את הכוכבים בשמים. לא חלף זמן רב עד שהצליח להשלים את המפה, ואז יכול היה להשקיף אל השמים בכל לילה נתון ולדעת למה לצפות; הוא ידע היכן יהיו הכוכבים. אך האם גלילאו ידע בכלל מהו כוכב? ודאי שלא. לא הוא, ולא כל יתר האנשים שהתפעלו מן הדפוסים המאירים בשמים מאז ימי קדם. רק מקץ מאות שנים יצליח המדע להבין זאת. גאונותו של גלילאו לא הייתה טמונה ביכולתו להבין את היקום, אלא בכך שהיה מסוגל להחניק את הצורך לדעת כדי שיוכל להתקדם בתחומים אחרים של הקוסמולוגיה.
אם הייתי צריך לסכם זאת במשפט, הייתי אומר שהביוגרפיה של גוף האדם היא ביוגרפיה של מערכת שאין לה אח ורע. אולי נדמה לנו שהצלחנו לפצח היבטים מסוימים בגוף שקובעים אם הוא בריא או לא, כמו רמות כולסטרול גבוהות או נמוכות ומשקל גוף אידיאלי, אך אלה מביאים עמם בדרך כלל פרשנויות קטגוריות ולא פעם גם בלתי מתפשרות. או במילים אחרות, גם אם נבחר לקחת ויטמין בי־קומפלקס כדי להיות אנרגטיים יותר ולהאיץ את חילוף החומרים שלנו, אנו עלולים כתוצאה מכך ליצור פשרה בחלק אחר של המערכת. מה ש"טוב" עבור דבר אחד אינו בהכרח "טוב" עבור דבר אחר. ו"גנים טובים", כמו היעדר היסטוריה של סרטן במשפחה, עלולים לבגוד בנו לפעמים.
הסרטן מעורר פחד לא רק בשל היותו שם נרדף לפגיעה ארוכה, כואבת וחמורה שרק לעתים נדירות אפשר לרפא אותה, אלא גם משום שהוא כל כך ערמומי, חמקמק, בלתי מפוענח ומבלבל מעצם מהותו. מטבענו, אנו לא אוהבים דברים שאיננו יכולים להבינם היטב או לשלוט בהם. אולי זו הסיבה שקשה לנו לתפוס שהגוף הוא ישות מורכבת, לא פעם אפילו מסתורית. אנו לא רוצים להודות בכך שהגוף נשגב מיכולת ההבנה המודרנית, ושאולי לא נצליח לעולם להבין עד תום את הגוף שלנו, כשם שאנחנו מבינים אנגלית או יודעים לרכוב על אופניים. אי־ההבנה והבורות מולידות פחד. ובכל זאת, למרבה האירוניה, אם נאזור אומץ ונאמץ את עובדת היותנו ישויות מורכבות — ומבחינות רבות גם בלתי מוסברות — ונתייחס לעצמנו ככאלה, נוכל להתקרב מהר יותר אל אותה שליטה שאנו תרים אחריה נואשות. אולי נוכל אפילו לסלק את הפחד שפוגם באיכות חיינו.
כללי בריאות
אולי לעולם לא נבין מחלות כמו סרטן. למעשה, אולי לעולם לא נצליח לרפא את הסרטן, ולכן המפתח הוא במניעה. חשוב לגשת אל בריאותכם מתוך עמדה של חוסר הבנה. כבדו את הגוף ואת הקשר שלו עם המחלה כמערכת מורכבת בתהליך התהוות, שאותה אולי לא נבין עד תום לעולם. מחלות כמו סרטן, מחלות לב, סוכרת, הפרעות אוטו־אימוניות ומחלות ניוון עצבי משקפות קלקולים בתוך המערכת הזו. הסרטן, למשל, איננו משהו ש"יש לגוף" או שהוא "לוקה בו"; זהו משהו שהגוף עושה.