הלא בלתי אפשרי

אוגוסט
 

17/8/2006

הוא ביטל, כמובן. ידעתי שיבטל הפעם. משהו בי כבר ניתח עד תום את הקצב הפנימי של הריקוד שלו, שברובד חיצוני יותר הוא כל כך בלתי מובן לי: אני כמעט תמיד יודעת מראש אם הוא יבטל או לא. ואף על פי כן, כמעט מתוך נימוס, אני מתמסרת עד תום גם להתרגשות וגם לחרדה, כך שהפעמים שבהן הוא מבטל מלאות ייסורים כנים, והפעמים שבהן אנחנו נפגשים הן תמיד בלתי צפויות.
כמו שלפעמים את מתעוררת פתאום ויודעת שהשעה שבע, למרות שהצלצול עוד לא נשמע, ואחרי רגע שאת שוכבת דומם ומשתאה על עצמך את לוקחת את השעון מהכוננית ורואה 6:59, ומול מבטך הדקה מתחלפת והוא מתחיל לצלצל: ישבתי והסתכלתי על המסך, ורק אז המספר שלו הבהב עליו, ורגע בעקבותיו הרעש. נשמתי עמוק פעם אחת ואז עניתי ואמרתי, "נסיך." "נסיכה, יש לי חדשות רעות." "כן." "מאוד רציתי, אבל איכשהו צצו יותר מדי דברים..." - או תירוץ אידיוטי אחר. לא ככה בדיוק הוא אומר את זה, אני אף פעם לא מצליחה לזכור באמת את פני השטח שלו, הדיבור, הבעות הפנים, השתלשלות העניינים הישירה, תמיד מגיעה אל היומן דמות קצת קריקטורית יותר, או בפעמים אחרות, קצת יותר מיתית. "הכול בסדר, נסיך, הכול ממש בסדר, לא קרה שום דבר." אחר כך ירד הערב. לא רוצה לכתוב על זה. העונש הגדול ביותר, אולי היחיד: שעות שאת חיה והיית מבכרת לא לחיות אותן, שעות מתות ושקופות נפרשות סביבך כמִדְבָּר. ידעתי שהן יעברו רק כי הן עברו כבר כל כך הרבה פעמים לפני כן. זה העונש של התשוקה אל הבלתי אפשרי: לחיות את היעדרו. התקשרתי אל אחותי הקטנה. "מרים, הוא הבריז לי." "מה חדש?" "אני לא יודעת מה לעשות." "לכי לתפוס זיון." "איך זה יעזור? אם אין לחם, מה הטעם לאכול פלסטיק?" וכו'. אחר כך בכל זאת יצאתי לסיבוב בשכונה. מתחת לפנסים הצהובים נעצתי מבטים כמו נערה בת שלוש־עשרה בכל גבר נאה שעבר על פני, שיחקתי במי־יסיט־עיניים־ראשון וניצחתי פעם אחר פעם, רק פעם אחת מישהו החזיר לי מבט יציב עד שחלפנו זה על פני זה, הד של הד של הד של ההתרגשות שבלהחזיק את מבטו של הנסיך, כאילו היו העיניים הזרות שני מחושים רחוקים של דמותו המצויה, כמו אלוהים, בכול.
ואז למחרת בעבודה, בחמש אחרי הצהריים, פתאום צלצול, "אני בעיר, נכנס לפגישה, יש לי קצת זמן אחריה." הפעם הופתעתי באמת - אולי חשתי במעומעם את הקפיץ המתוח בקצה השיחה הקודמת, אבל לא עלה על דעתי שהוא ישתחרר כל כך מהר, הרי יותר מכול מתאפיין הקשר שלנו באיטיות הנוראה של התנועה מהאין ליש ובמהירות הבזק של התנועה מהיש לאין, אני לא חושבת שהיפוך כזה קרה אי־פעם בעבר. "אני אבוא." קבענו בית קפה וניתקנו. ניגשתי אל הראש־צוות לומר שאני חייבת ללכת. הוא כעס, כמובן. "אי־אפשר ככה, מעכשיו לעכשיו." "סשה, דחילק, זו הזדמנות חד־פעמית בשבילי, אני אסיים הכול מחר." "מה זה הזדמנות חד־פעמית, שום דבר הוא לא חד־פעמי." "מה עם המהפכה?" רצה אצלנו בדיחה שהוא קומוניסט. סשה חצי התרגז, חצי צחק: "במיוחד המהפכה." "אני באמת חייבת ללכת." "מחר עד אחת־עשרה את צריכה לסיים את הכול." כבר לא היה אכפת לי מה אני מבטיחה. האושר הפראי של הנסיעה באוטובוס, אני חיה עכשיו, עכשיו, בזמן המתוק הזה, שכל ששת השבועות מאז הפגישה הקודמת ייחלתי לו. וגם קצת פחד מסחרר, מה אם אאחר, מה אם הוא שוב יחמוק איכשהו מבין ידי.
אבל לא, הוא חיכה לי בבית הקפה, קם אלי, שמֵח כולו, שמֵחה כולי, שנינו לגמרי כאן ועכשיו, הם תמיד קצרים מדי הרגעים האלו, המבט הראשון, החיבוק הראשון, אי־אפשר ללכוד בתודעה את פלא עובדת האינמגע נמסה לתוך עובדת המגע וכבר המגע נמס, הקסם של הרגע נמס לתוך הממשות הרגילה ואנחנו מתיישבים אל השולחן, מזמינים קפה. עכשיו מתפשטת שלווה שבלב הצימאון. אנחנו משיטים מילים ועיניים זה אל זה על פני השולחן.
18/8/2006

הפסקתי את הכתיבה בשביל לאכול משהו ואיכשהו יצא שלא המשכתי עד שהלכתי לישון, לא היה לי כוח. מוזר כמה משעמם לכתוב על פגישה שהיא היפוכו הגמור של השיעמום, בעוד שאת החידלון אפשר לתאר בפיתולים אינסופיים... איך המילים ממיתות את החי ונושפות בעפר המת רוח. על כל פנים שוב ערב ואני כותבת שוב, מתעקשת, למרות השיעמום הנורא יש בזה גם עונג, לשהות ליד האוד אם לא ליד האש. ואולי משהו מהפנינה הסגורה של מה באמת יש בינינו, ביני ובין הנסיך, יתפקע פעם בתוך ידי, אולי בטעות נִסִּית אלכוד משהו נכון, משפט אחד שנאמר באמת בדיוק כך, וכל הרשת תיפרם בבת אחת, ואני אבין הכול, אדע הכול, ואהיה חופשייה.
ישבנו בבית קפה ודיברנו, כלומר, הוא דיבר, סיפר לי על הבעיות הרגילות עם אשתו, על שיחה שהייתה לו עם אהובתו האפלטונית הנצחית באנגליה, על איזה פרויקט קריאייטיב שהוא תקוע בו, על הילדים, צולל לתוך הדיבור בקלות, בגילוי לב תמים ומלא. אולי מה ששואב אותי אליו יותר מכול זה עד כמה הכול פשוט לו, בקשר שלנו ובכלל, הוא נוהג באותה טבעיות בכל מקום שבו הוא נמצא. רק לאנשים אנוכיים לגמרי יש את התום הזה - אבל לא, אלו שטויות, ההבדל הוא פשוט שאני מאוהבת בו והוא לא מאוהב בי. אפילו זה לא מדויק. אני מעוגנת אליו והוא חופשי, צף. קולה של מרים: "הוא נשמע כמו אחד האנשים הכי זחוחים בעולם..." לא, הוא פשוט לוקח את מה שבא, בלי להסתבך ובלי להעמיד פנים מזועזעות - בלי לטרוח מתוך נימוס כוזב, כמוני, להעמיד פנים שהדבר אחר ממה שהנו - מקבל באותה טבעיות את כל הפנים המנוגדים של הדבר: גם את המסירות העיוורת שלי וגם את היכולת שלי להראות לו דברים שהוא לא מסוגל לראות בעצמו, לשקוע בתוך הסיפורים שלו וללבוש עלי את הדמויות בסיפורים שלו (אלף האצבעות שלי לתוך מאתיים הכפפות שלהן) ואז לייעץ לו מבפנים. הוא הקשיב ברצינות, בריכוז, לרגע כמעט ילד פעור עיניים, וכשאמרתי משהו חכם למחצה על דפוס הריבים שלו עם אשתו, ומה הוא יכול בקלות לעשות אחרת כדי להקל על שניהם, הוא תפס פתאום את שתי ידי (אבל הרי לא כתבתי אף מילה על מחול האצבעות על השולחן, לא כתבתי כלום על כלום) בשתי ידיו, אחר כך הרפה מאחת, עטף והידק את השנייה, לפַתּי באצבעותי את שלו, שתקנו, הלבבות עלו על גדותיהם והתערבבו. הנסיך הרפה. "אני כל כך שמח שנפגשנו בסוף." הציץ בשעון: "אבל אני חייב ללכת." איכשהו היינו בחוץ והחושך הפתיע אותי, והחדות הפתאומית של האוויר. אמרתי בדחיפות, "אל תלך עדיין," חשה את המשקל נוטה על המאזניים וכמעט נופל לצד הלא נכון, והוספתי מהר, "ואל תיכנס אתי למשחק של הניגוד, כאילו אני רוצה שתישאר ואתה רוצה ללכת, תסתכל על זה רגע, אנחנו שנינו ביחד עכשיו, אנחנו באמצע משהו," או משהו בסגנון הזה, פחות רהוט, אפשר להניח, ובכל זאת הצלחתי, שמתי מספיק משקל, הכף נטתה חזרה והוא התרפה לצדי, צלצל לאשתו, אמר שיגיע בלילה. הקשבתי בשמחה לחילופי המכות היבשות. זה לא שלא הייתי כנה לפני כן ברצון שלי לעזור להם, כן הייתי, אני מחבבת אותה ומרחמת עליה, בחיים בחיים לא הייתי רוצה להיות אשתו. זה נראה לי כמעט הגורל הנורא בעולם, כמעט יותר גרוע מאשר לא לראות אותו יותר אף פעם. וגם באפלטונית אנה אני לא מקנאת, למעשה עוד פחות מקנאת מאשר באשתו. להיות המושא של הפנטזיה הלא־יודעת־פשרות שלו ולחיות עבורו על דלק היותך לא מושגת נראה לי בלתי נסבל. לא שבעצמי אני מקנאת. אז במי כן? האם הוא מוליד סביבו רק אפשרויות שונות של אי־אושר? אולי אני מקנאת בבחורות שיש לו אִתן סטוץ ללילה, שעוברות דרך האש הנוראה הזאת בלי לדעת על כוחה לשרוף ויוצאות מהצד השני תמימות ושלמות כפי שהיו. על כל פנים, שמחתי לשמוע אותו רב בשבילי עם אשתו, אפילו שברור שזה לא בשבילי בדיוק, זה משחק שבינם לבינם. ואחר כך היינו מהלכים ברחובות... רק אתו אני עוד מסוגלת להסתובב בעיר הזאת בלי לשים לב לאן הגעתי... נלחצים זה אל זה ומדברים על עולמות אחרים, על הפנטזיות של הילדים שהיינו, אמנם לא באותן שנים, אבל כמעט באותו אופן. רק בשנים שאחר כך התפצל הגזע האחד לשני האנשים הכל כך שונים שאנחנו עכשיו.
כל הזמן הזה ידעתי שאני יכולה מתי שארצה, ומתישהו הנחתי לאפשרות להתממש דרכי, שלחתי את היד ואחזתי בכתפו, סובבתי אותו אלי ונישקתי אותו. אני אוהבת אותו עד מוות על היכולת שלו להיענות לפעמים בכל מאודו לקריאות מן העולם, שצִדה השני הוא היכולת לחמוק בשלמות בפעמים אחרות: עמדנו ברחוב נלחצים במלוא הגוף, במלוא הפה, בצימאון של זוג מאוהב, מאושר, על סף של חיים ביחד. ושוב הרפינו והמשכנו ללכת. היה זמן שישבנו בתוך פאב... עיניו המבריקות באפלולית. "בואי נשתכר. אני מרגיש צעיר כשאני אתך." מה שתרצה, כל צורת שכרות שבעולם. שתינו אבל זה נשטף מעלינו, כאילו מערכת העיכול חיצונית כמו העור. אמרתי, "אני כל כך אוהבת אותך, אני יכולה לדבר על זה רגע?" הוא הרים ונישק את ידי. "אני כל כך כל כך אוהבת אותך שכל מה שאני רוצה הוא לאהוב אותך יותר, אני אפילו לא רוצה שתהיה שלי, אני רק רוצה שתרשה לי לרצות אותך כמו עכשיו." מה הוא אמר, אני לא זוכרת, משהו על זה שהוא מקנא ביכולת שלי לאהוב ככה, אבל עם טוויסט, או שאולי זה בעצמו היה הטוויסט. הוא נישק ונישק את כתפי, והצמדתי עפעפיים מלוהטים אל גב ידו הקרה, והוא הצמיד את גב ידי אל לחיו כדי שארגיש שהיא בוערת. "לפעמים אני נגעל מהאדם שאני," אני זוכרת שהוא אמר מתישהו, לא את זה בדיוק, משהו דומה. אמרתי, "גם אני לפעמים." "ממני?" "כן." "אני יודע שיום אחד את תשנאי אותי. אבל אני אוהַב אותך לעולם." ברגע ההוא דימיתי שאני יודעת בדיוק על מה הוא מדבר. אמרתי, "כן. זה לא נורא, ששנינו יודעים את זה? ששנינו יודעים במוחלט את הכול, כל הזמן?" "לא, זה נפלא, זה יחיד במינו, אין לי את זה עם אף אחת אחרת. אנחנו נשמות אחיות מתחת לכל האבק." איך אתה יכול לשקר לגמרי ובה בעת, באותה תנועה עצמה, לומר את האמת לגמרי? חשבתי, וחשבתי עוד, כמה מוזר זה, עד כמה יותר חזקה ממנו אני מרגישה בכל פעם שאנחנו ביחד, ורק כשהוא איננו אני הופכת לעבד חסר אונים, נרמס. באותו רגע בדיוק הוא אמר, "כל פעם שאנחנו נפגשים אני נדהם מחדש כמה את יותר חזקה ממני."
היינו ברחוב, בדרך לדירה שלי. הוא נעצר פתאום. ידעתי מיד מה פירוש הדבר ונפלתי לפניו על ברכי - עיניהם הנדהמות של יושבי אוטובוס חולף - העונג המתוק להביע בדיוק את מה שאת מרגישה מול העולם המגַנֶה. הצמדתי את ראשי אל ירכו ואמרתי, "לא, בבקשה." בלי פליאה, הוא הרים אותי בחזרה ואמר, "אני חייב ללכת, שמעת, הבטחתי לה שאחזור הלילה." "אז למה לא הלכנו לפני שלוש שעות לבית מלון..." "לא חשבנו על זה. היה לנו טוב ביחד איך שהיינו." מה שהיה אמת. אבל נאחזתי בחילה תחת לחצהּ הפתאומי של אימת בזבוז ההזדמנות, הייתי יכולה לשכב אתו ולא שכבתי אתו, הייתי יכולה להפוך להיות התשוקה הטהורה והעונג הטהור ונשארתי אני. עצמתי עיניים ונשענתי על עמוד של תחנת אוטובוס. הוא ליטף את ידי עד שחזרתי. זה לא לקח הרבה זמן. מצחיק איך גם כשנדמה לך שהרחקת מאוד, שהכול שרוף מאחורייך, תוך רגע הגאווה שוב נולדת מן האפר. "בסדר, נסיך. לילה טוב." "לילה טוב, אהובה." התחבקנו ארוכות. ניתקתי ראשונה ועליתי לאט ברחוב שלי לעבר הבית, יודעת בלי להסתובב שהוא עוד עומד שם ומביט אחרי עד שפניתי לתוך החצר. אחר כך אפֵלת החדר, אפלת השחר, אפלת הדרך לעבודה, אפלת הלהספיק לסיים את הכול עד אחת־עשרה.
20/8/2006

והנה זה היה והנה זה איננו. לא כמו חלום, אלא כמו מציאות, כמו שההווה תמיד נמוג מיד בחיק העתיד, הממשי תמיד יותר ממנו. שוב אני בין פגישות, בדמדומי התווך הנצחי הזה, שוב אני בתוך התשוקה הרעבה אליו, התשוקה שהיא הבית שלי, שהיא אני. יכול להיות שפעם הייתי מישהי אחרת? יכול להיות שפעם היה בי משהו אחר? כן, רק לפני יומיים הייתי זו שיש לה הכול, כי היא בנוכחותו עכשיו. כן, לפני שלוש שנים הייתי זו שעוד לא שמעה את שמו. ושתיהן רחוקות ממני במידה שווה, מופרכות, בלתי אפשריות במידה שווה; קרובות משפחה שלי, אולי, אבל הן היגרו מפה, הן גרות בארץ אחרת, מדברות שפה אחרת; אני מוכנה אפילו להאמין שחלקנו אותו גוף, אם תתעקשי, אבל הן, שתי הדמויות האחרות ההן, פינו את הגוף הזה, נבהלו וברחו והשאירו אותו כמו שהוא, האוויר עדיין בריאות, הדמעות עדיין בעיניים, ועכשיו אני שוכנת בו. ואני, מה שאני, זה זו שאוהבת אותו ומתגעגעת אליו והוא איננו. וכל מה שאני רוצה זה למות, כן, להפסיק להיות, להפסיק לסבול כלומר להפסיק להיות, ושתבוא במקומי האחרת, זו שאתו, מתחממת לאורו, האור העז והרך של הנוכחות שלו. כן? זה מה שאני רוצה? למות? באמת למות? ושאחרת תבוא במקומי לתמיד? אבל קשה לומר, הרי אי־אפשר לדמיין את התמיד הזה, אי־אפשר לדמיין אותה נשארת. המאושרת ההיא, החזקה והפורחת, זו שוורדים בלחייה וכנפיים לנפשה כי היא עכשיו, ברגע זה, עם הנסיך, היא כמו בעלת אחוזה שבאה לחודש באביב, אבל זו שנשארת פה כל השנה, מאבקת את הרהיטים ומשקה את החצר, זו אני, אני, סוכנת הבית קשת היום. אני, כלומר זו שלעולם לא תפגוש אותו, זו שכל כולה היא היעדרו, כי מי שתפגוש אותו תהיה הרי מישהי אחרת, אני בדיוק זו שלא יכולה לפגוש אותו לעולם... שאלוהים יעזור לי, לחשוב את זה מפיל לתוך תהום של פחד, תהום שמשחקי המחשבה על מות הנפש לפני שלוש דקות אפילו לא מגרדים את שפתה. אבל די, תפסיקי עם זה, בכיוון הזה אורב השיגעון. וזה גם לא נכון. שטויות לגמרי. הרי אין גבול מוחלט כזה בין זו לזו. רק היום דיברת עם הנסיך בטלפון, כמעט כל יום אתם מדברים לפחות כמה דקות, לפעמים חצי שעה, שעה, אז מה, מי מהן הייתה זו שדיברה, בעלת הבית או סוכנת הבית? האמת היא שהן מעורבבות בי. אני שתיהן. אני אף אחת מהן, בעצם, זה משהו אחר, מי אני בכלל, לפעמים כשאני מנסה לתפוס חזק מדי ועמוק מדי זה מרגיש שאני לגמרי מאבדת את זה, שלא נשאר ממני כלום. העניין הוא שבמובן מסוים האמת הגלויה היא שאני קיימת אך ורק דרכו, ובמובן אחר ברור לחלוטין שאני קיימת בלי שום קשר אליו, שהוא כמעט לא ממשי, כן, כמעט לא חלק בפנטזיה שבניתי עליו. אולי אני האגם שהנסיך שלי רואה בו את עצמו. אבל אני לא פני האגם, לא משטח המים החלק שהוא רואה. אני עומק האגם, הבוץ והאצות והדגים.
21/8/2006

העיניים של מרים נוצצות וקולה רם מדי. היא רק בת תשע־עשרה אבל כאילו תשע־עשרה מאות שנים, ובאותו זמן כאילו אפילו פחות מתשע־עשרה, עם הקולה זירו שלה, אלכוהול אסור לה בגלל התרופות האנטי־פסיכוטיות, יושבת על קצה כיסא הבר המוטה קדימה על רגל אחת כמו שאמא לא מרשה לה בבית, ובזמן שאני ממלמלת את התפקיד הקבוע שלי, לא ממש משנה לי מה אני אגיד, הסיבה היחידה לדבר עליו היא שזו עוד דרך להיות, אם לא אתו, כי אז עם הצללים שלו - באותו זמן היא לגמרי בתוך התפקיד הלא פחות קבוע שלה, נרגשת, כמעט צועקת: "אבל מתי כבר תביני שכל התשוקה הפטאלית בשקל הזאת היא פיקטיבית לגמרי." "כמו כל תשוקה בעולם." "נו?" "אני מבינה את זה, תינוקת, אבל זה לא עוזר. כל הכוח של הסיפור הזה מבוסס על זה שהכול ידוע, אין שום סוד, ובכל זאת זה פועל ואין דרך החוצה - איך אני אסביר לך - דווקא בגלל שזה היה יכול באותה הקלות לא לקרות, דווקא לכן זה כל כך ממשי." "כן כן, שמעתי כבר את כל זה איזה פעם. או אלף פעם. מה שבאמת מדהים בכל הסיפור זו היכולת הפנומנאלית שלך לזיין לעצמך את השכל... אולי אני פשוט צריכה להפסיק להסכים לנהל אתך את השיחות האלו." "אנחנו לא חייבות, אני מבינה אם זה משעמם אותך." "אבל תנסי לא להיות מטומטמת לרגע, לא כי זה משעמם אותי אלא בשבילך. הרי ברור שאת בונה את זה במילים כל פעם מחדש, בזה שאת אומרת את זה שוב ושוב את גורמת לזה להישאר יציב ולא מאפשרת לשום דבר אחר לקרות בחיים שלך, את כאילו מהפנטת את עצמך לתוך זה, את באמת לא רואה?" "כן, אני רואה, וכבר דיברנו על זה, אבל את יודעת, גם אם אני ואת לא נדבר עליו, גם אם אני לא אדבר עליו עם אף אחד, אני הרי מדברת אתו, וגם כשאני לא מדברת אתו אני מדברת אתו, אני חושבת עליו, אני כותבת עליו ביומן, הוא אתי כל היום, זה לא משהו שאני יכולה להפסיק, המחשבה שלי הולכת אליו באופן טבעי בכל רגע פנוי." "אולי תנסי להפסיק לכתוב את היומן הזה. נראה לי ששם זה הכי גרוע. שם המזבח שעליו את מקריבה את עצמך ושם החֵמר שממנו את בונה את האליל." "את טוענת שאם אני לא אכתוב שאני מאוהבת אני לא אהיה מאוהבת?" "אמרתי לך, אם תפסיקי לנסח את זה כל הזמן, תהיה לזה הזדמנות לרדת באופן טבעי." "ניסיתי כבר להפסיק לכתוב, אל תעשי לי ככה, כן ניסיתי, לפני בערך חצי שנה, את היית בבית חולים. לא כתבתי כמעט חודש וחצי. זה לא עזר בכלל. הכול נשאר באותן עוצמות, רק חסר צורה וחסר גבולות ולא היה איך להכיל את זה." "את רואה, זה היומן שנותן לזה צורה." "אני אומרת לך שהפסקתי וכמעט הלכתי לאיבוד. זה היה הרבה יותר גרוע." "אז אולי אם לא תפסיקי לכתוב אבל תשני את זה קצת, לא יודעת, תנסי לכתוב קצת גם על דברים אחרים?" "איזה דברים אחרים?" "את יודעת, על העבודה שלך, עלי, כן, למה לא, על הפגישה שלנו עכשיו." "אבל לכתוב על הפגישה שלנו זה לכתוב עליו." "אבל אנחנו לא כל הזמן מדברות עליו. דיברנו גם עלי, על אמא, על הבחינה..." "אבל מה שאני אכתוב זה את הדיבור שלנו עליו." "למה, את לא אוהבת אותי גם? אם אני אספר לך עכשיו משהו ממש מוזר שעשיתי ביום חמישי, את לא תכתבי עליו?" "מה עשית ביום חמישי?" "תעני לי קודם." "לא, את תעני לי קודם." "את קודם. אל תתעסקי אתי, את יודעת שאני יותר עקשנית ממך." "אוף, את מעצבנת. לא יודעת מה להגיד לך, אני לא יודעת אם אני אכתוב על זה או לא. אני לא כותבת ביומן הכול, אני כותבת שם את הדבר האחד שבמרכז של החיים שלי. ככה אני כותבת, לא יודעת איך עוד אפשר לכתוב. מה עשית ביום חמישי?" "לא עשיתי כלום, סתם אמרתי בשביל להציק לך." "לא נכון, תמותי כבר." "את יודעת שאני עובדת על זה." "עבדת על זה ביום חמישי?" "די נו, הייתי בבית, לא עשיתי כלום, נשבעת לך, תשאלי את אמא. ישבתי מול הטלוויזיה כמו בטטה טובה." "אין לך שום דבר אחר לעשות שם חוץ מלראות טלוויזיה?" "אין לך שום דבר אחר לעשות חוץ מהדביל הזה?" "יש כל מיני דברים, אבל הם קצף על המים. הוא החיים שלי. הוא החיים שלי. זו האמת." "טוב, בואי נפסיק לפחות לדבר על זה. נמאס לי לשתף אתך פעולה בהתבוססות בזה, בואי נדבר על דברים אחרים."
דיברנו על דברים אחרים, אבל כל הנחלים הולכים אל הים, לא הרבה אחר כך דיברנו על עישון וזו הייתה אותה שיחה עצמה, רק שמרים עזבה את דמות האחות המוסרנית, היא דיברה עכשיו מתוך התשוקה גם כן. "לפעמים נדמה לי שאם רק הייתי מצליחה להפסיק לעשן, זה כל כך פשוט, אני הרי רואה שזה לא טוב לי, אילו הייתי מצליחה פשוט להפסיק לעשן הייתי מבריאה, מה מבריאה, הייתי פאקינג מוארת. שום תהום לא הייתה יכולה להחזיק בי יותר. וזה כל כך קרוב." "זה כל כך רחוק דווקא כי זה כל כך קרוב, נכון? כי את יודעת את כל מה שיש לדעת ועדיין זה לא משנה כלום?" "שוב פעם? את יודעת, לפעמים נדמה לי שכל ההתאהבות בשקל הזאת שלך היא ניסיון מאוד כושל שלך להבין איך זה להיות אני." "לא הכול בעולם מסתובב סביבך, תינוקת." "כן, כן, רק תרשי לי לומר לך, את מה־זה לא בכיוון. אין שום סקס במחלה שלי." "גם בקשר שלי ושלו אין מי יודע מה הרבה סקס." "מה אתך, יא שרוטה, אין שם שום דבר חוץ מזה." "אנחנו לא שוכבים לעתים קרובות. אני אפילו לא זוכרת בדיוק איך זה לשכב אתו... לא, באמת... זה לא משנה כמה פעמים זה קרה, כל פעם היא כאילו הפעם הראשונה, אני אף פעם לא מצליחה לזכור את זה כשזה איננו. מה שיש זו התשוקה, והתשוקה היא תמיד אל הבלתי אפשרי." "זה בלתי אפשרי מאוד בנאלי, אני מוכרחה לומר. עוד גבר נשוי פסיאודו־כריזמטי בן ארבעים שבוגד באשתו." "אני יודעת שהוא עוד גבר נשוי פסיאודו־כריזמטי בן ארבעים שבוגד באשתו. לא פסיאודו־כריזמטי, הוא באמת כריזמטי, בסדר, אל תתחילי עכשיו, זה בכל מקרה לא משנה. כלומר, אני אפילו לא חושבת שהדמות הבנאלית הזאת היא איזו אשליה חיצונית או משהו, ומתחת לזה נמצאת האישיות האמיתית שלו שרק אני מכירה. ברור שזה לא פחות הוא מאשר האישיות האמיתית שלו..." "זו האישיות האמיתית שלו..." "כן, זו האישיות האמיתית שלו, אבל גם הדבר האחר והחד־פעמי הזה שאני מכירה ואת לא, ושאני לא יכולה לתאר לך אותו במילים, ולא יכולה לתאר לעצמי במילים, ויכולה רק לרצות להיות בנוכחות שלו, כמו חמנייה שפונה אל השמש, תני לי להוציא משפט רגע, גם הדבר הזה הוא האישיות האמיתית שלו, וזה לא שהדבר הזה הוא ההפך של הבוגד הנשוי בן הארבעים. זה בדיוק העניין: שני הפנים האלו, זה בעצם אותו הדבר בדיוק. חוץ מזה שאגב, את לגמרי מפספסת, הוא ממש לא איזה גבר־גבר שבוגד באשתו. הוא הכי בוגדני בעולם, אבל באופן הרבה יותר עדין מזה... העניין הוא אפילו לא הסקס." "ברור שלא. העניין הוא שבחורות צעירות מטומטמות כמוך יסתכלו עליו מלמטה ויאמינו שהוא איזה משהו נפלא וחד־פעמי שאי־אפשר לתאר במילים, והוא לא יצטרך להתמודד עם זה שעמוק בלב הוא יודע שמבפנים הוא ריק לגמרי." "אוי, תינוקת, לפעמים אני נזכרת כמה את בת תשע־עשרה ושאף פעם לא היית מאוהבת. מה זה ריק מבפנים? זו סתם סיסמה. ביחס לאיך שבנאדם מאוהב מדמיין אותנו, כולנו ריקים מבפנים. את רואה יותר מדי טלוויזיה." "מה עוד יש לאנשים לא מאוהבים בני תשע־עשרה לעשות ביבנה חוץ מאשר לראות טלוויזיה?" "את צריכה לצאת מהבית. אולי תבואי כבר לגור אתי קצת. אני אמצא לך איזו עבודה. אולי אפילו בחברה שלנו." "כן, נראה לי שעוד מעט אני כבר אוכל לבוא."
אבל נדמה לי שאולי היא עלתה על משהו. מצד אחד, ברור שהתשוקה הנכזבת־תמיד אל הנסיך היא אל הבלתי אפשרי, הרי דווקא כיוון שהמקום שלו בעולם פשוט וחד־משמעי כל כך, עוד גבר בן ארבעים שבוגד באשתו וכן הלאה, דווקא משום כך הוא נמצא לגמרי מעבר לכל השגה; העליבות של הסיטואציה, הטריוויאליות שלה, חוסר הטעם שלה, הם גם מה שסוגר אותה הרמטית, הם טעמו המתכתי של המוחלט. אבל למעשה, למרות ההיפוך הזה, התשוקה אליו היא הדבר האפשרי ביותר, המתבקש ביותר בעולם, והיא תפורה בדיוק במידות הנכונות לי. הוא לא יהרוג אותי ואני לא אהרוג אותו. אין אפילו סכנה שהוא יעזוב את אשתו (אלוהים, רק לדמיין את זה). למעשה, שום דבר לא יקרה אף פעם, וזה בדיוק העניין. באופן לא מודע אני מנסה להפיל את עצמי לתהום בדרך לא מסוכנת, אבל אז, כמובן, אין שם שום תהום. הבלתי אפשרי באמת, הכאוטי באמת, נותר בלתי נגיש - הוא התחום של מרים. ובמובן אחר, הוא התחום של הנסיך (הנסיך שמיישיר מבט אל ה"ריק הפנימי" שלו, שיודע ש"האדם שאני מגעיל אותי" ומוסיף להיות, מתוך התכוונות מלאה, האדם הזה, כי זה מי שהוא, ומוטב להיות בכל הכוח מאשר בחצי כוח). אבל לי אין חלק בבלתי אפשרי הזה. בהתאהבות העיקשת שלי בנסיך בעצם בחרתי את הדרך הכי קלה להתחיל להיות מבוגרת.
23/8/2006

זה נכון, המפתח הוא ביומן, המפתח הוא היומן. צריך למצוא דרך להשתמש איכשהו ביומן כדי להיחלץ מתוך הבוץ ולא כדי לשקוע יותר ויותר פנימה. אבל דווקא הדרך הכי מתבקשת, לקרוא מההתחלה ועד הסוף ולראות את התבנית החוזרת נפרשת ולהסיק מסקנות לעתיד, דווקא זה מה שבכלל לא יוכל לעבוד. הרי היכולת לתפוס, במילים או אפילו באינטואיציה, מה בעצם טיב היחסים המתעתעים בין הדבר שישנו באמת ובין הדיוקן הנפשי שאת יוצרת לו, זה בדיוק מה שלחלוטין מעבר להישג ידי, אם הייתי תופסת את זה המאוהבוּת הייתה מתפרקת מעצמה. בתוך כל מה שאני יודעת, על האישיות שלו ועל היחסים שלנו ומה יקרה בהם בוודאות ומה אולי יקרה בהם ומה לא יקרה בהם לעולם, כל הידע הקטן המלוכלך של איך הוא עתיד לשקר לי ואיך אני עתידה להרגיש והיכן אני אכה בו ואיך הוא יבלום ויכה בי בחזרה, בתוך כל הידע הזה שיש לי, הדבר היחיד שאני לא יכולה להבין זה למה אני תופסת אותו דווקא ככה, בתור זה שבלעדיו אין לי חיים, ואיך אפשר לתפוס אותו אחרת. כלומר, תיאורטית אני יודעת איך אפשר אחרת, אני יודעת איך אפשר לראות את הנסיך מהעיניים העוינות של אחותי, מהעיניים האדישות־ביחס של המאהבות שלו ללילה, מהעיניים המיוסרות של אשתו או של השירה ההיא משנה שעברה, אולי לא בדיוק איך מהעיניים של אנה, כי אני לא מכירה אותה ובעצם גם הוא לא, אבל כן אפילו איך מעיני הילדים שלו, אפילו איך מהעיניים של שותף לעבודה - אני יכולה לדמיין אותו בעבודה שלי, עומד ליד המכונת קפה אתי ועם נניח אסף, איך אנחנו מחליפים דחקות על סשה, אסף ואני מתלהבים, הנסיך כאילו יותר רגוע, אבל בעצם קצת להוט להכניס בקטנה לאסף (הנסיך לא היה מחבב את אסף, קשה לו עם גברים נאים יותר ממנו) - אני יכולה לדמיין את עצמי בסיטואציה הזאת בתור שותפה לעבודה, רואה מה הוא עושה ולמה וקצת בזה לו, ומתבדחת על זה אחר כך עם הבנות; אני רואה איך הוא יכול להיתפס בכל הצורות השונות האלו. מה שאני לא רואה זה איך אני מייצרת את הצורה הספציפית שבה הוא נתפס בעיני, מה גלגלי השיניים שלה, איך אפשר את אותם גלגלי שיניים לסובב אחרת. אני סתם הולכת סחור־סחור, אפשר לסכם את כל זה במשפט: אני רואה איפה אני נמצאת ביחס לנסיך, באיזה בוץ עמוק ודביק, ואני רואה איך היה אפשר להימצא במקום אחר לגמרי, לשבת בשלום ובשלווה תחת גפני ותחת תאנתי. מה שאני לא רואה זה את הדרך מכאן לשם.
במובן הזה, ההבטחה שמכוננת את היומן הזה היא הבטחת שקר, כלומר, ההבטחה שהכתיבה הכאילו־מבחוץ, כאילו־אנליטית הזאת יכולה לעזור לך להבין איך עובד המנגנון של התשוקה, ושההבנה איך עובד המנגנון של התשוקה יכולה לעזור לך לכוונן אותו מחדש או להפסיק אותו. למעשה, לא משנה לכמה תובנות עמוקות, כל אחת יותר מהשנייה, אני אגיע ביומן הזה - והרי כבר היו כמה וכמה כאלה, למשל המגילה של 24/4/06, או השרשרת מדצמבר הקודם - שום דבר שאני אבין לא יכול לשנות שום דבר, כי כל מה שאני כותבת כאן, מתוחכם ככל שיהיה, הוא רק תוצאות של האהבה אליו, גילויים ושאריות של האהבה אליו, מה שבא בעקבותיה, לא מה שהיא באה בעקבותיו. אני בעצם יודעת את זה, אני כבר לא באמת כותבת כדי להבין או אפילו לתעד, אלא כמו שאני מדברת עם מרים, סתם כדי לשהות עם זה. "ליד האוד אם לא ליד האש". כשניסיתי להפסיק לכתוב בפברואר האחרון זו הייתה נקודת המפנה, הרגע שבו הבנתי שהכתיבה לא עושה את מה שהיא אמורה לעשות. והפסקת הכתיבה הייתה הניסיון הראשון להשתמש בכתיבה בדרך אחרת; בתור משהו שיוצר מציאות ולא סתם מתאר אותה. אבל התברר שזה לא נכון. הכתיבה לא יוצרת את הרגש. היא רק חופרת תעלה שהרגש יכול לשצוף בה, וכשלא כתבתי, הרגש פשוט הציף את הארץ, התפשט עליה בלי צורה והציף שדות ומכוניות ובתים ואת כל אשר לי. כשנכנעתי וחזרתי לכתוב כבר ידעתי שאני כותבת בשביל לבטא ולנקז את זה ולא בשביל להבין את זה, שהכתיבה היא עשייה בתוך האהבה ולא מחוצה לה.
אבל "תכתבי על דברים אחרים", זה אולי רעיון, זו יכולה להיות דרך כן לכתוב ולא לכתוב באותו זמן. אבל זה כל כך נאיבי, איך אפשר להטיל חצץ בענקי האבן ולקוות שזה ישבור אותם, רק במיתולוגיות זה עובד. הרי לשום דבר אחר בעולם שלי אין את העוצמה הזאת, לא מתקרב אפילו. אם מחר היו מפטרים אותי מהעבודה, אם מרים הייתה שוב מתאשפזת חס ושלום, אם ההורים שלי היו מתגרשים או אם הייתי לא יודעת, זוכה במיליון שקל, גם זה לא היה חזק כמו התשוקה אל הנסיך, גם מזה המחשבה הייתה ממהרת להסתובב ולשוב אליו.
ואולי בכל זאת, אולי להתעקש לכתוב על משהו אחר למרות הכול, להתעקש בצורה הכי קיצונית ובוטה שאפשר, לכתוב יומן בלי להזכיר את שמו אפילו פעם, דווקא הדבר המופרך הזה. אבל זה לא יחזיק מעמד, אני לא אכתוב, אין מצב. זה ישעמם אותי יותר מדי. צריך להציב משקל נגד, צריך תשוקה אחרת כדי שיהיה לזה סיכוי. אבל איזו תשוקה אחרת, אין תשוקה אחרת, אני רוצה רק אותו. זה מעגל קסמים, אין עוד מלבדו לכן אני כותבת רק עליו, אני כותבת רק עליו ולכן אין עוד מלבדו. אין שום דרך להיחלץ מזה.
25/8/2006

סיפרתי לו על השיחה עם מרים. יכולתי לשמוע אותו משועשע דרך הטלפון. "היא צודקת, את באמת צריכה להשתחרר ממני." ממשיך, נוטה חסד: "היא ילדה מאוד חכמה." "בסדר, בסדר, לא צריך לסובב את הסכין." "סוטה קטנה שלי, אני לא מסובב שום סכין. זה מה שאני בעצמי חושב, אמרתי לך את הדברים האלה כבר מזמן... את אישה חזקה, אין לך מושג עד כמה, אני מחכה לרגע שתפסיקי לאהוב אותי ותצאי באמת לעולם, אני מאוד סקרן לראות לאיזה אדם תצמחי." "מה הקשר בין להפסיק לאהוב אותך ולצאת באמת לעולם?" "מה, אַת משחקת אֶת אחותך?" מה שהיה נכון, באמת חיקיתי לרגע את הצגת התמימות המתגרה שלה, זה מדהים עד כמה הוא מכיר אותה מהמעט שסיפרתי לו, עד כמה מהר הוא תופס לפרטיו כל אדם וכל דבר, תודה לאל שהם לא נפגשו מעולם, זה היה יכול להיות הרסני באמת. בשבילה כמובן. הייתי רוצה לחשוב שגם בשבילו, אבל הנסיך הוא האדם הכי פחות פגיע שאני מכירה, הוא עשוי מטפלון. על כל פנים נעלבתי, אמרתי: "אתה לא נותן לי לזוז מילימטר מהדמות שהקצבת לי." "בן אדם לא יכול לברוח מעצמו. הכיוון היחיד שאפשר באמת לזוז בו הוא למעלה. להיטהר, להפוך להיות עוד יותר מי שאת. וכמו שאמרתי לך, אני מחכה לראות לאן תצמחי." "ואולי אני צומחת דווקא דרך הקשר אתך?" "ברור שאת צומחת דרך הקשר אתי, אחרת לא היית שם. לכל דבר שאנחנו עושים יש סיבה. אבל אני חושב... את יודעת כבר שזה מה שאני חושב. אני בשבילך מקום להבשיל בו." אבל הסיפור הישן והצנוע לכאורה של הנסיך על איך הוא רק שלב ראשוני בדרכי המפוארת, סיפור שאלוהים יודע כמה זמן האמנתי לו ונאחזתי בו כבקמע, כפרס ניחומים, הוא חלק ממה שהשאיר אותי שם בלי לזוז, מצפה בפסיביות לשלב הבא של הדרך, עד שנהיה מאוחר מדי מכדי להיחלץ. אמרתי לו את זה כבר לא מזמן (הפסקה השנייה ב־6/7/2006), מאוד כעסתי עליו אז כשראיתי את זה, הוא לא הבין על מה, ואחר כך, כמובן, התעקש להמשיך כאילו לא דיברנו בכלל. כמו עכשיו: "אני הגולם שלך. את תצאי ממני פרפר." "אתה הגולם מפראג שלי, זה מה שאתה." זה הצחיק וניער אותו כמו שקיוויתי, אבל גם הזכיר לי את הדבר השני. "היה לי גם עוד משהו מעניין לספר לך עליך." "כן?" "מקשיב? או שאתה עדיין בפוזת המורה הרוחני שלך?" "איזה מורה. אני שודד דרכים רוחני עם סכין בין השיניים, ואם איזה בודהא יעז להופיע בדרך... מה?" הוא החליף כמה משפטים עם מישהו אחר. "נסיכה, אני צריך לזוז. אני אתקשר אלייך עוד חצי שעה."
העניין המשונה עם הנסיך זה שהוא אכן יתקשר, ובדרך כלל גם יזכור במעומעם על מה דיברתם, אפילו אם החצי שעה תיקח לו יומיים וחצי. הפעם הוא התקשר באותו יום, בשתיים וחצי בלילה, אחרי שהילדים ואשתו הלכו לישון והוא סיים את העבודה שלקח הביתה. רק בלילות ובסופי שבוע אני עובד, הוא אוהב לומר, במשרד אני סתם מפגין נוכחות, יש שם יותר מדי רעש. יש מעט דברים שאני יותר אוהבת בעולם מאשר להתעורר באמצע הלילה מטלפון של הנסיך, כשמכל העולם נשאר רק רוך השמיכה ורוך קולו, כמו בילדות כשאמא ניגשת אלייך לבדוק בעדינות שאת מכוסה. "נסיכה?" "שלום." מבין מיד שהעיר אותי, מתאים את עצמו: "על מה את חולמת?"
התאמצתי להיזכר כדי לשמח אותו, אבל לא היה לי מושג. "אולי אני חולמת שאתה מתקשר אלי." "וזה חלום נעים?" בקול המלטף שהוא מואיל להעניק לי בהזדמנויות האלו, כאילו הוא מרשה לעצמו לפלרטט אתי בלי סייגים רק כשאני חצי ישנה ולא אזכור. (אבל אני זוכרת כל דבר שקורה בינינו.) "זה החלום הכי נעים בעולם." "אני אוהב לחלום אותך." "התבלבלת, זו אני שחולמת אותך..." "אז אולי תשתדלי יותר? אולי תנסי לחלום שאני שוכב שם לידך, מלטף לך בעדינות את הצוואר..." "מתי באמת תשכב לידי ותלטף לי בעדינות את הצוואר?" "ברגע שאוכל. אני לא יודע אם זה יהיה בקרוב." עדיין בקול רך, אבל זו הייתה טעות לשאול כמובן, ידעתי את זה, לא התאפקתי. ואכן, מיד אחר כך: "אז מה, נסיכה, מה היה לך לספר לי על הגולם מפראג?" "אני רוצה לשכב אתך." "נו?" "אני רוצה שתזיין אותי." "את ילדה קטנה." "אני אוהבת שאתה מדבר מלוכלך." "את בלתי נסבלת." אבל שוב בקול המלטף - קיבלתי משהו, זיהיתי את זה, עצרתי שם, שיתפתי פעולה, אמרתי: "אני לא בטוחה איך לנסח את זה. חשבתי שאולי תוכל לעזור לי לנסח את זה. הרעיון זה שאולי אני יכולה לשנות את החיים שלי אם אני אשנה את איך שאני כותבת עליהם." "נשמע כמו וודו." "אתה רואה, זה התחום שלך, אתה צריך לעזור לי." "ומה מטרת הכישוף?" "שאני אשתחרר ממך סוף־סוף." "זה יקרה כשיגיע הזמן." "אולי הגיע הזמן וככה זה קורה." מעניין כמה פעמים מופיע ביומן הזה זוג המשפטים הזה בדיוק? אבל כמובן, הנסיך לעולם לא יעלה בדעתו שמשהו דומה למה שקורה עכשיו כבר קרה אי־פעם בעבר. אין לו שום זיכרון של דברים שקרו פעם, הוא פשוט נכנס לגמרי לתוך המשחק שקורה כרגע, כל משחק. "אז רגע, תכתבי סיפור שבו אני עושה בדיוק את מה שאת רוצה שאני אעשה כדי שאני באמת אעשה את זה?" "אני לא בת חמש. אני רצינית פה. ברור שאני לא יכולה להשפיע על מה שאתה עושה דרך הכתיבה שלי, מה שאני יכולה זה להשפיע על עצמי." "איך חשבת לעשות את זה?" "לכתוב אחרת וככה לשנות את היחס שלי לדברים וככה לשנות את הדברים." "את יכולה לצייר ציור שיהיה מאוהב בי נואשות ולהחזיק אותו במרתף..." "אז זהו, מתברר שזה לא עובד, הקטע הזה. זה יותר להפך. אם הציור מאוהב אז גם אני מאוהבת." "אז תכתבי יומן שבו את מאוהבת במישהו אחר ואז תתאהבי במישהו אחר?" "זה בערך הכיוון שחשבתי עליו. אבל זה יותר מדי מופרך, אני לא יודעת איך לגשת לזה בכלל." "את תמצאי דרך. אני לגמרי סומך עלייך. תיתני לי לקרוא אותו?" ברור שאני אתן לך כל דבר שבעולם אם תרצה, אבל כמעט את הכול אתה לא מספיק תרצה, זה הכוח שלך וגם החולשה שלך, אתה אף פעם לא מאוד רוצה דברים, לא למשך יותר מרגע בכל אופן. "איזה מין מכשף אתה? זה יקלקל הכול, ברור שאני לא אתן לך לקרוא אותו." "את רואה, את הרבה יותר מכשפה ממני." וכו' וכו'. אי־אפשר להכחיש שהשיחות בינינו קצת חוזרות על עצמן.
29/8/2006

שרב של סוף אוגוסט. בעבודה המזגנים מופעלים בכל העוצמה, הנשים מביאות לעצמן חולצות ארוכות, הגברים מתלוננים שגם ככה עדיין חם מדי, הריטואלים הרגילים. מישהו אומר,"זה לא הקיץ הכי חם שהיה כאן אי־פעם?" ומישהו אחר עונה לו, "כאילו לא אמרנו את זה גם בשנה שעברה," והמחנות מתפלגים, האם היה אותו דבר בקיץ שעבר או שהפעם זה באמת יותר גרוע? אני קצת מקנאת באנשים האלו, שהולכים לעבודה וחוזרים הביתה ורואים חדשות על הספה, ואומרים זה לזה שזה לא ייאמן הדבר שהם ראו בחדשות, ואחרי החדשות נשארים לראות איזו תוכנית ריאליטי, ואומרים זה לזה שזה לא ייאמן שאנשים רואים את הזבל הזה, וכן הלאה וכן הלאה, עם הריבים הקבועים והסקס הקבוע והמשכנתה, עם הארוחות ביום שישי, עם הילדים שלהם שכבר מטפסים על קירות אבל, תודה לאל, עוד מעט חוזרים לבית הספר. אבל ברור שזו אגדה מה שאני מספרת עכשיו, האגדה הישנה על הזוג הבורגני המשעמם, ברור שעל אותם אנשים ממש אפשר לספר גם סיפורים אחרים לגמרי, שבנסיבות אחרות הם אפילו מספרים סיפורים אחרים לגמרי על עצמם. ברור, אבל קשה לזכור במשך תשע וחצי השעות הארוכות האלה של יום העבודה, כשאת חגה וחגה במעגלי שיחת החולין האינסופיים. בארוחות צהריים מדברים על ועדות חקירה לכשלי המלחמה, מתווכחים מי אשם ומי עשה כמיטב יכולתו, ובהפסקות קפה, שבהן צריך נושא קליל יותר, מדברים על השרב ועל הילדים שחוזרים לבית הספר, אתמול והיום זה כבר הריטואל המוביל, הילדים, הם מנצחים את השרב, גם אלו שעוד אין להם ילדים שמחים בשמחתם של אלו שיש להם שהם חוזרים לבית ספר, כל עשר דקות מישהו בחדר מפטיר בדיחה לא מצחיקה על איך עוד שלושה ימים נוכל לחזור לעבוד. יש בזה גם משהו נחמד, למען האמת, אווירה מוכחשת למחצה של פריקת עול זמנית, המורה, לא יכולתי להכין שיעורים, את מבינה, הילדים שלי עדיין בחופש, מהאחד בספטמבר באמא שלי אני מכין.
כן. אוקיי. אחלה. מה עכשיו? כל כך משעמם לכתוב על הדברים האלה. אולי משהו על ההורים שלי? קצת נוסטלגיה על אותם ימים של סוף־החופש־הגדול בילדות כשלקחו אותי ואת מרים לפארק המים, כל רגעי האושר הקטנים והטראומות הקטנות, בגד הים הקרוע, אבא צורח כמו מניאק על האמריקאית עם הגלידה? או משהו עדכני, איזה חומר טוב יש לך, אולי לתאר את האיחוד המרגש של החבורה מהתיכון שלשום בערב, לתאר איך הן דיברו על החיים שלהן, על לימודי התזונה או היחסים בינלאומיים או הדיקור הסיני שלהן שאמא ואבא עוזרים לממן, ועל בני הזוג שהן בדיוק עוברות או כבר מזמן עברו או מקוות עוד כמה חודשים לעבור לגור אִתם; ואיך אז כשלא היה יותר מה להגיד על עצמן, מה שקרה די מהר, ריכלו על ההיא שלא באה כי היא חזרה בתשובה ועשתה ילדים והאחרת שסתם עשתה ילדים, וכמה החיים שלנו שונים מהחיים שלהן, ואני ישבתי שם ושתיתי וחשבתי מי זה האנחנו הזה, מה לי ולכן, וכו' וכו', אני יכולה לכתוב על כל זה, ולהיכנס לחשבון נפש נוקב על החיים שלי ולאן הובלתי אותם, והאם זה מקרי שביייייייפ הופיע בדיוק כשעזבתי את הבית ואיך הוא קשור לזה שלא הלכתי ללמוד שום דבר, ואולי הוא צודק כשהוא אומר שהוא הגולם שלי. לא, אבל זה שוב חוזר אליו. אז אולי אפשר לקחת את זה לכיוון אחר, לתת קצת הווי, ריח העשן וריח האלכוהול, הפינג־פונג התמידי שבין אחוות הבנות המפרפרת, המעושה קצת, לא הדבר המתריס והנהדר שהיא הייתה בתיכון, לבין החברה הכללית של יושבי הפאב, על המיניות האגרסיבית שלה, שגם היא מעושה קצת, איך המבטים של כולנו חומקים החוצה וחוזרים מבוהלים ואחרי רגע חומקים שוב, אפשר להרחיב על הבחור שעשה לי עיניים ונעלם ועל הבחור השני שעשה לי עיניים ואני נעלמתי, אתה מבין, יומני היקר, לא יכולתי להביא את עצמי להתעניין בהם בגלל ביייייייפ, ואולי זה לא בגללו בכלל, אולי סדר הדברים הפוך והוא רק התירוץ, וכו' וכו'. טוב, אין אפילו מה לכתוב על זה. אם הייתי יותר רצינית הייתי מזדיינת עם אחד מהם רק כדי שיהיה לי מה לכתוב פה, אבל ככה בלי שקרה כלום, ערב של נוסטלגיה ואפשרויות מדומות מרפרפות לרגע ומתפוגגות אל הלא־כלום, אין בכלל מה לכתוב על זה. והרי אם הייתי כותבת עליו היה לי כל כך הרבה מה לומר.
אוף, זה מרגיש כאילו אני מונעת מעצמי איזה תענוג עילאי בזה שאני לא כותבת עליו, למרות שאני יודעת שזה לא נכון, זה משעמם לכתוב עליו, זה לא באמת כמו להיות אתו, וגם להיות אתו זה לא באמת כמו הפנטזיה על להיות אתו. הנה כבר עברתי סופית לכתוב עליו. מה זה הניסיון המופרך הזה לכתוב על דברים אחרים. זה לא הכיוון. די עם זה.