קצה הכדור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קצה הכדור
הוספה למועדפים

קצה הכדור

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

רמה לוסקי

רמה דעואל-לוסקי היא ילידת חיפה. את שנות ילדותה ונעוריה עשתה בעיקר בטורקיה, באפריקה ובארצות-הברית. בוגרת החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב. כתבה במוסף 'הארץ' על אמנות יחד עם חיים דעואל-לוסקי. ריכזה את האגודה למען נפגעות תקיפה מינית, וכיום פעילה חברתית בארגוני נשים ובארגונים פוליטיים. חיה בתל-אביב, אם לבת ובן.

תקציר

ארבעת פרקי "קצה הכדור" עוקבים אחר אותה דמות בתחנות שונות בחייה: ילדה רכה הנוסעת עם הוריה לשהות ארוכה באפריקה ומוצאת את עצמה במוקד של עלילת מסתורין לילית, צעירה הנוסעת עם בעלה המוזיקאי לעיר צפון-אמריקאית קפואה ומתאהבת שם בגבר זר ורב-קסם הסובל ממחלה נדירה, ואם המתגוררת בתל-אביב ומנסה להתגונן או לגונן על ילדיה מפני האלימות הרוחשת סביבם. בכל התחנות הללו נקלעת גיבורת הספר לסתירה בין סבילות עמוקה לבין צורך עז לפעול, ובין מרחב נפשי פרטי כמעט לחלוטין לבין רגישות דקה וחדה שפוערת אותה אל העולם. רמה לוסקי כותבת ספרות טעונה, חזקה, אינטנסיבית מאוד. העברית שלה רוחשת יופי נדיר ומתח חריף, המשקפים בנאמנות מפתיעה את העוצמות הרגשיות והמורכבות הקיומית שגיבורת הספר מתמודדת עימן, ואת המימד המסתורי, הטקסי והרה הגורל של חיי היומיום. כל אחד מהסיפורים הוא תיעוד של רגע מכריע שבו שיווי המשקל של החיים אובד, ושל המאמץ האדיר שנדרש על-מנת להשיב אותו ולשוב אליו.

פרק ראשון

פורים
 
א.
 
כאן מתחיל האור, מתפרץ בחמש לפנות בוקר בגשם דק וקנטרני המוֹעד צהבהב מלמעלה. הסתיים ליל האינסוף, שצמצם אותי כקמט דק בסדין אל תוך ליקוי שינה כרוני. אני מניפה מעלי את משמרת המחוגים הכבדים ויורדת מהמיטה. הבית הסתור מתפענח מולי בכותרות אירועי האתמול. מסלולי גופם המיניאטורי של הילדים נפרשים בחלליו, ועלילות החיות בין הפנים והחוץ מתחוורות שוב עם בוקר. מסכתות היום נעמדות נכונות, שעה אחר שעה לכל שעות הערוּת הבאות.
לא אובדן השינה המותירה את העולם ללא חשש, אלא נדיבותה המתמתחת של ההתעוררות שאבדה, תמונה אחר תמונה, סרט ההיכרות העצמית שנקרע: אני גרה כאן, אני האמא. או: אנחנו גרים כאן, אני האמא שלהם, עלי לומר לעצמי.
 
אני יוצאת למסדרון המוביל לחדר הילדים בנתיב שהוטבע ביומיומם. המעברים החדים מעוררים סחרחורת קלה. הרצפה קרה מתחת לכפות רגלי החשופות. אני עוקבת אחר אבקת זהב שנשפכה מקופסת האיפור ומובילה פתלתלה לחדרם. החתולה עוברת עסוקה ומנותקת, דורכת בניצוצות, והם רצים אחריה, בקצב פסיעותיה, אל חדר המגורים.
 
* * *
 
בינתיים כולם ישנים. בעוד רגע ריצוד הצלילים שנשמרו בדממת הבית הישן יקום לתחייה בשברי קולות, דפיקות במדרגות, המהומי השכן אל מול המראה, רחיפת פרוותו של הכלב, היגדי הציווי של התאומה.
אני חוזרת לחדרי ומסיטה את הווילון. אורות הרחוב כבים. מהחלונות הפתוחים חודרת התסיסה הלחה שבאה ממערב, מהים החבוי מעבר לבניינים, וממליחה את הזרועות. הכל מוכן, פרוש על הכורסאות: הבגדים, האביזרים, הנעליים.
מעבר לחזותו הנמה וחולמת של הבית מסתתרת ערות אדוקה. מעבר לתאורה האחידה מסתתרת אפלה מקומית. מעבר לגשם התעשייתי ונשימת החורף מסתתר החום. החום הרטוב של חג פורים.
 
א.
 
כאן מתחיל האור, מתפרץ בחמש לפנות בוקר בגשם דק וקנטרני המוֹעד צהבהב מלמעלה. הסתיים ליל האינסוף, שצמצם אותי כקמט דק בסדין אל תוך ליקוי שינה כרוני. אני מניפה מעלי את משמרת המחוגים הכבדים ויורדת מהמיטה. הבית הסתור מתפענח מולי בכותרות אירועי האתמול. מסלולי גופם המיניאטורי של הילדים נפרשים בחלליו, ועלילות החיות בין הפנים והחוץ מתחוורות שוב עם בוקר. מסכתות היום נעמדות נכונות, שעה אחר שעה לכל שעות הערוּת הבאות.
לא אובדן השינה המותירה את העולם ללא חשש, אלא נדיבותה המתמתחת של ההתעוררות שאבדה, תמונה אחר תמונה, סרט ההיכרות העצמית שנקרע: אני גרה כאן, אני האמא. או: אנחנו גרים כאן, אני האמא שלהם, עלי לומר לעצמי.
 
אני יוצאת למסדרון המוביל לחדר הילדים בנתיב שהוטבע ביומיומם. המעברים החדים מעוררים סחרחורת קלה. הרצפה קרה מתחת לכפות רגלי החשופות. אני עוקבת אחר אבקת זהב שנשפכה מקופסת האיפור ומובילה פתלתלה לחדרם. החתולה עוברת עסוקה ומנותקת, דורכת בניצוצות, והם רצים אחריה, בקצב פסיעותיה, אל חדר המגורים.
 
* * *
 
בינתיים כולם ישנים. בעוד רגע ריצוד הצלילים שנשמרו בדממת הבית הישן יקום לתחייה בשברי קולות, דפיקות במדרגות, המהומי השכן אל מול המראה, רחיפת פרוותו של הכלב, היגדי הציווי של התאומה.
אני חוזרת לחדרי ומסיטה את הווילון. אורות הרחוב כבים. מהחלונות הפתוחים חודרת התסיסה הלחה שבאה ממערב, מהים החבוי מעבר לבניינים, וממליחה את הזרועות. הכל מוכן, פרוש על הכורסאות: הבגדים, האביזרים, הנעליים.
מעבר לחזותו הנמה וחולמת של הבית מסתתרת ערות אדוקה. מעבר לתאורה האחידה מסתתרת אפלה מקומית. מעבר לגשם התעשייתי ונשימת החורף מסתתר החום. החום הרטוב של חג פורים.

רמה לוסקי

רמה דעואל-לוסקי היא ילידת חיפה. את שנות ילדותה ונעוריה עשתה בעיקר בטורקיה, באפריקה ובארצות-הברית. בוגרת החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב. כתבה במוסף 'הארץ' על אמנות יחד עם חיים דעואל-לוסקי. ריכזה את האגודה למען נפגעות תקיפה מינית, וכיום פעילה חברתית בארגוני נשים ובארגונים פוליטיים. חיה בתל-אביב, אם לבת ובן.

עוד על הספר

קצה הכדור רמה לוסקי

פורים
 
א.
 
כאן מתחיל האור, מתפרץ בחמש לפנות בוקר בגשם דק וקנטרני המוֹעד צהבהב מלמעלה. הסתיים ליל האינסוף, שצמצם אותי כקמט דק בסדין אל תוך ליקוי שינה כרוני. אני מניפה מעלי את משמרת המחוגים הכבדים ויורדת מהמיטה. הבית הסתור מתפענח מולי בכותרות אירועי האתמול. מסלולי גופם המיניאטורי של הילדים נפרשים בחלליו, ועלילות החיות בין הפנים והחוץ מתחוורות שוב עם בוקר. מסכתות היום נעמדות נכונות, שעה אחר שעה לכל שעות הערוּת הבאות.
לא אובדן השינה המותירה את העולם ללא חשש, אלא נדיבותה המתמתחת של ההתעוררות שאבדה, תמונה אחר תמונה, סרט ההיכרות העצמית שנקרע: אני גרה כאן, אני האמא. או: אנחנו גרים כאן, אני האמא שלהם, עלי לומר לעצמי.
 
אני יוצאת למסדרון המוביל לחדר הילדים בנתיב שהוטבע ביומיומם. המעברים החדים מעוררים סחרחורת קלה. הרצפה קרה מתחת לכפות רגלי החשופות. אני עוקבת אחר אבקת זהב שנשפכה מקופסת האיפור ומובילה פתלתלה לחדרם. החתולה עוברת עסוקה ומנותקת, דורכת בניצוצות, והם רצים אחריה, בקצב פסיעותיה, אל חדר המגורים.
 
* * *
 
בינתיים כולם ישנים. בעוד רגע ריצוד הצלילים שנשמרו בדממת הבית הישן יקום לתחייה בשברי קולות, דפיקות במדרגות, המהומי השכן אל מול המראה, רחיפת פרוותו של הכלב, היגדי הציווי של התאומה.
אני חוזרת לחדרי ומסיטה את הווילון. אורות הרחוב כבים. מהחלונות הפתוחים חודרת התסיסה הלחה שבאה ממערב, מהים החבוי מעבר לבניינים, וממליחה את הזרועות. הכל מוכן, פרוש על הכורסאות: הבגדים, האביזרים, הנעליים.
מעבר לחזותו הנמה וחולמת של הבית מסתתרת ערות אדוקה. מעבר לתאורה האחידה מסתתרת אפלה מקומית. מעבר לגשם התעשייתי ונשימת החורף מסתתר החום. החום הרטוב של חג פורים.
 
א.
 
כאן מתחיל האור, מתפרץ בחמש לפנות בוקר בגשם דק וקנטרני המוֹעד צהבהב מלמעלה. הסתיים ליל האינסוף, שצמצם אותי כקמט דק בסדין אל תוך ליקוי שינה כרוני. אני מניפה מעלי את משמרת המחוגים הכבדים ויורדת מהמיטה. הבית הסתור מתפענח מולי בכותרות אירועי האתמול. מסלולי גופם המיניאטורי של הילדים נפרשים בחלליו, ועלילות החיות בין הפנים והחוץ מתחוורות שוב עם בוקר. מסכתות היום נעמדות נכונות, שעה אחר שעה לכל שעות הערוּת הבאות.
לא אובדן השינה המותירה את העולם ללא חשש, אלא נדיבותה המתמתחת של ההתעוררות שאבדה, תמונה אחר תמונה, סרט ההיכרות העצמית שנקרע: אני גרה כאן, אני האמא. או: אנחנו גרים כאן, אני האמא שלהם, עלי לומר לעצמי.
 
אני יוצאת למסדרון המוביל לחדר הילדים בנתיב שהוטבע ביומיומם. המעברים החדים מעוררים סחרחורת קלה. הרצפה קרה מתחת לכפות רגלי החשופות. אני עוקבת אחר אבקת זהב שנשפכה מקופסת האיפור ומובילה פתלתלה לחדרם. החתולה עוברת עסוקה ומנותקת, דורכת בניצוצות, והם רצים אחריה, בקצב פסיעותיה, אל חדר המגורים.
 
* * *
 
בינתיים כולם ישנים. בעוד רגע ריצוד הצלילים שנשמרו בדממת הבית הישן יקום לתחייה בשברי קולות, דפיקות במדרגות, המהומי השכן אל מול המראה, רחיפת פרוותו של הכלב, היגדי הציווי של התאומה.
אני חוזרת לחדרי ומסיטה את הווילון. אורות הרחוב כבים. מהחלונות הפתוחים חודרת התסיסה הלחה שבאה ממערב, מהים החבוי מעבר לבניינים, וממליחה את הזרועות. הכל מוכן, פרוש על הכורסאות: הבגדים, האביזרים, הנעליים.
מעבר לחזותו הנמה וחולמת של הבית מסתתרת ערות אדוקה. מעבר לתאורה האחידה מסתתרת אפלה מקומית. מעבר לגשם התעשייתי ונשימת החורף מסתתר החום. החום הרטוב של חג פורים.