אלה שלמטה

1
 
"אני אומרת לך שזאת לא חיה. תשמע איך פָּלוֹמוֹ נובח. זה בטוח איזה נוצרי."
האשה נעצה את אישוניה באפלת הסיירה.
"ומה אם זה פֶדֶרָלים?"* השיב גבר שכרע על עקביו בפינה, בידו הימנית קערה ושלוש טורטיות מקופלות באחרת.
[*  חיילים שסרו למשמעתו של גנרל הוּאֶרטה, מי שהדיח את הנשיא הנבחר מַדֶרוֹ ורצח אותו.]
האשה לא השיבה לו; חושיה היו נתונים אל מחוץ לבקתה.
הלמות פרסות נשמעה משדה הטרשים הסמוך, ופלומו נבח ביתר זעם.
"ככה או ככה, כדאי שתתחבא, דֵמֶטְרִיוֹ."
הגבר לא התרגש וסיים לאכול; הוא קירב אליו כד, הרימו בשתי ידיו ושתה ממנו מים בלגימות גדולות. אחר־כך קם על רגליו.
"הרובה שלך מתחת למזרן," הגתה בקול חרישי.
החדר הקטן הואר בנר חֵלב. באחת הפינות היו זרוקים רתמת עול, מחרשה, סל נצרים וכלים חקלאיים נוספים. מן התקרה השתלשלו חבלים שהחזיקו תבנית ישנה של לבני חימר ששימשה מיטה, ועל שמיכות וסחבות דהויות ישן שם ילד.
דמטריו חגר את חגורת הכדורים למותניו והרים את הרובה. הוא היה גבוה, חסון, פניו אדמדמות ובלא חתימת זקן, לבוש חולצה ומכנסי כותנה לבנים, כובע קש רחב תיתורה לראשו וסנדלי עור כפריים לרגליו.
הוא יצא צעד אחר צעד, ונעלם בחשכה האטומה של הלילה.
פלומו, זועם כולו, ניתר מעל משוכת החצר. פתאום נשמעה ירייה, הכלב פלט יבבה חנוקה ולא נבח עוד.
כמה גברים רכובים על סוסים הגיעו, צועקים ומגדפים. שניים ירדו מן הסוסים ועוד אחד נשאר לשמור על הבהמות.
"נשים, משהו לאכול! ביצים, חלב, שעועית, מה שיש לכם, כי אנחנו מתים פה ברעב!"
"הסְיֵירָה הארורה הזאת! רק השטן לא היה הולך כאן לאיבוד!"
"היה הולך לאיבוד, סמָל, אם היה שיכור כמוך."
אחד ענד תגי קצונה על הכתפיים, לאחר היו פסים אדומים בשולי שרווליו.
"איפה אנחנו נמצאים, זקנה? אבל בחיי... הבית הזה ריק?"
"אם ככה מה זה האור הזה? והפַספוּס הזה פה? אשה, אנחנו רוצים ארוחת ערב, ומהר! את יוצאת או שאת רוצה שנוציא אותך?"
"רשעים, הרגתם לי את הכלב! מה הוא כבר עשה לכם, פלומו המסכן שלי?"
האשה נכנסה וגררה את הכלב, שהיה לבן מאוד ושמן מאוד, עיניו כבר ריקות וגופו רופס.
"תראה איזה לחיים אדומות, סמל...! נשמה שלי, אל תכעסי, אני נשבע שאני אעשה לך מהבית שובך יונים. אבל בחיי אלוהים...!
 
אל תביטי בי בזעם,
די לכעסייך,
הביטי בי בנועם,
רק אַת מְאור עינַי -"
 
סיים הקצין את דבריו, נושא קולו בשיר רווי אַגוּאַרְדְיֶינְטֶה.*
[*  יי"ש, "מי אש". שם גנרי בעולם ההיספני למשקאות אלכוהוליים שונים.]
"גברת, איך קוראים לחווה הקטנה הזאת?" שאל הסמל.
"לימון," השיבה האשה בזעף, נושפת בגחלים שבאח ומוסיפה גזרי עץ.
"אז פה זה לימון? האדמה של דמטריו מָסִיאַס המפורסם! שמעת, אדוני הסגן? אנחנו בלימון."
"בלימון? טוב, אני, מה אכפת לי? אתה יודע, סמל, אם אני צריך ללכת לגיהינום, אין כמו עכשיו, כשאני רוכב על סוס טוב. אבל תראה איזה לחיים יש לה, לשחרחורת! תפוחים לנעוץ בהם שיניים!"
"את בטח מכירה את הפושע הזה, גברת. ישבתי איתו בכלא אֶסְקוֹבֵּדוֹ."
"סמל, תביא לי בקבוק טקילה. החלטתי להעביר את הלילה בחברתה הנעימה של השחרחורת הזאת. הקולונל? מה אתה מדבר איתי על הקולונל עכשיו? שילך להזדיין הקולונל... ואם הוא יתעצבן, אני מה אכפת לי. קדימה, סמל, תגיד לרב־טוראי שיוריד את האוכפים מהסוסים וייתן להם משהו לאכול. אני נשאר כאן. תשמעי, חתולונת, תשאירי לסמל שלי לטגן את הביצים ולחמם את הטורטיות. ואת, תבואי אלי לפה. תראי את הארנק הזה, מלא שטרות, והכל רק בשבילך. ככה בא לי. תארי לך! אני קצת שיכור, בגלל זה הקול שלי קצת צרוד, כאילו השארתי חצי גרון בגְוואדָלָחָרָה, ואת החצי השני ירקתי בדרך! אבל מה זה חשוב? ככה בא לי. סמל, הבקבוק שלי, מה עם הבקבוק טקילה שלי? חמודה, את רחוקה מדי. בואי תתקרבי ותשתי משהו. מה זאת אומרת לא? את מפחדת מ... הבעל שלך או משהו כזה? אם הוא מתחבא באיזה חור, תגידי לו שיֵצא. אני מה אכפת לי! תהיי בטוחה שעכברושים לא מפריעים לי."
צללית לבנה מילאה פתאום את הפתח החשוך של הדלת.
"דמטריו מסיאס!" קרא הסמל מבועת ונסוג כמה צעדים לאחור.
הקצין התרומם על רגליו ונאלם דום, קפוא כפסל.
"תהרוג אותם!" קראה האשה בגרון ניחר.
"אה, תסלח לי, חבר! לא ידעתי... אבל יש לי כבוד לאנשים אמיצים באמת."
דמטריו עמד והביט בהם. חיוך יהיר ומלא בוז קימט את פניו.
"ולא רק שיש לי כבוד אליהם, אני גם אוהב אותם. הנה, אני מושיט לך יד של ידיד. בסדר, דמטריו מסיאס, אתה מזלזל בי ולא רוצה ללחוץ לי את היד, זה בגלל שאתה לא מכיר אותי, זה בגלל שאתה רואה אותי ככה בתפקיד הדפוק והעלוב הזה, אבל מה אתה רוצה, חבר! הבן־אדם עני ויש לו משפחה גדולה לפרנס! סמל, בוא נלך, אני תמיד מכבד בית של בן־אדם אמיץ, של גבר אמיתי."
ברגע שנעלמו חיבקה האשה את דמטריו בחוזקה. "שתשמור האמא הקדושה מחַלְפָּה! איזה פחד! חשבתי שבך הם ירו!"
"תלכי מייד לבית של אבי," אמר דמטריו.
היא רצתה לעכב אותו. התחננה, בכתה. אבל הוא הדף אותה מעליו בעדינות וענה בנימה קודרת: "יש לי הרגשה שתכף הם יבואו כולם יחד."
"למה לא הרגת אותם?"
"כנראה שעוד לא הגיע הזמן שלהם!"
הם יצאו יחד. היא עם הילד בזרועותיה.
ובפתח הבית נפרדו והלכו בכיוונים מנוגדים.
הירח מילא את ההר בצללים עמומים.
בכל צוק ובכל אלון המשיך דמטריו לראות את צדודיתה המיוסרת של אשה הנושאת את ילדהּ בזרועותיה.
לאחר שעות רבות של טיפוס במעלה ההר הסב את מבטו, ובעומק הקניון, ליד הנהר, עלו להבות גדולות.
ביתו בער.