קצה הכדור

פורים
 
א.
 
כאן מתחיל האור, מתפרץ בחמש לפנות בוקר בגשם דק וקנטרני המוֹעד צהבהב מלמעלה. הסתיים ליל האינסוף, שצמצם אותי כקמט דק בסדין אל תוך ליקוי שינה כרוני. אני מניפה מעלי את משמרת המחוגים הכבדים ויורדת מהמיטה. הבית הסתור מתפענח מולי בכותרות אירועי האתמול. מסלולי גופם המיניאטורי של הילדים נפרשים בחלליו, ועלילות החיות בין הפנים והחוץ מתחוורות שוב עם בוקר. מסכתות היום נעמדות נכונות, שעה אחר שעה לכל שעות הערוּת הבאות.
לא אובדן השינה המותירה את העולם ללא חשש, אלא נדיבותה המתמתחת של ההתעוררות שאבדה, תמונה אחר תמונה, סרט ההיכרות העצמית שנקרע: אני גרה כאן, אני האמא. או: אנחנו גרים כאן, אני האמא שלהם, עלי לומר לעצמי.
 
אני יוצאת למסדרון המוביל לחדר הילדים בנתיב שהוטבע ביומיומם. המעברים החדים מעוררים סחרחורת קלה. הרצפה קרה מתחת לכפות רגלי החשופות. אני עוקבת אחר אבקת זהב שנשפכה מקופסת האיפור ומובילה פתלתלה לחדרם. החתולה עוברת עסוקה ומנותקת, דורכת בניצוצות, והם רצים אחריה, בקצב פסיעותיה, אל חדר המגורים.
 
* * *
 
בינתיים כולם ישנים. בעוד רגע ריצוד הצלילים שנשמרו בדממת הבית הישן יקום לתחייה בשברי קולות, דפיקות במדרגות, המהומי השכן אל מול המראה, רחיפת פרוותו של הכלב, היגדי הציווי של התאומה.
אני חוזרת לחדרי ומסיטה את הווילון. אורות הרחוב כבים. מהחלונות הפתוחים חודרת התסיסה הלחה שבאה ממערב, מהים החבוי מעבר לבניינים, וממליחה את הזרועות. הכל מוכן, פרוש על הכורסאות: הבגדים, האביזרים, הנעליים.
מעבר לחזותו הנמה וחולמת של הבית מסתתרת ערות אדוקה. מעבר לתאורה האחידה מסתתרת אפלה מקומית. מעבר לגשם התעשייתי ונשימת החורף מסתתר החום. החום הרטוב של חג פורים.
 
א.
 
כאן מתחיל האור, מתפרץ בחמש לפנות בוקר בגשם דק וקנטרני המוֹעד צהבהב מלמעלה. הסתיים ליל האינסוף, שצמצם אותי כקמט דק בסדין אל תוך ליקוי שינה כרוני. אני מניפה מעלי את משמרת המחוגים הכבדים ויורדת מהמיטה. הבית הסתור מתפענח מולי בכותרות אירועי האתמול. מסלולי גופם המיניאטורי של הילדים נפרשים בחלליו, ועלילות החיות בין הפנים והחוץ מתחוורות שוב עם בוקר. מסכתות היום נעמדות נכונות, שעה אחר שעה לכל שעות הערוּת הבאות.
לא אובדן השינה המותירה את העולם ללא חשש, אלא נדיבותה המתמתחת של ההתעוררות שאבדה, תמונה אחר תמונה, סרט ההיכרות העצמית שנקרע: אני גרה כאן, אני האמא. או: אנחנו גרים כאן, אני האמא שלהם, עלי לומר לעצמי.
 
אני יוצאת למסדרון המוביל לחדר הילדים בנתיב שהוטבע ביומיומם. המעברים החדים מעוררים סחרחורת קלה. הרצפה קרה מתחת לכפות רגלי החשופות. אני עוקבת אחר אבקת זהב שנשפכה מקופסת האיפור ומובילה פתלתלה לחדרם. החתולה עוברת עסוקה ומנותקת, דורכת בניצוצות, והם רצים אחריה, בקצב פסיעותיה, אל חדר המגורים.
 
* * *
 
בינתיים כולם ישנים. בעוד רגע ריצוד הצלילים שנשמרו בדממת הבית הישן יקום לתחייה בשברי קולות, דפיקות במדרגות, המהומי השכן אל מול המראה, רחיפת פרוותו של הכלב, היגדי הציווי של התאומה.
אני חוזרת לחדרי ומסיטה את הווילון. אורות הרחוב כבים. מהחלונות הפתוחים חודרת התסיסה הלחה שבאה ממערב, מהים החבוי מעבר לבניינים, וממליחה את הזרועות. הכל מוכן, פרוש על הכורסאות: הבגדים, האביזרים, הנעליים.
מעבר לחזותו הנמה וחולמת של הבית מסתתרת ערות אדוקה. מעבר לתאורה האחידה מסתתרת אפלה מקומית. מעבר לגשם התעשייתי ונשימת החורף מסתתר החום. החום הרטוב של חג פורים.