כוח 13
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כוח 13
הוספה למועדפים
ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אבי רט

אבי רט (נולד ב-17 ביולי 1959, י"א בתמוז תשי"ט) סופר, איש חינוך ותקשורת ישראלי. מרצה לתחומי יהדות, היסטוריה, חינוך, תנ"ך ותקשורת במסגרות אקדמאיות ואחרות ברחבי הארץ והעולם. עורך התלמוד הישראלי, ראש מכון ש"י באוניברסיטת בר-אילן וחבר ארגון רבני צוהר.

רט הוא בן לניצולי שואה. נולד ברחובות, ולמד בצעירותו בבית ספר תחכמוני בעיר זו ובישיבה התיכונית קריית הרצוג בבני ברק. לאחר מכן למד בישיבת הכותל, במסגרת ה'הסדר'. את שירותו הצבאי עשה בחיל השריון, ושימש בתפקידי מפקד טנק וכסמל מבצעים. לאחר שחרורו מצה"ל עסק בחינוך, ושימש, בין היתר, כמחנך כיתה בחטיבת ביניים אדר"ת בבת ים. רט נישא לחגית לבית קמיל, נינתו של קרוב משפחתו הרב משולם ראטה, ובתו של המהנדס והמדען צבי קמיל, חתן פרס ביטחון ישראל, ויו"ר הבטג"ר-הועדה לביטחון גרעיני של מדינת ישראל.

רט מתגורר בגבעת שמואל החל משנת 1984. בעל תואר ראשון בעבודה סוציאלית, תואר שני בלימודי יהדות והיסטוריה והחל לימודי דוקטורט בנושא תקשורת והיסטוריה.

סמדר שיר

סמדר שיר-סידי (נולדה ב-10 בספטמבר 1957) היא סופרת שכתבה למעלה מ-300 ספרים, עיתונאית, מחזאית ופזמונאית.

שיר החלה לכתוב בגיל 5 ובגיל 8 הייתה ע"ק (עיתונאית קטנה) בשבועון הילדים "הארץ שלנו" ומאוחר יותר הייתה כתבת נוער במעריב לנוער. את ספרה הראשון, "מונולוגים של נערה", כתבה בגיל 16. היה זה ספר שירים, אשר בעקבותיו כתבה במעריב לנוער את המדור "דברים קטנים" - אשר בעקבותיו ערכה במעריב לנוער מדור בשם זה, ובעקבותיו יצאו לאור הספרים "שירי רחוב", "עוד שירי רחוב", "עלא כיפאק", "שירים זרוקים" ו"דברים קטנים ומדליקים". את שם העט "סמדר שיר" בחרה בעצת תרצה אתר כדי שבבית הספר הדתי לא ידעו שהיא כותבת בעיתונים חילוניים. הקשר שלה עם הקוראים הצעירים העמיק אחרי שהפכה לאם בעצמה, ובעקבות כך כתבה ספרים וסדרות שמיועדים לילדים כמעט מגיל אפס. בכך הפכה להיות אחת מסופרי הילדים והנוער המצליחים בארץ. בין השאר כתבה את סדרות ספרי הילדים צוציק, גלי ונמרודרורוני.
בשנת 2007 זכתה בפרס אקו"ם, בתחום ספרות ילדים ונוער, על ספרה "העשירי".
בשנת 2011 זכתה באות ספר הזהב של התאחדות הוצאות הספרים בישראל על מכירת 20,000 עותקים מספרה "שירת מרים", שיצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים.
 

תקציר

אורח מוזר נוחת על עץ התאנה הצומח מול חלון חדרו של דניאל בן ה-12. איש מזוקן, חובש קסדה. דניאל צובט את עצמו כדי לוודא שהוא לא חולם ובבוקר המחרת מגלה על הריצפה מזכרת – סרגל זוהר, שהוא סרגל הזמן.פעם בחודש, בראש חודש, כשהירח קטן ודק, מגיע האיש עם הקסדה אל דניאל ומטיס אותו ליעד נבחר, בעבר הרחוק או מעבר לים. בכל חודש נחשף דניאל להיסטוריה של העם היהודי באמצעות אנשים שנלחמו על הזכות להניח תפילין והקפידו לקיים את המצווה אפילו כשנשקפה להם סכנת חיים. הוא צועד במדבר עם נער שבורח מאתיופיה, חרד לגורלו של יהודי אנוס בספרד, עוקב אחרי עבודתם הסודית של סירובניקים במוסקבה, מפליג עם המעפילים לחוף ארץ ישראל ובתופת של אושוויץ נדהם לגלות את שקית התפילין של הסבא-רבא שלו, שעל שמו הוא נקרא. איש אינו יודע על הטיולים הסודיים של דניאל בחברת הטייס עם הקסדה, אך את תהליך ההתבגרות שעבר עליו רואים כולם. בסוף אותה שנה, דניאל לא רוצה לחגוג את בר-המצווה שלו רק במסיבה או רק ביורודיסני, בצרפת. איך יממש את "כוח 13"?

פרק ראשון

בשנה הבאה בר מצווה, אה?


אילו קיבלתי שקל, רק שקל אחד, בכל פעם ששמעתי את המשפט "בשנה הבאה בר מצווה" - הייתי הופך למיליונר.
טוב, נסחפתי. הגזמתי. לא הייתי הופך למיליונר מפני שהורי לא הזמינו מיליון אנשים למסיבת יום ההולדת ה 12 שלי, אבל המון אורחים הגיעו, קרובי משפחה וחברים וילדים מהשכונה, וכל מי שנכנס לבית, עם או בלי מתנה, אמר את אותו המשפט:
"בשנה הבאה בר מצווה, אה?"
כאילו שכולם נדברו ביניהם וסיכמו מראש שזה יהיה הנוסח האחיד. לא "מזל טוב", לא "עד מאה ועשרים", לא "כמה גדלת מאז השנה שעברה". אילולא ידעתי בביטחון מוחלט שאמא הזמינה את כולם בטלפון, ולא שלחה אליהם הזמנות בכתב, הייתי חושד שכל אחד מעשרות האורחים פתח את המעטפה ומצא בה דף הוראות מודפס שבו נכתב במפורש: ביום שלישי, בשש בערב, כשאתם מגיעים לבית של דניאל בורשטיין שחוגג את יום הולדתו ה 12, אל תשכחו לומר את הסיסמה:
"בשנה הבאה בר מצווה, אה?"
כי זה מה שאמרו כו לם, ללא יוצא מן הכלל. זה היה משפט הפתיחה שהשמיעו האורחים בשש בערב, כשהחלו להתאסף בסלון, וזה גם היה משפט הסיום שהם השמיעו קצת אחרי עשר בערב, כשהחלו לצאת מהגינה:
"בשנה הבאה בר מצווה, אה?"
כאילו שזה המשפט האחד והיחיד שהם יודעים להגיד. כאילו שזה המשפט האחד והיחיד שהם למדו לדקלם לכבוד מסיבת יום ההולדת שלי:
"בשנה הבאה בר מצווה, אה?"
מוזר, חשבתי, כשעמדתי ליד דלת הכניסה לבית, רואה את המכוניות שמגיחות מקצה הרחוב, מאיטות ומחפשות מקום חנייה. אבא ביקש שאעמוד ליד הדלת מפני שאני חתן השמחה. ולא התנגדתי למלא את המשימה. ידעתי שכולם באים לכבודי והבנתי שעלי לקדם את פני האורחים ב"ערב טוב" מנומס. אבל אחרי רבע שעה של עמידה בפתח, בתפקיד המארח, הרגשתי שהראש שלי כבר מפוּצץ ושאם אשמע עוד פעם אחת את "בשנה הבאה בר מצווה" - אני עלול להרים את הרגליים ולברוח לבית של השכנים או למגרש ליד הגינה או לא משנה לאן. העיקר להיעלם מהשטח. העיקר לא לשמוע בפעם המי יודע כמה את:
"בשנה הבאה בר מצווה, אה?"
מוזר, הרהרתי, כשהידיים שלי נמלאו במתנות ומדי פעם נטשתי את העמדה, בפתח הבית, כדי לרוץ לחדר שלי ולהניח שם את החבילות. אילו מישהו אמר לי שדודה כרמית תישָמע בדיוק, אבל ב די יוק כמו דוד מושיקו, הייתי מושך בכתפיים בתנועה של חוסר אמון וטוען שזה לא הגיוני. מפני שאיזה דמיון אפשר למצוא בין דודה כרמית, שהיא אחותה הצעירה של אמי, לבית דוד מושיקו, שהוא האח הגדול של אבי?
הם דומים זה לזה כמו מזרח ומערב. כמו לילה ויום. כמו גשם וחמסין. כמו...
תאמינו לי, הם שני הפכים.
כרמית היא רווקה בת שלושים שעובדת במשרד פרסום בתל אביב. היא תמיד לובשת ג'ינס עם המון חורים ויש לה גם הרבה חורים באוזניים, בהם נעוצים עגילים זעירים. יולי, אחותי הקטנה, אוהבת לשבת על הברכיים של דודה כרמית ולספור כמה עגילים יש לה בכל אוזן.
"זה לא כואב?" יולי שואלת.
דודה כרמית מנידה ראשה לשלילה.
"זה לא מפריע לך לשמוע?" יולי חוקרת.
"לא", דודה כרמית מחבקת אותה. "עובדה שאני שומעת את כל השאלות שלך. עובדה שאני עונה עליהן, למרות שזה מה ששאלת אותי גם בפעם שעברה. אולי..." דודה כרמית מדגדגת אותה בבטן, "אולי תחשבי על שאלה חדשה?"
"בסדר", אומרת יולי ומכווצת את מצחה, מחפשת שאלה מאוד שאלתית. אחרי דקה או שתיים היא מזדקפת ויורה: "מתי תתחתני?"
"יולי, יולי", דודה כרמית נושקת לה על שתי הלחיים, "למה שלא תמשיכי לשאול אותי על העגילים?"
דוד משה, שכולם קוראים לו מושיקו, לא מתעניין בעגילים של כרמית וגם לא במשרד הפרסום שבו היא עובדת ושממנו יוצאות הרבה פרסומות למשקאות, מכוניות וחנויות אופנה. הוא דתי. והוא נשוי ואבא לשבעה. הוא גר בירושלים, גם הוא וגם אשתו עובדים כמורים במוסד שמטפל בילדים נכים, והביקורים שלהם אצלנו די נדירים מפני שמשפחתם, המונה תשע נפשות, לא נכנסת לאוטו אחד.
זה, לפחות, מה שאבא אמר לי בכל פעם שערכנו ארוחה משפחתית לכבוד איזשהו חג ודוד מושיקו הודיע שהוא לא בא.
"הוא מתנצל", אבא דיבר בשמו, "אבל אתם יודעים, יש להם רק מכונית אחת".
"אז מתי אני אשחק עם רמי?" שאלה יולי באכזבה גלויה. רמי הוא לא הילד האחרון של דוד מושיקו ודודה שלומית, כמעט כל שנה נולד להם תינוק חדש, אבל בפגישות הנדירות היא אוהבת לשחק עם רמי, שהוא בן גילה.
"הם הזמינו אותנו אליהם, לירושלים", אבא ענה.
"ומתי ניסע לירושלים?" יולי שאלה.
"בהזדמנות הקרובה", אבא הבטיח, "רמי יודע שאת מתגעגעת אליו".
לפני שבוע, כשההכנות למסיבת יום ההולדת שלי צברו תאוצה ואמא ביקשה שאכתוב את שמות המוזמנים, כדי שהיא תדע כמה עוגות לאפות לכבודם, שאלתי אם דוד מושיקו ודודה שלומית ושבעת ילדיהם יגיעו.
"כן", ענתה אמא מבלי לְהַסס, "את המסיבה שלך הם לא יחמיצו. אני בטוחה".
"איך הם ייכנסו למכונית אחת?" שאלתי ובדמיון שלי כבר ראיתי את שבעת הילדים מצטופפים במושב האחורי, כמו סרדינים, במהלך הנסיעה הארוכה, מירושלים עד רמת גן.
"אולי הם ייסעו ברכבת", אבא ענה.
"אם אפשר לנסוע ברכבת מירושלים ועד רמת גן", הקשיתי, "אז למה הם באים אלינו רק פעם בשנה?"
"דוד מושיקו ואשתו עובדים במשמרות, הרבה שעות ביום", אבא השיב. "כששלומית עובדת במשמרת בוקר הוא עובד אחר הצהריים - ולהיפך. קשה להם לקחת יום של חופשה שבו שניהם ייעדרו מהמוסד החינוכי".
"אבל ליומולדת שלי הם יגיעו", אמרתי.
"אל תדאג", אבא סיכם, "את יום ההולדת שלך הם לא יחמיצו. הם יגיעו בהרכב מלא".
"גם רמי יבוא?" שאלה יולי הקטנה, שנכנסה למטבח.
"גם רמי יבוא", אבא הבטיח לה ושוב אמר לי: "אל תדאג".
"אני לא דואג", אמרתי והוספתי תשעה שמות לרשימת המוזמנים, שכבר התארכה.
"רק אל תבנה על מתנה מדליקה", אבא קרץ לי בעין.
"מה זאת אומרת?" נשכתי את זנב העט. "אנשים דתיים באים למסיבת יום הולדת בידיים ריקות? ככה כתוב בתורה?"
"מה פתאום", אבא צחק. "הם יביאו לך מתנה, אבל אל תבנה על דיסק או על תוכנת מחשב. הם בטח יביאו לך ספר מעניין".
"זה בסדר", סיננתי.
"ספר קדוש!" יולי השחילה הערה.
"ספר קודש", אבא תיקן אותה.
"לא משנה לי מה הם יביאו", תלשתי עוד דף ממחברת ריקה. "מצידי שלא יביאו מתנה. העיקר שיבואו".
אני זוכר שזה מה שאמרתי. גם אני התגעגעתי לראות את בני הדודים שלי מירושלים. אבל כשעמדתי בפתח הבית, כמו זקיף נאמן, וראיתי את שבט בורשטיין יוצא משתי מכוניות וצועד אלי בשיירה, הנחתי את כפות הידיים שלי על הלחיים, שכבר כאבו מרוב צביטות.
זה לא עזר.
"בשנה הבאה בר מצווה, אה?" שאל דוד מושיקו ונתן לי צביטה.
"בשנה הבאה בר מצווה, אה?" דודה שלומית הגישה לי מתנה.
"תודה", מלמלתי ולקחתי את החבילה. זה נראה כמו ספר. ידעתי שהם יביאו לי ספר, לא ציפיתי למתנה אחרת ולא זה מה שהפתיע אותי. הפה שלי נפער בתדהמה מפני שהמִלים שבקעו מהפה של דוד מושיקו היו זהות לחלוטין לאלה שהשמיעה דודה כרמית, שהגיעה כמה דקות לפניהם, ולא היה לי ספק שדודה כרמית ודוד מושיקו - שכל כך שונים אחד מהשני, כאילו שהם חיים בעולמות אחרים - לא תיאמו ביניהם את משפט הכניסה.
אז איך זה יכול להיות שאפילו דוד מושיקו ודודה שלומית ודודה כרמית, כמו כל האורחים שהגיעו למסיבת יום ההולדת שלי, דִקלמו את אותו המשפט?
"בשנה הבאה בר מצווה, אה?"
היו כאלה שליוו את המשפט בצביטה קלה בלחי. אחרים ביטאו אותו תוך כדי טפיחה על השכם. היו כאלה שהדגישו את סימן השאלה שבסוף המשפט, כאילו שהם מגלים לי את אמריקה, ואילו אחרים השמיטו את סימן השאלה והסתפקו בקביעת עובדה, "בשנה הבאה בר מצווה".
ואני, מתפלא על כך שכל האורחים איבדו את המקוריות והפכו לעדר של תוכים, מצאתי את עצמי מהנהן:
"כן... נכון... בשנה הבאה בר מצווה... טוב שהזכרתם לי... באמת שכחתי... איזה מזל שהגעתם כדי לבשר לי מה יקרה בשנה הבאה..."
שיא השיאים היה כשאורי, בן דוד שני מצד אמי, בחור בן עשרים ואחת שרק עכשיו השתחרר מהצבא ומתכונן לנסוע להודו או לתאילנד, נעמד מולי ושאל:
"דניאל, מה יהיה בשנה הבאה?"
"בשנה הבאה..." דִקלמתי ביובש, "בשנה הבאה... ברית מילה".
"מה?" הוא נרתע.
"סתם", גיחכתי. "התלוצצתי".
"למה?" אורי הרצין ותפס בשרוול שלי וגרר אותי לצד.
"סתם", נחלצתי מזרועותיו, "סתם התבדחתי. מה, אתה לא מבין בדיחה?"
"בר מצווה זה לא בדיחה", הוא טען.
בחנתי אותו בעיניים משתאות. למה הוא כזה כבד? ואיך זה שהוא לא קולט? הרי רק לאחרונה הוא סיים שלוש שנות שירות בגולני ועכשיו הוא כבר אורז מזוודות לקראת טיול שחרור גדול. אני בטוח שבצבא הוא שמע המון בדיחות.
"בר מצווה זה לא בדיחה", אורי חזר.
"נכון", נאלצתי להודות, "אבל תבין, כבר שעה אני עומד כאן,

אבי רט

אבי רט (נולד ב-17 ביולי 1959, י"א בתמוז תשי"ט) סופר, איש חינוך ותקשורת ישראלי. מרצה לתחומי יהדות, היסטוריה, חינוך, תנ"ך ותקשורת במסגרות אקדמאיות ואחרות ברחבי הארץ והעולם. עורך התלמוד הישראלי, ראש מכון ש"י באוניברסיטת בר-אילן וחבר ארגון רבני צוהר.

רט הוא בן לניצולי שואה. נולד ברחובות, ולמד בצעירותו בבית ספר תחכמוני בעיר זו ובישיבה התיכונית קריית הרצוג בבני ברק. לאחר מכן למד בישיבת הכותל, במסגרת ה'הסדר'. את שירותו הצבאי עשה בחיל השריון, ושימש בתפקידי מפקד טנק וכסמל מבצעים. לאחר שחרורו מצה"ל עסק בחינוך, ושימש, בין היתר, כמחנך כיתה בחטיבת ביניים אדר"ת בבת ים. רט נישא לחגית לבית קמיל, נינתו של קרוב משפחתו הרב משולם ראטה, ובתו של המהנדס והמדען צבי קמיל, חתן פרס ביטחון ישראל, ויו"ר הבטג"ר-הועדה לביטחון גרעיני של מדינת ישראל.

רט מתגורר בגבעת שמואל החל משנת 1984. בעל תואר ראשון בעבודה סוציאלית, תואר שני בלימודי יהדות והיסטוריה והחל לימודי דוקטורט בנושא תקשורת והיסטוריה.

סמדר שיר

סמדר שיר-סידי (נולדה ב-10 בספטמבר 1957) היא סופרת שכתבה למעלה מ-300 ספרים, עיתונאית, מחזאית ופזמונאית.

שיר החלה לכתוב בגיל 5 ובגיל 8 הייתה ע"ק (עיתונאית קטנה) בשבועון הילדים "הארץ שלנו" ומאוחר יותר הייתה כתבת נוער במעריב לנוער. את ספרה הראשון, "מונולוגים של נערה", כתבה בגיל 16. היה זה ספר שירים, אשר בעקבותיו כתבה במעריב לנוער את המדור "דברים קטנים" - אשר בעקבותיו ערכה במעריב לנוער מדור בשם זה, ובעקבותיו יצאו לאור הספרים "שירי רחוב", "עוד שירי רחוב", "עלא כיפאק", "שירים זרוקים" ו"דברים קטנים ומדליקים". את שם העט "סמדר שיר" בחרה בעצת תרצה אתר כדי שבבית הספר הדתי לא ידעו שהיא כותבת בעיתונים חילוניים. הקשר שלה עם הקוראים הצעירים העמיק אחרי שהפכה לאם בעצמה, ובעקבות כך כתבה ספרים וסדרות שמיועדים לילדים כמעט מגיל אפס. בכך הפכה להיות אחת מסופרי הילדים והנוער המצליחים בארץ. בין השאר כתבה את סדרות ספרי הילדים צוציק, גלי ונמרודרורוני.
בשנת 2007 זכתה בפרס אקו"ם, בתחום ספרות ילדים ונוער, על ספרה "העשירי".
בשנת 2011 זכתה באות ספר הזהב של התאחדות הוצאות הספרים בישראל על מכירת 20,000 עותקים מספרה "שירת מרים", שיצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים.
 

עוד על הספר

כוח 13 אבי רט, סמדר שיר

בשנה הבאה בר מצווה, אה?


אילו קיבלתי שקל, רק שקל אחד, בכל פעם ששמעתי את המשפט "בשנה הבאה בר מצווה" - הייתי הופך למיליונר.
טוב, נסחפתי. הגזמתי. לא הייתי הופך למיליונר מפני שהורי לא הזמינו מיליון אנשים למסיבת יום ההולדת ה 12 שלי, אבל המון אורחים הגיעו, קרובי משפחה וחברים וילדים מהשכונה, וכל מי שנכנס לבית, עם או בלי מתנה, אמר את אותו המשפט:
"בשנה הבאה בר מצווה, אה?"
כאילו שכולם נדברו ביניהם וסיכמו מראש שזה יהיה הנוסח האחיד. לא "מזל טוב", לא "עד מאה ועשרים", לא "כמה גדלת מאז השנה שעברה". אילולא ידעתי בביטחון מוחלט שאמא הזמינה את כולם בטלפון, ולא שלחה אליהם הזמנות בכתב, הייתי חושד שכל אחד מעשרות האורחים פתח את המעטפה ומצא בה דף הוראות מודפס שבו נכתב במפורש: ביום שלישי, בשש בערב, כשאתם מגיעים לבית של דניאל בורשטיין שחוגג את יום הולדתו ה 12, אל תשכחו לומר את הסיסמה:
"בשנה הבאה בר מצווה, אה?"
כי זה מה שאמרו כו לם, ללא יוצא מן הכלל. זה היה משפט הפתיחה שהשמיעו האורחים בשש בערב, כשהחלו להתאסף בסלון, וזה גם היה משפט הסיום שהם השמיעו קצת אחרי עשר בערב, כשהחלו לצאת מהגינה:
"בשנה הבאה בר מצווה, אה?"
כאילו שזה המשפט האחד והיחיד שהם יודעים להגיד. כאילו שזה המשפט האחד והיחיד שהם למדו לדקלם לכבוד מסיבת יום ההולדת שלי:
"בשנה הבאה בר מצווה, אה?"
מוזר, חשבתי, כשעמדתי ליד דלת הכניסה לבית, רואה את המכוניות שמגיחות מקצה הרחוב, מאיטות ומחפשות מקום חנייה. אבא ביקש שאעמוד ליד הדלת מפני שאני חתן השמחה. ולא התנגדתי למלא את המשימה. ידעתי שכולם באים לכבודי והבנתי שעלי לקדם את פני האורחים ב"ערב טוב" מנומס. אבל אחרי רבע שעה של עמידה בפתח, בתפקיד המארח, הרגשתי שהראש שלי כבר מפוּצץ ושאם אשמע עוד פעם אחת את "בשנה הבאה בר מצווה" - אני עלול להרים את הרגליים ולברוח לבית של השכנים או למגרש ליד הגינה או לא משנה לאן. העיקר להיעלם מהשטח. העיקר לא לשמוע בפעם המי יודע כמה את:
"בשנה הבאה בר מצווה, אה?"
מוזר, הרהרתי, כשהידיים שלי נמלאו במתנות ומדי פעם נטשתי את העמדה, בפתח הבית, כדי לרוץ לחדר שלי ולהניח שם את החבילות. אילו מישהו אמר לי שדודה כרמית תישָמע בדיוק, אבל ב די יוק כמו דוד מושיקו, הייתי מושך בכתפיים בתנועה של חוסר אמון וטוען שזה לא הגיוני. מפני שאיזה דמיון אפשר למצוא בין דודה כרמית, שהיא אחותה הצעירה של אמי, לבית דוד מושיקו, שהוא האח הגדול של אבי?
הם דומים זה לזה כמו מזרח ומערב. כמו לילה ויום. כמו גשם וחמסין. כמו...
תאמינו לי, הם שני הפכים.
כרמית היא רווקה בת שלושים שעובדת במשרד פרסום בתל אביב. היא תמיד לובשת ג'ינס עם המון חורים ויש לה גם הרבה חורים באוזניים, בהם נעוצים עגילים זעירים. יולי, אחותי הקטנה, אוהבת לשבת על הברכיים של דודה כרמית ולספור כמה עגילים יש לה בכל אוזן.
"זה לא כואב?" יולי שואלת.
דודה כרמית מנידה ראשה לשלילה.
"זה לא מפריע לך לשמוע?" יולי חוקרת.
"לא", דודה כרמית מחבקת אותה. "עובדה שאני שומעת את כל השאלות שלך. עובדה שאני עונה עליהן, למרות שזה מה ששאלת אותי גם בפעם שעברה. אולי..." דודה כרמית מדגדגת אותה בבטן, "אולי תחשבי על שאלה חדשה?"
"בסדר", אומרת יולי ומכווצת את מצחה, מחפשת שאלה מאוד שאלתית. אחרי דקה או שתיים היא מזדקפת ויורה: "מתי תתחתני?"
"יולי, יולי", דודה כרמית נושקת לה על שתי הלחיים, "למה שלא תמשיכי לשאול אותי על העגילים?"
דוד משה, שכולם קוראים לו מושיקו, לא מתעניין בעגילים של כרמית וגם לא במשרד הפרסום שבו היא עובדת ושממנו יוצאות הרבה פרסומות למשקאות, מכוניות וחנויות אופנה. הוא דתי. והוא נשוי ואבא לשבעה. הוא גר בירושלים, גם הוא וגם אשתו עובדים כמורים במוסד שמטפל בילדים נכים, והביקורים שלהם אצלנו די נדירים מפני שמשפחתם, המונה תשע נפשות, לא נכנסת לאוטו אחד.
זה, לפחות, מה שאבא אמר לי בכל פעם שערכנו ארוחה משפחתית לכבוד איזשהו חג ודוד מושיקו הודיע שהוא לא בא.
"הוא מתנצל", אבא דיבר בשמו, "אבל אתם יודעים, יש להם רק מכונית אחת".
"אז מתי אני אשחק עם רמי?" שאלה יולי באכזבה גלויה. רמי הוא לא הילד האחרון של דוד מושיקו ודודה שלומית, כמעט כל שנה נולד להם תינוק חדש, אבל בפגישות הנדירות היא אוהבת לשחק עם רמי, שהוא בן גילה.
"הם הזמינו אותנו אליהם, לירושלים", אבא ענה.
"ומתי ניסע לירושלים?" יולי שאלה.
"בהזדמנות הקרובה", אבא הבטיח, "רמי יודע שאת מתגעגעת אליו".
לפני שבוע, כשההכנות למסיבת יום ההולדת שלי צברו תאוצה ואמא ביקשה שאכתוב את שמות המוזמנים, כדי שהיא תדע כמה עוגות לאפות לכבודם, שאלתי אם דוד מושיקו ודודה שלומית ושבעת ילדיהם יגיעו.
"כן", ענתה אמא מבלי לְהַסס, "את המסיבה שלך הם לא יחמיצו. אני בטוחה".
"איך הם ייכנסו למכונית אחת?" שאלתי ובדמיון שלי כבר ראיתי את שבעת הילדים מצטופפים במושב האחורי, כמו סרדינים, במהלך הנסיעה הארוכה, מירושלים עד רמת גן.
"אולי הם ייסעו ברכבת", אבא ענה.
"אם אפשר לנסוע ברכבת מירושלים ועד רמת גן", הקשיתי, "אז למה הם באים אלינו רק פעם בשנה?"
"דוד מושיקו ואשתו עובדים במשמרות, הרבה שעות ביום", אבא השיב. "כששלומית עובדת במשמרת בוקר הוא עובד אחר הצהריים - ולהיפך. קשה להם לקחת יום של חופשה שבו שניהם ייעדרו מהמוסד החינוכי".
"אבל ליומולדת שלי הם יגיעו", אמרתי.
"אל תדאג", אבא סיכם, "את יום ההולדת שלך הם לא יחמיצו. הם יגיעו בהרכב מלא".
"גם רמי יבוא?" שאלה יולי הקטנה, שנכנסה למטבח.
"גם רמי יבוא", אבא הבטיח לה ושוב אמר לי: "אל תדאג".
"אני לא דואג", אמרתי והוספתי תשעה שמות לרשימת המוזמנים, שכבר התארכה.
"רק אל תבנה על מתנה מדליקה", אבא קרץ לי בעין.
"מה זאת אומרת?" נשכתי את זנב העט. "אנשים דתיים באים למסיבת יום הולדת בידיים ריקות? ככה כתוב בתורה?"
"מה פתאום", אבא צחק. "הם יביאו לך מתנה, אבל אל תבנה על דיסק או על תוכנת מחשב. הם בטח יביאו לך ספר מעניין".
"זה בסדר", סיננתי.
"ספר קדוש!" יולי השחילה הערה.
"ספר קודש", אבא תיקן אותה.
"לא משנה לי מה הם יביאו", תלשתי עוד דף ממחברת ריקה. "מצידי שלא יביאו מתנה. העיקר שיבואו".
אני זוכר שזה מה שאמרתי. גם אני התגעגעתי לראות את בני הדודים שלי מירושלים. אבל כשעמדתי בפתח הבית, כמו זקיף נאמן, וראיתי את שבט בורשטיין יוצא משתי מכוניות וצועד אלי בשיירה, הנחתי את כפות הידיים שלי על הלחיים, שכבר כאבו מרוב צביטות.
זה לא עזר.
"בשנה הבאה בר מצווה, אה?" שאל דוד מושיקו ונתן לי צביטה.
"בשנה הבאה בר מצווה, אה?" דודה שלומית הגישה לי מתנה.
"תודה", מלמלתי ולקחתי את החבילה. זה נראה כמו ספר. ידעתי שהם יביאו לי ספר, לא ציפיתי למתנה אחרת ולא זה מה שהפתיע אותי. הפה שלי נפער בתדהמה מפני שהמִלים שבקעו מהפה של דוד מושיקו היו זהות לחלוטין לאלה שהשמיעה דודה כרמית, שהגיעה כמה דקות לפניהם, ולא היה לי ספק שדודה כרמית ודוד מושיקו - שכל כך שונים אחד מהשני, כאילו שהם חיים בעולמות אחרים - לא תיאמו ביניהם את משפט הכניסה.
אז איך זה יכול להיות שאפילו דוד מושיקו ודודה שלומית ודודה כרמית, כמו כל האורחים שהגיעו למסיבת יום ההולדת שלי, דִקלמו את אותו המשפט?
"בשנה הבאה בר מצווה, אה?"
היו כאלה שליוו את המשפט בצביטה קלה בלחי. אחרים ביטאו אותו תוך כדי טפיחה על השכם. היו כאלה שהדגישו את סימן השאלה שבסוף המשפט, כאילו שהם מגלים לי את אמריקה, ואילו אחרים השמיטו את סימן השאלה והסתפקו בקביעת עובדה, "בשנה הבאה בר מצווה".
ואני, מתפלא על כך שכל האורחים איבדו את המקוריות והפכו לעדר של תוכים, מצאתי את עצמי מהנהן:
"כן... נכון... בשנה הבאה בר מצווה... טוב שהזכרתם לי... באמת שכחתי... איזה מזל שהגעתם כדי לבשר לי מה יקרה בשנה הבאה..."
שיא השיאים היה כשאורי, בן דוד שני מצד אמי, בחור בן עשרים ואחת שרק עכשיו השתחרר מהצבא ומתכונן לנסוע להודו או לתאילנד, נעמד מולי ושאל:
"דניאל, מה יהיה בשנה הבאה?"
"בשנה הבאה..." דִקלמתי ביובש, "בשנה הבאה... ברית מילה".
"מה?" הוא נרתע.
"סתם", גיחכתי. "התלוצצתי".
"למה?" אורי הרצין ותפס בשרוול שלי וגרר אותי לצד.
"סתם", נחלצתי מזרועותיו, "סתם התבדחתי. מה, אתה לא מבין בדיחה?"
"בר מצווה זה לא בדיחה", הוא טען.
בחנתי אותו בעיניים משתאות. למה הוא כזה כבד? ואיך זה שהוא לא קולט? הרי רק לאחרונה הוא סיים שלוש שנות שירות בגולני ועכשיו הוא כבר אורז מזוודות לקראת טיול שחרור גדול. אני בטוח שבצבא הוא שמע המון בדיחות.
"בר מצווה זה לא בדיחה", אורי חזר.
"נכון", נאלצתי להודות, "אבל תבין, כבר שעה אני עומד כאן,