לא תקין רומנטית

אליענה ארז צעדה בשעת בוקר מוקדמת לתוך חצר בית-הספר התיכון שהיה מרכז חייה, הופכת בינה לבין עצמה במחשבה שהחיים עשו לה בית-ספר. המחשבה הייתה מוּכּרת לה, אם כי בדרך-כלל היא השתדלה לחמוק מפניה, שכן ראתה בה אויבת מסוכנת העלולה לגרום לה לראות בשנות החיים שעוד נותרו לה שארית חסרת טעם. אלא שכעת, בעודה חולפת במסדרונות הארוכים הרוחשים תלמידים, צוללת אל תוך דכדוך פתאומי, מוּכּר גם הוא, לא נותר במחשבה שום איום. שארית חייה נראתה לה ממילא כמעמסה בלתי נסבלת שאין ברצונה לשאת. וכך חלפו להן לאיטן שעות הבוקר עד שהבחינה בדמותו של המנהל מגיחה בצהרי היום מאחת הכיתות. הדמיון בין מראה המנהל לבין מראה בעלה שנהרג במלחמת יום הכיפורים גרם לה לטעות לרגע ולחשוב שהיא רואה לפניה את עמי ארז ולא את אורי שלח. חזיון התעתועים הציב מולה את האמת - רוחו של עמי תובעת ממנה להמשיך לחיות בכל כוחה. דמותו מבקשת לשרוד בזיכרונה עוד שנים ארוכות.
הכל היו מודעים לכך שלאליענה יש חולשה לאורי שלח, מנהל בית-הספר, ואליענה עצמה ידעה שהכל מודעים לחולשתה. בכל פעם שהביטה בו מילא את ליבה חשש שמא אנשים אחרים מבחינים בשינוי המתחולל בפניה. היא תיעבה את החשש הזה. הוא הזכיר לה שכל חייה הבוגרים מתייחס הדימוי העצמי שלה לתדמיתה הפומבית כמעריץ מושבע, ומחקה בדייקנות מעוררת תימהון את תנועותיה. לעיתים, כאשר החשש הזה מילא את ליבה, הייתה מניעה את ראשה במהירות מצד לצד וממלמלת לעצמה, "איזה אפסית אני... איזה אפסית... למה תמיד איכפת לי מה חושבים עלי? למה לכל הרוחות אני לא יכולה להשתחרר מהחולשה הזאת... איך אני לא קולטת שהיא דופקת לי את החיים?" אבל בשל הדכדוך הפתאומי שתקף אותה באותו בוקר התרחבה כנראה המחלוקת בינה לבין עצמה, והיא הפנתה עורף לשאלה שהטרידה אותה לדעתה הרבה יותר מהנחוץ: מה יחשבו עליה.
"אני לא חושבת שאנחנו צריכים לראות בחומרה רבה כל-כך את מה שהתלמידים עשו בשבוע שעבר לדליה. אז מה אם הם יצאו מהכיתה? זאת הייתה הדרך שלהם למחות על כך שהיא פירשה בצורה שטחית, לדעתם, את סיפור יציאת בני ישראל ממצרים," אמרה אליענה בקול רם וגבוה מייד עם היכנסה לחדר המורים, מפנה את דבריה לכל מי שהיה שם באותה שעה. "יש במעשה הזה שלהם גם לא מעט נקודות אור... הוא לפחות מעיד על הרצינות שבה הם מתייחסים לחומר הנלמד." ולאחר שמבטי המורים פנו אליה בזעם, הם חיפשו מייד משהו אחר להיאחז בו. כמה מהם הושפלו אל רצפת הפרקט החומה של חדר המורים, אחרים השקיפו אל תמונותיהם הגדולות של הרצל ובן גוריון התלויות זו לנוכח זו על הקירות הלבנים, והיו גם כאלה ששוטטו במבוכה על פני השולחן השחור והכבד שתרמו לבית-הספר הוריו של התלמיד מני פדרמן שהיה מסולק מבית-הספר אלמלא עשו זאת. אך כולם, בלי יוצא מן הכלל, פנו לבסוף אל התודעה של משרד החינוך, שניצבה בלב חדר המורים כאבן ענקית שאין לה הופכין.
התודעה הזאת שימשה למורים כדור הרגעה. כאשר התעורר בליבם החשש שמא עשו מעשה לא ראוי מבחינה חינוכית, בלעו מוחותיהם בשקיקה את המקרים הרבים שבהם העניק משרד החינוך גיבוי מלא לפעולותיהם - פעולות שהעין, כל עין, ואפילו עין שאינה מזוינת בשום אמצעי עזר מוסרי, הבחינה בקלות בכתמי הריקבון שפשו בהן. אבל היו מקרים שהתודעה הזאת שימשה כרובה ציד המופנה נגדם: כאשר הגה אחד המורים תוכנית יצירתית המבקשת לשאת את מחשבותיהם של התלמידים על כנפי הדמיון, הייתה התודעה הזאת יורה בה, והתוכנית הייתה נופלת על קרקע המציאות כציפור שהפכה לאבן. ועכשיו הייתה התודעה של משרד החינוך הרובה והקליע גם יחד. אליענה ארז הבינה את זה. היא הכניסה את קלסריה השחורים העבים ואת כוכבים בחוץ לתוך התיק השחור שבתה קנתה לה לפני שבוע ליום-הולדתה החמישים ושלושה כאילו היא מכניסה לתוכו את הטעם המרכזי לחייה, הסירה פזורת נפש את משקפי הקריאה מעיניה, תלתה אותם על דש חולצתה וסיננה לעצמה בזעם, "לא מעט נקודות אור? לא מעט? אור אחד ענקי יש במה שהם עשו לדליה... אור יקרות, נהרה... המורים פה לא מגיעים לקרסוליים של הילדים האלה..." וכך, ממלמלת חרישית מתחת לאפה, יצאה אליענה מחדר המורים תוך שאצבעותיה לופתות בזעם את עט הבלוגרף האדום שבאמצעותו אביה, איש החינוך האגדי אברהם פומרנץ, העלה בסוף שנות הארבעים על הכתב את רשמיו מרשת החינוך שנבנתה ביישוב היהודי בארץ-ישראל.
הדיו נזל מהעט, והזיכרון היקר האצור בה הכתים את כף ידה ונפשה של אליענה. היא פנתה לשירותים לקרצף את אצבעותיה ולמחות את הדמעות שנקוו בזוויות עיניה. לאחר מכן זקפה את גופה הגבעולי, עמדה כמה רגעים עצומת עיניים, התיישבה על האסלה, ובעודה משתינה סקרה בתשומת לב את חדר השירותים המוכר לה כל-כך - את המראות המעוגלות התלויות בו, אחת מכל צד, את הזרזיף הקבוע שניגר, טיפה אחר טיפה, מפיית הברז המכוונת אל הכיור המצוחצח, את הקירות הבוהקים מול עיניה, את האהיל הלבן והיציב התלוי מעליה והרצפות הרבועות החומות שמתחת לרגליה - ואמרה לעצמה שהניקיון המוקפד הזה הוא כנראה עדות ללכלוך הרב הממלא את חדרי הלב של קברניטי משרד החינוך. אך כאשר הורידה את המים, פרפרה המחשבה באסלה עד שטבעה.
למחרת התיישב זכרו של יום האתמול בחדר המורים. המורים לא התחככו בו. הם ביקשו לראות בו חסר בית מטריד שפלש למקום עבודתם, ואילו הוא מצידו ידע שהם הבתים היחידים שבהם יוכל להתגורר. ככל שהגיפו בפניו את חלונות מוחותיהם, כך נקש עליהם חזק יותר בפרקי אצבעותיו. הוא לא איפשר לשיכחה להתרווח שם על חשבונו. לעיתים קרובות מעניק הזיכרון לשיכחה את הזכות לשבת לה במוח בנחת, עד שייתקף בתשוקה לממש את בעלותו ויסלק אותה משם בכוח, אבל הפעם אפילו את המנוחה הזמנית הזאת לא התיר לה, וכל אימת שהשיכחה החליקה את קפלי מוחותיהם של המורים כאילו היו סדינים שראוי להציע בהם את מיטתה, מיהר הזיכרון לתפוס את מקומה, והמורים המופתעים נאלצו לשלוח יד עצבנית ולנסות, בלי הצלחה, לנפנף אותו מראשיהם. רק ליום אחד. למחרת הוא כבר הפך מבחינתם להיסטוריה תפלה, והם שבו להתמקד בתוכניות הלימוד העבשות של משרד החינוך.
תלמיד י"ב 1, מתן דיאמנט, בעל השיער האדמוני הארוך והחלק, קיבל את המציאות הזאת בהכנעה. הוא כבר ידע שמערכת החינוך טובעת. הוא כבר הבין שמערכת החינוך זקוקה לחינוך המערכת. אבל הוא גם ידע שאין בכוחו שלו לנער אותה. במקום מחשבות על תיקון עולם הוא הגה יותר ויותר בלהקת 'אטמוספירה', שאותה הקים עם חבריו לפני יותר משלוש שנים, וכאשר עשה את דרכו מבית-הספר הממוקם ברחוב הירקון בואכה שדרות נורדאו לעבר ביתו שברחוב גורדון, משתרך באיטיות, מעדיף כהרגלו להעניק למתנהל בראשו, ולא לגפיו, את זכות הקדימה, אמר לחברו דניאל, שכונה בפי כל "לחיים" על שום לחייו התפוחות: "נכון שאני לא סגור על עצמי עד הסוף בעניין של הלהקה. נכון שאני לא בטוח שאני הכי מוכשר מוזיקלית ולפעמים אני מתבאס רצח מזה שאני מנגן רק בסדר בפסנתר וסביר בגיטרה במקום לדעת לנגן פצצה בכלי אחד... אבל אתה יודע מה, אחי? גם אם אני הכי מוכשר וגם אם אני לא מוכשר בכלל, זה ישתלם לי שיש לי להקה. טוב, אם אני מוכשר זה ברור... כאילו ברור. אבל גם אם אני לא מוכשר... בעצם יכול להיות שאם אני לא מוכשר זה אפילו יותר שווה. אני לא יודע איך להסביר לך את זה, דני. זה נשמע אבסורדי אבל זה רק כאילו אבסורדיות... יש משהו עמוק כזה במי שמתעסק דווקא בתחום שהוא לא בטוח שהוא מוכשר בו. תמיד יש את הדיבור הזה שההצלחה מסחררת? אז אני אומר לך שמה שמסחרר זה הכישרון... והוא לא רק מסחרר אותך הוא גם מסרס אותך, מסרס את היכולת לראות דברים בצורה אמיתית... אם יש לך כישרון רציני, נדמה לך שקיבלת מתנה, אבל בעצם יש מצב שזאת קללה, כי עד שלא תוציא מהכישרון שלך את המקסימום אתה לא תירגע. אתה כל הזמן חי עם רעש כזה שאתה חייב להשתיק אותו, וככה אתה מפספס את ההסתכלות הנקייה והשקטה על העולם... ושנינו יודעים שבאורגינל ההתבוננות הזאת היא ההנאה הכי גדולה שיש בחיים, הדבר הכי בן זונה שיש בחיים. וזה מה שיש לי בלהקה, אחי... אבל..." הוא עצר פתאום, "אבל..." הוא שוב עצר, מחפש את מבטו של דניאל, "אבל אם אדע בוודאות שאני לא מוכשר, אז אני לא בטוח שאני אמשיך עם הלהקה... אתה יודע, אחי, כבר למדנו שיש פער גדול בין זה שיש לנו תובנה על משהו לבין לחיות על-פי התובנה הזאת... אנחנו לא ילדים. כבר ראינו את המבוגרים."
הייתה לו הרגשה שהמוזיקה של 'אטמוספירה' משמיעה את המנגינה העמוקה ביותר של אישיותו. או לפחות שהסגנונות המוזיקליים המגוונים שלה - רוק מהיר ומלא עוצמה, בלדות מלאות רגש, גל חדש מלנכולי עם התפרצויות של פאנק מוטרף או של מטאל, מוזיקה אלקטרונית מדויקת - משמיעים את הצלילים השונים שמהם היא מורכבת. מצד שני הוא ידע שהסגנונות השונים האלה הם לא יותר משלבים בחיפושי הדרך של הלהקה, ואילו האישיות שלו כבר פחות או יותר מגובשת. על-כל-פנים יחסית לנער בן קצת יותר משבע-עשרה. הוא ידע תמיד שהוא צריך להיות הגיטריסט - "פה אני נכנס עם הגיטרה... זה קטע בן זונה, ולמדתי לנגן אותו סוף-סוף..." - אם כי היה איזה רגע שהוא התלבט בין גיטרת הפנדר הצהובה-כחולה שלו לבין הבכשטיין כנף. למזלו הוא תפס די מהר שהלהקה תישמע הרבה יותר טוב אם אוהד אקסלרוד, עמיתו ללהקה בעל הפנים המחוטטות, ינגן על הפסנתר, והידיעה הזאת ריסנה את תשוקתו העזה לנגן עליו בעצמו. האני העליון שלו פרט על מנענעי התשוקה שלו עד שזו דממה לחלוטין לא השמיעה עוד שום צליל.
אבל הייתה תשוקה אחת שהוא לא הצליח להתמודד איתה אפילו למראית עין: כוח הרצון שלו התמוסס לגמרי לנוכח שוקולד. כשהיו מציעים לו שוקולד היה שוכח את סוכרת הנעורים שלו, ורק כשהשוקולד נעלם במורד גרונו היה נזכר בה בבעתה, משתדל להגיע מהר ככל האפשר למחט שלו, לדקור בה את אצבעו על-מנת לבדוק את רמת הסוכר בדמו, ואחר-כך לדקור בעט האינסולין שלו את בטנו דקירה ארוכה ומרגיעה. כך בדיוק קרה למחרת, כחודשיים אחרי תחילת שנת הלימודים: בתום השיעור בהיסטוריה הוא קנה חפיסת שוקולד במזנון של עמנואל ובלע אותה אחוז תזזית, מנסה למחוק במהירות את תגובתו של המורה לשאלתו על השפעתה של השואה על האידיאולוגיה הציונית - "מתן, מה שאתה שואל שייך כבר לתחום אחר, זה לא קשור למה ששואלים בבגרות" - ולאחר שסיים לאכול את כולה מיהר להגיע למזרק ולעט האינסולין שהיו מונחים דרך קבע בתאו הפרטי בקומה השנייה של בית-הספר, דקר את עצמו פעמיים, ישב על הרצפה כשגבו צמוד לקיר ורגליו מקופלות ולחש לעצמו, "סבבה, אבל השוקולד הזה עוד יהרוג אותי... אני עוד אמות בבית-ספר המזוין הזה... אני חייב, אבל חייב לדחות קצת את השירות הצבאי, לפחות בקטנה... לנסוע קצת, לראות הופעות, להיות קצת חופשי בתקופה הזו שבין בית-ספר לצבא... אין מצב שאני מתגייס מייד אחרי הלימודים..." ופתאום הוא תפס שהצבא הוא האיום היחיד שמעורר באמת את מחשבתו לחרוג ממסלוליה הקבועים ולהפגין יצירתיות. הוא לא רצה לדחות את השירות באמצעי שאחדים מחבריו לבית-הספר 'אחוות ישראל' תיכננו להשתמש בו, כלומר להציג את עצמו כחולה נפש לפני הקב"ן. הוא גם לא רצה להמתיק את דחיית השירות שלו על-ידי הסוכרת. יתרה מזאת, היה לו צורך לחדד את העובדה שאין קשר בין בקשת הדחייה שלו לבין מצבו הבריאותי, משום שהוא לא רצה לבטל מראש את האפשרות שישרת כחייל קרבי. לשם כך ארב באוזניים כרויות לכל רסיס מידע שזלג כמו טיפת רוק בלתי נשלטת מפיותיהם של הקצינות והקצינים מגוהצי המדים שהופיעו מדי פעם בפעם בבית-הספר להרצות בפני תלמידי הכיתות הגבוהות על הצפוי להם במהלך השירות הצבאי: הוא ידע שהמידע הזה לא יגיע אליו בשום דרך אחרת - גם לא דרך אליענה ארז, שהרבתה לשוחח עם התלמידים על הצבא....