סינימה נייר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סינימה נייר
הוספה למועדפים

סינימה נייר

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אברהם הפנר

אברהם הֶפְנֶר (7 במאי 1935 – 19 בספטמבר 2014) היה במאי, תסריטאי, פרופסור בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב וסופר ישראלי. זוכה פרס אופיר על מפעל חיים. 

תקציר

הספר הזה איננו בדיוק ספר לימוד בתסריטאות אלא כעין מדריך, מה שקרוי באנגלית a manual: ספר שאתם מחזיקים ביד כשאתם נכנסים לתחום חדש ואתם זקוקים להדרכה ועצה טובה מפי בר-סמכא ובעל נסיון. הספר מבוסס על סמינריון שהוזמן אברהם הפנר לתת בבית הספר לקולנוע Davi שבעיר השוויצרית לוזאן, אבל הוא מיועד לקהל הרחב של שוחרי הקולנוע לא פחות מאר לסטודנטים בעלי שאיפות מקצועיות בתחום האמנות השביעית. למעשה זהו מכתב הכתוב בסגנון אישי, חי ותוסס, פונה אל הקורא/ת ומבקש לעניין אותה/ו בסוגיות המרתקות הכרוכות בעיבוד של ספרות גדולה לתסריט. הוא מורכב מ-13 יחידות, שכל אחת מהן מביאה קטע מיצירת מופת מודרנית אחרת, כשהבעיות שיש להתייחס אליהן בעיבוד לתסריט ערוכות בסדר עולה של מורכבות וקושי. את תרגילי העיבוד יכול הקורא לבצע בפועל בזמנו החופשי, אך גם תוך השארתם בתחום הווירטואלי אפשר ללמוד הרבה. המכתב כתוב בשפת בני-אדם רגילה ולא טכנית, אך דואג גם להבהיר ולהגדיר את המינוח המקצועי הבסיסי המקובל בתחום הן בלעז והן בעברית.
וזה לא רק מדריך טכני או מעשי, אלא, בנוסף לכך, גם צירוף של פילוסופיה של האמנות עם שיחת מוטיבציה. מצד אחד הפנר מציב את הסטנדרטים הגבוהים ביותר - אלא של סופרים כדוסטויבסקי, תומס מאן וקאמי. מצד שני הוא מזכיר לנו חוזר והזכר שהאדם הוא בסופו של דבר הנושא הגדול והמשותף, שגם הגדולים היו בני אדם, ולכן כל אחד יכול" את, אתה, אני - הרשות נתונה. אז אולי הרמן הסה לא חשב, כשחיבר את "נרקיס וגולמונד", שהוא בונה מקפציה לתסריט שייכתב בידי ישראלי צעיר. אבל זה, בין השאר, בדיוק מה שהוא עשה. כך, לפחות מציע לנו הפנר לראות את הסיפורת המודרנית הגדולה: כמחסן של טראמפולינות, שנוכל לבחור מתוכן אחת, לקחת ממנה תנופה ולנתר אל-על לעבר הישגים אמנותיים משלנו במדיום הקולנועי.
    
אברהם הפנר הוא במאי קולנוע ("לאן נעלם דניאל וקס?", "ארץ קטנה, איש גדול"), סופר ("כולל הכל", "עליזה") ומורה רב השראה וניסיון.

פרק ראשון

דוגמית: דף מטריטמנט לסרט ארוך


עליזה שוקעת, צונחת נופלת נפילה ארוכה ואין מסביב נקודת אחיזה. פה ושם בלא כלום שחור מופיעות מלים בלבן ואפור... בגדלים שונים ובפונטים זרים ומוכרים באות המלים בלועזית ובעברית: Alice, Elicia, Aliza – עליזה הטובה, עזה פזיזה ישנה. ועוד היא צונחת ונופלת בחלל...
וזה חלום כי, באמת היא בחדרה, שוכבת על הספה לבושה. היא צעירה כבת עשרים, שער בהיר, חיוורת, די רזה. התריסים סגורים והחדר מוגף. בחרכים אפשר לראות שבחוץ אור יום, החיים נמשכים. רק היא במיטתה, ישנה.
"עזה פזיזה ישנה," כתוב שם, ומישהו מוסיף ומתקתק וזה נהיה: ׳׳עזה פזיזה ישנה, אל נא, אל תעיר אותה."
זה אייל הקטן משחק במחשב של עליזה. אייל, שלמרות שמו, הוא די גבוה. הוא מבוגר מעט מעליזה; בגיל של אורי, אחרי צבא. גם לו יש עיניים טובות ומבט של דאגה נסוך כמעט תמיד על פניו. "איש אחראי". הוא יושב בפתח חדר השינה האפלולי בוייזל 17 והוא "שומר על הילדה". הוא מציץ מהמחשב לבדוק אם היא בסדר שם. היא בסדר: שוכבת על הספה, בבגדים, מכוסה בשמיכה משובצת, ישנה. אז הוא חוזר להשתעשע במחשב הנישא שלה, שהוא נושא על ברכיו. עכשיו הוא גומר לכתוב שם "עזה פזיזה עצובה" והמחשב משמיע קולות צפצוף שמעידים שהבטריה הולכת להיגמר. אייל נחרד, מכסה את המחשב בשמיכה ומציץ לראות אם הוא לא העיר את "הילדה". עדיין היא על הספה בבגדים, מכוסה בשמיכה משובצת, ישנה. ככה זה כבר כמעט שנה. הוא קם ונכנס לחדרה על קצה האצבעות להביא את המטען משולחן הכתיבה שלצד מיטתה. הוא מתכוון לעשות הכל בשקט גמור, אבל איפה שהוא נוגע הוא מזיז ומרעיש, ובסוף גם (לא בכוונה) הופך קערת עץ עם חרוזים שנופלים ומקשקשים על רצפה בקול של חגיגה. עליזה זזה ואייל מרגיע אותה: "ששש, זה שום דבר."
"מה השעה?"
"כמעט ארבע. אחה"צ."
"אני יודעת."
היא קמה לעשות פיפי. היא חולפת על פניו בדרך לבית השימוש, ועכשיו רואים לה את הפנים: יפה בטח, אבל מה זה חיוורת, טיפת צבע אין לה בפנים. היא הולכת שפופה, מכונסת בעצמה, עטופה בסוודר ישן של בנים. היא שואלת בחצי קול: "איפה עופר? הוא לא בא?"
"עוד מעט... את רוצה לאכול? עשיתי מרק."
היא לא עונה והוא יוצא לפינת המטבח ובודק את הסיר שעל הגז. בינתיים, עליזה חוזרת למיטה והוא שואל שוב: "שאני אחמם לך קצת מרק?"
היא לא רוצה. היא נשכבת בחדר השחור ומתכסה. הוא מופיע בדלת והיא שואלת שוב: "למה הוא לא בא?"
אייל מושך בכתפיו.
"אתה תאחר. אין לך היום בחינה?"
"מחר."
"בהצלחה!"
אז היא מתכסה ונרדמת כמעט מיד. אייל יוצא לחדר הגדול ומסתכל בשעון. עכשיו הוא בחדר פה לבד והיא בכלל לא נראית. היא בחדר השני.
אייל לוקח את הספר שעל השולחן ("פיזיולוגיה") אבל בדיוק כשהוא מוצא את הדף עם הפתקים שלו – שורקים מבחוץ!
אייל יוצא למרפסת, מציץ למטה ומנפנף. עופר מגיע למטה על אופנוע עם קסדה. הוא עושה לאייל, "אני כבר בא!" ואייל חוזר ונכנס, חולף בדירה, ניגש לדלת הכניסה ופותח לחבר שלו ומחטיף לו מנה:
"יה חתיכת בן זונה, אמרת שתיים וחצי!"
"ואללה, תשמע סיפור!" הוא אומר כשהוא מופיע בקצה המדרגות למטה. "תשמע!" הוא אומר.
למרות שהשניים לא דמים, הם קצת כמו אחים. רק שאייל "עדין" ועופר "גבר" (הוא גם עובד על זה). שניהם באותו גובה ובאותו הסטייל, חוץ מבגיל ארבע עשרה שפתאום כל הכיתה גבהה ורק אייל נשאר כמעט שנה קטן – אפילו אורי היה יותר גבוה ממנו. בעיקר, הוא ועופר מתנהגים כמו אחים.
עופר בא ונעצר מדרגה מתחת לחבר שלו, תופש שוב נשימה ומספר בהתרגשות: "תשמע! בקניה, זה באפריקה, אין שם טלוויזיה אין שם תיאטרון אין שם שום דבר. קצת הם רצים לאולימפיאדה וקצת יש להם כדורגל מצ׳וקמק. ויש שם כאלו משאיות קטנות שנוסעות מכפר לכפר ומשבט לשבט עם מסך מתקפל ומקרנה 16 מ"מ ומקרינות לכושים שם סרטים."
"איזה סרטים?"
"אני יודע איזה סרטים? כל מיני. מה אתה אומר?"
"מה אני אומר? אני אומר שיש לי מחר בחינה ואתה היית צריך להיות פה בארבע ועכשיו – מה אני אעשה עכשיו?"
הוא פונה וחוזר פגימה ועופר אחריו. עופר מכיר את חבר שלו והוא יודע שאייל תיכף יעכל את מה שהוא אמר. אייל חוטף את התיק שלו, מכניס את ספר הפיזיולוגיה וממהר לדלת: "אני עשיתי סנדוויצ׳ים. יש מאתמול עוד מרק. אני בא בשמונה. ביי."
עופר יוצא שוב אחריו לחדר המדרגות ושואל אותו: "מישהו צלצל?"
"אמא שלה הזונה. מלונדון. היא תצלצל שוב מחר בצהריים."
הוא כבר חצי דרך במדרגות למטה והוא עוד לא הגיב על הבשורה. עופר מתעקש: "מה אתה אומר? אתה בא?"
אייל עוצר, מציץ בו ומודה: "רעיון פצצה. אבל עכשיו אני מוכרח לרוץ. ביי."
"קח את האופנוע!"
אבל אייל רק עושה לו תנועה מגונה ונעלם.

אברהם הפנר

אברהם הֶפְנֶר (7 במאי 1935 – 19 בספטמבר 2014) היה במאי, תסריטאי, פרופסור בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב וסופר ישראלי. זוכה פרס אופיר על מפעל חיים. 

עוד על הספר

סינימה נייר אברהם הפנר

דוגמית: דף מטריטמנט לסרט ארוך


עליזה שוקעת, צונחת נופלת נפילה ארוכה ואין מסביב נקודת אחיזה. פה ושם בלא כלום שחור מופיעות מלים בלבן ואפור... בגדלים שונים ובפונטים זרים ומוכרים באות המלים בלועזית ובעברית: Alice, Elicia, Aliza – עליזה הטובה, עזה פזיזה ישנה. ועוד היא צונחת ונופלת בחלל...
וזה חלום כי, באמת היא בחדרה, שוכבת על הספה לבושה. היא צעירה כבת עשרים, שער בהיר, חיוורת, די רזה. התריסים סגורים והחדר מוגף. בחרכים אפשר לראות שבחוץ אור יום, החיים נמשכים. רק היא במיטתה, ישנה.
"עזה פזיזה ישנה," כתוב שם, ומישהו מוסיף ומתקתק וזה נהיה: ׳׳עזה פזיזה ישנה, אל נא, אל תעיר אותה."
זה אייל הקטן משחק במחשב של עליזה. אייל, שלמרות שמו, הוא די גבוה. הוא מבוגר מעט מעליזה; בגיל של אורי, אחרי צבא. גם לו יש עיניים טובות ומבט של דאגה נסוך כמעט תמיד על פניו. "איש אחראי". הוא יושב בפתח חדר השינה האפלולי בוייזל 17 והוא "שומר על הילדה". הוא מציץ מהמחשב לבדוק אם היא בסדר שם. היא בסדר: שוכבת על הספה, בבגדים, מכוסה בשמיכה משובצת, ישנה. אז הוא חוזר להשתעשע במחשב הנישא שלה, שהוא נושא על ברכיו. עכשיו הוא גומר לכתוב שם "עזה פזיזה עצובה" והמחשב משמיע קולות צפצוף שמעידים שהבטריה הולכת להיגמר. אייל נחרד, מכסה את המחשב בשמיכה ומציץ לראות אם הוא לא העיר את "הילדה". עדיין היא על הספה בבגדים, מכוסה בשמיכה משובצת, ישנה. ככה זה כבר כמעט שנה. הוא קם ונכנס לחדרה על קצה האצבעות להביא את המטען משולחן הכתיבה שלצד מיטתה. הוא מתכוון לעשות הכל בשקט גמור, אבל איפה שהוא נוגע הוא מזיז ומרעיש, ובסוף גם (לא בכוונה) הופך קערת עץ עם חרוזים שנופלים ומקשקשים על רצפה בקול של חגיגה. עליזה זזה ואייל מרגיע אותה: "ששש, זה שום דבר."
"מה השעה?"
"כמעט ארבע. אחה"צ."
"אני יודעת."
היא קמה לעשות פיפי. היא חולפת על פניו בדרך לבית השימוש, ועכשיו רואים לה את הפנים: יפה בטח, אבל מה זה חיוורת, טיפת צבע אין לה בפנים. היא הולכת שפופה, מכונסת בעצמה, עטופה בסוודר ישן של בנים. היא שואלת בחצי קול: "איפה עופר? הוא לא בא?"
"עוד מעט... את רוצה לאכול? עשיתי מרק."
היא לא עונה והוא יוצא לפינת המטבח ובודק את הסיר שעל הגז. בינתיים, עליזה חוזרת למיטה והוא שואל שוב: "שאני אחמם לך קצת מרק?"
היא לא רוצה. היא נשכבת בחדר השחור ומתכסה. הוא מופיע בדלת והיא שואלת שוב: "למה הוא לא בא?"
אייל מושך בכתפיו.
"אתה תאחר. אין לך היום בחינה?"
"מחר."
"בהצלחה!"
אז היא מתכסה ונרדמת כמעט מיד. אייל יוצא לחדר הגדול ומסתכל בשעון. עכשיו הוא בחדר פה לבד והיא בכלל לא נראית. היא בחדר השני.
אייל לוקח את הספר שעל השולחן ("פיזיולוגיה") אבל בדיוק כשהוא מוצא את הדף עם הפתקים שלו – שורקים מבחוץ!
אייל יוצא למרפסת, מציץ למטה ומנפנף. עופר מגיע למטה על אופנוע עם קסדה. הוא עושה לאייל, "אני כבר בא!" ואייל חוזר ונכנס, חולף בדירה, ניגש לדלת הכניסה ופותח לחבר שלו ומחטיף לו מנה:
"יה חתיכת בן זונה, אמרת שתיים וחצי!"
"ואללה, תשמע סיפור!" הוא אומר כשהוא מופיע בקצה המדרגות למטה. "תשמע!" הוא אומר.
למרות שהשניים לא דמים, הם קצת כמו אחים. רק שאייל "עדין" ועופר "גבר" (הוא גם עובד על זה). שניהם באותו גובה ובאותו הסטייל, חוץ מבגיל ארבע עשרה שפתאום כל הכיתה גבהה ורק אייל נשאר כמעט שנה קטן – אפילו אורי היה יותר גבוה ממנו. בעיקר, הוא ועופר מתנהגים כמו אחים.
עופר בא ונעצר מדרגה מתחת לחבר שלו, תופש שוב נשימה ומספר בהתרגשות: "תשמע! בקניה, זה באפריקה, אין שם טלוויזיה אין שם תיאטרון אין שם שום דבר. קצת הם רצים לאולימפיאדה וקצת יש להם כדורגל מצ׳וקמק. ויש שם כאלו משאיות קטנות שנוסעות מכפר לכפר ומשבט לשבט עם מסך מתקפל ומקרנה 16 מ"מ ומקרינות לכושים שם סרטים."
"איזה סרטים?"
"אני יודע איזה סרטים? כל מיני. מה אתה אומר?"
"מה אני אומר? אני אומר שיש לי מחר בחינה ואתה היית צריך להיות פה בארבע ועכשיו – מה אני אעשה עכשיו?"
הוא פונה וחוזר פגימה ועופר אחריו. עופר מכיר את חבר שלו והוא יודע שאייל תיכף יעכל את מה שהוא אמר. אייל חוטף את התיק שלו, מכניס את ספר הפיזיולוגיה וממהר לדלת: "אני עשיתי סנדוויצ׳ים. יש מאתמול עוד מרק. אני בא בשמונה. ביי."
עופר יוצא שוב אחריו לחדר המדרגות ושואל אותו: "מישהו צלצל?"
"אמא שלה הזונה. מלונדון. היא תצלצל שוב מחר בצהריים."
הוא כבר חצי דרך במדרגות למטה והוא עוד לא הגיב על הבשורה. עופר מתעקש: "מה אתה אומר? אתה בא?"
אייל עוצר, מציץ בו ומודה: "רעיון פצצה. אבל עכשיו אני מוכרח לרוץ. ביי."
"קח את האופנוע!"
אבל אייל רק עושה לו תנועה מגונה ונעלם.