אהבה בכרמים

1
"בחיי הבתולה, ניצחתי את ג’יימס בראון."
המילים הרעימו בתוך חדר אפוף עשן סיגריות מחניק שנדמה שלא השפיע על איש מהנוכחים. האיש שניצח את ג’יימס בראון במשחק הפוקר נראה כאילו הביס את אויבו הגדול ביותר בשדה קרב. חיוך שטני נמרח על פניו ועיניו נצצו מסיפוק, כאילו המתענג מכל רגע ורגע מריקוד הניצחון שלו. מבטו השחור שטף את ג’יימס בראון בסלידה גלויה לעין. כה עמוק וחד היה מבטו עד כי ג’יימס בראון הצנום נאלץ להטות את פניו הצידה על מנת להימנע מתהום השנאה שנפערה מולו.
האיש שדמה לרוזן מתקופה אפלה הטיל אימה בחיצוניותו. גם כשישב התנשא גופו המוצק מעל כולם, ממלא את החדר בנוכחותו. שיערו השחור ועיניו השחורות כהו מכעס וכתפיו איימו כמו שני סלעים שהתרוממו מעלה מעל האדמה. ידיו טופפו בעצבנות על שולחן הפוקר, אך פניו קפאו ונדמה היה שהפסיק לנשום.
סביב שולחן הפוקר היו עוד שני שחקנים מלבדם, מהמרים מקצועיים שג’יימס בראון הכיר כבר שנים. טבעות זהב כבדות עיטרו את אצבעותיהם השמנמנות ופניהם הביעו ייאוש ותסכול, אותו מבט מוכר של גברים מובסים שייאלצו לחזור הביתה לנשותיהם, שהאכזבה התנחלה להן בעיניהן העייפות, ואף על פי שהיו ותיקים וראו דברים בחייהם שהשתיקה יפה להם ולא פעם אף היו מעורבים בתגרה כזו או אחרת החליטו שני השחקנים להחריש ולא להתערב במה שנראה כקרב שיהיה בו מנצח אחד בלבד. שניהם ידעו היטב בפני מי עמדו ובאיזו עוצמה הוא אוחז. בהסכמה אילמת הבינו השניים שמוטב וייעלמו כלעומת שבאו. מוטב להם להותיר את הזירה המדממת לשני המתגוששים שסירבו להיכנע.
מאסימו מולינרו היכה ללא רחם במילותיו הצוננות שצלפו בג’יימס בראון. המילים שנבחרו בקפידה נועדו להשפיל את אותו ג’יימס בראון המפורסם שמעטים הצליחו לנצח. "כמה קטן אתה נראה עכשיו, כה קטן שיכולתי למחוץ אותך בכף ידי בלבד." מאסימו מולינרו הלם בשולחן הפוקר וייבבת פחד נמלטה מפי אחד השחקנים. "מר בראון הגדול נותר בלי רכוש, בלי כסף – הפסדת הכול! בדיוק כמו שרציתי! ובנוסף, כבונוס עבורי, נערם לך פה חוב לא קטן, מר בראון, ואני רוצה לדעת כעת איך אתה מתכוון לשלם לי?"
שני השחקנים נעמדו על רגליהם בפחד, רועדים מהעומד לבוא, ומלמלו זה לזה מילות תודה חסרות פשר.
מאסימו מולינרו פטר אותם בהינף יד קצר, כמו גירש זבוב טורדני מפניו. שניהם מיהרו יחדיו אל דלת היציאה, מחכים לרגע שיוכלו לשוב לנשום. כשנותרו לבדם היטה מאסימו מולינרו את פניו המאיימות כלפי ג’יימס בראון ולחש לו כממתיק סוד, "כדאי מאוד שתדע איך לשלם לי, ועוד יותר טוב שתדע שעם מאסימו מולינרו איש לא מתעסק!"
עיניו הצטמצמו לכדי קו דק עד כי בקושי אפשר היה לראות את אישוניו.
ג’יימס בראון ידע היטב מיהו מאסימו מולינרו. עוד בטרם הגיע למשחק הפוקר אמרו לו חבריו למשחק שמאסימו מולינירו הוא איש שאף אחד לא רוצה להיתקל בו, לא בחיים העסקיים ולא בסמטה אפלה. אומנם ג’יימס בראון היה אחד מטובי השחקנים בתחום זה והתפרסם בזכות ניצחונותיו, אך לא זו הייתה הסיבה שמאסימו מולינרו הפך עולמות על מנת לקבוע משחק אתו. הסיבה הייתה שונה לגמרי מרצונו של מהמר להביס את הטוב מכולם.
ג’יימס בראון הביט בו באדישות חסרת עניין וגמע את שארית כוס הוויסקי שאחז בידו, ממתין לגזר דינו בהכנעה.
עיניו של מאסימו מולינרו שלחו לעברו גיצי אש ופניו האדימו מכעס לנוכח האדישות שהפגין. "אדיש לגורלך, אה? אתה עדיין לא מבין כנראה עם מי הסתבכת!"
ג’יימס בראון ליטף את סנטרו שנרטב מעט מהמשקה והסתובב באטיות לעבר האיש המאיים כשמבטו ריק ולא מפוחד. "כבר נתתי לך את הבית שלי, את הרכב שלי, את מה שנשאר מחשבון הבנק שלי – מה עכשיו? למען האמת אין לי מושג, מר מולינרו, איך לשלם לך חוב כזה עצום, גם אם אמכור את כל נכסי שנותרו, שזה בעצם הבגדים שעלי, וכמו שאתה רואה הם לא מאיכות כזו טובה, לא אצליח לשלם לך פני נוסף."
ג’יימס בראון מזג לעצמו כוס ויסקי שנייה שנראתה עצומה בתוך כף ידו הגרומה. האדישות הרתיחה את דמו של מאסימו מולינרו. "הדבר היחידי שמציק לי, מר מולינרו, שאתה עושה את כל זה מהסיבה הלא נכונה."
מאסימו מולינרו נעמד על רגליו ואז התחרט והתיישב ברוגע מדומה, מנסה להסתיר את סערת הרגשות שחש כשמילים אלה יצאו מפיו של האיש השנוא עליו. "אתה לא תגיד לי מהי הסיבה לשמה התכנסנו כאן." הוא כמעט ירק לכיוונו את המשפט.
אך ג’יימס בראון התעקש להמשיך. "לבטח משחק הפוקר אינו הסיבה, ידידי היקר, הרי אני יודע שאתה בז למשחק הזה, בעצם, בז לכל מי שמהמר. הסיבה היחידה שאתה נמצא כאן אתי בחדר הזה היא פרנצ'סקו והרצון שלך לנקום את מותו."
הייתה זו טעות להזכיר למאסימו מולינרו את אחיינו האהוב שנפטר לפני שלושה חודשים, אך אם החיים בעצמם לא הצליחו להפחיד את ג’יימס בראון, לא יעשה זאת גם מר מולינרו. "אתה מבזבז את זמנך וחבל לי, אבל זו החלטה שלך ותצטרף לחיות אתה. באשר לי, כל מה שמכעיס אותי הוא מזל המתחילים שלך."
עיניו של מאסימו מולינרו נצצו מכעס וכעת הצליח רק בקושי לשלוט בחמת זעמו. קולו היה נמוך ומאיים כחתול ששלף את ציפורניו בהסתר, מחכה שטרפו ייפול למלכודת שהטמין עבורו.
"אני מבין שאין לך תשובה. כנראה שאצטרך לנקוט בפעולות הרבה יותר קשות משחשבתי." מאסימו מולינרו התנשם בכבדות, מחכה בדריכות לתגובה שתבוא.
לראשונה התערער בטחונו של ג’יימס בראון וכוס הוויסקי שלו רקדה בידו. הרי מאסימו מולינרו היה איש עשיר מאוד, חשב, בעל השפעה שחצתה את לונדון ואיטליה. לרגע קט צפו פניה היפות של ביתו דיאנה אל מול עיניו. ביד איתנה לגם את מלוא תכולת הכוסית והפנים גורשו אל תוך תא אפור וחשוך, אותו תא שבו דאג לכלוא כל רגש כבר שנים.
"אני לא אשם במותו של האחיין שלך, מר מולינרו," אמר לו במבט שהיה רך כמבט אב על בנו. "אני אהבתי את פרנצ'סקו," לחש לו בכאב.
זה כבר היה יותר מדי עבורו ומאסימו מולינרו, שהצליח עד כה לרסן את האלימות שבערה בו לנוכח מראהו של האיש הצנום והמרגיז שהרס את חייו ואת חיי משפחתו, ניגש אליו בצעד ארוך אחד ונחוש ואחז במקטורן החליפה שלו כאחוז שגעון. המקטורן השמיע רחש קל של בד שנקרע.
"אני מזהיר אותך, אני לא רוצה לשמוע את השם שלו יוצא מפיך הסרוח! כל מה שאני רוצה לדעת הוא איך תשלם את חובך, ותן לי להגיד לך, אני מחכה בקוצר רוח לתשובה שתגיד שאינך יכול לשלם כך שאוכל להפעיל את האנשים שלי ולעשות את מה שצריך."
ג’יימס כמעט נחנק מהאחיזה החזקה של מאסימו מולינרו וידו השמאלית נשלחה אוטומטית לכיוון צווארו בניסיון לחלץ את עצמו מלפיתת החנק אך ללא הועיל, כשלפתע שחררה אותו היד הענקית באחת והוא כמעט מעד על הרצפה.
לאחר שהצליח לייצב את גופו, ליטף את שערותיו שהתפזרו לכל עבר ושאל באדישות, "ומה תעשה, מר מולינרו? תשלח אנשים להרוג אותי? בשמחה! אני מחכה כבר שנים למלאך המוות שיבוא וייקח אותי. קדימה, תתקשר לאנשים שלך שיעשו את מה שצריך – אין לי אפשרות להחזיר לך את החוב, זה מה שרצית לשמוע?" עיניו של ג’יימס בראון החזירו לו מבט קורא תגר, כמעט כמו של מחליק סקי המתגרה בגורל ומחפש מסלול בעל שיפוע חד ומסוכן תוך ידיעה ברורה וצלולה שאם יבחר להחליק במסלול המסוכן רוב הסיכויים שלא יחזור.
מאסימו חזר להתיישב ואחרי דקה שנמשכה כמו נצח אמר לו בנימת ניצחון, "אתה שוכח פרט קטן אחד, מר בראון, אתה שוכח את השותפה שלך לפשע, את בתך דיאנה. לאור האמור אולי הפעולות שאנקוט יכוונו אליה. למעשה כבר שלחתי את האנשים שלי לקרוא לה. בוא נראה כמה אדיש תשאר אל מול גורלה של בשר מבשרך."
האדישות נעלמה מפניו של ג’יימס בראון באחת, והאיום שיבש את מחשבותיו. הוא התנודד מצד לצד כשיכור ונאחז במסעד הכיסא מחשש שיתעלף מעוצמת הרגשות שעטפו אותו. כבר שנים שלא חש צורך או רצון לגונן על בתו, כבר שנים שהתחלפו בתפקידים והייתה זו היא שגוננה עליו.
"שותפה לפשע? על מה אתה מדבר? ובכלל על אילו פעולות אתה מדבר? תרשה לי להגיד לך, אדוני, עם כל הכבוד, אתה נשמע כמו רוצח מתחיל שאיומיו נשמעים עלובים ביותר."
מאסימו זקף את סנטרו ושלח בו מבט בוער ומנצח. "את זה תצטרך לגלות לבד, לא כן, מר בראון?"
"אתה לא תעז לפגוע בבתי. דיאנה מעולם לא פגעה באיש." קולו של ג’יימס הבהיר שהעימות ביניהם חצה קווים אדומים, אך קולו החלש נבלע אל מול הזעם שפגשו עיניו.
"גם פרנצ'סקו מעולם לא פגע באיש!"
נקישה קטנה נשמעה מעבר לדלת, קוטעת את חילופי הדברים הקשים שנאמרו. לאחר רגע קטן נפתחה הדלת לרווחה. אלומת האור שחדרה מעברה השני של הדלת האירה את העובדת שלו, ג'סיקה שעמדה חיוורת. מישהו עמד מאחוריה. ג'סיקה מלמלה משהו ונעלמה שוב מאחורי הדלת, מותירה את הדמות עומדת בכניסה בחשיכה. עיניו של מאסימו ניסו לקלוט את הפנים של הצללית שנכנסה.
"דיאנה?" ג’יימס בראון זיהה מיד את בתו ואת מבט הדאגה בעיניה שהתקבע בפניה מאז גיל שתים עשרה.
הצללית התקרבה אל מסך העשן שעדיין לא התפזר ועמד באוויר, מאיים לחנוק את יושבי החדר.
דיאנה פנתה לדמותו הכחושה של ג’יימס בראון, נופלת אל תוך זרועותיו. "אבא, הכול בסדר? אפשר ללכת?"
תחת אורה הכבד של המנורה שהאירה את שולחן הפוקר, הדבר הראשון שהבחין בו מאסימו היה הופעתה הזולה של בתו של ג’יימס. שמלה כחולה שצבעה דהה מיתר כביסות עטפה אותה ללא כל חן נשי מכף רגל ועד ראש. להערכתו של מאסימו שמלה זו נלבשה כמה עשרות פעמים.
בעודה רוכנת אל עבר דמותו של אביה, ריח עז של חומרי ניקוי פשט בחדר והגיע לנחירי אפו שהתכווצו. "אתה צריך להתבייש לך, אינך רואה?" היא הצביעה לכיוונו של אביה בנואשות, כאילו כאבו של אביה קרם עור וגידים וקם לתחייה אל מול עיני כולם, ורק אדם אכזר כמאסימו מולינרו לא יבחין בכך.
כשהרים את עיניו אל הפנים שצרחו עליו פגש זוג עיניים כחולות סוערות שהביטו היישר לעברו. מבטה היה חזק ואיתן, רווי נסיון חיים, מבט שאפשר היה לטבוע במצולות האוקיינוס הכחול שלו. לא היה זה כחול ולא ממש ירוק, אך צבע עיניה משך אותו כמו מערבולת בלב ים.
"אני בזה לך, אדון מולינרו הכול יכול," אמרה וירקה הישר אל מרכז השולחן, היכן שהקלפים עדיין היו מונחים, מקשטים את נצחונו של מאסימו. "כמה אבי חייב לך?" שאלה אותו בנימת תיעוב.
מבטו השתהה על דמותה הנסערת של דיאנה. בפראות דיבורה נפל שיערה הארוך כשתי כנפיים כהות על פניה, מבליט את רכות שפתיה. הוא חש בסערת תאווה בלתי צפויה פושטת בגופו. מבוהל מתגובתו הלא הצפויה מאסימו החזיר לה מבט מלא תיעוב וסלידה.
"לפי מצב העניינים, גברת בראון, אני חושב שתצטרכו מקום לינה, כסף וכמובן רכב כדי לחזור לחור שממנו שניכם יצאתם."
עיניה הכחולות הביעו הפתעה ואכזבה לסירוגין ומיד התמלאו עצב עמוק שמילא את עיניה בדמעות. "אבא," קולה הבטוח נשבר לפתע והיא נשמעה כילדה קטנה שאביה אכזב אותה.
מאסימו בז בליבו למשחק האבא-ילדה שלהם וראה זאת כניסיון פתטי ועלוב להוציא ממנו רגשות. כמובן שלא חש דבר כלפיהם מלבד סלידה גלויה.
"הפסדת הכול? הו, אבא." היה נראה שדיאנה תיכף תקרוס אל מול מציאות חייה שחזרה על עצמה שוב ושוב ועייפה אותה. מזה חודשיים שלמים שהיא מנסה לכסות את החוב הקודם של אביה, מתמרנת אך בקושי בין שלוש עבודות, כשבה בעת היא מנסה להציל את אביה מאובדן, אובדן שהוא מתעקש לדבוק בו ולהשיגו. כמו תמיד, ברגעים קשים כאלה, ייחלה רק לדבר אחד – לחזור אחורה לזמן שבו היו כמו כל משפחה נורמלית ורגילה, לחזור לזמן לפני התאונה, לפני שאיבדו הכול.
כשהביטה במבטו חסר הרחמים ומרוקן הרגש של מאסימו מולינרו ידעה שלפניה עומד איש קשה, שרחמים הם ממנו והלאה. כבר יצא לה לפגוש אנשים כמותו בחייה, אנשים שרומסים הכול ואת כולם בדרך אל המטרה.
לנוכח העובדה שאיש העסקים האכזרי לא יניח להם, ידעה כי עליה למצוא פתרון חדש לחוב הנוכחי. בעוד היא מוגיעה את מוחה למציאת פתרון, אביה לגם כוסית ויסקי וחייך אליה בתמימות מכעיסה. נפשה כבר לא יכלה יותר והיא הרימה את ידיה בתנועת ויתור. גופה ונפשה עייפו ואבו למעט שקט נפשי מהמירוץ שהחלה לרוץ מאז גיל שתים עשרה, הגיל שבו אמה עזבה אותה.
הייאוש התפשט אט אט באיבריה. הפנים הרכות והיפות של אמה הופיעו מולה. עיניים כחולות ושיער שחור. אביה תמיד אמר לה שהן דומות כשתי טיפות מים. לפעמים היה נדמה לה שדמותה מכאיבה לאביה שכן לא פעם הביט בה והחל לבכות סתם כך בלי סיבה.
כעת עלה באפה ריח חיקה האהוב של אמה, ריח של מאפים מתוקים שאותם אהבו לאפות יחדיו בעיקר בחגים. כבר שנים ניסתה לזכור את הריח וכעת הוא צץ במפתיע, מאגף אותה מכל צד. הריח התעצם סביב נחיריה, שנשמו אותו אליה בהנאה. תחושת שלווה אחזה בה וצורך עז לישון ולנוח בער בה, לעצום עיניים בטרם תחמוק דמותה האהובה של אמה. כל מה שרצתה כעת היה רק להרגיש לטיפת הרגעה ולהגיד את המילה "אמא" רק עוד פעם אחת. סחרחורת איומה אחזה בה והחדר החל לזוז סביבה במהירות. דמותו המפחידה של מאסימו מולינרו הופיעה מולה והיה נדמה לה שמשהו התרכך בעיניו השחורות.
רגע לפני שאיבדה את הכרתה הרגישה שתי ידיים חסונות אוחזות בה ושמעה את קולו של אביה קורא לה בבהלה ובדאגה שכמותן לא שמעה הרבה זמן "דיאנה!"