חשד

1
 
לפעמים ההחלטה הכי קטנה יכולה לשנות את החיים לתמיד.
שומר הראש של אברהם לינקולן מחליט להישאר לעוד משקה בבר שבתיאטרון פורד במהלך ההפסקה.
הנהג של הארכידוכס טועה בפנייה בסרייבו מפני שהוא מסרב לבקש הוראות הגעה. (גברים, הא?)
אתה שומע סוף כל סוף בקולו של הגיס החכמולוג שלך ומשקיע את כל הונך אצל מישהו בשם ברני מיידוף. תשואה מובטחת, אחי. אין מה לחשוב בכלל.
עריצות ההחלטות הקטנות, כך כינה את זה מישהו פעם. גלגלי ההיסטוריה מסתובבים על צירים קטנים.
הסיוט של דני גוּדמן התחיל בלחיצת יד מהירה ובחיוך ידידותי.
 
בכל פעם שדני נסע ללַיימֶן אָקָדֶמִי, בית הספר הפרטי שבתו למדה בו, הוא לא היה יכול להימנע ממחשבה על אחוזת וֵיין, הטירה המפוארת על יד גותהם סיטי שבה מתגורר באטמן כבּרוּס וֵיין. הלוואי שהיה נוהג בבאטמוביל ולא בהונדה אקורד משנת 1997.
ליימן אקדמי היה בית הספר הפרטי לבנות היוקרתי ביותר בבוסטון, ורוב כלי הרכב האחרים בטור הממתינים לאיסוף היו רכבי שטח יוקרתיים ובוהקים: רֵיינג' רוֹבֵר, או מרצדס בנץ, או לנד קרוזר. אבל היום תיחסך מאָבִּי ההשפלה הפומבית של מראה ההונדה, כי אביה הקדים והגיע עשרים דקות לפני שעת האיסוף של אחר הצהריים. היתה לו פגישה עם מנהלת חטיבת התיכון, טינסְלי תוֹרנטוֹן, שכולם כינו אותה לָלִי.
לָלִי. לא פלא שהמקום עורר בדני אי־נוחות.
הוא חנה במגרש הצדדי שנועד למורים, מקום שבו ההונדה הישנה והחבוטה שלו לא נראתה חריגה כל כך.
 
משרדה של מנהלת חטיבת התיכון היה בקצה מסדרון ארוך, ליד משרדו של מנהל בית הספר ומשרד הרישום והקבלה שהיה יכול גם להיקרא משרד הרישום והדחייה. כדי להתקבל לליימן כדאי שתכיר מישהו חשוב - כמה וכמה חשובים - או שתהיה לך היכולת לכתוב צ'ק שמן כל כך, שיהיה אפשר להקים באמצעותו ספרייה חדשה. לדני היה מזל: אחד התורמים לקרן שאשתו המנוחה שרה עבדה בה היה במקרה גם יושב ראש חבר הנאמנים של ליימן.
לָלִי תורנטון קיבלה את פניו בארשת פנים מודאגת, הכניסה אותו למשרדה הגדול הספון עץ אלון ותפסה את ידו בשתי ידיה. שערה האפור־סגלגל היה אסוף בסרט קטיפה שחור. היא היתה לבושה בסוודר שחור בעל צווארון גולף, ענדה מחרוזת פנינים כפולה והדיפה בושם בריח פרחוני עז של סבון אסלה. האדיבות הקטלנית ששידרה תמיד הזכירה לדני את מנהלת בית הספר היוקרתי לבנות שכמה שנים קודם לכן ירתה ברופא הדיאטן.
"הכול בסדר עם אבּי בבית?" שאלה בדאגה חרישית. היא התיישבה בכיסא בְּרוֹקָד נמוך ודני התיישב על הספה שעמדה בניצב אליה.
"אה, כן, היא - בסדר גמור." הוא בלע רוק בכוח.
"בטח קשה לה כל כך."
הוא הנהן. "אבל את יודעת, אבּי ילדה חזקה."
"לאבד אמא בגילה. איזה דבר נורא."
דני הנהן. היא בוודאי עברה עכשיו על התיק. "יש לי שאלה קטנה בקשר לטיול לאיטליה," הוא אמר.
פניה אורו. "זאת חוויה עמוקה כל כך," היא אמרה. "אתה תראה. הטיול הזה משנה אותן. הן חוזרות אחרות לגמרי - מוּדעות יותר לעולם, מעריכות יותר תרבויות שונות, וגם, ובכן, הוא פשוט מפרק את כל החבורות האלה, את כל המתחים האוויליים האלה בין הבנות. הייתי אפילו אומרת שזאת חוויה מכוננת. אבּי - רגע, היא נוסעת, נכון?"
"טוב, את מבינה, זאת השאלה."
"היא מוכרחה. היא פשוט מוכרחה. זה טיול של פעם בחיים."
הוא הספיג את כפות ידיו הלחות בברכי מכנסי החליפה שלו. "כן, אני יודע, שמעתי... אבל אבּי - כאילו, את יודעת כמה אידיאליסטיות יכולות להיות בנות בגיל הזה. היא כאילו חוששת שלכמה מהחברות שלה לכיתה אולי יהיה קשה להצטרף."
"קשה?"
"החמשת אלפים דולר, אני מתכוון. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו סכום כזה, ואת מבינה, זה מטריד אותה." דני ניסה להישמע אדיש. כאילו הוא איל הון בעל קרן גידור ומצפון חברתי, ולא סופר שהמקדמה שקיבל על ספרו האחרון אזלה כבר לפני חודשים.
היה ברור שללי לא יודעת שהוא מפגר כבר יותר מחודש בתשלום שכר הלימוד לסמסטר. לא היה לו מושג איך יוכל בכלל להשיג את הכסף - שלא לדבר על תוספת של חמשת אלפים דולר למסע לאיטליה. ליימן קיבל תרומות בסכום גבוה יותר מכל בית ספר פרטי בארצות הברית. הוא היה די בטוח שבית הספר יחזיק מעמד עוד קצת בלי שישה־עשר אלף הדולר העלובים שלו.
הוא דמיין לעצמו את תשובתה: מה זאת אומרת, התשלום הזה של חמשת אלפים הדולר הוא רק הצעה, רק המלצה. ברור שמוותרים עליו אם משפחה כלשהי מתקשה לשלם אותו.
הוא חש בטיפת זיעה יחידה הזולגת מאחורי אוזנו השמאלית וממשיכה במורד צווארו אל מתחת לצווארון החולצה שלו.
"זה כל כך מתחשב מצדה! אז תגיד לאבּי שאם מישהי מהחברות שלה לא מתכוונת לנסוע לאיטליה בגלל הכסף, ההורים שלה צריכים להגיד משהו לליאה וינוקור מיד. יש לנו מלגות לבנות מיעוטים שהן תלמידות טובות."
"כמובן." הוא בא הנה כדי לנסות להשיג איזה סידור שיוכל לאפשר לאבּי לנסוע לאיטליה. אולי הנחה רצינית. הלוואה. משהו. מלגה לבנות מיעוטים לא ממש עזרה. המיעוט היחיד שאבּי גודמן, בלונדינית כחולת עיניים, השתייכה אליו בבית הספר הזה היה בנות־שלהורים־שלהן־אין־בית־קיץ. "את מבינה, אני תוהה אם זה לא עשוי להיות קשה גם להורים אחרים - לא בני מיעוטים, אלא, כאילו, אנשים לא מאוד עשירים. לשלם סכום כזה, נוסף על כל השאר."
"אני בספק אם רוב ההורים בליימן יתייחסו לזה כאל קושי. הרי בסופו של דבר, אף אחת לא חייבת לנסוע לאיטליה."
בחיוך צונן של משכונאי היא אמרה, "רצית עוד משהו?"