עדים אילמים

1
זהות
 
זכור תמיד שאתה יחיד ומיוחד. בדיוק כמו כל אדם אחר.
מרגרט מִיד, אנתרופולוגית אמריקאית (1978-1901)
חוקרי הזיהוי הפלילי עוסקים בעיקר בשילוב הרמזים הנפרדים שנשארו בזירה לכלל תמונה לכידה של המאורעות, ובקביעת זהותם של המעורבים, או - חשוב לא פחות - של מי שלא היו מעורבים. ואולם רק במאה ה־19 הוכר בצורך בשיטה אמינה וממוסדת לזיהוי בני אדם שהיו מעורבים בפשע. הדרכים הנפוצות ביותר לעשות זאת עד אז היו באמצעות עדי ראייה ומידע שחולץ בעינויים. אין צורך לציין כמובן, ששתי הדרכים הפיקו לא פעם מידע שגוי; משהכירו בעובדה הזאת נענו כל מיני מומחים לאתגר וביקשו לשפר את המצב. "תולדות הזיהוי הפלילי הם תולדות הפשיעה," אמר חלוץ המומחים לרפואה משפטית, הצרפתי אֶדמוֹן לוֹקאר (1966-1877), ואכן חלק גדול מן הזיהוי הפלילי עוסק בקביעת זהותו של אדם או בקשירת קשר בינו ובין זירת פשע. הפרק הזה סוקר את הצעדים הראשונים, הבסיסיים ביותר בכיוון הזה - הניסיונות המוקדמים להגדיר ולסווג את מאפייניו הגופניים של אדם. היה צורך דוחק בניסוח רשמי של שיטות זיהוי, כמו שעולה מפרשת לֶזירק ודיבּוֹסק בצרפת.
ב־27 באפריל 1796 לא הגיעה מרכבת הדואר מלִיוֹן אל הכפר הקטן מֶלֶן שמדרום לפריז. תושבי הכפר המודאגים ארגנו חוליית חיפוש, וזו מצאה את המרכבה בתוך זמן לא רב. המראה שנגלה לעיניהם היה מבעית. העגלון ונער הדואר הוכו למוות והרוצחים התעללו בגופותיהם קשות. עד מהרה התבררה הסיבה לפשע: מן המרכבה נשדדו למעלה מחמישה מיליון פרנק. גם אחד הסוסים נלקח.
מאחר שהנוסע היחיד במרכבת הדואר לא נמנה עם המתים, ובעצם נעלם כליל, שיערו השלטונות בסבירות רבה למדי שהוא נמנה עם הכנופיה שביצעה את השוד הרצחני. האיש התיימר להיות סוחר יין, אבל כנראה שימש מלכתחילה סוכן של הכנופיה. עוד התברר שלפני עלייתו למרכבה נראה האיש נושא חרב פרשים גדולה, וממראה הגופות ייתכן שזה היה אחד מכלי הנשק שבהם בוצע הפשע. בתום חקירה קצרה נקבע שהכנופיה מנתה כנראה ארבעה אנשים חמושים היטב; ואכן, חבורה של ארבעה גברים שכאלה סעדה בכפר הסמוך מוֹנזֶ'רוֹן, שעות אחדות קודם שהמרכבה הייתה אמורה להגיע לשם, והתנהגותה הייתה חשודה.
עד מהרה עלתה המשטרה על עקבות הכנופיה. הסוס החסר שנלקח מן המרכבה נמצא למחרת היום בפריז, וזמן לא רב לאחר מכן דיווח סייס אחד שארבעה סוסים מזיעים הוחזרו לאורווה בשעות הקטנות של הלילה בידי אדם שהזדהה בשם קוּריוֹל. אותו קוריול אותר בסופו של דבר בכפר מצפון לפריז ונעצר. בחיפוש על גופו ובביתו נמצאו למעלה ממיליון פרנק. המשטרה הייתה בטוחה שהאיש הנכון נמצא בידה, והוא נלקח לפריז כדי להשיב על שאלות נוספות וכדי לעמוד לדין ב"פּאלֶה דֶה ז'יסטיס". ואז אירעה תפנית יוצאת דופן בעלילת הפרשה.
באותו בית שקוריול גר בו נמצא עוד אדם, שארל גֶנוֹ שמו. אמנם המשטרה חקרה אותו והחליטה שאין הוא חשוד, אבל בכל זאת החרימה במעונו כמה מסמכים. בשל כך נאלץ גנו לנסוע לפריז למחרת היום כדי להשיבם, ובדרך נתקל בידידו הוותיק ז'וזף לֶזירק, איש עסקים עשיר מדוּאַי. גנו סיפר לו מה קרה, ולזירק הסכים להתלוות אליו לפריז, מתוך הזדהות. בצירוף מקרים מוזר היו שם גם שתי המגישות בפונדק במונז'רון שהגישו לכנופיה את ארוחתה באותו יום גורלי - הן באו לעזור בחקירה - וכשראו את גנו ולזירק יחד הצביעו עליהם וזיהו אותם בתור שניים מחברי הכנופיה.
בעקבות הראיה הזאת נעצרו גנו ולזירק בו במקום, ולמרות מחאותיהם נשפטו יחד עם קוריול ועם שלושה גברים אחרים, שהואשמו בסיוע לדבר עברה. גנו זוכה, אבל כל האחרים, ובהם לזירק ביש המזל, נמצאו אשמים ונידונו למוות. הרשעתו של לזירק נראית מוזרה עוד יותר אם מביאים בחשבון שלא פחות מחמישה־עשר עדים סיפקו לו אליבי, ועוד שמונים ושלושה בני אדם שיבחו את אופיו ואת מכובדותו. מסיבה כלשהי התעלם בית המשפט מכל העדויות האלה והשתכנע דווקא מעדותן של שתי המלצריות, שעמדו על דעתן והוסיפו לטעון בעקשנות שלזירק הוא אחד מתוקפי מרכבת הדואר.
כל זמן המשפט היה לזירק סמוך ובטוח שיצא זכאי בדין, וכששמע את הרשעתו איבד לבסוף את שלוות רוחו. הוא נשא את ידיו לשמים והצהיר, "הפשע שמייחסים לי אכן נורא וראוי לעונש מיתה; רצח על אם הדרך הוא אכן נורא, אבל לא פחות נורא הוא לעוות את הדין ולהרשיע אדם חף מפשע. יום יבוא וצדקתי תצא לאור, ואז תיפול אשמת דמי השפוך על המושבעים שהרשיעו אותי בקלות דעת שכזאת ועל השופטים שהשפיעו על החלטתם."
מיד לאחר המשפט הביע קוריול חרטה - הוא היה אשם באמת - והבהיר שלזירק חף מכל אשמה ולא השתתף בפשע בשום צורה. השופט שהורה על מעצרו של לזירק, דוֹבַּנטון שמו, הוטרד כל כך מן הגילוי הזה עד שבא לדבר עם קוריול בכלאו. קוריול דבק בגרסתו והסביר שהמלצריות טעו בזיהויו של לזירק, והאשם האמיתי הוא פלוני דיבּוֹסק, שדומה לו במראהו. ההבדל העיקרי בין לזירק לדיבוסק, אמר קוריול, הוא שללזירק שיער כהה, בניגוד לדיבוסק. אבל בשעת השוד (וזמן מה לפניו) חבש דיבוסק פאה בלונדינית כדי להסוות את זהותו.
לזכותו של דובנטון יש לומר שהוא פתח את הפרשה והקים ועדה שעליה הוטל לחזור ולבדוק את הראיות נגד לזירק. לחברי הוועדה נאמר שללזירק אין מניע של ממש להיות מעורב במעשה של שוד בדרכים, מפני שהוא אדם עשיר מלכתחילה. הוא אף היה, כאמור, אדם מכובד ומהוגן, לא מן הסוג שיחגור חרב כבדה על מותניו, שבוודאי אף אינו יודע להשתמש בה. אבל במהלך מפליא של הסקת מסקנות קבעה הוועדה שאולי קרוביו של לזירק שיחדו את קרוביו של קוריול כדי שיכריז על חפותו של לזירק. ואף על פי שלא הייתה שום ראיה להשערה המגוחכת הזאת קבע שר המשפטים שגזר הדין יישאר בתוקפו. לנוכח ההחלטה הלא־שפויה הזאת תהיתי לא פעם שמא היה בפרשה הזאת יותר ממה שנגלה לעין - אבל ייתכן גם שאין מדובר כאן אלא באיוולת ממדרגה ראשונה.
ב־30 באוקטובר 1796 הוצאו חברי הכנופיה, ובהם לזירק ביש המזל, מתאי כלאם והוכנו להוצאה להורג. המסע מן הקוֹנסִייֶרזֶ'רי לפּלאס דֶה גרֶב, שם ניצבה הגיליוטינה, נמשך עשרים דקות ונגע ללבם של כל מי שצפו בו. קרון הנידונים התגלגל ברחובות וקוריול ניצב בחזיתו וחזר שוב ושוב באוזני הקהל, "אני אשם, לזירק חף מפשע!" הצופים נחרדו. אפילו תחת הגרדום, רגעים מעטים קודם שהלהב הכבד השתיק אותו לעולמים, זעק קוריול, "לזירק חף מפשע!"
אבל לשווא. בדמעות בעיניו חיבק לזירק את אשתו וילדיו ועלה על הגרדום.
דיבוסק, האיש שקוריול נקב בשמו, נתפס לבסוף. הוא אכן דמה דמיון מפליא ללזירק. בסופו של דבר נשפט גם הוא והוצא להורג, ארבע שנים אחרי שלזירק שילם בחייו על אותו פשע עצמו. עד היום, אף על פי שהכול מקבלים את חפותו, לא זוכה לזירק באורח רשמי.
בפרשות פשע רבות יש צורך לזהות גם את הקורבנות, בייחוד כשמדובר במעשי רצח. פרשת קתרין וג'ון הֵייז היא דוגמה מזוויעה לכך.
ב־2 במרס 1725, השכם בבוקר, מצא שומר לילה את ראשו הכרות של גבר מוטל במי האפסיים הבוציים שעל שפת התמזה, ליד וסטמינסטר. היה ברור שהראש לא נמצא שם זמן רב מפני שעדיין לא ניכרו בו סימני ריקבון. תווי הפנים עדיין לא היטשטשו, ופירוש הדבר שאם יתמזל מזלם של החוקרים יימצא אדם שיזהה את הקורבן ביש המזל. הראש הכרות הובא אל שופט השלום המקומי והלה הורה לנקותו ולסרק את שערו. לאחר שנעשה הדבר הועבר הראש לכנסיית סנט מרגרט, הוקע על מוט והוצג לעיני הציבור. מספרים שהתור לחזות בראש הכרות היה ארוך כל כך עד שסוחרים ניצלו את ההזדמנות למכור להמון הממתין מזון ומשקה. שוטרים הוצבו ליד הראש הכרות וברחבי בית הקברות, שמא יגיב הרוצח איכשהו למראה קורבנו. הייתה גם אמונה עתיקה שאם ייגע הרוצח בגופת קורבנו תשתות הגופה דם. כל מי שנראה נסער ממראה הראש הכרות התבקש לגעת בו, והשוטרים התבוננו היטב אם דם זב ממנו.
אולי אין פלא שהגישה הזאת לא הניבה אף חשוד, ועד מהרה החל הראש להרקיב וציפורים ניקרו בו. שופטי השלום חששו שמא לא יהיה אפשר להכיר את הנרצח והורו לשקע את הראש בקנקן גדול מלא ג'ין כדי לשמרו והוא הוכנס לתוך הכנסייה. הדבר נעשה, ובכך הסתיים העניין.
קתרין הוֹל הייתה אישה יפה ותקיפה שמעריצים נמשכו אליה בנקל. היא נולדה לאב אביון בשנת 1690 סמוך לברמינגהם, וכשהייתה בת חמש־עשרה עזבה את הבית ויצאה לחפש את מזלה בלונדון. בדרך פגשה חבורה של קציני צבא שנמשכו אחריה, ואלה הביאו אותה אל מגוריהם באוֹמבֶּרסלי שבווּסטֶרשַייר, והיא נשארה איתם זמן מה. בסופו של דבר עזבה אותם וחברה אל איכר מהוגן אחד, הֵייז שמו, אבל הוא היה זקן מדי בשבילה ועד מהרה קשרה קתרין קשרים עם בנו ג'ון. השניים נישאו בסתר, ומשהתגלה הדבר לאב, והוא הבין שאיחר את המועד ואין בידו לעשות דבר, סידר לבנו עבודה בתור נגר. אבל קתרין לא הסתפקה בחיי הכפר - היא רצתה יותר מזה. היא חלמה על לונדון וכל מה שזו יכולה להציע לה. לאחר מאמצים רבים עלה בידה לבסוף לשכנע את בעלה לעבור אל הבירה. השניים פתחו בית הארחה ועד מהרה עשו חיל גם במסחר בפחם, בהלוואת כספים ובמשכונות, וחסכו סכום נכבד. כעבור זמן מה נכנסו אל בית ההארחה שני דיירים חדשים, תומס ווּד ותומס בּילינגס.
שוליה של בונה עוגבים אחד, בֶּנֶט שמו, ראה את הראש הכרות שהוצג לראווה בכנסיית סנט מרגרט והרגיש שעליו לבקר אצל קתרין בביתה בדרך טַייבֶּרן (היום רחוב אוקספורד) ולספר לה שלדעתו מדובר בראשו של בעלה ג'ון, שהיה פעם עמיתו לעבודה. קתרין רתחה מזעם. היא הודיעה לבנט שבעלה ג'ון בריא ושלם, והזהירה אותו שאם יוסיף להפיץ שמועות מרושעות וחסרות שחר תיאלץ לדרוש מן המשטרה לאסור אותו.
אבל גם פלוני סמיואל פֶּטריק ראה את הראש, וגם הוא היה סמוך ובטוח שהוא מכיר אותו. עוד באותו היום סיפר פטריק לכל מי שרצה לשמוע בפאב "דוֹג אֶנד דיאַל" שהראש דומה מאוד לג'ון הייז מדרך טייברן. תומס בילינגס, אחד מדייריה של קתרין, ישב בפאב באותה שעה והבטיח לכל הנוכחים שכשיצא מן הבית בבוקר ההוא ראה את ג'ון הייז ישן שנת ישרים. אבל למרות הדברים האלה התעורר חשדם של כמה מחבריו של הייז. בסופו של דבר הלך אחד מהם, אֶשבּי שמו, אל ביתה של קתרין ושאל אותה על בעלה במישרין. קתרין סיפקה הסבר מוזר ביותר; לדבריה נאלץ ג'ון לברוח לפורטוגל מפני שהרג אדם בקטטה. אשבי לא השתכנע, ובצדק, בייחוד מפני שבילינגס, בדבריו בפאב, לא הזכיר כלל את האירוע הדרמטי הזה. עוד חבר של הייז, מר לוֹנגמוֹר, הציג גם הוא שאלות לקתרין, וגם הוא הרגיש שהיא משקרת. אשבי ולונגמור פנו אפוא אל שופט שלום, והלה הסכים איתם שהעניין חשוד למדי וחתם על צו מעצר לקתרין. השוטרים שבאו אל ביתה מצאו אותה במיטה עם בילינגס. השניים נעצרו מיד, ואיתם שני דיירים נוספים, תומס ווד ומרת ספּרינגֵייט.
עכשיו ביקשה קתרין לראות את הראש, והיא נלקחה אל הכנסייה. למראה השרידים המשומרים חיבקה קתרין את הקנקן בזרועותיה ונשקה לו וצרחה בקול דרמטי, "אוי ואבוי! זה ראשו של בעלי היקר!" וכאילו אין די בתצוגת הרגשות הזאת משכה קתרין את הראש המרקיב למדי בשערותיו - אחת המחוות המוזרות ביותר בכל תולדות הרפואה המשפטית - הוציאה אותו מן הקנקן ונשקה לו בתשוקה על שפתותיו. אחר כך ביקשה לקבל קווצת שיער מראשו של בעלה, אבל השוטר סירב ואמר שהראש עקוב מדם וידיה שלה כבר מגואלות בדם רב די הצורך. באותו הרגע התעלפה קתרין - אולי הבינה שהתצוגה הדרמטית שלה לא הוליכה שולל את הנוכחים.
תומס ווד הוא שהיה החוליה החלשה. הוא נשבר עד מהרה בחקירה והודה שהוא ותומס בילינגס הם מאהביה של קתרין. לאחר שקצה ב"רוחו הקמצנית" של בעלה שכנעה קתרין את השניים לרצוח אותו. הם השקו אותו שלושה וחצי ליטר יין עד שהשתכר ונרדם, ואז הכה אותו בילינגס בראשו בגרזן פחם. אחר כך מסר בילינגס את הגרזן לווד והורה לו לסיים את המלאכה, ובכך וידא שגם הוא יהיה שותף ברצח. ווד הלם בראשו של ג'ון הייז כמה פעמים, עד שהשניים היו בטוחים שהוא מת. אחר כך הניחו את ראשו מעל דלי וכרתו אותו בסכין חדה. קתרין הציעה לבשל את הראש במים כדי לטשטש את תווי הפנים, אבל ווד ובילינגס סברו שאין צורך להרחיק לכת עד כדי כך. הם לקחו את הראש בדלי והטילו אותו אל התמזה, ואחר כך חזרו הביתה, ביתרו את שאר הגופה והשליכו את שרידיה למקווה מים במֶרילבּוֹן. ואכן כשנוקזו המים מן הברכה התגלו שרידי הגופה.
קתרין הייז לא הואשמה ברצח אלא ב"בגידה פחותה";* בעלה היה אלופה ואדונה, והיא מרדה בו. העונש על העברה הזאת לא היה מוות בתלייה אלא עונש גרוע בהרבה - שרפה על המוקד. כשהבינה קתרין מה צפוי לה הודתה לבסוף בחלקה בפשע וניסתה לתלות את האשם בווד ובבילינגס. אבל הודאתה לא שינתה דבר והיא נידונה לשרפה.
[* Petty treason (להבדיל מ־High treason, בגידה במלכות). לפי החוק האנגלי משנת 1351 כללה העברה הזאת בעיקר רצח של בעל בידי אשתו, רצח אדון בידי משרתו ורצח איש כהונה בידי כומר זוטר ממנו. (כל הערות השוליים הן של המתרגם.)]
בהיותה בכלא ניסתה קתרין להתאבד בבליעת רעל, בוודאי מתוך תקווה למות מוות מכאיב פחות. גם הניסיון הזה לא צלח, וב־9 במאי 1726 הועלתה קתרין הייז על המוקד בטייברן, במקום שבו ניצבת היום "מארבל ארץ'".
הנוהג המקובל היה לחנוק את הנידונים לשרפה קודם שהלהבות מגיעות אליהם בתור מחווה של חמלה, אבל כשניסה התליין לעשות זאת נכוו כפות ידיו והוא לא הצליח להשלים את המלאכה. קתרין שרדה בתוך הלהבות זמן רב משיכול איש לשער, ומספרים שזעקותיה נשמעו בכל רחבי לונדון. הייז הייתה האישה האחרונה שהועלתה על המוקד באנגליה באשמת בגידה פחותה (אם כי עד 1790 נשרפו באש גופותיהן של נשים שנידונו להוצאה להורג).
אשר לשני הדיירים, האוהבים הרצחניים, תומס בילינגס נתלה בשלשלאות במרילבון פילדס, לא הרחק מן הברכה שלתוכה השליך את שרידי גופתו של ג'ון הייז. תומס ווד מת מקדחת בבית הכלא וכך ניצל מן הגרדום.
בפרשה הזאת נקבעה זהותו הנכונה של הקורבן במקרה, בידי כמה בני אדם שהכירו אותו וראו את ראשו הכרות שהוצג לראווה. אפשר לשער שלולא שיחק המזל לחוקרים היו הפושעים יוצאים בלא עונש. ואילו בישלו הרוצחים את ראשו של הייז במים כמו שרצתה קתרין לעשות, לא היו אפילו מכריו של האיש מזהים אותו. שיטות זיהוי טובות יותר נדרשו אפוא, אבל פיתוחן ארך למעלה ממאה שנה.
אחד הקשיים העיקריים שהוסיפו להכביד על המשטרה היה השאלה איך לזהות גנבים מוּעדים. אדם שנעצר בנוטינגהם, למשל, אולי כבר מבוקש על פשעים שביצע בלונדון, בליוורפול או בנורוויץ', אבל היה עלול לחמוק מעונש עליהם מפני שלשלטונות לא הייתה שום דרך לעשות את הקישורים הללו. ההתפתחות בתשתיות התחבורה, כגון מערכת מסילות הברזל הצומחת, עוד החמירה את המצב; עכשיו יכלו הפושעים לנוע בקלות ברחבי הארץ ולבצע את פשעיהם במקומות שונים ורחוקים זה מזה בתוך זמן קצר, ומאחר שלא הייתה שום מערכת מעקב אחריהם יכלו לעשות זאת בלי שום קושי.
המדען הצרפתי אלפוֹנס בֶּרטִיוֹן (1914-1853) הוא שנקט את הצעדים הראשונים לפתור את הקושי הזה, אם כי יש טוענים שהוא לא היה עושה זאת לולא השפיעו עליו כמה אישים חשובים, ובראשם האסטרונום הבלגי לַמבֶּר קֶטלֶה, שרבים רואים בו את אבי הסטטיסטיקה המודרנית. בספרו Sur L'Homme et le développement de ses facultés ("מסה על האדם ופיתוח יכולותיו"), שראה אור באנגלית ב־1842, ניסה קטלה ליישם שיטות סטטיסטיות על התפתחות תכונותיו הגופניות והרוחניות של האדם. בשפה עממית, הוא ביקש להבין מה מניע בני אדם. אביו של אלפונס ברטיון, לואי־אדולף, שבאותו הזמן היה סטודנט צעיר לרפואה, הלך שבי אחר רעיונותיו של קטלה על "הפיזיקה החברתית". במהלך המהפכה של 1848 בצרפת היה ברטיון האב כלוא זמן מה יחד עם אחד ממוריו, אַשי גיאַר, שגם הוא התעניין בנושא הזה. (גיאר, שנחשב לליברל מסוכן, המציא ופיתח גם את מדע הדמוגרפיה - חקר קבוצות אזוריות ועמים.) השניים בוודאי התיידדו מאוד, מפני שזמן קצר לאחר מכן נשא לואי־אדולף את בתו של גיאר, זוֹאֶה. גיאר ולואי־אדולף הקימו את "בית הספר לאנתרופולוגיה" בפריז, ובכך ייסדו מדע חדש. אין ספק אפוא שהשפעתם העקיפה של קטלה וגיאר והשפעתו הישירה של אביו עיצבו את מפעלו של ברטיון.
למרות הדברים האלה לא זכה ברטיון לנקודת זינוק טובה בחיים. מאחר שהיה ילד מרדן - לא פעם כונה "הילד הנורא" (l'enfant terrible) - גורש מבתי ספר ומורהו הפרטי לגרמנית התפטר בשאט נפש. בעקבות מות אמו בשנת 1866 הורעה התנהגותו עוד יותר. כשהגיע לבגרות נסחף בזרם החיים בלי מטרה, תחילה היה מורה באנגליה, אחר כך התגייס לצבא ולבסוף נעשה פקיד (כמעט אך ורק הודות למאמציו של אביו) במנהלת המחוז של המשטרה. אבל העבודה הייתה משעממת עד מוות, וכדי להיאבק בשיעמום החל ברטיון להגות בסוגיית הזיהוי. עד מהרה נוכח לדעת שרוב השיטות הנהוגות במשטרה פגומות ואפילו חסרות כל תועלת; לא הייתה שום מערכת שתאפשר זיהוי יעיל. ברטיון קיבל את השראתו מספרו של קטלה משנת 1871, Anthropométrie, ou Mesure des différentes facultés de l'homme ("אנתרופומטריה או מדידת תכונותיו השונות של האדם"). הוא שיער שאם אפשר למדוד ולרשום את תכונותיו של אדם, בוודאי אפשר לעשות כן למאפייניו הגופניים.
ברטיון החל לפתח מערכת זיהוי שהיום היינו מכנים אותה "תמונות קלסתרון". הוא גזר תצלומים והדביק את הגזרים על קטעי קרטון כך שהיה אפשר לארגן אותם לכלל פרצופים בשילובים שונים של חלקי פנים (עיניים, אוזניים, אפים, פיות וכדומה). בעזרתם יכול עֵד לשחזר באורח גס את מראהו של אדם שראה. גרסה משוכללת יותר של המערכת הזאת עדיין משמשת לזיהוי בני אדם גם בימינו.
שיטתו של ברטיון לא מצאה תומכים רבים בתחילה, אבל הוא המשיך בשלו, למרות תגובתם של עמיתיו. בזכות עבודתם של קטלה ושל אביו ידע ברטיון שתכונות אנוש נוטות להתקבץ בקבוצות סטטיסטיות. והוא ידע - כמו שידעו כל כובען וחייט בצרפת מאז ומעולם - שאין שני בני אדם בעלי אותן מידות גוף בדיוק. הוא נוכח לדעת שאם יצליח להפיק מערכת פשוטה ומהירה למדידת כל מיני חלקים בגופו של עבריין (כגון היקף ראשו או אורך זרועותיו, רגליו ואצבעותיו) יוכל לחפש התאמה ברישומים האלה לכל אדם שיהיה עליו לזהות. כך יהיה אפשר לוודא במהירות אם מסר אדם את שמו האמיתי, ואם אין לו שם (כשמדובר בגופת מת) - לזהותו ולתת לו שם. אחר כך פיתח ברטיון כרטסת נוחה לשימוש כדי לאחסן בה את כל המידע האישי הזה. עכשיו היה ברטיון בטוח שהגה את שיטת הזיהוי האידיאלית.
הוא הגיש דוח על עבודתו למנהלו, לואי אַנדרייֶה, וציפה לגדולות. אנדרייה התעלם מן הדוח לחלוטין. ברטיון לא ויתר והגיש דוח אחר, מפורט יותר מן הקודם. הפעם הצליח לעורר את תשומת לבו של אנדרייה וזה זימן אותו למשרדו. ברטיון היה נרגש מאוד, אבל אנדרייה לא זו בלבד שלא שיבח אותו כמו שציפה אלא שפך בוז ולעג על הרעיון כולו. כל ניסיונותיו של ברטיון להסביר נפלו על אוזניים אטומות. הוא גורש בבושת פנים ממשרדו של אנדרייה וחזר אל שולחנו. וכאילו אין די בכך כתב אנדרייה מכתב נזעם אל אביו של ברטיון, ובו כתב שלדעתו בנו הוא "מטורף לגמרי". למרבה המזל, למרות עברו המגוון ועיסוקיו הרבים של ברטיון, לא כך ראה אביו את פני הדברים. וכששלח לו ברטיון את הדוח שלו קרא אותו בעניין ואמר לו שלדעתו מדובר ב"רעיון חשוב מאוד". "אם השיטה הזאת תצליח יוכיח הדבר את מה שכל חיי ניסיתי להראות... שכל אדם הוא יחיד ומיוחד." בדרך כלל היה ברטיון האב אדם מאופק ושכלתני, אבל עכשיו ראה ברטיון דמעות בעיניו.
ואולם, אפילו בסיועו של האב התקשה ברטיון לקדם את רעיונותיו, שכן אנדרייה סירב להניח לו ליישמם. אנדרייה לא היה אדם נבון, וייתכן שרחש טינה לכפופים לו בשל יכולתם והשכלתם. ואף על פי כן התעקש ברטיון לרשום את מידותיו של כל אדם שהניח לו לעשות זאת. עם הזמן קודם ברטיון בדרגה, ובסופו של דבר פרש אנדרייה לגמלאות ואת מקומו תפס ז'אן קַמקַס. קמקס היה נאור יותר מקודמו בתפקיד, אבל גם הוא פקפק ביעילות שיטתו של ברטיון. לאביו של ברטיון נדרשה שנה תמימה, וסייע לו בכך הפרקליט אדגר דֶמאנז', עד שהשתכנע קמקס לקבל את רעיונותיו של ברטיון ברצינות. בנובמבר 1882 קיבל ברטיון שלושה חודשים להוכיח את יעילות התיאוריה שלו. אם יצליח בפרק הזמן הזה לזהות אפילו פושע מועד אחד באמצעות המערכת שפיתח יניח קמקס לניסוי להימשך. הכפפה הוטלה אפוא, ואף על פי שידע שאין לו זמן רב נענה ברטיון לאתגר.
למחרת החל ברטיון במלאכתו בעזרת שני פקידים שהוקצו לו לשם כך. הוא ידע שזיהוי עבריין בזמן שהועמד לרשותו לא יהיה קל, אבל הוא גמר אומר להצליח. בשנתיים שלפני כן גיבש מערכת שהתבססה על אחת־עשרה מדידות בגופו של אדם. הוא העריך שהסיכוי ששני בני אדם יהיו שווים בדיוק באותן אחת־עשרה מדידות גדול מארבעה מיליון לאחת. ועוד, לכל אחד מתיקי זיהוי העבריינים צירף ברטיון שני תצלומים: תצלום פנים חזיתי ותצלום בצדודית (ראו תמונה 1). הוא אף הוסיף "דיוקן מילולי" (portrait parlé) - תיאור קצר של תווים מיוחדים, כגון כתובות קעקע, שומות, כתמי לידה, צלקות וכל דבר אחר שעשוי לעזור לשוטר לזהות את החשוד. הכרטיסים ובהם הנתונים המפורטים האלה אוחסנו כולם בארון תיוק.
בדצמבר 1882 ובינואר 1883 המשיך ברטיון בעבודתו בלי ליאות. כשהלך והתקרב תאריך הסיום גברה דאגתו, והוא אף שקל לבקש מקמקס להאריך את תקופת הניסוי. בינתיים נוספו עוד מתנגדים לתוכניתו, ובהם הבלש הצרפתי הנודע גיסטב מֶאס, שטען שהניסוי כולו אינו אלא בזבוז זמן וכסף.
פריצת הדרך של ברטיון אירעה בשלהי פברואר. יום אחד, זמן קצר לפני שעמד לחזור הביתה, הובא אליו חשוד שהזדהה בשם דיפּוֹן. פרצופו נראה מוכר והייתה לו שומה מתחת לגבת עינו השמאלית. ברטיון ניגש להפעיל את המערכת שלו. הוא עשה את המדידות הנחוצות והחל לעלעל בכרטסת. הנוכחים בחדר סיפרו אחר כך שהוא רעד מהתרגשות בשעה שחיפש. לאחר שהשווה את המידות עם הרשום באחד הכרטיסים שלו הצהיר ברטיון שהחשוד שבידי המשטרה הוא בעצם אדם אחר, מַרטֶן שמו, שנעצר ב־15 בדצמבר 1882 באשמת גנבת בקבוקים. לא זו בלבד שכל המדידות התאימו, אלא גם הדיוקן המילולי, שהזכיר את השומה ליד גבת העין. ולבסוף, התצלום של מרטן ביום שבו נעצר בפעם הקודמת אישר שמדובר באותו אדם. בתחילה התכחש מרטן לזהותו האמיתית, אבל כשהוצגו לפניו הראיות של ברטיון נאלץ להודות ששיקר. זה היה ניצחונו של ברטיון, ובעצם של אביו; האב הלך לעולמו ימים אחדים לאחר מכן, אבל זכה בכל זאת לראות את המערכת של בנו בפעולתה ולהצדיק את מפעל חייו שלו.
 

אלפונס ברטיון, שהשיטה שפיתח לזיהוי עבריינים באמצעות מדידות אנתרופומטריות חוללה מהפכה בתחום הזיהוי הפלילי.
 
בחודשים שלאחר מכן זיהה ברטיון בהצלחה עוד חשודים. היה ברור שהמערכת שלו פועלת. בסופו של דבר הודה אפילו גיסטב מֶאס שברטיון הצליח להנהיג, כמעט לבדו, את החידוש הגדול ביותר באכיפת החוק במאה ה־19. בתוך שנים אחדות נכנסה המילה "בֶּרטיוֹנאז'" לשפה הצרפתית ולשפות אחרות באירופה.
ברטיון אף יישם את שיטתו בזיהוי מתים ולא רק בני אדם חיים. מפקח אחד ביקש ממנו לזהות את גופתו של אדם שנורה והושלך לנהר. הגופה שהתה במים חודשיים לפחות לפני שנמשתה, ומצבה היה ירוד ביותר. תווי הפנים נמחו לחלוטין והקשו על הזיהוי. המפקח ראה בברטיון את תקוותו האחרונה, אבל נראה לו שבמקרה הזה הסיכויים קלושים למדי. ברטיון נקט את ההליך הרגיל, עשה את המדידות ועיין בכרטסת, והצליח למצוא התאמה בחמש מדידות לפחות. לתדהמתו של המפקח בישר לו ברטיון שהאיש הורשע בתקיפה אלימה שנה לפני כן. עכשיו, משזהותו של האיש נקבעה, יכול המפקח לעלות על עקבות רוצחיו, וזמן קצר לאחר מכן אכן בוצע מעצר בפרשה.
ב־1888, בעקבות הצלחת שיטותיו של ברטיון, הוקמה במחוז מחלקה חדשה, "מחלקה לזיהוי משפטי", וברטיון היה מנהלה הראשון. הוא עשה כברת דרך ארוכה, אבל עדיין נכונו לו הישגים. ב־1892 היה ברטיון מעורב בפרשה שבזכותה נודע שמו בכל בית בצרפת - פרשת האנרכיסט הידוע לשמצה רוואשוֹל, אחד הפושעים המפורסמים ביותר בארצו באותו הזמן.
רוואשול - שמו האמיתי היה פרנסואה קלודיוס קניגשטיין - נולד ב־1859 בסַן שאמוֹן שבחבל הלוּאר, לאב הולנדי (ז'אן אדם קניגשטיין) ולאם צרפתייה (מארי רוואשול). אביו נטש את המשפחה כשהיה בן שמונה, ואילץ אותו לפרנס את אמו, את אחותו, את אחיו ואפילו אחיינו, ומאז אימץ פרנסואה את שם נעוריה של אמו. זמן מה עבד בתור שוליה של צבּע בדים, ואחר כך החל להתפרנס כמיטב יכולתו מנגינה באקורדיון במסיבות ובנשפים ציבוריים.
בנדודיו ברחבי צרפת בחיפוש אחר עבודה (גם כשמצא עבודה שילמו לו פרוטות) למד רוואשול לשנוא את הקפיטליזם. כשהיה בן שמונה־עשרה קרא את היהודי הנודד (Le Juif Errant) מאת אֶזֶ'ן סִי והחל להיות פעיל בחוגי קולקטיביסטים,* ובשל כך נעשה אתיאיסט מוצהר, סוציאליסט ואנרכיסט. חוץ מן היהודי הנודד הושפע רוואשול גם מפייר פּרוּדוֹן, ממיכאיל בַּקוּנין ומן הנסיך פיוטר קרוֹפּוֹטקין. קרופוטקין טען שמעולם הביולוגיה עולה שבעלי חיים עוזרים זה לזה "עזרה הדדית", ואם יצליחו בני האדם להיפטר מכל המחוקקים, השופטים, השוטרים והחיילים יוכלו גם הם לחיות כך. פרודון היה סבור שבחברה נטולת מדינות ישלטו התבונה והרצון הטוב בחיי האדם.
[* קולקטיביזם (ניגודו של האינדיבידואליזם) הוא השקפת עולם שמדגישה את התלות ההדדית בין בני האדם.]
ב־1 במאי 1891 פיזרה המשטרה הפגנה של אנרכיסטים בקְלישי. ראשי המפגינים נעצרו והוכו קשות, ושניים מהם נידונו לעונשי מאסר ארוכים. ואולם שישה חודשים לאחר מכן התפוצצה פצצה בביתו של התובע הכללי לאון בּילוֹ, שישב בראש חבר השופטים במשפטם של האנרכיסטים. זמן מה לאחר מכן פוצץ גם ביתו של בֶּנוּאה, התובע במשפט, שביקש להטיל על הנידונים עונש מוות. המשטרה ושירותי הביטחון החלו לחפש את מבצעי הפשעים.
מישהו מסר מידע למרגל של הממשלה וטען שאדם ששמו שוֹמַרטֶן קשור לפרשה. חקירה מהירה העלתה ששומרטן הוא מורה למקצועות טכניים בסַן דֶני. הוא נעצר ו"רואיין". בחקירתו הודה שאמנם הוא שתכנן את הפיגועים אבל הם בוצעו בידי אנרכיסט קנאי ששמו לֶזֶ'ה. לז'ה, כך התברר לשלטונות עד מהרה, הוא מהפכן ידוע - רוואשול בכבודו ובעצמו. ב־1891 נעצר רוואשול באשמת רצח של איש זקן וסוכנת ביתו בהרי פוֹרֶה, אבל הוא נמלט ממעצר ולא נתפס. באותה שנה נרצחו בסַנט אֶטיין שתי נשים קשישות שניהלו חנות לממכר כלי עבודה; השתיים נרצחו בפטיש במהלך שוד. תיאור הרוצח הלם היטב את רוואשול.
בסופו של דבר נעצר רוואשול במסעדה "וֶרי" שבשדרות מַז'אנטה בפריז, הודות למלצר חד עין שהבחין בצלקת על ידו השמאלית. המלצר זכר את הצלקת הזאת מתיאורו של רוואשול שפרסמו השלטונות, ומיהר להודיע למשטרה. בעת מעצרו נאבק רוואשול בפראות, ורק באלימות ניכרת הצליחו השוטרים לגבור עליו (ראו תמונה 2). הוא נלקח אל תחנת המשטרה המחוזית, ושם רשם ברטיון את מידותיו. הוא לא צילם את פניו של רוואשול באותו מעמד מפני שאלה היו נפוחים מן המכות שספג, ואולם ימים אחדים לאחר מכן עלה בידו לצלמו, ולהפתעת הכול ישב רוואשול בשקט בשעה שצולם. לימים שלח לו ברטיון עותק ממוסגר של התצלום, ורוואשול היה אסיר תודה על כך והעיר, "ברטיון הזה הוא ג'נטלמן."
ג'נטלמן או לא, עד מהרה זיהה ברטיון את רוואשול וקבע שהוא נעצר בעבר באשמת הברחה ופריצה, ואז נקרא קניגשטיין. כך נעשה קישור בעל חשיבות עצומה, ומשמעותו שכמעט בוודאות זה האיש שהמשטרה מחפשת בקשר לרצח הזקן ושתי הזבניות ובחשד לעברות אחרות כגון פריצה לתוך אתרי קבורה. במשפטו הראשון נידון רוואשול למאסר עולם על פעילותו האנרכיסטית, אבל במשפטו השני הורשע ברצח ובשוד קברים ונידון למוות. להפתעתה של התנועה האנרכיסטית הודה רוואשול בפשעיו, ואנרכיסטים רבים, ובהם קרופוטקין, כינו אותו "אנרכיסט של אופרה־בּוּפה" (כלומר, אנרכיסט של אופרה קומית). האהדה המעטה שרחש לו הציבור נגוזה במהירות, והוא הלך אל הגיליוטינה בקריאה, "שלום חזירים! תחי האנרכיה!" באחרית דבר טרגית לפרשה - קודם שהתנועה האנרכיסטית מאסה ברוואשול - הראה אנרכיסט עמית את תמיכתו בו ופוצץ את המסעדה שבה נעצר. בפיגוע נהרגו בעל המסעדה ואחד הלקוחות.
בזכות התפקיד המכריע שמילא ברטיון בחקירת הפרשה נעשה שמו ידוע בכל בית בצרפת, מין "שרלוק הולמס" פריזאי. לאמיתו של דבר הוא אכן מוזכר בספר כלבם של בני בסקרוויל, שם לקוח אחד פונה אל שרלוק הולמס בתור "המומחה השני במעלה באירופה" אחרי ברטיון. שמו צץ ועולה שוב בסיפור אחר של קונן דויל, "ההסכם הימי", שם מסופר לנו שהולמס עצמו "הביע הערצה נלהבת למומחה הצרפתי". אין ספק שפרשות פשע רבות מאוד שאלמלא כן לא היו נפתרות הסתיימו בהצלחה הודות למערכת המדידות של ברטיון. אבל הדברים הלכו והשתנו, ועד מהרה תפסה מערכת חדשה את מרכז הבימה.
זה אלפי שנים מכירים בני אדם את המתווים הדקים שיש לכולנו על קצות אצבעותינו. דוגמאות של טביעות אצבע נמצאו על קירותיהם של קברים מצריים עתיקים, והן שימשו מוטיב לקישוט כלי חרס עתיקים בכמה תרבויות. ואולי מפתיע יותר, דומה שהייתה איזו ידיעה בחוש שטביעות האצבעות מייצגות את ייחודו של האדם; בבבל העתיקה, באלף ה־2 לפני הספירה יש שטביעות אצבעות שימשו לחתימה על הסכם משפטי. בסין שימשו טביעות אצבעות, בשנת 300 לספירה בקירוב, בתור ראיה במשפט על גנבה, ובשנת 650 העיר ההיסטוריון הסיני קיאה קוּנג־יֶן שאפשר להשתמש בטביעות אצבעות בתור אמצעי לאימות זהותו של אדם.
אף על פי שכל השנים שררה הסכמה שלטביעות האצבעות יש ייחוד כלשהו, עברו מאות שנים רבות עד שהן נחקרו ותוארו בשיטות מדעיות.
בשנת 1684 פרסם הבוטנאי האנגלי הידוע נֶהֶמַיה גרוּ (1712-1641) מאמר שתיאר את מבנה הרכסים על העור המכסה את אצבעותיו ואת כף ידו של אדם. כמעט מאה שנה לאחר מכן קבע האנטומאי הגרמני יוהן מאייר (1801-1747) בפסקנות, בפעם הראשונה, שאין שתי טביעות אצבע שוות שוויון מוחלט, ולמעשה הן ייחודיות לחלוטין. לעובדה הזאת נודעה כמובן חשיבות תיאורטית עצומה לרפואה המשפטית, אם כי נדרש עוד זמן מה עד שהיה אפשר להפיק תועלת מעשית מן הידיעה הזאת. עובד המדינה הבריטי סר ויליאם הֶרשֶל (1917-1833) הוא שהיה הראשון להשתמש בטביעות אצבעות במערכת פורמלית (ראו תמונה 3). הוא נעזר בטביעות אצבעות כששילם גמלאות לחיילים בֶּנגלים, כדי למנוע ממתחזים למיניהם לקבל תשלומים שלא כדין. כל אחד מן החיילים מסר את טביעת האצבעות שלו לרישום בפנקס התשלומים, ומסר אותה שוב כשבא לגבות את דמי הגמלה. המתחזים נחשפו מיד, כשטביעת אצבעותיהם לא תאמה את הטביעה הרשומה בפנקס התשלומים. דומה שהשיטה פעלה היטב, אבל המפקח הכללי על בתי הכלא בבנגל התנגד בכל זאת לרעיון שהגה הרשל, להקים מערכת רחבה יותר של ניתוח וסיווג של טביעות אצבעות. הרשל חזר לאנגליה ב־1879.
בערך באותו הזמן עבד מנתח סקוטי, הדוקטור הנרי פוֹלדס (1930-1843) ביפן, שם לימד פיזיולוגיה סטודנטים לרפואה בבית החולים "צוּקִיגִ'י" בטוקיו. בזמן ששהה ביפן הזדמן לו לראות סימני טביעות אצבעות על כלי חרס יפניים. הוא החל לבדוק את ההבדלים בין טביעות אצבעות שונות ולחקור את ה"פיתולים" האופייניים של טביעות האצבעות (שנקראות גם "קווים פַּפּילריים"). שנים אחדות לאחר מכן זכה החיבור האקדמי הזה ליישום מעשי ראוי. ב־1879 מצאה משטרת טוקיו שורה של טביעות אצבע בולטות על קיר מסויד בשעה שחקרה פריצה. כעבור זמן מה נעצר חשוד במעשה, אבל הוא הכחיש בתוקף את האשמה. במשטרה שמעו על פולדס ועל התעניינותו בטביעת אצבעות, ופנו לעזרתו. פולדס לקח את טביעות האצבעות של החשוד והשווה אותן עם הטביעות שהתגלו בזירת הפשע. עד מהרה התברר לו שהטביעות שונות לחלוטין, והחשוד שוחרר. כעבור ימים אחדים נעצר חשוד אחר; הפעם התאימו הטביעות והחשוד הודה במעשה.
פולדס פרסם את הדוח הראשון שלו בנושא טביעות האצבעות בכתב העת המדעי Nature, ובו דן בשימושים שאפשר לעשות בהן לצורך זיהוי, והציע שיטה של רישום טביעות אצבעות באמצעות דיו. כשחזר הרשל מהודו ושמע על עבודתו של פולדס היה סמוך ובטוח שהתגלית "שלו" נגנבה. השניים כתבו זה אל זה מכתבים חריפים באמצעות Nature. לאמיתו של דבר פעל כל אחד מהם באופן עצמאי ובדרכו שלו לקידום השימוש בטביעות האצבעות (או בדַקטילוֹסקוֹפּיה, זה שמה המדעי הראוי של שיטת הזיהוי הזאת).
כשחזר פולדס לבריטניה מיפן בשנת 1886, הסביר את רעיונותיו למשטרת העיר לונדון. המשטרה דחתה אותו. הוא חזר וכתב לכל מי שנראה לו שעשוי להקשיב, ובכלל זה לצ'רלס דרווין. דרווין אמנם התעניין, אבל היה זקן וחולה מכדי להתערב בעניינים בעצמו. תחת זאת העביר דרווין את המידע לדודנו, פרנסיס גַלטון, שהתעניין באנתרופולוגיה. גלטון היה ספורטאי, חוקר, מטאורולוג ופסיכולוג, ומאמין גדול בשיטת הזיהוי של ברטיון; ולא זו בלבד שנתן הרצאה על הברטיונאז' במכון המלכותי, אלא אף ביקר אצל ברטיון עצמו בפריז. המערכת של ברטיון הרשימה אותו, אבל לדעתו הייתה מסובכת מדי. הוא ראה את התועלת הפוטנציאלית שאפשר להפיק מטביעות האצבעות בתור דרך זיהוי חלופית, אבל עדיין לא התעמק בתחום החדש אלא העביר את החומר שקיבל מפולדס אל החברה האנתרופולוגית של לונדון. כשחזר אל הנושא הזה כמה שנים לאחר מכן שמע גלטון על המוניטין של ויליאם הרשל בתחום והתקשר אליו ולא אל פולדס. גלטון והרשל הסתדרו היטב זה עם זה; הרשל מסר את כל החומר שבידו לגלטון, וזה ניגש להנהיג את טביעת האצבעות בתור שיטת הזיהוי העיקרית ברפואה המשפטית.
לשם כך היה עליו לפתח מערכת סיווג הולמת. הוא ידע שחיוני הדבר שכל מערכת שכזאת תהיה פשוטה - ניסיונות הסיווג הקודמים היו מורכבים מאוד, וזו בוודאי אחת הסיבות לכך שהשלטונות הטילו ספק בכדאיות יישומה הלכה למעשה. גלטון החל להבחין בצורות חוזרות ונשנות ובתצורות של קווים, ונוכח לדעת שרוב טביעות האצבעות מרוכזות סביב "משולש" שכל הרכסים נפגשים בו. המשולשים האלה נקראים "דֶלתאות", והם מתחלקים לארבע תצורות אפשריות: אין משולש, משולש משמאל, משולש מימין, יותר ממשולש אחד. ב־1891 פרסם גלטון ב־Nature מאמר שדן בממצאים האלה. למרבה זעמו של פולדס הודה גלטון במאמר בחוב שהוא חב להרשל, אבל את פולדס לא הזכיר כלל. בשנה שלאחר מכן הוציא גלטון לאור את ספרו הראשון על הנושא, Finger Prints ("טביעות אצבעות"). בספר הראה שהסיכוי ל"זיהוי שגוי" (שני בני אדם בעלי אותה טביעת אצבע) הוא 1 ל־64 מיליארד בקירוב. זה היה חיבור יוצא דופן, והוא השפיע על שר הפנים (לימים ראש הממשלה) הרברט אֶסקווית', שבאותם ימים שקל ליישם את הברטיונאז' בבריטניה.
לאחר שקרא את ספרו של גלטון מינה אסקווית' ועדה שתבחן בפרוטרוט את שתי השיטות. בראש הוועדה העמיד את פקיד משרד הפנים צ'רלס אדוארד טרוּפּ, ולצדו מינה את מייג'ור ארתור גריפית'ס (שהתפרסם בזכות ספרו Mysteries of Police and Crime ("תעלומות משטרה ופשע") ואת סר מלוויל מֶקנַייטֶן, לימים סגן נציב משטרת לונדון. אמנם רעיון טביעות האצבעות מצא חן בעיניהם בזכות פשטותו, אבל עדיין נותרו בהם חששות, מפני שגלטון עדיין לא הטמיע את כל מה שגילה בתוך מערכת מעשית ומדויקת. חברי הוועדה אף נסעו לפריז והתארחו אצל ברטיון; המערכת שלו שכנעה אותם, אבל נראתה להם מסובכת מדי. כדרכם של אנגלים, הם התקשו להחליט. עוד הם שוקלים ומתלבטים הכריעו מדינות אחרות באותה שאלה עצמה: אוסטריה, בהנחייתו של אבי הקרימינולוגיה, הנס גרוֹס, החליטה ליישם את המערכת של ברטיון, וכך עשתה גם גרמניה. בסופו של דבר, בפשרה בריטית אופיינית, החליטה הוועדה להנהיג גם את הברטיונאז' וגם את טביעות האצבעות.
בינתיים, בארגנטינה, השיג קצין משטרה הישג ראשון במעלה בתולדות הזיהוי הפלילי. חואן ווּצֶדיץ', יליד דַלמַטיה שבקרואטיה, היה איש נמרץ, ובשנת 1891, שבע שנים לאחר בואו לארגנטינה, מונה לעמוד בראש הלשכה לסטטיסטיקה של משטרת לה פּלאטה. הוא וצוותו הצטוו להנהיג את הברטיונאז' והחלו למדוד בני אדם ולרשום את נתוניהם. ואולם באותה תקופה קרא ווצדיץ' ב־Revue Scientifique מאמר מאת ה' דה ואריני על עבודתו של גלטון. המאמר הילל את תפיסת הזיהוי באמצעות טביעת אצבעות, אבל הוסיף וציין שלמרות הצלחתו עדיין לא עלה בידו של גלטון לפתור את שאלת הסיווג.
הרעיון הילך קסם על ווצדיץ' והוא החליט להיענות לאתגר. גם הוא הבין עד מהרה שהמאפיינים העיקריים של טביעת האצבעות הם הדלתאות או המשולשים וארבעת סוגיהם - אין משולש, משולש מימין, משולש משמאל ושני משולשים. הוא סימן את הסוגים האלה בסְפרות - אחת, שתיים, שלוש וארבע - כשדיבר על האצבעות, ובאותיות - A, B, C, D - כשהתכוון לאגודלים. כך יכול חשוד להיות בעל טביעת אצבעות B, שלוש, שלוש, ארבע ושתיים, לדוגמה. השיטה הזאת הייתה קלה לארגון ולאחסון, והקלה על בדיקת ההתאמה.
בדומה למה שאירע לברטיון בשעתו התברר לווצדיץ' לרוע מזלו שהממונים עליו אינם שותפים להתלהבותו. אבל גם הפעם התערב הגורל. ביוני 1892 בוצע רצח כפול בעיר החוף הקטנה נֶקוֹצֶ'אה, לא הרחק מבואנוס איירס. הנרצחים, ילד בן שש וילדה בת ארבע, הוכו למוות באלה. אמם, אישה לא נשואה בת עשרים ושש, פרנסיסקה רוֹחאס, היא שמצאה את הגופות וסיפרה שראתה דמות גבר נמלטת מן המקום. האיש, טענה רוחאס, הוא מאהבה, פועל חווה ששמו ולאסקֶס. לאחרונה נעשה ולאסקס מטרד של ממש, סיפרה האם, והיה מאיים עליה ועל ילדיה כדי לאלצה להתחתן אתו. כשנכנסה הביתה רץ ולאסקס ועבר על פניה ויצא מן הבית, ואחר כך מצאה את ילדיה מתים על המיטה המגואלת בדם.
ולאסקס נעצר ונחקר באריכות. כמעט ודאי שהחקירה לוותה בעינויים כלשהם. אבל למרות זאת הוסיף האיש להכחיש כל קשר למעשה. החוקרים ניסו כל מיני תעלולים מימי הביניים - הם כפתו אותו והניחו אותו כל הלילה על המיטה ליד שני הילדים הרצוחים, למשל - אבל הוא עמד על דעתו ולא הודה. לאור כל מה שעבר על ולאסקס החלו כמה החוקרים לפקפק באשמתו, אבל במשטרה הוחלט לנסות עוד שבוע של עינויים. הוא הוסיף לעמוד על חפותו אפילו אחרי שסבל חבלות קשות.
עכשיו נפל החשד על אמם של הילדים, פרנסיסקה רוחאס. התברר שיש לה מאהב צעיר, שסיפרו עליו שאמר שלא יישא אותה לאישה בגלל "הפרחחים הקטנים שלה". אלווארס, הקצין החוקר, עצר אותה והפעיל עליה את השיטות המפוקפקות שניסה על ולאסקס. כדי להפחיד אותה עד שתודה באשמה הורה הקצין לכפות אותה ולהושיבה לפני דלת ביתה כדי להניח לרוחות ילדיה לנקום את נקמתם. הוא אף הורה לכמה מאנשיו להשמיע קולות זועמים כדי לשכנעה שהנה באות הרוחות לקחת את נשמתה הרעה והחוטאת.
לבסוף, משנכשלו כל הטכניקות האלה, עשה אלווארס את מה שהיה עליו לעשות מלכתחילה - חיפוש בזירת הרצח. לא נדרש לו זמן רב למצוא כתם דם על אחת הדלתות, וכשבחן אותו מקרוב נוכח לדעת שמדובר בטביעת אצבע ברורה וחדה. הוא ניסר את לוח העץ שהכיל את הטביעה והביא אותה אל תחנת המשטרה. אחר כך לקח טביעת אצבעות מפרנסיסקה רוחאס והשווה את השתיים. שתי הטביעות התאימו. אלווארס שאל את פרנסיסקה אם נגעה בילדיה אחרי שמצאה אותם מתים. היא השיבה שלא. אם כך, שאל החוקר, מה עושה טביעת הבוהן שלך המגואלת בדם על הדלת? והוא הראה לה את הטביעה על לוח העץ. לנוכח הראיה הזאת נשברה פרנסיסקה והודתה שרצחה את שני ילדיה באבן גדולה כדי שתהיה חופשייה להינשא למאהבה הצעיר. היא הורשעה ונידונה למאסר עולם. הפרשה הזאת היא כנראה הראשונה שבה נעשה שימוש בטביעת אצבעות כדי לפתור תעלומת רצח.
פרשת רוחאס עשתה לווצדיץ' את מה שפרשת רוואשול עשתה לברטיון, והוא היה לבלש המפורסם ביותר בארגנטינה. בשנת 1896 אימצה ארגנטינה את טביעת האצבעות בתור השיטה העיקרית לזיהוי פלילי, ועד העשור הראשון של המאה ה־20 הלכו בדרכה רוב המדינות באמריקה הדרומית. באנגליה הוסיף גלטון לעמול על שיטת סיווג משביעה רצון. העזרה הייתה עתידה לבוא ממקור לא צפוי.
אדוארד ריצ'רד הנרי היה המפקח הראשי של המשטרה בבנגל מטעם ממשלת בריטניה. ב־1891 הנהיג הנרי בבנגל את שיטתו של ברטיון, אבל הוא הסתפק בשש מדידות בלבד ולא באחת־עשרה כבצרפת, כדי לעשותה פשוטה וקלה יותר לשימוש. גם כך נראה לו שהמערכת מורכבת מדי וחשופה להתלהבותם של הפקידים שעושים את המדידות, שלא פעם לא הבינו למה הוא עושה עניין מ"כמה סנטימטרים בסך הכול" ופעמים רבות טעו במדידה.
כשהיה בחופשה באנגליה ביקר הנרי אצל גלטון. השניים התיידדו, וכשחזר לכלכותה לקח הנרי אתו את כל רשימותיו של גלטון. הנרי אף הבין כמה קשה עומד להיות תהליך הסיווג. בשנת 1896, כשנסע ברכבת, נוכח פתאום לדעת - במפתיע ובבת אחת - איך אפשר להשתמש בדלתאות (אלה הצורות המשולשות שבקצות האצבעות) כדי להקים מערכת לזיהוי בני אדם. הדלתאות התחלקו לכמה סוגים ברורים. הנרי הבחין ש"הדלתאות האלה יכולות להיווצר מהתפצלותו של רכס יחיד או מהתרחקות פתאומית של שני רכסים מקבילים", וגם צורתן המשולשת מתאימה למדידות גיאומטריות. הוא נוכח לדעת שכל מה שעליו לעשות הוא לקבוע את גבולות המשולש או את "נקודות התיחום הפנימיות והחיצוניות" שלו. אפשר למתוח קו בין שתי נקודות התיחום האלה ולספור בעזרת מחט את הקווים הפַּפּילריים שמצטלבים עם הקו הזה. המספר הזה היה הבסיס לשיטת הסיווג של הנרי. רוב טביעות האצבעות הן מסוג לולאה פשוטה ומערכת דלתא. מפעם לפעם נמצאו דוגמאות של מה שאפשר לכנותו "צורות אקראיות" (שמסיבה זו או אחרת לא התאימו לאף אחד מן הסוגים), אבל למרבה המזל היה אפשר לשלב גם אותן במערך הכללי. עכשיו היה בידו אמצעי מעשי לסווג כל טביעת אצבע. עד 1897 כבר נעשו טביעות האצבעות לאמצעי היחיד לזיהוי פלילי בהודו, וב־1902 התברר שהן מוצלחות פי שלושה מן המערכת של ברטיון בזיהוי פושעים.
 

טביעות אצבעות מאוחסנות ברישומי משטרה מודרניים. בתצלום טביעת אצבע מסוג "לולאה". שיטתו של הנרי מתארת שלוש תצורות יסוד - מערבולת, לולאה וקשת - שיחד מכסות את רוב המתווים של טביעות האצבעות.
 
אם מביאים בחשבון שטביעות האצבעות עמדו להחליף את המערכת שלו, אולי מפתיע הדבר שברטיון לא היסס להכיר בערכן, וראוי לזקוף זאת לזכותו. לאמיתו של דבר, מאז 1900 החל ברטיון להוסיף טביעות אצבעות לתיקיו, ועד מהרה הוכחה התועלת שבכך. ב־17 באוקטובר 1902 הוזמן ברטיון לבקר בזירת רצח ברחוב פוֹבּוּר סַנט־הוֹנוֹרֶה בפריז. הנרצח היה משרת אישי, ז'וזף רֵייבֶּל. הוא נמצא יושב על כיסא, שולי חולצתו מחוץ למכנסיים ורגליו פשוטות לפנים. הרוצח חנק אותו בידיו. בחדר שררה מהומה וכמה רהיטים נהפכו, מה שרמז על מאבק. מן העובדה הזאת, ומן הממצא שארון וכמה מגירות נפרצו ונפתחו, עלה החשד שהמניע לרצח היה שוד. אבל ברטיון לא השתכנע, שכן סכום הכסף שנגנב לא הצדיק מעשה רצח.
שמשת זכוכית נופצה בארון, ולפי כתמי הדם שעליה שיערו החוקרים שהפושע נפצע. אחד ממפקחי המשטרה ביקש להרים שבר זכוכית, אבל ברטיון מנע בעדו; הוא הבחין בטביעת אצבע. התברר שהרוצח השאיר קבוצת טביעות כמעט מושלמות בדם. בזהירות מופלגת אסף ברטיון את שברי הזכוכית, העביר אותם למעבדתו וצילם אותם, והפיק מהם תצלום מעולה של שלוש טביעות אצבעות וטביעת בוהן אחת.
עכשיו כמובן ביקש ברטיון למצוא התאמה, אבל הסיכוי היחיד לכך היה אם הרוצח כבר רשום ברשומות המשטרה. הבדיקה הראשונית לא הייתה מעודדת, אבל ברטיון המשיך בחיפושיו, ובסופו של דבר, ברגע של התעלות דומה לזו שחווה בפרשת דיפון, מצא כרטיס ועליו טביעות אצבעות תואמות. הכרטיס היה של נוכל ידוע בן עשרים וחמש, אַנרי־לאון שֶפֶר. המשטרה מצאה אותו במרסיי, אבל קודם שעצרה אותו הסגיר שפר את עצמו למשטרה והודה ברצח. הוא ורייבל היו נאהבים, סיפר שפר, ומריבה פרצה ביניהם. את הכסף גנב כדי לטשטש את עקבותיו. שוב נחלו טביעות האצבעות ניצחון. ברטיון יכול להוסיף לרשימת הצלחותיו את העובדה שהוא האדם הראשון באירופה שפענח פרשת רצח באמצעות טביעת אצבעות. ואף על פי כן לא אימץ ברטיון את טביעת האצבעות בתור האמצעי המרכזי לזיהוי פלילי וסירב לוותר על המערכת שהקים למדידת מאפיינים גופניים. אילו הודה שטביעת אצבעות לבדה יכולה לפעול היטב, כמו המערכת שלו או טוב ממנה, ואינה רק תוספת מועילה לשיטתו, היה מודה בעצם שעבודת חייו שוב אינה שימושית.
בסוף המאה ה־19 או בתחילת המאה ה־20 החלו טביעות האצבעות סוף־סוף להוכיח את ערכן גם בבריטניה. במרוצי הסוסים בדרבי ב־1902 הפעיל הסקוטלנד יארד כמה מומחים לטביעת אצבעות. מראשיתם בשנת 1780 היו המרוצים האלה כר פעולה ידוע לשמצה של כייסים ועבריינים אחרים, שהיו מתקבצים לשם מכל רחבי הארץ. כל היום טבלו השוטרים את ידיהם של חשודים עצורים בדיו ולקחו מהם טביעות אצבעות, ובסוף היום, כשהחלו לחפש התאמות במאגריהם, מצאו שלעשרים ותשעה מתוך חמישים וארבעה העצורים יש עבר פלילי. כשהובאו החשודים לפני שופט שלום למחרת היום הוצגו גם הרישומים האלה, ובזכות הראיות המוצקות החדשות נגזרו על כולם עונשי מאסר לפחות כפולים משהיו מקבלים אילו היו נחשבים לעבריינים שנתפסו בפעם הראשונה.
אבל רק ב־1905 הביאו טביעות אצבעות לפתרון תעלומת רצח בבריטניה. הדבר היה בפרשת דֶטפוֹרד הידועה לשמצה.
ביום שני, 27 במרס 1905, בשעה 8:30 בבוקר, הגיע פלוני ויליאם ג'ונס למקום עבודתו, "חנות השמן והצבע של צֶ'פּמן" ברחוב הַיי בדטפורד. החנות עדיין הייתה סגורה, והדבר עורר מיד את דאגתו, שכן בדרך כלל החנות כבר הייתה פתוחה בשעה כזאת. בעל החנות, תומס פארוֹ, בן שבעים ואחת, התגורר בדירה הקטנה שמעל לחנות עם אשתו אן, בת שישים וחמש, והיה פותח את החנות מדי בוקר. ג'ונס ניסה לדפוק בדלת, אבל לא זכה למענה. דאגתו גברה, וכשהציץ פנימה ראה שכמה כיסאות מוטלים הפוכים על הרצפה.
עכשיו היה ג'ונס מודאג באמת. הוא מיהר אל חנות סמוכה וביקש מבעליה, לואיס קידמן, לעזור לו לפרוץ פנימה. בתוך החנות מצא ג'ונס את מר פארו שרוע על גבו באולם שבקומה התחתונה, בלי רוח חיים. אחר כך מצאו השניים גם את מרת פארו, שוכבת על מיטתה בקומה העליונה, פצועה קשה אבל עדיין חיה. דומה שהשניים ספגו מכות קשות וממושכות. המשטרה הוזעקה ועמה בא רופא, ומרת פארו הובהלה לבית החולים.
על הרצפה נמצאה קופת מזומנים ריקה, שבה היה מר פארו שומר את הפדיון השבועי שלו. ג'ונס הסביר שמר פארו מפקיד את הכנסותיו בבנק בבוקר יום שני. סמל המשטרה אלברט אֶטקינסון ביקש להביא תועלת ולפנות את זירת הפשע ודחף את הקופה הצדה בידיים חשופות. כשראו זאת פקד פרדריק פוֹקס וסגן הנציב מלוויל מֶקנַייטן (ראש מחלקת חקירות פליליות) החליטו ליטול לידיהם את האחריות על חקירת הפרשה ולשמר את כל הראיות שנותרו בזירה.
המניע היה אפוא שוד. המשטרה הצליחה להסיק עוד כמה פרטים על מהלך הפשע. מן המקומות שבהם נמצאו ומראיות אחרות היה ברור שמר ומרת פארו הותקפו בנפרד. שניהם עדיין לבשו בגדי שינה ולא היה סימן לפריצה בכוח, ומכאן הסיקה המשטרה שמר פארו פתח את הדלת לתוקפיו קודם שהוכה עד שאיבד את הכרתו. נראה שאחר כך עלו התוקפים אל הקומה השנייה ותקפו את מרת פארו, ואחר כך מצאו את הקופה וגנבו את תוכנה. עקבות מגואלים בדם בזירה לימדו שמר פארו הצליח איכשהו לקום על רגליו, ואז הוכה שוב, הפעם עד מוות. שתי מסכות גרב שחורות שנמצאו במקום הצביעו על האפשרות שהיו שני תוקפים, ולאחר שרצחו את בעל החנות רחצו את ידיהם בקור רוח בכיור.
מקנייטן התבונן היטב בקופה הריקה וראה טביעת אצבע על המגירה הפנימית. בתור חבר בוועדת בֶּלפֶּר, שהוקמה חמש שנים קודם לכן כדי לסייע בגיבוש שיטות זיהוי והמליצה להשתמש בטביעות אצבעות, תהה מקנייטן אם זו הזדמנות טובה לבחון את הטכניקה. הוא נעזר בממחטה והרים את הקופה בזהירות, עטף אותה בנייר ולקח אותה אל "הלשכה לטביעת אצבעות" שהוקמה זה לא כבר בסקוטלנד יארד.
בראש הלשכה עמד המפקח צ'רלס סטוֹקלי קוֹלינס, שנחשב באותם ימים למומחה הגדול ביותר לטביעות אצבעות בבריטניה. למרות הצלחותיה של השיטה לפני כן, בייחוד בזיהוי עבריינים שניסו להתחזות באמצעות שמות בדויים, עדיין נחשבה הטכניקה לקשה לשימוש. בשל הפיקוח הציבורי ההדוק בכל פרשת רצח ידעה המשטרה שהיא מסתכנת בלעגו של הציבור אם תיכשל עכשיו. יתר על כן, גם אם תצליח המשטרה לזהות את בעל טביעת האצבע ותגיש נגדו כתב אישום, עדיין יהיה עליה לשכנע את המושבעים להרשיעו על סמך הראיה הלא־מוכרת הזאת.
קולינס בדק את הטביעה ביסודיות והגיע למסקנה שהיא נעשתה באמצעות זיעה, כנראה בבוהן יד ימין. הוא השווה אותה עם טביעותיהם של מר פארו ואשתו ושל הבלש אטקינסון, וקבע שאין היא שייכת לאף אחד מהם. בלשכה היו מתויקים בין שמונים אלף לתשעים אלף טביעות אצבעות, אבל זו לא הייתה אחת מהן. לפני המשטרה עמדה אפוא האפשרות הלא־מעודדת למצוא תחילה חשוד ולבדוק את טביעת אצבעותיו. בתחילה קיוו החוקרים שמרת פארו תמסור תיאור של התוקפים לכשתשוב להכרתה, אבל לא כך היה; היא מתה בבית החולים ב־31 במרס בלי לומר מילה - מכה קשה לחקירה.
מכאן ואילך נאלצה המשטרה לפעול בדרכים הרגילות ולתחקר עדים בפוטנציה. למרבה המזל לא היה מחסור בעדים. עדים רבים ראו שני גברים נמלטים מזירת הרצח בשעה 7:30 בקירוב. אחד מהם לבש חליפה חומה כהה וכובע, והאחר חליפת צמר כחולה ומגבעת בַּאוּלֶר. שני עדים - המתאגרף המקצועי הנרי ג'ון ליטלפילד ונערה מקומית ששמה אלן סטֶנטון - זיהו במפורש את האיש בחליפה החומה בתור פלוני אלפרד סטרטון.
אף על פי שלא היה לו עבר פלילי היה אלפרד סטרטון מוכר למשטרה בתור "נווד" שיש לו קשרים עם העולם התחתון. גם אחיו אלברט היה דמות מוכרת, ותיאור האיש במגבעת באולר הלם אותו. החשד שנפל על אלפרד התחזק כשסיפרה חברתו, אֶני קרוֹמַרטי, שהוא נפטר מנעליו ומחליפתו החומה מיד אחרי הרצח. היא אף העידה שאלפרד ביקש ממנה זוג גרביים ישנים. רמז מפי קרומרטי אף הוליך את המשטרה למקום מסתור ליד מתקן מים מקומי, שבו נמצאו ארבע לירות סטרלינג. על סמך המידע הזה הוצא צו מעצר נגד שני האחים. הם נעצרו ב־2 באפריל, ובשעה שהיו עצורים נלקחו מהם טביעות אצבעות. כשקיבל המפקח קולינס את טביעות אצבעותיהם של החשודים והשווה אותן עם הטביעה שנמצאה בזירה, הגיע למסקנה שהטביעה נעשתה בבוהן ידו הימנית של אלפרד סטרטון. השניים הואשמו ברצח ומשפטם נקבע ל־5 במאי בבית המשפט "אוֹלד בֵּיילי" בלונדון.
מקנייטן, קולינס וריצ'רד מוּיר, התובע הכללי, ידעו שצפוי להם קרב קשה. מאחר שטביעת האצבע הייתה הראיה הממשית היחידה שבידם, ייקבע גורל המשפט לפי מידת הצלחתם לשכנע את חבר המושבעים, וברור שההגנה תשתדל ככל יכולתה לערער עליה. אפילו חלוץ טביעות האצבעות הנרי פולדס היה מכשול לתביעה, מפני שהחזיק בדעה המוטעית שטביעת אצבע אחת אינה אמינה די הצורך, ולכן גייסה אותו ההגנה בתור עד. עד הגנה אחר היה הדוקטור ג'ון ג'ורג' גַרסון, שהעדיף את האנתרופומטריה (המונח האנגלי לברטיונאז') ולא את טביעת האצבעות. שני אלה היו יריביו המקצועיים של אדוארד הנרי, נציב משטרת לונדון, שהקים את הלשכה לטביעת אצבעות ופעל להטמיע את שיטת הזיהוי הזאת במערכת המשפט בבריטניה; גם הוא זומן למשפט.
התביעה העלתה על הדוכן למעלה מארבעים עדים, מפני שמויר וצוותו ביקשו לקשור את שני הנאשמים אל זירת הפשע. מויר לא סמך ביותר על עדויות ראייה, ואף על פי כן הסתמך על עקביותן של העדויות בתור חיזוק לטביעת האצבעות. מקצת העדים, כגון החלבן הנרי אלפרד ג'נינגס, לא הצליחו לזהות את הנאשמים באורח חד־משמעי (אם כי היו עקביים בתיאור הופעתם הכללית); אבל עדים אחרים, כגון הנרי ליטלפילד ואלן סטנטון, זיהו את אלפרד סטרטון בביטחון. הפתולוג של משרד הפנים שעשה את הנתיחה שלאחר המוות בגופות הנרצחים אמר לבית המשפט שפצעיהם של בני הזוג עולים בקנה אחד עם הכלים שנמצאו ברשות הנאשמים.
קֵייט וֵייד, חברתו של אלברט סטרטון, העידה שאלברט לא היה איתה בליל הרצח, ואמרה שבדרך כלל הוא מבלה בחברתה. אני קרומרטי העידה שאלפרד חזר הביתה ב־27 במרס בבוקר ועמו כסף רב, ולא הסביר איפה השיג אותו. היא סיפרה שהוא זרק את הבגדים שלבש באותו היום לאחר שקרא בעיתון דיווח על הרצח, וביקש ממנה לומר למשטרה ולכל מי שישאל, שבליל הרצח היה איתה.
אבל פרקליטי ההגנה, ה' ג' רוּת', קרטיס בֶּנֶט והרולד מוריס, הצליחו להעמיד הסבר חלופי למאורעות ועוררו ספק באמינותם של עדי התביעה. מן הסתם נראה להם שהם עשו עבודה טובה, מפני שהסכימו שאלפרד סטרטון יעלה על דוכן העדים. סטרטון העיד שב־27 במרס, בערך ב־2:30 לפנות בוקר, דפק אחיו על חלונו והעיר אותו משנתו. כשפתח את החלון ביקש ממנו אלברט שילווה לו כסף ללינת לילה. הוא השיב שיבדוק אם יש לו כסף ונכנס פנימה. כשחזר לא ראה עוד את אלברט. הוא יצא מביתו ומצא את אחיו במרחק מה משם, ברחוב ריגֶ'נט - שם אכן ראו אותו כמה מן העדים. אלפרד אמר לאחיו שאין לו כסף, אבל הציע לו ללון אצלו בלילה ההוא. אלברט הסכים וישן על הרצפה, והאחים היו יחד עד השעה 9, אז נפרד אלברט מאחיו והלך. אלפרד הסביר שאת ארבע הלירות שמצאה המשטרה הרוויח בקרב אגרוף. הוא הסתיר את הכסף שלושה שבועות לפני הרצח כדי לשמור עליו, והתכוון לתת אותו לאני קרומרטי.
קודם שזימן מויר את המפקח קולינס למסור עדות על טביעת האצבע שמצא העלה על הדוכן את ויליאם גיטינגס, עובד בכלא שבו היו האחים סטרטון כלואים עד משפטם. גיטינגס סיפר שבשיחה אתו אמר לו אלברט סטרטון, "אני חושב שהוא [אלפרד] ייכנס ללחץ, ואני אחטוף עשר שנים... זה הוא שהכניס אותי לזה." מויר קיווה שהמושבעים יראו באמירה הזאת מעין הודאה באשמה. אחר כך נקרא קולינס להעיד.
תוכניתו של מויר הייתה לבסס תחילה את מומחיותו של קולינס בתחום טביעת האצבעות, ואחר כך להניח לו להסביר, במילים שוות לכל נפש, איך טביעת האצבעות פועלת בתור אמצעי זיהוי. אחר כך התבקש קולינס לדבר על טביעת האצבע הקשורה לפרשה. הוא הראה למושבעים את הקופה שנמצאה בזירת הרצח ואת טביעת האצבע שחילץ ממנה. אחר כך הראה קולינס איך היא תואמת את טביעת בוהנו הימנית של אלפרד סטרטון, וציין שלטביעות יש שתים־עשרה נקודות התאמה. לבקשת אחד המושבעים הראה קולינס את ההבדל בין טביעות שנעשות בדרגות שונות של לחץ.
לאחר עדותו של קולינס זימנה ההגנה את הדוקטור ג'ון גרסון. פרקליטי ההגנה ביקשו לערער את עדותו של קולינס ולשם כך הציגו את גרסון בתור אחד ממוריו של קולינס, ועוררו את הרושם שגרסון מנוסה ממנו בניתוח טביעות אצבעות. כצפוי טען גרסון שהוא יכול לקבוע בוודאות שטביעת האצבע שנמצאה על הקופה בזירת הרצח אינה תואמת את טביעות אצבעותיו של סטרטון.
אבל מויר לא התקשה להראות שגרסון אינו מומחה לטביעת אצבעות אלא לאנתרופומטריה, שיטת הזיהוי המתחרה. גרסון אף התנגד לשיטת הזיהוי באמצעות טביעת האצבעות בוועדת בּלפּר. ואז, בחקירה הנגדית של גרסון, הטיל מויר את הפצצה: הוא הציג לפני בית המשפט שני מכתבים שכתב גרסון, אחד לראש התביעה הכללית ואחד לפרקליט ההגנה, ובכל אחד מהם כתב גרסון שהוא מוכן להעיד לטובת הצד שישלם לו יותר. בבת אחת התרוקנה עדותו של גרסון מכל ערך, והשופט הנרגז כינה אותו "עד חסר כל אמינות". עכשיו, משאמינותו של הדוקטור גרסון קרסה, נמנעה ההגנה מלזמן לעדות את הנרי פולדס, מחשש שמא ימצא מויר דרך כלשהי לפגום גם באמינותו שלו. שני הצדדים הגישו את סיכומיהם, ולאחר כשעתיים בלבד של התלבטות פסקו המושבעים ששני האחים סטרטון אשמים ברצח. הם נידונו למוות בתלייה, והוצאו להורג ב־23 במאי 1905.
תולדות הזיהוי הפלילי - שבהמשך הספר אוסיף לעסוק בהן - הן תולדות הייחודיות. שיטות זיהוי שהוכיחו את יעילותן, כגון הברטיונאז' וטביעת האצבעות, פועלות מפני שכולנו בני אדם יחידים ומיוחדים, עובדה שנודעת לה תועלת עצומה בחקירה הפלילית. הטכניקות שראינו בפרק הזה מייצגות את הניסיונות המוצלחים הראשונים לשלב שיטות של רפואה משפטית במערכות המשפט. הן מלמדות שמלאכתה של המשטרה נעשית קלה הרבה יותר כשאפשר לקשור חשודים במהירות וביעילות לחקירת פשע (או לנקותם ממעורבות בו). ואולם הוכחת הזהות, כל כמה שהיא חותכת וחד־משמעית, במקרים רבים אינה אלא חלק אחד מחידת התשבץ. פענוח פרשת פשע באמצעות כמה טכניקות שונות של זיהוי פלילי יניב תמונה לכידה וכוללת הרבה יותר של המאורעות.