מוכן לחיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מוכן לחיים
מכר
מאות
עותקים
מוכן לחיים
מכר
מאות
עותקים

מוכן לחיים

3.5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2000
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 53 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 53 דק'

אמנון ז'קונט

אמנון זַ'קוֹנְט (נולד ב-3 באוקטובר 1948) הוא סופר, מבקר ועורך ישראלי, היסטוריון, כותב ספרות מתח, סיפורים קצרים, ספרות דוקומנטרית וביוגרפיות.

בשנת 2006 החל לפרסם במוסף "הארץ/ספרים" טור דו-שבועי בשם "מתיקיה של ע. צופיה", ובו חידה ספרותית.
בשנת 2011 הקים ביחד עם יובל אברמוביץ, כרמית גלבוע ורחל פייג וישניא, את הרשת החברתית תרבותית 'גיבור תרבות', בה מתעדים גולשים את חוויותיהם מיצירות ספרות, קולנוע, מוזיקה, במה וטלוויזיה, ומקיימים על כך דיונים עם גולשים אחרים.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4pcnkzu5

תקציר

בן קיבוץ הנשלח אל העולם להתעשר, אסיר המגלה את חכמת החיים רגע לפני שחרורו, נער המתוודע לסוד משפחתי, ועוד דמויות על סף מפנה בחייהן, מגלות - בחמישה סיפורים קצרים כי המציאות שונה מכפי שציפו: לעיתים טובה יותר, לעיתים מאכזבת, אך תמיד מפתיעה. אמנון ז´קונט קנה לו מקום ייחודי בתור כותב ספרי מתח בעלי רבדים ספרותיים, פסיכולוגיים ופוליטיים. ספריו הקודמים – "מלכודת דבר", "אחרון המאהבים החכמים", "איש הסגריר" ו"פסק זמן"- היו לרבי מכר ותורגמו לכמה שפות. מוכן לחיים יצא לאור בסדרת ''קצרים'' של ''כתר ספרים''

פרק ראשון

דם זה לא מים
 
אמיר היה בנו של בומה, והיתה בכך מחויבות - להיות אדם מיוחד, ראוי לאב שבמוספי יום העצמאות מכנים אותו ״מלח הארץ״ ומספרים איך פיקד על פלוגת פלמ״ח שנאחזה בראשו של הר צחיח, הקים שם קיבוץ במו ידיו, אִכלס אותו במעפילים שסחב על גבו מן האנייה, ואחר־כך, כשקמה המדינה, עשה למענה אלף ואחד שירותים שעדיין מוקדם לדבר עליהם.
אך כבר בנערותו של אמיר דומה שמשהו השתבש: במקום לשחק כדורגל עם בני השכבה העדיף לקרוא ספרים ולבשל ארוחות מסובכות, פרטיות בהחלט, במטבח של חברת הנוער. בלילות, כשהבנים והבנות היו משתוללים בדיסקוטק שבבית־האריזה הסגור, בילה במועדון החברים, מאזין למוסיקה קאמרית. כשיצאו למסע ברגל במדבר יהודה שארגן בומה השתרך אמיר בסוף הטור, מתפלל שאחת הפציעות הישנות של אביו תגרום לו שיאט את הקצב. וכשנשלמה הקמתו של מִתקן הבנג׳י בהיפר־כיף שבנה המשק הקפיץ בו בומה, זה אחר זה, מאות ילדים מן העיר, עיניו נעוצות בתור הארוך, תרות לשווא אחרי דמותו הגמלונית של בנו.
את שירותו הצבאי העביר אמיר בירכתיה של סדנת חימוש, עניין שאביו העדיף להדחיק. חודשיים אחרי שחרורו ליוותה אותו המשפחה כולה אל שדה התעופה. בומה הניח בכף ידו אלף וחמש מאות דולר שחסך בסתר, ואמר: ״או שתחזור לי גבר, או שתצטרך להחזיר אותם במשך כל החיים מן התקציב שלך״ אמיר התכוון לומר דבר מה, ואמו, שהבחינה בכך, שלחה יד מעודדת ללטף את לחיו. בומה נעץ בשניהם אחד ממבטיו החודרים, והיד שינתה את כיוונה ורק פרעה את בלוריתו של אמיר בחברות פלמ׳׳חניקית.
שלוש שנים אחר־כך, באמסטרדם, היתה בלוריתו של אמיר מגולחת ולחייו כחשו. ידיו היו פצועות מקילוף דגים בנורווגיה, ובצווארו נמתחה צלקת מכבל שהשתחרר כשעבד בנמל בהמבורג. בכיסו היו שמונים גילדן וכרטיס חזור לתל אביב. בערב שלפני הטיסה קרא על לוח המודעות באכסניית המלחים מודעה בדבר עבודה מכניסה באפריקה. למחרת, במשרד מאובק של חדר אחד שעל דלת הכניסה שלו התנוססו שמותיהן של יותר מעשר חברות, חתם על חוזה. הוא לא קרא את כל הסעיפים, וגם לא ניסה לפענח את שמו של המזמין. כל מה שעניין אותו היה אלף ושבע מאות הדולרים שיופקדו על שמו בסוף כל חודש בבנק בהולנד והביטחון שלא ישוב לקיבוץ בכיסים ריקים. אחד משני האנשים שהחתימו אותו הפך את דרכונו מצד אל צד. ״ישראל,״ ציין בחמיצות, ״אני מקווה שלא יהיו בעיות,״ אבל חברו מיהר להטביע את חותמת הוויזה באחד העמודים הריקים, ואמר: ״מה זה כבר משנה, המורדים קונים מישראל נשק, אז למה שהממשלה לא תקנה אנשים?״
במחנה האימונים, אי שם בסוונה, היו הימים לעיסה דביקה של אבק, זיעה ושרירים כואבים. אמיר למד להבחין בין השבטים השונים החיים בשדה הקרב שיישלח אליו: במי יש להתחשב, במי לרדות ובמי לירות בלא כל הרהור או פקפוק. הוא הוזהר מפני מחלות, מפני נחשים ומפני כישופיהם של ידעונים שיפגוש בצדי דרכים, ולמד לשתות מים מקליפת דלעת ולאכול בליל של דגנים אפויים למחצה, עטופים בעלי בננה. שליטתו בכלי נשק התרחבה למקלעים איטלקיים, לתותחי־מיני ספרדיים ולרובים תוצרת סין שהוסיפו על היבלות שבידיו צלקות של חריכה. בליל האימונים האחרון שכב על גבו בשדה והביט בשמים המכוכבים, תוהה אם אי פעם יצליח להבחין בין אפריקני התומך במשטר לבין מורד. הוא תפס שיהיה עליו לבחור בין הימנעות מפגיעה בכל אדם שהוא לבין תקיפת כל אפריקני שייקרה בדרכו, ושרצונו לשרוד יכריע לטובת האפשרות השנייה. המחשבה על כך דכדכה אותו כל־כך, עד ששכח שלמחרת יופקד התשלום הראשון בחשבון הבנק שלו.
בשבועות שלאחר מכן השלימה המציאות את מה שלא נלמד באימונים. פלוגתו של אמיר נשלחה לסרוק את הערבה שלאורך הגבול, ובעיית ההבחנה בין מי שיש לירות בהם ובין מי שאסור, נפתרה בכך שהמורדים ירו ראשונים ממארביהם שבסבך. שכירי החרב השיבו באש להביורים, אך בסיסים סמויים מעבר לגבול החליפו כל מורד שנצלה למוות בשניים חדשים. כעבור חודשיים אבדו כשליש מאנשי הפלוגה, ומגויסים חדשים בוששו לבוא. פעם או פעמיים חלפה בראשו של אמיר המחשבה על עריקה, אך לאן אפשר להסתלק מנקודה לא ידועה בסוונה? הוא ניסה לחזור על כמה תעלולי השתמטות שזכר מן הצבא, ולילה אחד אף דקר את רגלו בקוץ ושפשף אותה כדי שתתנפח. המפקד, גרמני ענקי ולכתפו סרטי קולונל, צחק והמליץ על פריו של שיח חלב לשיכוך הנפיחות. בלילה ההוא היה אמיר בטוח שלא יוציא את שנת השירות שהתחייב להשלים ושלא יזכה ליהנות מן השכר שנצבר לזכותו.
עמיתיו החלו להריח בו את הפחד. בסיורים דימה לראות צלף מאחורי כל שיח. בשעות הפנאי חשש להישאר לבדו ונסחף לשתייה ולמשחקי קלפים. הליכתו נעשתה מהוססת ומבטו הופרע במצמוץ עצבני. במפקדת הגדוד כבר נעשו הכנות להיפטר ממנו, אך כאשר נחשפה מיומנותו בבישול הוצב במטבח, ושם, כשהתברר שהוא מסוגל למתן את חריפות המזון שהכינו הטבחים השחורים, כדי שיערב לחִכם של החיילים האירופים, זכה באהדה ואפילו במעט כבוד. לעתים תכופות, כשבחש באחד הסירים, הוצפו עיניו בדמעות. ״קאם, קאם, מיסטר,״ ניסו השרתים והטבחים לנחם אותו, אך הבעות ההשתתפות שלהם רק גרמו לאמיר שיחוש אומלל ומושפל יותר.
בסוף החודש השישי לשירותו של אמיר חתמה הממשלה הסכם שלום עם המורדים וקראה להם לשוב לכפריהם. שבועיים אחר־כך פשטו עליהם גדודי חיילים והסירו באופן סופי את האיום מעל המדינה. אך לא היה בכך כדי לשכך את פחדיו של אמיר, שכבר התקיימו בתוכו מכוח עצמם והיו לטבע שני. ביום הכרזת הניצחון הסופי תפסו שכירי החרב עמדות נסתרות סביב אתר הטקס. גדוד של חיילים שחורים הוטס לפנות בוקר מעיר הבירה והוצב ברוב הדר כדי להמתין למסוקו של הנשיא. ראשי שבטים בתלבושת צבעונית נופפו בנוצות יען מתחת לסככות של בד רקום. עיתונאים כיוונו את מצלמותיהם מעל שורה של ג׳יפים ומשאיות. מלצרים לבושי לבן סבבו בקהל, נושאים מגשי ענק עמוסי כל טוב. אמיר צפה בכול ממקום הישיבה שאלתר לו מתחת לבמת הכבוד, מתגונן ביד רפה מפני החול שהעיף לעברו המסוק הנשיאותי. תזמורת פתחה בנגינה, וכמה עשרות שחורים לבושים בחצאיות חוללו לכבודו של גבר קטן קומה שטיפס במדרגות הבמה, לבוש במדי מרשל.
כשתם הריקוד קם הנשיא מכורסת הקטיפה האדומה שלו והצדיע. זמזום רך נשמע מלמעלה. מכיוון הגבול הגיח מטוס כסוף, והנמיך במהירות. שכירי החרב ירו בדייקנות ובנאמנות, אך המטוס שלח צמדי טילים והללו הציתו אש בעמדותיהם. החיילים השחורים התפזרו לכל עבר בקול זעקה וראשי השבטים דחפו זה את זה אל מחוץ לסככות. הנשיא נעלם מן הבמה, ורק העיתונאים, במין תחושת חסינות שהקנה להם מקצועם, הוסיפו לצלם את המטוס שחג במעגל והטיל אל עבר במת הכבוד ביצה שחורה גדולה.
אמיר התחפר במהירות מתחת לבמה. בצדו, בתוך החול החם, כבר היו כמה גבשושיות. אחת מהן נשאה את ראשה ותלתה בו זוג עיניים גדולות: ״איפה הנשק שלך, חייל לבן?״ אמיר כחכח במבוכה. הנשיא פתח את פיו לומר עוד דבר מה, אך אז קלטה עינו את ביצת הענק שגלשה לעומתו בשריקה, והוא צלל באחת אל תוך החול. אמיר שמע את חבטת המתכת בקרקע והמתין לפיצוץ, אך שום קול לא נשמע, רק כמה יריות שירו שכירי חרב מעטים שנשארו בחיים אל עבר המטוס המתרחק. דקה עברה, ועוד אחת. איש לא זז ממקומו. אמיר שלח רגל לאחור, לזחול משם, אבל הנשיא טפח על גבו בתבענות: ״עשה משהו, לעזאזל... בשביל מה משלמים לך?״ אמיר הציץ בפצצה, שהיתה תקועה בחול כדי שליש. אחר־כך קם ויצא בשפיפה מבין רגלי העץ של הבמה, תוהה לאן יברח. כמה מצלמות החלו לטרטר ומישהו קרא, ״סוף־ סוף! חשבתי שאף פעם לא יפָרקו את הדבר הארור הזה...״
אמיר עקף את הגוף השחור במרחק בטוח, עוצר את נשימתו. אחר־כך התרחק עוד כמה צעדים לכיוון היער. מלמול של אכזבה ומורת רוח עלה מפיהם של הצופים. כדי לא לחשוף את כוונתו להסתלק הפך אמיר את פניו אל הפצצה, ולרגע התראה כמי שבוחן אותה בחינה מקצועית.
ואז קלטה עינו דבר מה מוּכר. הוא שב על עקבותיו, רכן בזהירות מעל זנב המתכת ובחן מקרוב לוחית קטנה שהיתה מורכבת ליד פי המרעום. אחר־כך הוציא מכיסו אולר, פירק את שני הברגים שהצמידו את הלוחית לזנב ושם אותה בכיסו. הצופים שלחו אליו גל חדש של רחשים, וכמה אף החלו ללכת לעברו. הוא נופף לעומתם לאות אזהרה, והם שבו במהירות אל מקומות המסתור שלהם. כשנשאר לבדו גחן על הפצצה וסובב בזהירות את זנבה, וכשזה נותר בידו הניח אותו בזהירות על הקרקע ופנה לפרק את המרעום. הגוש השחור היטלטל פעם או פעמיים, והקהל עצר את נשימתו. אמיר הפסיק והמתין עד שהסב אליו מחדש את מלוא תשומת הלב, ואז המשיך בחיטוטיו עד שפירק את אחרון המרכיבים ומן הפצצה לא נותר אלא מְכָל אטום וסביבו אינספור חלקים קטנים.
הקהל קם על רגליו ומחא כף לאמיר ולנשיא, שהתייצב בצדו במין תזמון מדויק שבזכותו נהפכים אנשים רגילים לנשיאים. אי משם הופיע מסוק. הנשיא הניח יד קטנה שחורה על זרועו של אמיר והחווה בידו האחרת אל מעבר לענן האבק, בתנועת הזמנה. מבעד למפשק אצבעותיו המטופחות נראו החיים ורודים ומבטיחים.
 
*
 
פעם בשנה הקיבוץ מאשר לבומה ולציפה חופשה, ואליה מצטרפות כל השבתות שהצליחו לצבור. טנדר של המפעל האזורי מביא אותם לשדה התעופה, ומשם הם ממריאים אל בנם שבאפריקה. בשובם הם מזמינים את החברים לערב שקופיות בחדר האוכל ומציגים אריות מתנמנמים על אם הדרך, נערות חשופות חזה הכובסות בנהר, אנפות מנקרות על גבו של סוס יאור ופרחי ג׳ונגל נדירים הטורפים חרקים. לפעמים משתרבבת דמותו של אמיר, מחייך מאחורי מכתבה ענקית, נוהג במרצדס לבנה או ניצב בפתחו של ארמון הנשיאות, לבוש מדים ועטור אותות הצטיינות. פניו מביעים ביטחון, סמכות ועוצמה, כפי שאפשר לצפות ממי שחולש בשם הנשיא על מה שבומה אוהב לכנות ״נושא האבטחה״.
החברים, ובעיקר בני גילו של אמיר, העובדים בפלחה, במפעל הפלסטיק או בהיפר־כיף, צופים בכול בעיניים כלות ותוהים איך קרו הדברים דווקא לו. כשבומה נשאל על כך הוא קורץ ואומר, ״דם זה לא מים,״ אבל בשיחות הלילה השקטות שלו ושל ציפקה גם הם תוהים על כך, כמו גם על שהמזכרת היחידה מן הארץ שבנם נושא עמו היא לוחית מתכת קטנה הענודה לצווארו ועליה כתוב בעברית: ״התעשייה הצבאית - מפעל 3; פצצה עקרה, לאימון בלבד.

אמנון ז'קונט

אמנון זַ'קוֹנְט (נולד ב-3 באוקטובר 1948) הוא סופר, מבקר ועורך ישראלי, היסטוריון, כותב ספרות מתח, סיפורים קצרים, ספרות דוקומנטרית וביוגרפיות.

בשנת 2006 החל לפרסם במוסף "הארץ/ספרים" טור דו-שבועי בשם "מתיקיה של ע. צופיה", ובו חידה ספרותית.
בשנת 2011 הקים ביחד עם יובל אברמוביץ, כרמית גלבוע ורחל פייג וישניא, את הרשת החברתית תרבותית 'גיבור תרבות', בה מתעדים גולשים את חוויותיהם מיצירות ספרות, קולנוע, מוזיקה, במה וטלוויזיה, ומקיימים על כך דיונים עם גולשים אחרים.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4pcnkzu5

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2000
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 53 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 53 דק'
מוכן לחיים אמנון ז'קונט
דם זה לא מים
 
אמיר היה בנו של בומה, והיתה בכך מחויבות - להיות אדם מיוחד, ראוי לאב שבמוספי יום העצמאות מכנים אותו ״מלח הארץ״ ומספרים איך פיקד על פלוגת פלמ״ח שנאחזה בראשו של הר צחיח, הקים שם קיבוץ במו ידיו, אִכלס אותו במעפילים שסחב על גבו מן האנייה, ואחר־כך, כשקמה המדינה, עשה למענה אלף ואחד שירותים שעדיין מוקדם לדבר עליהם.
אך כבר בנערותו של אמיר דומה שמשהו השתבש: במקום לשחק כדורגל עם בני השכבה העדיף לקרוא ספרים ולבשל ארוחות מסובכות, פרטיות בהחלט, במטבח של חברת הנוער. בלילות, כשהבנים והבנות היו משתוללים בדיסקוטק שבבית־האריזה הסגור, בילה במועדון החברים, מאזין למוסיקה קאמרית. כשיצאו למסע ברגל במדבר יהודה שארגן בומה השתרך אמיר בסוף הטור, מתפלל שאחת הפציעות הישנות של אביו תגרום לו שיאט את הקצב. וכשנשלמה הקמתו של מִתקן הבנג׳י בהיפר־כיף שבנה המשק הקפיץ בו בומה, זה אחר זה, מאות ילדים מן העיר, עיניו נעוצות בתור הארוך, תרות לשווא אחרי דמותו הגמלונית של בנו.
את שירותו הצבאי העביר אמיר בירכתיה של סדנת חימוש, עניין שאביו העדיף להדחיק. חודשיים אחרי שחרורו ליוותה אותו המשפחה כולה אל שדה התעופה. בומה הניח בכף ידו אלף וחמש מאות דולר שחסך בסתר, ואמר: ״או שתחזור לי גבר, או שתצטרך להחזיר אותם במשך כל החיים מן התקציב שלך״ אמיר התכוון לומר דבר מה, ואמו, שהבחינה בכך, שלחה יד מעודדת ללטף את לחיו. בומה נעץ בשניהם אחד ממבטיו החודרים, והיד שינתה את כיוונה ורק פרעה את בלוריתו של אמיר בחברות פלמ׳׳חניקית.
שלוש שנים אחר־כך, באמסטרדם, היתה בלוריתו של אמיר מגולחת ולחייו כחשו. ידיו היו פצועות מקילוף דגים בנורווגיה, ובצווארו נמתחה צלקת מכבל שהשתחרר כשעבד בנמל בהמבורג. בכיסו היו שמונים גילדן וכרטיס חזור לתל אביב. בערב שלפני הטיסה קרא על לוח המודעות באכסניית המלחים מודעה בדבר עבודה מכניסה באפריקה. למחרת, במשרד מאובק של חדר אחד שעל דלת הכניסה שלו התנוססו שמותיהן של יותר מעשר חברות, חתם על חוזה. הוא לא קרא את כל הסעיפים, וגם לא ניסה לפענח את שמו של המזמין. כל מה שעניין אותו היה אלף ושבע מאות הדולרים שיופקדו על שמו בסוף כל חודש בבנק בהולנד והביטחון שלא ישוב לקיבוץ בכיסים ריקים. אחד משני האנשים שהחתימו אותו הפך את דרכונו מצד אל צד. ״ישראל,״ ציין בחמיצות, ״אני מקווה שלא יהיו בעיות,״ אבל חברו מיהר להטביע את חותמת הוויזה באחד העמודים הריקים, ואמר: ״מה זה כבר משנה, המורדים קונים מישראל נשק, אז למה שהממשלה לא תקנה אנשים?״
במחנה האימונים, אי שם בסוונה, היו הימים לעיסה דביקה של אבק, זיעה ושרירים כואבים. אמיר למד להבחין בין השבטים השונים החיים בשדה הקרב שיישלח אליו: במי יש להתחשב, במי לרדות ובמי לירות בלא כל הרהור או פקפוק. הוא הוזהר מפני מחלות, מפני נחשים ומפני כישופיהם של ידעונים שיפגוש בצדי דרכים, ולמד לשתות מים מקליפת דלעת ולאכול בליל של דגנים אפויים למחצה, עטופים בעלי בננה. שליטתו בכלי נשק התרחבה למקלעים איטלקיים, לתותחי־מיני ספרדיים ולרובים תוצרת סין שהוסיפו על היבלות שבידיו צלקות של חריכה. בליל האימונים האחרון שכב על גבו בשדה והביט בשמים המכוכבים, תוהה אם אי פעם יצליח להבחין בין אפריקני התומך במשטר לבין מורד. הוא תפס שיהיה עליו לבחור בין הימנעות מפגיעה בכל אדם שהוא לבין תקיפת כל אפריקני שייקרה בדרכו, ושרצונו לשרוד יכריע לטובת האפשרות השנייה. המחשבה על כך דכדכה אותו כל־כך, עד ששכח שלמחרת יופקד התשלום הראשון בחשבון הבנק שלו.
בשבועות שלאחר מכן השלימה המציאות את מה שלא נלמד באימונים. פלוגתו של אמיר נשלחה לסרוק את הערבה שלאורך הגבול, ובעיית ההבחנה בין מי שיש לירות בהם ובין מי שאסור, נפתרה בכך שהמורדים ירו ראשונים ממארביהם שבסבך. שכירי החרב השיבו באש להביורים, אך בסיסים סמויים מעבר לגבול החליפו כל מורד שנצלה למוות בשניים חדשים. כעבור חודשיים אבדו כשליש מאנשי הפלוגה, ומגויסים חדשים בוששו לבוא. פעם או פעמיים חלפה בראשו של אמיר המחשבה על עריקה, אך לאן אפשר להסתלק מנקודה לא ידועה בסוונה? הוא ניסה לחזור על כמה תעלולי השתמטות שזכר מן הצבא, ולילה אחד אף דקר את רגלו בקוץ ושפשף אותה כדי שתתנפח. המפקד, גרמני ענקי ולכתפו סרטי קולונל, צחק והמליץ על פריו של שיח חלב לשיכוך הנפיחות. בלילה ההוא היה אמיר בטוח שלא יוציא את שנת השירות שהתחייב להשלים ושלא יזכה ליהנות מן השכר שנצבר לזכותו.
עמיתיו החלו להריח בו את הפחד. בסיורים דימה לראות צלף מאחורי כל שיח. בשעות הפנאי חשש להישאר לבדו ונסחף לשתייה ולמשחקי קלפים. הליכתו נעשתה מהוססת ומבטו הופרע במצמוץ עצבני. במפקדת הגדוד כבר נעשו הכנות להיפטר ממנו, אך כאשר נחשפה מיומנותו בבישול הוצב במטבח, ושם, כשהתברר שהוא מסוגל למתן את חריפות המזון שהכינו הטבחים השחורים, כדי שיערב לחִכם של החיילים האירופים, זכה באהדה ואפילו במעט כבוד. לעתים תכופות, כשבחש באחד הסירים, הוצפו עיניו בדמעות. ״קאם, קאם, מיסטר,״ ניסו השרתים והטבחים לנחם אותו, אך הבעות ההשתתפות שלהם רק גרמו לאמיר שיחוש אומלל ומושפל יותר.
בסוף החודש השישי לשירותו של אמיר חתמה הממשלה הסכם שלום עם המורדים וקראה להם לשוב לכפריהם. שבועיים אחר־כך פשטו עליהם גדודי חיילים והסירו באופן סופי את האיום מעל המדינה. אך לא היה בכך כדי לשכך את פחדיו של אמיר, שכבר התקיימו בתוכו מכוח עצמם והיו לטבע שני. ביום הכרזת הניצחון הסופי תפסו שכירי החרב עמדות נסתרות סביב אתר הטקס. גדוד של חיילים שחורים הוטס לפנות בוקר מעיר הבירה והוצב ברוב הדר כדי להמתין למסוקו של הנשיא. ראשי שבטים בתלבושת צבעונית נופפו בנוצות יען מתחת לסככות של בד רקום. עיתונאים כיוונו את מצלמותיהם מעל שורה של ג׳יפים ומשאיות. מלצרים לבושי לבן סבבו בקהל, נושאים מגשי ענק עמוסי כל טוב. אמיר צפה בכול ממקום הישיבה שאלתר לו מתחת לבמת הכבוד, מתגונן ביד רפה מפני החול שהעיף לעברו המסוק הנשיאותי. תזמורת פתחה בנגינה, וכמה עשרות שחורים לבושים בחצאיות חוללו לכבודו של גבר קטן קומה שטיפס במדרגות הבמה, לבוש במדי מרשל.
כשתם הריקוד קם הנשיא מכורסת הקטיפה האדומה שלו והצדיע. זמזום רך נשמע מלמעלה. מכיוון הגבול הגיח מטוס כסוף, והנמיך במהירות. שכירי החרב ירו בדייקנות ובנאמנות, אך המטוס שלח צמדי טילים והללו הציתו אש בעמדותיהם. החיילים השחורים התפזרו לכל עבר בקול זעקה וראשי השבטים דחפו זה את זה אל מחוץ לסככות. הנשיא נעלם מן הבמה, ורק העיתונאים, במין תחושת חסינות שהקנה להם מקצועם, הוסיפו לצלם את המטוס שחג במעגל והטיל אל עבר במת הכבוד ביצה שחורה גדולה.
אמיר התחפר במהירות מתחת לבמה. בצדו, בתוך החול החם, כבר היו כמה גבשושיות. אחת מהן נשאה את ראשה ותלתה בו זוג עיניים גדולות: ״איפה הנשק שלך, חייל לבן?״ אמיר כחכח במבוכה. הנשיא פתח את פיו לומר עוד דבר מה, אך אז קלטה עינו את ביצת הענק שגלשה לעומתו בשריקה, והוא צלל באחת אל תוך החול. אמיר שמע את חבטת המתכת בקרקע והמתין לפיצוץ, אך שום קול לא נשמע, רק כמה יריות שירו שכירי חרב מעטים שנשארו בחיים אל עבר המטוס המתרחק. דקה עברה, ועוד אחת. איש לא זז ממקומו. אמיר שלח רגל לאחור, לזחול משם, אבל הנשיא טפח על גבו בתבענות: ״עשה משהו, לעזאזל... בשביל מה משלמים לך?״ אמיר הציץ בפצצה, שהיתה תקועה בחול כדי שליש. אחר־כך קם ויצא בשפיפה מבין רגלי העץ של הבמה, תוהה לאן יברח. כמה מצלמות החלו לטרטר ומישהו קרא, ״סוף־ סוף! חשבתי שאף פעם לא יפָרקו את הדבר הארור הזה...״
אמיר עקף את הגוף השחור במרחק בטוח, עוצר את נשימתו. אחר־כך התרחק עוד כמה צעדים לכיוון היער. מלמול של אכזבה ומורת רוח עלה מפיהם של הצופים. כדי לא לחשוף את כוונתו להסתלק הפך אמיר את פניו אל הפצצה, ולרגע התראה כמי שבוחן אותה בחינה מקצועית.
ואז קלטה עינו דבר מה מוּכר. הוא שב על עקבותיו, רכן בזהירות מעל זנב המתכת ובחן מקרוב לוחית קטנה שהיתה מורכבת ליד פי המרעום. אחר־כך הוציא מכיסו אולר, פירק את שני הברגים שהצמידו את הלוחית לזנב ושם אותה בכיסו. הצופים שלחו אליו גל חדש של רחשים, וכמה אף החלו ללכת לעברו. הוא נופף לעומתם לאות אזהרה, והם שבו במהירות אל מקומות המסתור שלהם. כשנשאר לבדו גחן על הפצצה וסובב בזהירות את זנבה, וכשזה נותר בידו הניח אותו בזהירות על הקרקע ופנה לפרק את המרעום. הגוש השחור היטלטל פעם או פעמיים, והקהל עצר את נשימתו. אמיר הפסיק והמתין עד שהסב אליו מחדש את מלוא תשומת הלב, ואז המשיך בחיטוטיו עד שפירק את אחרון המרכיבים ומן הפצצה לא נותר אלא מְכָל אטום וסביבו אינספור חלקים קטנים.
הקהל קם על רגליו ומחא כף לאמיר ולנשיא, שהתייצב בצדו במין תזמון מדויק שבזכותו נהפכים אנשים רגילים לנשיאים. אי משם הופיע מסוק. הנשיא הניח יד קטנה שחורה על זרועו של אמיר והחווה בידו האחרת אל מעבר לענן האבק, בתנועת הזמנה. מבעד למפשק אצבעותיו המטופחות נראו החיים ורודים ומבטיחים.
 
*
 
פעם בשנה הקיבוץ מאשר לבומה ולציפה חופשה, ואליה מצטרפות כל השבתות שהצליחו לצבור. טנדר של המפעל האזורי מביא אותם לשדה התעופה, ומשם הם ממריאים אל בנם שבאפריקה. בשובם הם מזמינים את החברים לערב שקופיות בחדר האוכל ומציגים אריות מתנמנמים על אם הדרך, נערות חשופות חזה הכובסות בנהר, אנפות מנקרות על גבו של סוס יאור ופרחי ג׳ונגל נדירים הטורפים חרקים. לפעמים משתרבבת דמותו של אמיר, מחייך מאחורי מכתבה ענקית, נוהג במרצדס לבנה או ניצב בפתחו של ארמון הנשיאות, לבוש מדים ועטור אותות הצטיינות. פניו מביעים ביטחון, סמכות ועוצמה, כפי שאפשר לצפות ממי שחולש בשם הנשיא על מה שבומה אוהב לכנות ״נושא האבטחה״.
החברים, ובעיקר בני גילו של אמיר, העובדים בפלחה, במפעל הפלסטיק או בהיפר־כיף, צופים בכול בעיניים כלות ותוהים איך קרו הדברים דווקא לו. כשבומה נשאל על כך הוא קורץ ואומר, ״דם זה לא מים,״ אבל בשיחות הלילה השקטות שלו ושל ציפקה גם הם תוהים על כך, כמו גם על שהמזכרת היחידה מן הארץ שבנם נושא עמו היא לוחית מתכת קטנה הענודה לצווארו ועליה כתוב בעברית: ״התעשייה הצבאית - מפעל 3; פצצה עקרה, לאימון בלבד.