1
שעת בוקר מוקדמת בפתחו של לכאורה סתם יום של חול. רחלי עצמה עיניים, צמצמה עפעפיים, מתחה זרועות כפרוש העיט את כנפיו לנסיקת הישרדות. ניסתה להתעורר מליל שימורים. שברי מחשבות הסתחררו במוחה — אם יש לך נפש תאומה אחת ביקום, החיים נראים אחרת... שרירי המחשבה כבר היו בכוננות לזכור את המטלות שהמציאות קראה לבצע בזמן. על צג בקדמת המחשבה כבר עלתה רשימה יבשה בסגנון צבאי:
1. לעשות פיפי; 2. לצחצח שיניים; 3. לשטוף פנים; 4. להרתיח מים לקפה; 5. להעיר את כולם; 6. להכין סנדביצ'ים לכולם.
היא נלחמה בכוח הכבידה אשר משך אותה לחזור אל חמימות כנפי הפוך, שיחבקוה עד שתיבלע הכרתה העייפה בלועהּ של שינה עמוקה. כל רצונה היה לישון את עצמה לדעת... אך השליחות המחייבת משכה אותה כמו חוטים של בובת תיאטרון, מיצועה אל המקלחת ומשם למטבח העייף כמוה, לעוד סצנה במסכת חייה. בשעה שבע בדיוק פילח את השקט צלצולו הצורם של השעון המעורר. קולות הרקע בבית העידו על כך שאודי קם להתכונן ליום חדש.
לא כך דפנה, שהיה לה קושי לקום בבוקר. רחלי ניגשה למיטתה לעודד אותה בליטופים, נשיקות ודגדוגים לקום. בשעה שבע ארבעים וחמש נפרדה רחלי מהילדים לשלום. היה עליה לבצע כמה סידורים שלא סבלו דיחוי, ומחשש שלא תגיע הביתה עד הצהריים השאירה לאודי ולדפנה פתק על שולחן המטבח:
ילדודס היי,
אני נוסעת העירה לסידורים, אני לא יודעת מתי בדיוק אחזור.
אם הגעתם הביתה לפניי, הכינו לכם חביתה עם נקניק וסלט ירקות.
אני מקווה שתסתדרו.
בתיאבון,
אוהבת אתכם,
אמא
היא שמה פעמיה לעבר מרכז תל אביב. בכוונתה היה לרדת מהאוטובוס בתחנה שבפינת גורדון ודיזנגוף. ברגע האחרון הזמין אותה מזג האוויר האביבי ללכת לאיבוד על מדרכת שחוקה ברחובה של העיר. לשוטט בין חלונות הראווה ולהיבלע בין זרים. לנשום מניחוחותיה הבלתי מחייבים, לאוורר את חדרי נפשה. היא ירדה בתחנת ז'בוטינסקי, שטפה את העיניים באפנת האביב, כשלפתע הבחינה בדמות מוכרת צועדת לקראתה. לרגע חשבה שהיא הוזה, אך מיד קלטה שזוהי פנינה — חברתה הטובה מימי הצבא.
שתיהן פרצו בקולות צהלה והתרגשות, התחבקו והתנשקו, ודקות ארוכות לא האמינו שזה קורה להן.
"וָוָוָהָאאאהֳוּוּוּוּ!!! אני לא מאמינה את מי רואות עיניי!" קראה רחלי בצעקה גדולה. "איך נעלמת לי למשך כל כך הרבה שנים ללא עקבות?"
"חי נפשי, לאורך השנים הופעת לי בחלומות, אך עקבותייך נעלמו ולא היה לי שמץ של מושג איך להגיע אלייך," השיבה פנינה.
אור זהר על פניה של רחלי, ובחיוך טבול בסיפוק אמרה: "הנה ההוכחה שלפעמים חלומות מתגשמים..." והוסיפה: "אני חייבת לציין שאת נראית שיגעון! מאז אותם ימים כמעט לא השתנית."
פנינה רצתה גם היא להחמיא לרחלי, אך על פניה של זו היה נסוך דוק של עצב דאוג, ששיווה לה מראה עייף. לכן התירה לה מסננת היושרה לומר רק זאת: "פנייך הנעימים נשארו כבעבר, עובדה שהכרתי אותך ממרחק. אחרי הכול, עברו כמה שנים..."
רחלי הבינה וקיבלה את האמירה כפשוטה.
כך עמדו ודיברו בלי להרגיש איך המפגש האקראי מגלגל אותן במנהרת הזמן אל תקופת הצבא.
"זוכרת שהיינו פעם חיילות?" שאלה פנינה מחויכת.
"וואו, באמת קשה להאמין. התחושה כאילו זה היה בימים כה רחוקים," השיבה רחלי.
"הטראומה שלי מאותה תקופה היתה השמירות הארוכות בלילות הקרים," נזכרה פנינה. "כל כך סבלתי מהקור, שהייתי לובשת מתחת למדים גטקס וגופיית פלנל. גם בזאת לא היה די, אז עשיתי לי פונצ'ו מהשמיכה הצבאית. כך הייתי מתהלכת כמו רוח רפאים לאורך מסלול השמירה. במבט לאחור, אם מחבל היה פוגש בי, הוא בטח היה מת מפחד..." פרצה פנינה בצחוק.
"צחוקך המתגלגל החזיר אותי בדז'ה־וו לימים ההם. אני זוכרת את שיחות הנפש שהיו לנו. תגידי, מה קרה עם מנחם, החבר שלך מהתיכון?" שאלה רחלי.
"בסופו של דבר לא התחתנתי עם מנחם ליכט," אמרה פנינה. "לבעלי קוראים צביקה עומר... זה סיפור מהסרטים, ואם תרצי אספר לך בהמשך. ואת, הרומן שלך עם יעקב בר־יוסף, מה קרה אתכם אחרי הצבא?"
בשלב הזה, כדי שלא תצטרכנה להתגבר על שאון הרחוב, אשר בלע את מילות שיחתן, הרגישו השתיים כי מוטב להעביר את המשך פגישתן הבלתי צפויה לבית קפה. "במקום לעשות הצגה לעוברים ושבים," הצהירה רחלי, ופנינה מיהרה להסכים.
הן נכנסו לבית קפה קטן במורד הרחוב והתיישבו, מתבוננות בהתרגשות זו בעיני זו.
פנינה אמרה: "רחלי, אין לך מושג כמה אני שמחה לפגוש אותך; זה מרגש אותי כמו למצוא משהו יקר ערך שאבד. עדיין קשה לי לעכל שזה אכן קורה. לא משנה אם יד הגורל היא או יד מכוונת, העיקר שנפגשנו. היו הרבה רגעים במהלך השנים שחלפו שהיית חסרה לי. התגעגעתי אלייך ולשיחות שהיו לנו אז... נו, אז תגידי, בסוף באמת התחתנת עם אותו יעקב?"
"כן, אני נשואה היום לאותו יעקב," ענתה רחלי.
"וילדים יש?" שאלה פנינה בעדינות.
"כן, יש לי בן ובת, אודי ודפנה. ומה קורה אצלך במחלקת הילדים?"
"לי יש בת אחת, נועה. כמו כל דבר בחיי, אצלי הכול בא בדרך הקשה. גם הולדת נועה הוא סיפור מפותל. אני מקווה שהפגישה הזאת תהיה תחילה של חידוש החברות בינינו. מן הסתם נוכל להשלים את קורותינו מאז התפצלו דרכינו."
וכך התארכה שעתן וזיכרונות מצחיקים מעברן המשותף התערבבו עם סערת הרגשות ורצון להשלים את החסר. זיכרון נגע בזיכרון, סיפור הוביל לסיפור ומפלס ההתרגשות עלה מעלה ונאחז בקרנות נשמתן.
למרות רצונן העז שלא להפר את הזרימה, קראה המציאות לרחלי לפנות אל פנינה בנימת התנצלות: "הייתי יושבת אתך עוד ועוד, אבל אני חייבת לעמוד בלוח זמנים. עלי להגיע לפגישה עם יועצת בית הספר של בתי דפנה. אני צריכה להתייעץ אתה, כי נראה לי שמשהו לא טוב עובר עליה."
בזמן שעבר הובילה עגלת החיים כל אחת מהן למחוז חיים אחר. הפגישה הזאת הזרימה אדרנלין חדש וחמצן טרי, אשר החיו מחדש את החברות ביניהן בזרימה דו־כיוונית בעורקי הנפש הרדומים. הפגישה האקראית השאירה טעם של עוד. הן החליפו מספרי טלפון והבטיחו זו לזו לשוב ולהיפגש, והעניינים שבגינם נסעה רחלי לתל אביב נאלצו לחכות לשעת כושר אחרת.