פגישה עיוורת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פגישה עיוורת
מכר
מאות
עותקים
פגישה עיוורת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

פגישה עיוורת

4 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2000
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 47 עמ' מודפסים

אלי עמיר

אלי עמיר  נולד בבגדאד ועלה לארץ עם הוריו בשנת 1950. המשפחה נקלטה במעברה, והוא נשלח דרך עליית הנוער לקיבוץ משמר העמק. בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בשפה ובספרות ערבית ובהיסטוריה של המזרח התיכון. את דרכו בשירות הציבור החל כחניך במשרד ראש הממשלה, ומאז שימש במגוון תפקידים בענייני עלייה, קליטה וחינוך. בין שאר תפקידיו היה יועץ לענייני ערבים במזרח ירושלים מטעם משרד ראש הממשלה, מנכ"ל הפדרציה הספרדית ומתאם החזרת ישראלים בארצות הברית, משנה למנכ"ל משרד הקליטה ומנכ"ל עליית הנוער בסוכנות היהודית. כיהן כמרצה אורח באוניברסיטת בן־גוריון בנגב ובאוניברסיטאות בחו"ל. מעורב חברתית ופוליטית, במשך עשור השתתף עם גאולה כהן בתוכנית רדיו שבועית שעסקה בעניינים אקטואליים. על פועלו בשירות החברה הישראלית זכה אלי עמיר בפרס יגאל אלון על מעשה מופת חלוצי, וכן הוענק לו תואר דוקטור כבוד מטעם מכון ויצמן למדע, מטעם אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, מטעם אוניברסיטת תל אביב ומטעם אוניברסיטת בר־אילן. אלי עמיר הוא יקיר העיר ירושלים ואזרח כבוד של העיר תל אביב, ובשנת 2017 הדליק משואה בטקס יום העצמאות.

ספריו תרנגול כפרות, מפריח היונים, אהבת שאול, יסמין ומה שנשאר ראו אור בהוצאת עם עובד וזכו להצלחה גדולה.
תרנגול כפרות הומחז והוסרט והוצג בטלוויזיה, ספרו מפריח היונים הוסרט וזכה להצלחה קולנועית. ספריו תורגמו לשפות זרות, ובהן ערבית במצרים ובעיראק, וזכו בפרסים ספרותיים.
 

תקציר

שלוש נשים ושני גברים המשוועים לחום ואהבה סוגרים מעגלים. סיפור אהבה מפתיע, מרתק ונוגע ללב על אהבה בין פליטת שואה וגבר ישראלי, שראשיתו בברלין, המשכו בישראל וסופו, אחרי שלושים שנה, בשטוקהולם. סיפור חדש של אלי עמיר, מחברם של רבי המכר "תרנגול כפרות", "מפריח היונים" ו"אהבת שאול". יצא לאור בסדרת ''קצרים'' של הוצאת ''כתר ספרים''

פרק ראשון

א
 
אני מאחרוני אנשי העסקים שמחרימים את גרמניה. עשיתי חניית ביניים בקופנהגן, ישבתי בבית־קפה ועיינתי בהרצאה שהיה עלי לשאת למחרת, בפני חברי המועדון המסחרי והתעשייתי השבדי. תיקנתי ומירקתי ושיננתי חלקים שלמים ממנה.
עתה, משידעתי כי אֶוָה תבוא לשמוע אותי, חשתי דריכות נעימה שממריצה את הדם. אישה מנומנמת שישבה מולי בבית־הקפה ושתתה בירה, עוררה את קנאתי: למה אסור לי לשתות, מה רע בבירה, לעזאזל? אני זקוק למשקה בטיסות וברכבות תחתיות ובבתי־המלון בחו״ל. אני מתקשה לישון מחמת הבדידות. המשקה עזר לי, גם הטלוויזיה, אם כי הסרטים הכחולים העמיקו את הבדידות עוד יותר. לא מזמן, אחרי שהתאוששתי מההתקף ונסעתי לווינה, נקלעתי למלון עתיק ומקסים עם ריח ישן של פעם. השטיחים, המרבדים והווילונות היו אדומים כולם והחלונות השקיפו על הגגות עם הצריחים האופייניים לעיר הקרה והמנוכרת. חזרתי למלון בשעת לילה מאוחרת, מוטרד ומתוח מקרב מוחות מסובך עם אנשי עסקים מצרפת. המחשבה כי למחרת עוד צפוי ההמשך, כולל סכום העסקה, הדידה שינה מעיני. הצרפתים לא היו נעימים, סירבו לדבר אנגלית, ואולצתי לדבר צרפתית שאינה רהוטה על לשוני. התייגעתי בהבנה ובדיבור במקום להתרכז בתוכני העסקה. זו היתה שיטתם להתיש אותי, ללחוץ עלי לסגור עניין ולסחוט תנאים טובים. לא ציפיתי שכך יתפתחו הדברים. הצטערתי שלא הבאתי את קרביץ, העורך־דין שלנו. העסקה הסתכמה בכמיליון דולר ואסור היה לי להפסיד אותה. היחסים בין גלאובך לביני היו מתוחים, ונדמה היה לי שהוא מחפש עילה להיפרע ממני ואולי אף לפרק את השותפות. הייתי מותש, נזקקתי לשינה טובה ולמישהי שתשכב לידי, תיגע בי, תחמם אותי. לא יכולתי לעבור את הלילה לבד. נכנסתי לבר. ליד הדלפק ישבה אישה עבה שרעמה של שיער שחור מכתרת את ראשה. התיישבתי לידה, והגנבתי מבט בזווית העין. לא רציתי לראותה ממש, פחדתי שהיא מכוערת, זקנה דוחה. היא עישנה ז׳יטאן, סיגריה שאהבתי, ושתתה קמפרי בסודה ולימון, וכל זאת בעיניים מושפלות, מבודדת עצמה מהסובבים אותה. הזמנתי שני קמפרי, אחד לה ואחד לי. היא שתתה בגמיעה אחת וטלטלה את ראשה בתנועה נואשת. לא החלפנו מילה, הייאוש לא זקוק למילים. הזמנתי עוד קמפרי, רשמתי על פתק את מספר חדרי, הנחתי ליד הכוס שלה והסתלקתי. התפשטתי ונכנסתי למיטה בגופייה ובתחתונים. למרות הקור לא לבשתי פיג׳מה, אני שונא פיג׳מות, הן מזכירות לי בגדי אסירים, גם אם היו עשויות משי יקר. לא נעלתי את דלת החדר, השארתי נורה דולקת בשירותים, ומהרווח שבין הדלת לרצפה הסתנן מעט אור כמו ממנורת לילה בחדרו של תינוק. חיכיתי וחיכיתי ועיני נעצמו מאליהן. רציתי לנעול את הדלת ולא היה לי כוח לקום. הדלת נפתחה, אלומת אור האירה את החדר והיא נכנסה. אברי גופי נמתחו באחת כמו נמסכו בהם חיים חדשים. היא התפשטה, נכנסה למקלחת ובאה למיטה. רציתי שתשכב ככה סתם לידי, מאז ההתקף לא ידעתי אישה, פחדתי. דברי הארגעה של הרופאים לחוד והמעשה לחוד. המשכתי לעצום את עיני, אבל חשתי את גופה השמן הגוהר עלי. היא נישקה אותי בפה גדוש ריח קמפרי וסיגריות. לרגע קט הדליקה את מנורת הלילה, ובזווית העין ראיתי את גב רגלה, מגוידת, צפופה ורידים כחולים ושחומים עשֵנים למראה. היא התהפכה עלי ומרחה את גופי בנשיקות רטובות. הזין לא הגיב, לעזאזל. היה לי חבר תימני, זיין מדופלם, שהיה אומר בטון מלא חשיבות, ״לזין יש היגיון משלו.״ היא ליטפה אותו והשתדלה להזקיפו והוא, בן־כלבה, נותר יהיר וישנוני. התביישתי. לא רציתי לפגוע בה, חלילה, והרי אני חיפשתי את קרבתה. חשתי את סומק האכזבה בפני. הייתי עייף מכדי להצטדק ולגונן על נשיותה והיא, בנואשות מעוררת רחמים, ניסתה שוב ושוב להחיות את הזין המת שלי. הצטרפתי לתחנוניה וביקשתי שיעניק לי מתת חסד אך הוא המשיך להסתתר בקונכייתו. עתה הרעיפה עליו מילים טובות באנגלית, צרפתית וגרמנית, הרבה גרמנית, שפע מלבב, והוא לא מגיב, כלום. פעם היה מזדקף כאשר רק הריח ניחוח אישה. אולי התרופות פגעו בו. אבל הקרדיולוג אמר שאין להן השפעה על היצר המיני.
כשפקחתי את עיני בבוקר, היא לא היתה. קמתי בבהלה, בדקתי את המגירה, את כיסי החליפה. הכול היה במקומו, לא נגעה בדבר. התגלחתי והתקלחתי במהירות וירדתי במדרגות הרחבות אל מבוא המלון. חיפשתי אותה בחדר האוכל, בפוּאיֶה, בפרוזדורים, והיא איננה.
במשך היום, במשא ומתן המפרך עם הצרפתים, הייתי קצר רוח, רציתי לסיים מהר ולחזור למלון. בלילה נכנסתי לבר ונשארתי שם עד אחרי חצות, והיא לא באה. עתה, בדרכי לשטוקהולם, שבתי והרהרתי באותה פגישה עיוורת, כמוה כפגישה הצפויה לי עם אֶוָה. כמעט שלושים שנה חלפו מאז. היא לא אזרה עוז לבוא לארץ, ואני עקפתי את שטוקהולם במסעותי התכופים לאירופה, ודווקא עכשיו, אחרי ההתקף והגירושים הצפויים, אני טס אליה, כמו שכחתי איך ביום קיץ בוער קמה ועזבה בלי שיכולתי להוציא הגה.
בשיחת הטלפון שבה הודעתי על בואי, סיפרה לי כי רוֹז, אמה, מאושפזת, אביה בבית־אבות ויציבותו הנפשית של בנה מתערערת. למה העמיסה עלי את פגעי המשפחה, האם רמזה לי לדחות את בואי, והלוא כל השנים הפצירה בי לבקר אותה. לפני הנחיתה התחרטתי על שהודעתי לה את פרטי הטיסה. עדיף היה להיפגש במלון, לא כאן, לעיני כול, אנו עלולים לעמוד זה מול זו כשני זרים. והנה היא מולי, זקופה וקורנת בנעלי עקב גבוהות שמתוכן מיתמרות רגליה דקיקות הקרסול, שוקיה הרזות המתמלאות ומתעבות אל הברכיים המחוטבות והירכיים הבולטות משהו. היא לבשה חצאית כתומה, צמודה לגופה, והחזיקה במעיל בידה כדי לא להסתיר את החזה והצוואר הארוך והדק כשל נשות מודליאני המפורסמות. אלוהים! כמעט לא השתנתה, ואני חששתי לפגוש קשישה שחוקה ומגוידת שאצטרך לחפש בה את הצעירה שאהבתי...

אלי עמיר

אלי עמיר  נולד בבגדאד ועלה לארץ עם הוריו בשנת 1950. המשפחה נקלטה במעברה, והוא נשלח דרך עליית הנוער לקיבוץ משמר העמק. בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בשפה ובספרות ערבית ובהיסטוריה של המזרח התיכון. את דרכו בשירות הציבור החל כחניך במשרד ראש הממשלה, ומאז שימש במגוון תפקידים בענייני עלייה, קליטה וחינוך. בין שאר תפקידיו היה יועץ לענייני ערבים במזרח ירושלים מטעם משרד ראש הממשלה, מנכ"ל הפדרציה הספרדית ומתאם החזרת ישראלים בארצות הברית, משנה למנכ"ל משרד הקליטה ומנכ"ל עליית הנוער בסוכנות היהודית. כיהן כמרצה אורח באוניברסיטת בן־גוריון בנגב ובאוניברסיטאות בחו"ל. מעורב חברתית ופוליטית, במשך עשור השתתף עם גאולה כהן בתוכנית רדיו שבועית שעסקה בעניינים אקטואליים. על פועלו בשירות החברה הישראלית זכה אלי עמיר בפרס יגאל אלון על מעשה מופת חלוצי, וכן הוענק לו תואר דוקטור כבוד מטעם מכון ויצמן למדע, מטעם אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, מטעם אוניברסיטת תל אביב ומטעם אוניברסיטת בר־אילן. אלי עמיר הוא יקיר העיר ירושלים ואזרח כבוד של העיר תל אביב, ובשנת 2017 הדליק משואה בטקס יום העצמאות.

ספריו תרנגול כפרות, מפריח היונים, אהבת שאול, יסמין ומה שנשאר ראו אור בהוצאת עם עובד וזכו להצלחה גדולה.
תרנגול כפרות הומחז והוסרט והוצג בטלוויזיה, ספרו מפריח היונים הוסרט וזכה להצלחה קולנועית. ספריו תורגמו לשפות זרות, ובהן ערבית במצרים ובעיראק, וזכו בפרסים ספרותיים.
 

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2000
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 47 עמ' מודפסים
פגישה עיוורת אלי עמיר
א
 
אני מאחרוני אנשי העסקים שמחרימים את גרמניה. עשיתי חניית ביניים בקופנהגן, ישבתי בבית־קפה ועיינתי בהרצאה שהיה עלי לשאת למחרת, בפני חברי המועדון המסחרי והתעשייתי השבדי. תיקנתי ומירקתי ושיננתי חלקים שלמים ממנה.
עתה, משידעתי כי אֶוָה תבוא לשמוע אותי, חשתי דריכות נעימה שממריצה את הדם. אישה מנומנמת שישבה מולי בבית־הקפה ושתתה בירה, עוררה את קנאתי: למה אסור לי לשתות, מה רע בבירה, לעזאזל? אני זקוק למשקה בטיסות וברכבות תחתיות ובבתי־המלון בחו״ל. אני מתקשה לישון מחמת הבדידות. המשקה עזר לי, גם הטלוויזיה, אם כי הסרטים הכחולים העמיקו את הבדידות עוד יותר. לא מזמן, אחרי שהתאוששתי מההתקף ונסעתי לווינה, נקלעתי למלון עתיק ומקסים עם ריח ישן של פעם. השטיחים, המרבדים והווילונות היו אדומים כולם והחלונות השקיפו על הגגות עם הצריחים האופייניים לעיר הקרה והמנוכרת. חזרתי למלון בשעת לילה מאוחרת, מוטרד ומתוח מקרב מוחות מסובך עם אנשי עסקים מצרפת. המחשבה כי למחרת עוד צפוי ההמשך, כולל סכום העסקה, הדידה שינה מעיני. הצרפתים לא היו נעימים, סירבו לדבר אנגלית, ואולצתי לדבר צרפתית שאינה רהוטה על לשוני. התייגעתי בהבנה ובדיבור במקום להתרכז בתוכני העסקה. זו היתה שיטתם להתיש אותי, ללחוץ עלי לסגור עניין ולסחוט תנאים טובים. לא ציפיתי שכך יתפתחו הדברים. הצטערתי שלא הבאתי את קרביץ, העורך־דין שלנו. העסקה הסתכמה בכמיליון דולר ואסור היה לי להפסיד אותה. היחסים בין גלאובך לביני היו מתוחים, ונדמה היה לי שהוא מחפש עילה להיפרע ממני ואולי אף לפרק את השותפות. הייתי מותש, נזקקתי לשינה טובה ולמישהי שתשכב לידי, תיגע בי, תחמם אותי. לא יכולתי לעבור את הלילה לבד. נכנסתי לבר. ליד הדלפק ישבה אישה עבה שרעמה של שיער שחור מכתרת את ראשה. התיישבתי לידה, והגנבתי מבט בזווית העין. לא רציתי לראותה ממש, פחדתי שהיא מכוערת, זקנה דוחה. היא עישנה ז׳יטאן, סיגריה שאהבתי, ושתתה קמפרי בסודה ולימון, וכל זאת בעיניים מושפלות, מבודדת עצמה מהסובבים אותה. הזמנתי שני קמפרי, אחד לה ואחד לי. היא שתתה בגמיעה אחת וטלטלה את ראשה בתנועה נואשת. לא החלפנו מילה, הייאוש לא זקוק למילים. הזמנתי עוד קמפרי, רשמתי על פתק את מספר חדרי, הנחתי ליד הכוס שלה והסתלקתי. התפשטתי ונכנסתי למיטה בגופייה ובתחתונים. למרות הקור לא לבשתי פיג׳מה, אני שונא פיג׳מות, הן מזכירות לי בגדי אסירים, גם אם היו עשויות משי יקר. לא נעלתי את דלת החדר, השארתי נורה דולקת בשירותים, ומהרווח שבין הדלת לרצפה הסתנן מעט אור כמו ממנורת לילה בחדרו של תינוק. חיכיתי וחיכיתי ועיני נעצמו מאליהן. רציתי לנעול את הדלת ולא היה לי כוח לקום. הדלת נפתחה, אלומת אור האירה את החדר והיא נכנסה. אברי גופי נמתחו באחת כמו נמסכו בהם חיים חדשים. היא התפשטה, נכנסה למקלחת ובאה למיטה. רציתי שתשכב ככה סתם לידי, מאז ההתקף לא ידעתי אישה, פחדתי. דברי הארגעה של הרופאים לחוד והמעשה לחוד. המשכתי לעצום את עיני, אבל חשתי את גופה השמן הגוהר עלי. היא נישקה אותי בפה גדוש ריח קמפרי וסיגריות. לרגע קט הדליקה את מנורת הלילה, ובזווית העין ראיתי את גב רגלה, מגוידת, צפופה ורידים כחולים ושחומים עשֵנים למראה. היא התהפכה עלי ומרחה את גופי בנשיקות רטובות. הזין לא הגיב, לעזאזל. היה לי חבר תימני, זיין מדופלם, שהיה אומר בטון מלא חשיבות, ״לזין יש היגיון משלו.״ היא ליטפה אותו והשתדלה להזקיפו והוא, בן־כלבה, נותר יהיר וישנוני. התביישתי. לא רציתי לפגוע בה, חלילה, והרי אני חיפשתי את קרבתה. חשתי את סומק האכזבה בפני. הייתי עייף מכדי להצטדק ולגונן על נשיותה והיא, בנואשות מעוררת רחמים, ניסתה שוב ושוב להחיות את הזין המת שלי. הצטרפתי לתחנוניה וביקשתי שיעניק לי מתת חסד אך הוא המשיך להסתתר בקונכייתו. עתה הרעיפה עליו מילים טובות באנגלית, צרפתית וגרמנית, הרבה גרמנית, שפע מלבב, והוא לא מגיב, כלום. פעם היה מזדקף כאשר רק הריח ניחוח אישה. אולי התרופות פגעו בו. אבל הקרדיולוג אמר שאין להן השפעה על היצר המיני.
כשפקחתי את עיני בבוקר, היא לא היתה. קמתי בבהלה, בדקתי את המגירה, את כיסי החליפה. הכול היה במקומו, לא נגעה בדבר. התגלחתי והתקלחתי במהירות וירדתי במדרגות הרחבות אל מבוא המלון. חיפשתי אותה בחדר האוכל, בפוּאיֶה, בפרוזדורים, והיא איננה.
במשך היום, במשא ומתן המפרך עם הצרפתים, הייתי קצר רוח, רציתי לסיים מהר ולחזור למלון. בלילה נכנסתי לבר ונשארתי שם עד אחרי חצות, והיא לא באה. עתה, בדרכי לשטוקהולם, שבתי והרהרתי באותה פגישה עיוורת, כמוה כפגישה הצפויה לי עם אֶוָה. כמעט שלושים שנה חלפו מאז. היא לא אזרה עוז לבוא לארץ, ואני עקפתי את שטוקהולם במסעותי התכופים לאירופה, ודווקא עכשיו, אחרי ההתקף והגירושים הצפויים, אני טס אליה, כמו שכחתי איך ביום קיץ בוער קמה ועזבה בלי שיכולתי להוציא הגה.
בשיחת הטלפון שבה הודעתי על בואי, סיפרה לי כי רוֹז, אמה, מאושפזת, אביה בבית־אבות ויציבותו הנפשית של בנה מתערערת. למה העמיסה עלי את פגעי המשפחה, האם רמזה לי לדחות את בואי, והלוא כל השנים הפצירה בי לבקר אותה. לפני הנחיתה התחרטתי על שהודעתי לה את פרטי הטיסה. עדיף היה להיפגש במלון, לא כאן, לעיני כול, אנו עלולים לעמוד זה מול זו כשני זרים. והנה היא מולי, זקופה וקורנת בנעלי עקב גבוהות שמתוכן מיתמרות רגליה דקיקות הקרסול, שוקיה הרזות המתמלאות ומתעבות אל הברכיים המחוטבות והירכיים הבולטות משהו. היא לבשה חצאית כתומה, צמודה לגופה, והחזיקה במעיל בידה כדי לא להסתיר את החזה והצוואר הארוך והדק כשל נשות מודליאני המפורסמות. אלוהים! כמעט לא השתנתה, ואני חששתי לפגוש קשישה שחוקה ומגוידת שאצטרך לחפש בה את הצעירה שאהבתי...