תל האהבה והתודעה

חלק ראשון
 
היה זה ערב סגרירי, מאותם ערבים האופייניים לחורף הישראלי. השמים התקדרו בעבים אפורים, אור בצבע זהוב-ורוד שזרח בינות לעננים זהר במשחק גוונים מהפנט אשר שאב אותי בתחושת ריחוף אל ממד אחר של זמן; מין הרגשה מופלאה ומיוחדת במינה, השואבת אותך לאיִן - שבו למסה, למחשבות ולדאגות אין מקום - ומפנה את מקומן אל תודעת זיו הבריאה ושלוותה. החמה ניצבה בזוהר מחלצותיה בקו אופק מערב. אט-אט היא אוכלה לקצב ריקוד שקיעתה, דקות ספורות לפני תום צלילת כדור הלהט הנחושתי אשר בקסמו חולל הוא את היופי האלוהי.
 
פילסתי את דרכי בינות לנוסעים הרבים שעמדו בקדמת האוטובוס בצפיפות כבתוך קופסת סרדינים מצויה. להפתעתי מצאתי מקום ישיבה במושב האחורי ליד החלון. פתחתיו לרווחה, רוח קלילה ליטפה את פניי ודגדגה את קצה חוטמי שהיטיב להדוף את הריח הרע שעמד באוויר, זאת אף על פי שאישה עבת בשר שישבה לידי רטנה וזרועותיה הבשרניות הצטמררו כעורו הכעור של ברווז, מחמת הצינה שאחזה בה. בעודני נפעמת מהיופי השמימי, בחנתי את פני הנוסעים וניסיתי ללמוד מהבעת פניהם אם גם הם קלטו זאת. למרבה הצער פניהם היו חתומות והקרינו ליאות ותוגה. דומה היה שבאורח פלא מחקה יד נעלמה מפניהם כל זיק של שמחת חיים - דבר שעורר בתוכי תחושה מוזרה.
תרתי במבטי אחר ילד עולץ אחד לרפואה, שיצית בשובבותו להבת שמחה - אך אין. חשבתי לתומי: אם העיניים הנוגות של הנוסעים היו נישאות אל-על, מתמזגות ביופי האלוהי שמתחולל זה עתה במרום הרקיע, באותה תחושה עילאית שחוויתי זה עתה - קרוב לוודאי שהיו מתעלים בתודעתם אלפי מונים ומתחברים לתודעת הבריאה, וזה היה מקרין על פניהם זיקוקי זיו ושחוק, מוחק את קמטוטי התוגה ומאיר את עיניהם הכבויות.
 
האוטובוס נסע לאטו והשתרך אחר טור ארוך של מכוניות, והדבר בישר כי אגיע הביתה בזחילה, כפסיעותיו המדדות של צב. הפניתי שנית את מבטי לעבר השמים ולאכזבתי, האור הזהוב-ורוד התפוגג לו בדמדומי הערב. החמה שקעה עד תומה, החשֵכה עטפה את פני הרקיע וגשם קל החל לרדת. הרגשתי מין הרגשה מדוכדכת שרק חיבור בין חושך וגשם יכול להשרות עליי.
נזכרתי בילדותי, כאשר אמי הייתה מכבה את האור בחדרי לפני השינה - אותה תחושה זהה הייתה מלווה אותי אז. אלא שכמה דקות לאחר מכן, הפלא ופלא היה מתרחש לנגד עיניי; בחדרי העטוי בעלטה שחורה היו מופיעות מאי שם ערב רב של נקודות אור זהובות-ורודות שהיו מרצדות מסביב במחול סוער, מאירות את עלטת חדרי ומציתות בתוכי אנרגיה שנשאה אותי אל-על בריחוף מענג. נהגתי להתבונן בהן כמהופנטת, לשחק עמן ולאמץ אותן אל חיקי במעין סוד רעוּת, עד שהשינה הייתה מכריעה אותי במתיקותה. תופעה פלאית זו שבה מדי לילה בריטואל קבוע ובמשך שנים ארוכות, עד שבבגרותי המאוחרת נגוזו נקודות האור ומחוֹלן הלילי נדם. זה הטריד את שלוותי במשך תקופה די ארוכה, מה גם שאף פעם לא הרהבתי עוז לחשוף זאת.
בשנים מאוחרות יותר, כששאלתי אחרים כדרך אגב אם גם הם חוו בילדותם את משחקי נקודות האור, הביטו עליי כעל מי שנטרפה דעתה. לכן גזרתי על עצמי שתיקה בנושא, על מנת לחתום פרק יפהפה של ילדותי שנפל משום מה בחלקי, במעין זכות שאינה נהירה לי די צורכה. זהו סוד הנצור עמדי, ואשר עול חובת הוכחתו לא יחול עליי לעולם.
 
עצמתי את עיניי, הטיתי את ראשי על גב משענת הכיסא וצללתי במחשבותיי לילדותי הרחוקה. השקפתי על הילדה היפהפייה, העדינה והשברירית כבובת חרסינה - בעלת פנים בהירות ועיניים במערבולת צבעים של כחול, אפור, ירוק ודבש - צבע המכיל את כל הצבעים בהרמוניה מופלאה. שערי היה בצבע הדבש, ארוך וחלק, ואספתיו לקוקו אשר דמה באורכו לזנב סוס אצילי.
המחשבה שהציפה אותי ועלתה מנבכי נפשי הייתה – "אני לא שייכת". לא מצאתי עצמי מחוברת לשום דבר, מין יצור שהגיח לעולם הגדול והאין סופי והכניסוהו לתוך קונכייה. הרהורים מעמיקים ושאלות פילוסופיות קיומיות הטרידו את סליל מחשבתי והשביתו את עליצותי תחת שאשחק במשחקי בובות ואפיק מהן הנאה כדרכן של ילדות. חשתי עצמי מבוגרת מכפי גילי, תחושה שליוותה אותי בכל שלב ושלב של ילדותי, נערותי ובגרותי, הרגשה אשר לא ידעתי לתהות על קנקנה.
בורכתי ביופי מיוחד שהשתלב בעדינות אצילית נדירה ויוצאת דופן ואשר הזמין מבט בוחן נוסף של השתאות מצד עוברים ושבים - מה שגרם לי לאי-נוחות רבה. שלא לדבר על דמות סמכותית ומרתיעה כמו זו של מנהל בית הספר העממי מר רונן, שקשר כתרים ליופיי. אך כלי הנפש שלי לא שש לספוג זאת. הרי עודני רכה בשנים, תלמידה בכיתה ד'. הגרוע מכול היה כשלעתים קרובות נכנס לכיתה בשעת ההפסקה והיה מוצא אותי קוראת בספר בשעה ששאר התלמידים משחקים ומקפצים בחצר ההומה, ופונה אליי בסמכותיות מצמררת, "אפי, את שוב לא יצאת להפסקה? בואי איתי לחדר המורים."
בהפסקה נהגו המורים להתקבץ בחדר המורים סביב שולחן מלבני ואכלו את הכריכים שהביאו מהבית. אכילתם לוותה בשיחה קולנית שהופסקה עם כניסת המנהל רונן. כולם כאחד היו נאלמים דום. המנהל רונן נהג להציג אותי בפני המורים כרוכל המציג את מרכולתו - "תראו כמה שהיא יפה, ואיזה צבע מדהים יש לעיניה, ונוסף על כך היא תלמידה מבריקה" - בשעה שבתוכי התחוללה סערת מבוכה ומהומת אלוהים אשר גרמה לי לתחושת אי-נוחות גוברת כשהמורים הכבודים היו מתרוממים מכיסאותיהם, מניחים את הכריך עם הנקניק שריחו עלה באפי ושכמעט הזיל ריר מפי, דבר שהעצים את רעבוני בזוכרי את הפרוסה עם הגבינה התפלה שנשארה בתיק האוכל העשוי בד כחול. הרעב ריקד בקיבתי במחולו הצורם עד כדי כך שהתמקדתי כולי במשאלה שיד מסתורית תעלים כבמטה קסם את כל המורים ותותיר תחתיהם את הכריכים עם הנקניק. לדאבוני ככל שהתמקדתי בה, משאלה זו לא התממשה. המורים המשיכו לעמוד סביבי כחומה בצורה מאיימת, בפקודת המנהל רונן, אשר למרותו סרו כמו כיתת חיילים אחר מפקדם. הם שלחו אצבעותיהם לעבר לחיי בצביטות עזות משל הייתי חיית מחמד בגן חיות, תוך שהם משחררים מפיהם משפטים שקוממו אותי: "איזה מותק," "איזו יפהפייה מדהימה," וזאת בלי לשים לב עד כמה הובכתי, דבר שהעלה סומק עז בפניי והותיר אחריו את טביעות אצבעותיהם בלחיי. באותו שבריר שנייה שהרפו ממני, השתחררתי מאחיזת יד המנהל ונמלטתי כל עוד רוחי בי בחזרה לכיתה הריקה. למורת רוחי סיטואציה זו חזרה על עצמה אין ספור פעמים.
 
צלצולו הצורם של הפעמון הקפיצני ממקומי והעירני, וניתק את חוט מחשבתי. כמה רווח לי בהבחיני שזה היה מאן דהו מיושבי האוטובוס שצלצל לנהג, ולא צלצול הפעמון של בית הספר. "תודה לאל," מלמלתי לעצמי כשהבחנתי בתחנה בקרבת ביתי. נטלתי את תיקי ובמהירות פילסתי את דרכי לכיוון הדלת. הגשם החזק שירד העיר אותי למציאות המבורכת.
המנהל רונן לא נמצא בסביבה, הזכרתי לעצמי בניסיוני להשקיט את הבהלה ששלחה בי מכל עבר את זרועותיה המחודדות. הגשם התחזק והרטיב את בגדיי, האצתי את הליכתי עד כדי ריצה לעבר ביתי.
 
בהגיעי הביתה דילגתי בקפיצה את שורת המדרגות, מה שהלהיט את חום גופי. פתחתי את דלת ביתי ובתחושת הקלה העפתי את נעלי העקב החדשות אשר לחצו בכאב עמום את אצבעות רגליי והצמיחו יבלת בבוהן רגלי הימנית. נכנסתי למטבח ברגליים יחפות שספגו את צינת אריחי הרצפה, מה שעורר בגופי צמרמורת. פתחתי את דלת המקרר והוצאתי את קדירת המרק והנחתיה על הכירה להתחמם. אצתי למקלחת, סיבנתי את חיטובי גופי בסבון ריחני וקצפי וחפפתי ביסודיות את שערי הארוך. נותרתי דקות ארוכות מתחת לקילוחי המים החמימים שהשילו מעורי את הררי הקצף והותירוהו צח ורך כמשי.
כשהושטתי את ידי לעבר המגבת נשמע צלצולו הצורם של הטלפון, שמשום מה לא אצתי להרימו עד לשתיקתו הרועמת. עטפתי את גופי בחלוק מגבת, הרמתי את אפרכסת הטלפון ושמעתי במשיבון את ההודעה שהקפיצה אותי: "אפי שלום, מדברת ורד, חברה משכבר הימים. לאחר מאמצים קדחתניים הצלחנו לאתרך. רציתי להביא לידיעתך שאנו עורכים כנס מחזור של בוגרי בית הספר העממי של העיירה, ואנו מבקשים את השתתפותך, אנא צרי עמי קשר דחוף בטלפון 7974865."
 
לרגע הייתי המומה. חרצתי לשון כמו כלב הזקוק לאוויר. "בית ספר עממי," קראתי בקול, "זה נראה לי כמו מפלנטה אחרת!" זכרתי מבעד לערפילי הזמן את בית הספר העממי בעיירה הקטנה הנושקת לירושלים, עם נוף הררי מדהים ביופיו, שורות-שורות של עצי אורן ושל עצי איקליפטוס תמירים סבבוהו. נזכרתי ביופיים של השדות באביב, גדושים בשלל פריחה של כלניות ורקפות, בריחם המשכר של הנרקיסים, במרבדים הזהובים והבלתי מתכלים של החרציות; נהגתי לשזור אותן לסלסילות מרהיבות ולתלותן מהתקרה שמעל שולחן ליל הסדר כך שתרמו בזהב יופיין לאותו ערב חגיגי.
המעשה הגסטרונומי החביב עליי מכול בילדותי היה לאכול בתאווה מפריו של עץ הדומים ששכן לו ברוב הדרו ותפארתו על גדות הנחל אשר שימש מקום עלייה לרגל של מלי חברתי ושלי, וכן של שובל מזדנב של זאטוטים זבי חוטם. אחרי הלימודים היינו מטפסות על גזעו ומנערות את ענפיו, קוטפות את פירותיו שדמו לגוּלוֹת ורדרדות. היה להן טעם מתקתק ומשכר. פרי זה, שזכה לכינוי "מתקתק" על ידי חבורת הזאטוטים שאכלה אותו בתאווה יתרה ובצחקוקים של תודה, הותיר בי פליאה. ככל שקטפנו את פירותיו כך הם התרבו באורח קסם. דומה היה שהעץ לא שקט על שמריו, וכל מי שטעם מפריו נשבה בטעמו ובארומה הייחודית לו והתמכר אליו.
 
לפתע, בהבזק ברק, הבליחה במחשבתי דמותו של דוד. המבט שנשקף מעיניו הירוקות המם אותי וערפל את חושיי עד כאב, על אף הזמן הרב שחלף. הכאב היה מוחשי ולפת אותי בעוצמה שלא תתואר; מעין כדור כאב שקפא לו במהלך השנים והתאכסן באיזו מגירה בלבי, וכל אימת שהזיכרון צף אל-על הוא היה לוחץ על כפתור סמוי, מציף ומפלח את הנשמה בכל עוצמתו. דמעה נשרה מעיניי ודמעה נוספת הזדנבה אחריה, כעין יהלומים זעירים זהרו בקדמת חלוקי הוורוד, והבטתי בהם בהשתאות. מבעד לערפילי הדמעות והזמן, לא הרפה ממני מבט עיניו הירוקות והבורקות כאבן האזמרגד, גבה-קומתו ויפי תוארו נותרו כפסל החרוּת בתודעתי לעד.
חוויתי מחדש את להט נשיקתו - נשיקה שמעולם לא נס ליחה ואשר הכתה שורשים בתוכי. הכאב הציפני בעוצמה כה מעיקה, עד כדי כך שלא יכולתי להכילו בתוכי.
כל זה העלה בתוכי את הרצון העז והבלתי ניתן לכיבוש שהשתלט עליי לעתים תכופות - לפורקו ולהסיר את כובד עולו מעליי על ידי ריצת אמוק אל ראש ההר, שם ניצב לו המנזר בכל הדרו ומוזרותו, לחסות בינות לחומותיו - ולמצוא את המזור ללבי הדווי. בתום לב סברתי כי מאחורי חומת האבן המסיבית והמגוננת של המנזר אהיה מחושלת מכאב הפרֵדה מדוד, פרֵדה שנכפתה עליי כרעם ביום בהיר והפכה לרגע שנחקק בתוכי כמו קעקוע בבשר החי.
 
זכרתי שהיה זה יום לפני סיום שנת הלימודים בבית הספר העממי. דוד מסר לידיי פתק. שמתי לב שמבטו לא היה כתמול שלשום.
 
לאפי שלום,
אני חפץ להיפגש עמך ללא דיחוי,
אנא ממך, היפגשי עמי בשעה 16:00,
ב"תל שלך".
שלך,
דוד.
 
נרגשת, אחזתי בידי את הפתק ולא העליתי כלל בדעתי מהו המסר המסתתר מאחוריו. דוד שידר בהילות שאינה אופיינית לו. באינטואיציה הנשית שלי חשתי זה מכבר את אהבתו העזה אליי וגם ידעתי היטב שאהבה זו אינה חד צדדית. השתדלתי להסתיר את רגשותיי כלפיו, אם כי התייסרתי עמוקות באהבה ראשונית זו, אשר מצאה את פורקנה בבכי חרישי על הכר בלילות. למראית עין היינו חברים לספסל הלימודים ותו לא. הקשר גם לא חרג מתחום בית הספר. כל המפגשים והשיחות בינינו התרחשו בהפסקות. נהגנו לשוחח על כל מיני דברים. השתאיתי לנוכח הידע הרב שהיה לו, אופן דיבורו הקסים אותי. דוד נהג להסביר לי תרגילים מסובכים במתמטיקה בזמן ההפסקות, ואני עזרתי לו בדקדוק. המבטים הירוקים שהיה ממקד לתוך עיניי גרמו לי למעין תחושת אבדן ביער עד, עד כדי רצון לחבקו ולהיאחז בו כבקרש הצלה.
דוד היה אחד הבנים התרבותיים ביותר שהכרתי מעודי. היה לו ידע רב בכל נושא ששוחחנו עליו והכינוי "אנציקלופדיה מהלכת" תאם להפליא את אישיותו. נימוסיו היו אריסטוקרטיים והוא דיבר בנועם רב במבטא אנגלוסקסי שהוסיף לו חן. הוריו היו אמריקנים שעלו לארץ מהרווחה אל הצמצום של אותם ימים ששרר בארץ הקטנה ורבת הגלויות. אביו היה צייר שלא מצא את פרנסתו בארץ אם כי היטיב לצייר, ולראיה – תמונות הנוף המרהיבות שהיו תלויות במסדרון בית הספר. אמו הייתה מורה לאנגלית שהשתלבה יפה בבית הספר. הייתה לו אחות בלונדינית ורזה באופן מדאיג, בעלת עיניים עגולות כמו גולות בצבע ירוק בקבוק. לעתים קרובות נתקלתי בה בחצר בית הספר ונהגתי למשוך בחיבה בצמותיה הארוכות, וכל זאת מתוך המון אהבה שהתמזגה באופן מפתיע באהבתי לדוד. תהיתי לא אחת אם הוא חש את עוצמת אהבתי אליו, והתשובה הייתה נהירה לי בתוכי.
 
המורה הכריזה על סיום החזרה לטקס סיום בית הספר העממי, וביקשה מהתלמידים לסור לשיעור ההתעמלות. יצאתי באנחת רווחה ובדילוגים מקפיצים לכיוון שביל היציאה, מנסה לחמוק מהקריאות שנזרקו לעברי: "הי אפי, חכי! לאן את רצה?"
הסקרנות עטפה אותי לנוכח מכתבו הדחוף של דוד, וכשהבחנתי שמסביבי אין אף תלמיד, פתחתי בריצה אדירה שלא זכורה לי כדוגמתה בחיי. התנחמתי בכך שאני משוחררת משיעורי ההתעמלות, אחרת הפגישה עם דוד לא הייתה יוצאת לפועל. אני היחידה בכיתה ששנאתי, במובן העמוק של המילה, את שיעורי ההתעמלות, שלא הלמו את מבנה גופי העדין והשברירי. העדפתי תמיד לקרוא ספר במקום השיעור, בתואנה ש"כואבת לי הבטן" או "כואב לי הראש", עד שלבסוף המורה להתעמלות "נכנע" לי בלית ברֵרה, אך תמיד דאג להכתים את תעודתי ב"בלתי מספיק", שעה שכל שאר המקצועות קושטו ב"עשיריות". ניחמתי את עצמי שלאור המבנה הגופני והנפשי העדין שלי, הפגנת הכוח רחוקה ממני כרחוק מזרח ממערב.
 
המשכתי לדהור בריצה, חוצה את שביל העפר לכיוון דרך היציאה מהעיירה. הריצה נעשתה קלה יותר ואף מהנה. כאשר הגעתי לכביש הראשי, כביש אספלט רחב ממדים שהפך למדרון תלול, איבדתי את שיווי משקלי, נפלתי ארצה בחבטה עזה והתגלגלתי כמו כדור חסר מעצורים. חשתי בברכיי בכאב עז והבחנתי בדם הניגר; טיפות הדם נזלו כמו מברז דולף. הוצאתי את הממחטה מכיס מכנסיי וספגתי את טיפות הדם. בכתפי הימנית נוצרה חבורה כחולה וכואבת וחולצתי התמלאה בגרגירי חול. קמתי בזהירות וניערתי את החול מבגדיי. "תודה לאל," מלמלתי בהבחיני שכל עצמות גפיי שלמות, ולמרות צריבת הכאב המשכתי, מדדה בפסיעות קטנות ומהוססות, חשה היטב את עוצמת הכאב בכתפי. לאחר כמחצית השעה הבחנתי בתל הזהוב שעמד בקצה הדרומי של העיירה, שמפאת מיקומו וגובהו היה ניתן להשקיף ממנו על הנוף הקסום ועוצר הנשימה שנפרש למרגלותיו וסבב כמסך מרהיב את העיירה הזעירה.
התל היה המקום הסודי והחביב עליי ביותר. עוד משחר ילדותי נמשכתי אליו כמגנט אחר ברזל, ובחרתי בו להתבודדויותיי. מדי יום ביומו הייתי פוקדת אותו עד לשקיעת החמה, ולעתים אף גררתי עמי את מלי חברתי הטובה ביותר. נוכחתי לדעת שבגיל שבו הייתי אמורה לשחק בבובות העדפתי הייתה אחת: לשהות על התל, לשאוב לתוכי את האנרגיה הייחודית שהייתה מצויה בו ולהשתכר מיופיו של הנוף עוצר הנשימה שנפרש למרגלותיו.
 
מפסגתו הגבוהה ניתן היה להבחין בבתי העיירה שנשזרו על ראש הגבעה ודמו לקוביות צבעוניות רקומות על מפה זהובה, משל היו פרי מכחולו של צייר. שרשרת הרים ירוקים-כחלחלים סגרו את העיירה כחומה טבעית בְּצורה ובצדם הצפוני הזדקר לו המנזר היפהפה שחומת אבן גבוהה בצבע החמר סבבה אותו, מה שהקנה לו בעיניי זוהר ומסתוריות. כרם גדול של ענבים סבב את חצרו, והנזירים עיבדוהו לצורך הפקת יין. המנזר בבדידותו ובתיחומו יצר אווירה אלוהית שמימית. מהתל ניתן היה להשקיף על הנחל שזרימת מימיו פכפכה לה ונסכה שלווה בתל. בעתות החורף געש הנחל וקצף, זרימת מימיו החרישה את האוזן ואף גרמה להצפת הגשרון, שברבות הזמן נבנה תחתיו גשר מסיבי שמנע את ההצפה אך עמעם את יפי גאותו ועוצמתו ופגם בהן. חשתי עוצמה זו בלשד עצמותיי. משני צדי הנחל הזדקרה חורשה של איקליפטוסים תמירי קומה שהשתלבה בעצי אורן מחודדים אשר צבעו את העמק בגווני ירוק מרגיע. חורשות אלו שימשו שנים רבות למחנות ארעיים של חיילים, בעיקר בתקופת האביב שנמשכה עד לשלהי הסתיו. החיילים נראו לי - בעיני הילדה שבי - כולם כאחד, חסונים וגיבורים. הם הקימו מחנה אוהלים ארעי ועם סיום האימונים היו מותירים אחריהם הררי קופסאות שימורים של ריבות, פירות, חמאות וגבינות משולשות שהותכו מהשהייה בחום השמש, מציות פריכות וטעימות שנשברו בשיניי בקול פיצוח מתנגן עם ריבת האוכמניות שהייתה מרוחה עליהן. עד היום עולה בנחיריי ריחה המשכר של ריבת האוכמניות וטעמה המופלא נמצא עמדי כזיכרון מתוק המשמר רגעי ילדות אלו, ולא משליכם אל תהום הנשייה. מלי חברתי ואני היינו פוקדות לעתים קרובות את המחנה וזכינו לקבלת פנים לבבית מצד החיילים שסייעו בידינו להעמיס את שלל הקופסאות לתוך התרמילים שעל גבינו. היינו שבות הביתה לֵאוֹת אך מאושרות.
לקראת כיתה ו' הייתי כה עצובה כשנוכחתי לדעת שהחיילים פסקו מלפקוד את חורשת האיקליפטוסים. כתחליף לכך ליקטנו מלי ואני פטריות ואצטרובלים, ומה עלצנו למצוא שרידים של קופסאות מחלידות, זכר לאותו חניון צבאי.
 
לאוזניי הגיעה קריאתו המבוהלת של דוד, "אפי, מה קרה לך, למה את בוכה?" באופן אינסטינקטיבי שלחתי את ידיי למשש את עיניי ואכן, הן היו רוויות דמעות. "נפלתי," מלמלתי במבוכה.
דוד התקרב אליי עד כדי היעלמות המרווח בינינו, זרועותיו נכרכו סביבי אט-אט והצמידו אותי אליו ברוך ובעדנה שטרם ידעתיה. חשתי את להט חום גופו מתמזג בחום גופי בתחושת רטט מופלאה, שפתיו נצמדו לפי ונשקוני בעוצמה שאין כמותה עד כדי כך שנשמתי נסקה לגבהים אין-סופיים במחול שיכרון סערת האהבה של התמזגות ישותנו. אכן חשתי את טעם גן העדן בנשיקה ראשונית זו. דוד הרפה ממני והביט אל תוך עיניי. דמעה בצבצה לה בזווית עיני והוא שאבהּ בנשיקה חמימה עד לקמילתה. חום כביר הציף את גופי, חשתי כעפיפון הדואה בשמים, אשר כוח הכובד ממנו והלאה.
 
"סוף-סוף נפגשתי עמך על התל שלך," צחקק דוד ועיניו הירוקות הוצתו בזוהר. "אכן מקום מופלא, צדקת בתיאורך אותו. חשתי אותה הרגשה של ריחוף מענג כפי שסיפרת לי עליה. האנרגיה בתל מדהימה, הרגשתי שהיא שואבת אותי לגבהים אדירים של ריחוף והתנתקות מכל תחושת זמן. מספיק רק להתמקד בנוף המרהיב - זה בפני עצמו ממש עונג בל ישוער. עד כמה טיפש הייתי שלא קלטתי את מידת האמתוּת של תיאורך, תמיד ייחסתי את תיאורך לרומנטיות היתר שמצויה בך." דבריו של דוד נאמרו בהתרגשות ולא היו חפים מעוצמת החוויה שחווינו זה עתה לראשונה.
"משמע, חווית את האנרגיה הייחודית של התל?!" צווחתי באושר.
"כן, אני מודה ומתוודה שקודם הייתי חסר כל מודעות בעניין התל. בפעמים שחלפתי על פניו לא הבחנתי כלל בקיומו, לכל היותר התייחסתי אליו כאל תל טרשים קרח, ועתה לאור החוויה המדהימה הזו, הדבקתי לתל את הכינוי 'תל הזיקית'," אמר בחיוך מסתורי.
דבריו אלה של דוד הקפיצוני. "'תל הזיקית'? מהיכן שאבת זאת?"
"בעוד שאני ראיתי בעיני רוחי את כיעורו ואת בדידותו של התל, בעינייך הפך התל לקסום, וכשהגעתי אליו חשתי באנרגיה הייחודית שלו אשר נשאה אותי לממד אחר של זמן וחוללה שינוי בתודעתי, כזיקית המשנה את צבעה."
"דוד, דע לך שהכול הוא עניין של מודעות. ובנוסף, כשמגיעים לתל צריך להתנתק מכל מחשבה, להשקיט את המוח כמו זרימת נחל שקטה ולחוש את האנרגיה הנדירה שלו."
"אפי, אכן כן, הגעתי לתל מחצית השעה לפנייך, השקפתי מפסגתו בכל היופי האלוהי העוטף את העיירה וחשתי באנרגיה הייחודית
 
 
עד כדי ריחוף מענג, תחושה בראשיתית נטולת ממד של זמן שטרם פענחתיה, כך שבן רגע הפכתי להיות מודע לאנרגיית התל." אמר דוד בעיניים בורקות.
"דוד, מה פשר הבהילות של הפגישה הזו?"
מפני דוד סרה העליצות ותחתיה עטו פניו הבעה קודרת. "אפי, אחר כך אספר לך, השיחה בינינו מרתקת וחבל לי לקטוע אותה."
הבנתי שדוד מושך את הזמן. לבי ניבא לי רעות וחששתי מהבשורה הרעה שהוא עתיד להנחית עליי.
חשתי בצריבת עקצוץ ברגלי הימנית, הושטתי את ידי לעבר אצבעות רגליי, ולתדהמתי הבחנתי בנמלה קטנה מטיילת סביב הפצע שבבוהן. בתחושת צמרמורת הרמתיה והנחתיה על גב ידי. מה נכמרו רחמיי עליה: היא שוכנת לה בתוך תודעתה, אינה מודעת כלל לקיומו הגורלי של שיקול דעתי האמור לפסוק לה חיים או לדון אותה במעיכה סתמית וחסרת ייסורי מצפון לחדלונו של המוות. המחשבה על הכוח הגורלי שנתון בידיי הרתיעה אותי. אחזתיה בעדינות יתרה ושחררתיה לתוך טור נמלים עמלות. מה רווח לי לראותה פוסעת כאחת הנמלים, שלווה בתודעתה.
"האם גם הנמלה מתאהבת וכואבת?" שאל דוד ברצינות תהומית.
"אני מניחה שבדרכה שלה, בתודעה שלה, יש גם כאב וגם עונג. אני בטוחה שכאשר אדם פוסע ודורך על הנמלה היא חשה בכאב והאדם כלל אינו מודע לכאב זה, כי הוא מצוי במפלס אחר של תודעה."
"יש לך עתיד להיות סופרת-פילוסופית כפי שתמיד חפצת," פסק דוד בצחוק רועם.
"בפרט בחקר תסמונת 'תודעת הנמלה'."
"תודעת הנמלה?" תמה דוד.
"כמו שהנמלה אינה מודעת לצבעם הכחול של השמים, לזהב זריחת השמש, לאורה המרהיב של הלבנה, ליופי של היקום שברא אלוהים ולכוחותיו, וכפי שתודעתה מוגבלת לשדה ראייתה בלבד, המסתכם בשביל הצר שעליו היא פוסעת כאשר היא מובילה גרגירי מאכל בפיה, כך הם אותם אנשים שלוקים ב'תודעת הנמלה' ואינם מודעים כלל לקיומו של אלוהים - בורא עולם, ולכוחו האדיר. תודעתם מוגבלת לשדה ראייתם, כשלמעשה היא צעידה אחר סדר יומם בלבד ותו לא."
"נשמע מרתק."
"דוד, מה שמכעיס אותי ביותר הוא שאותם האנשים בעלי 'תודעת הנמלה' מפטירים - במחי יד ובשחצנות נלוזה, מתוך בורות ומחשבה רדודה - בזורקם לחלל האוויר את המשפט המקומם: 'אני לא מאמין באלוהים'. והדבר החמור מכול אשר הוציאני מכליי היה כששמעתי בתכנית רדיו מפי עוללים תמימים את המשפט הנלוז הזה."
"קרוב לוודאי שזוהי תולדה חמורה של חינוך הורים בעלי 'תודעת נמלה', שמנחילים אותה אוטומטית לילדיהם, וחוזר חלילה," אמר דוד והמשיך למקד בי את מבטו.
"זוהי הצרה בשיא התגלמותה."
"באותה מידה, הם גם אינם מודעים לפלאי היקום ולאפסיות הקיום של האדם," אמר דוד בעיניים מצועפות.
 
"דוד, עלה בדעתך אי פעם שעובר שנמצא ברחם אמו אינו מודע כלל לעולם שאליו הוא עתיד להיוולד? מזה ניתן להסיק שהתודעה היא דבר יחסי, ושכל פרט עלי אדמות מוגבל לתודעתו בלבד ומעליו יש תודעה מפותחת יותר. יש תודעה נמוכה יותר מזו של נמלה - כמו חיידק למשל וכך, מעבר לתודעת האדם קיימת תודעת האלוהים - בורא התודעות כולן, ומכך יוסק שהמחשבה של בורא עולם היא לא המחשבה של האדם, ו'תודעת הנמלה' המצויה באדם היא ליקוי חמור ביותר ויש להסירו בדרך המודעות הנאורה. להיוולד לעולם זוהי זכות אדירה ופלא מופלא, אך לבטל את קיומו של בורא עולם במחי יד, היא לבטח בורות עמוקה וזילות בבריאה."
"אכן השמעת משפט זה על ידי עוללים היא זילות בבורא העולם במובנה החמור ביותר," אמר דוד ועיניו הירוקות נפקחו לרווחה, דבר שהעיד על מיקוד תודעתו. "בפרט על ידי השמעת משפט לעוס ומדוקלם של 'אני לא מאמין באלוהים' שמשליכים אותו כלאחר יד, בהבל פה, תחת לחנך את אותם ילדים-עוללים להתבוננות כוללת בדרגות התודעה ביקום - דבר המהווה כשלעצמו מעין משחק פירמידה - ולהדגיש בפניהם את מוגבלותו של האדם, שעם כל האינטליגנציה וההתפתחות הטכנולוגית - הוא יצור בן חלוף. יצור שתודעתו מוגבלת כדוגמת זו של הנמלה.
בסופו של דבר, האדם, למרות כל ההתפתחות הטכנולוגית, הוא מוגבל בתודעתו, אחרת צופן בריאת העולם היה מצוי בידו זה מכבר," סינן דוד מבין שיניו הצחורות.
"עצם קיום מוגבלות התודעות השונות על פני היקום, זה כשלעצמו מעורר ומצית זיק של תהייה ושל חשיבה חקירתית מעמיקה, המוביל לתובנה שיש תודעה אדירה שיצרה את העולם המופלא הזה, והיא תודעה אלוהית. וכך, כל שאלה קיומית שמופנית לילדים-עוללים אלה לא תגרור אחריה תשובה מדוקלמת, לעוסה וצפויה מראש, משום שדי באופן הצגתן הפשוטה והאנלוגית של כל התודעות השונות כדי לעורר ולהפעיל בעוללים אלה את החשיבה הלוגית שתסיר מהם לחלוטין את המענה האוטומטי שמשריש בהם את 'תודעת הנמלה' על כל השלכותיה השליליות. כך בסופו של דבר הם יובלו באופן טבעי למסקנה הגורפת – דבר קיומו הוודאי של בורא עולם," אמרתי.
"למעשה, שיטת חינוך זו היא עניין של מודעות," אמר דוד ועיניו ניצתו בברק של זוהר. "אפי, תארי לעצמך איזה מהפך גדול בחינוך זה יחולל."
"כמה מצער שמלמדים עוללים להשיב בדקלום אוטומטי לשאלה כה חשובה שתלווה אותם כל חייהם ותשובתם הנלמדת והמדוקלמת היא שתועבר כשלשלת אחריהם, וזאת בשעה שטרם רכשו את הכלים להתמודד עם שאלות קיומיות פילוסופיות. במקום להעצים ולהמחיש להם בצורה ציורית את יופייה של הבריאה ואת זיווה, את כוחות היקום ואת מאורות הרקיע, את עונות השנה - ולהדגיש בפניהם את קוד-הסדר המופתי שבו מתנהל היקום ומנגד להמחיש להם את 'תודעת הנמלה'. בטוחני שאילו היו עושים את זה, כל זה היה מפעם בלבבם ומובילם למסקנה שיש כוח עליון הנשגב מבינתם ואשר לא ניתן לראותו בחוש הראייה, כפי שקורה אצל הנמלה הזעירה; אם למשל נרים נמלה על כף ידנו, בתודעתה הנמוכה, הנמלה לא תהיה מסוגלת לקלוט את תודעת האדם שהרים אותה. אך אם נשליכה ארצה, קרוב לוודאי שהיא תחוש בסוג של אנרגיה אדירה שמעבר לתודעתה, אך לא יהא ביכולתה לקלוט את תודעת האדם, הגבוהה אלפי מונים מתודעתה. באותו אופן, הנמשל הוא האדם - דרך התבוננות הוא חש את התודעה של האלוהים כאנרגיה אדירה וככוח כביר המניע את אנרגיית החיים של העולם, אך מחמת מוגבלות תודעתו (כנמלה) אינו יכול לראותו באופן מוחשי. וכידוע, מלבד משה רבנו, איש בער לא ראה אותו פנים אל פנים. דרך זו של מודעות תצעיד אותם במסלול נכון של חשיבה והסקת מסקנה, שישנה תודעה גבוהה הנשגבת מבינתם," אמרתי.
"והמסקנה?" שאל דוד.
"המסקנה הנחרצת ביותר ב'משל הנמלה' היא ההוכחה הגורפת שיכולה להתקיים תודעה גבוהה בלי שהתודעה הנמוכה ממנה תהא מודעת אליה כלל, ומכאן המשוואה המקבילה ביחסי אדם-אלוהים, הפותחת ערוץ אחד של תודעה – קיומו הוודאי והמוחלט של בורא עולם," השבתי.
"ניתוח פילוסופי מבריק, קראת אותו באיזשהו מקום?" שאל דוד וחיבק אותי בחום.
"לא קראתיו בשום מקום, מספיק לשבת בתל המבודד הזה במשך שנים ארוכות, להתמזג עם אנרגיית הבריאה, והדברים עולים באורח פלא, מדברים אליך ומתחברים לתודעתך."
"בדיעבד קלעתי למטרה, התל הזה הוא אכן זיקית – מעין זיקית של חשיבה המשנה את התודעה," התוודה דוד ובאמירתו זו ידעתי שירד לסוף דעתי ללא עוררין או פקפוק.
"אני מסכימה איתך, אך בנוסף, התל מעורר את עוצמת האהבה בכללה ואת האהבה לאלוהים בפרט, ולעולם הפלאי שברא במלאכת מחשבת. התל גם מחדד את ההסתכלות הלוגית על הדברים. מגיל צעיר מאוד נמשכתי אליו כאל מגנט, בלי לדעת מדוע."
"אפי, התשובה ברורה כשמש, את מצויה במפלס אחר של מודעות, שהיא ברמה גבוהה בכמה מעלות מכלל האנשים."
"ידוע לי היטב שידע הופך בכור ההיתוך של סולם המודעות לתבונה שמפיקה אנרגיה של מודעות נשגבת, המורה על עליונות הרוח מעל החומר."
דוד צחקק בהנאה והחל לקפץ בשמחה. "אפי במעלה הראשונה של המודעות."
"דוד, זה אף התבטא אצלי בראייה של נקודת אור, אך אני מעדיפה לא להרחיב את הדיבור על כך."
"נקודת אור?" קרא דוד ברעם של צחוק, "קרוב לוודאי שעטפוך באהבה."
"דוד, העניין הוא רציני ואינו נתון למשחקי לצים."
"משחקי לצים?" תמהה דוד.
"הפרק הראשון של תהילים, שבמקרה למדנו בכיתה השבוע, מתחיל במילים 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' יהגה יומם ולילה,' דקלמתי בהנאה.
"אבל אינך דתייה במובן של להיות דתי," אמר דוד בהתרסה.
"הדת וטקסי הדת למיניהם מובילים בסופו של דבר לדרך של הכרת האלוהים בצורה מעובדת ונוחה, באופן אוטומטי וכדבר המובן מאליו שאין אחריו כל עוררין. אך מה באמת קורה לאנשים שלא שפר עליהם מזלם ולא נולדו למערכת ערכים כזו? האם הם יכולים לעבור לסדר יומם בכך שידקלמו את המשפט ששיננו להם: 'אין אלוהים', או 'אני לא מאמין באלוהים' - בלי שינסו לפתח חשיבה עצמאית על ידי התבוננות בדרגת התודעות השונות הפרושות ברחבי היקום ובתהייה על אודותיהן ועל אודות המוגבלויות שלהן?
אילו עשו זאת היו יכולים לפתוח מעין נחל של ידע שינבע מעמקי נשמתם ויגרום להם לחוש בכוח אדיר הסובב את היקום והקרוי בפי כול 'אלוהים'. כניסה למסגרת דתית שבה החכמים הקדומים טוו לנו ועשו בעבורנו את 'העבודה השחורה' מחד גיסא, ומנעו מאיתנו תהליך של חיפוש, של ראייה השוואתית ושל הסקת מסקנות מאידך גיסא, כרוכה בחיבוטי נפש עזים. כאשר מקבלים אוטומטית את הדת אבל מונעים את דרך החשיבה העצמית, את התהייה ואת החיטוט הנפשי, את הבחינה של כל הברואים ושל דרגת התודעות השונות - ובתנאי, כמובן, שלא יושבים במושב לצים ולא מוסחים מדברי הבל רגעיים, כמו שנאמר בפרק א' בתהילים - בהכרח מובילים במחשבה לוגית למסקנה הנחרצת שהאלוהים הוא בורא ויוצר כל התודעות."
"למעשה היקום מדורג כפירמידה של תודעות, כך שמובן שגם תודעת האדם מוגבלת בדומה למוגבלות תודעת הנמלה," אמר דוד.
"נכון, אך מצער מאוד שישנם בעולמנו המוני אדם שתודעתם משולה לתודעת הנמלה," השיבה אפי.
"למה כל הדתיים מסוגרים בתוך עצמם ויוצרים סביבם חומה בצורה?" שאל לפתע דוד, הרים זרד יבש וצייר עיגול ובתוכו נקודה; "אלה הדתיים," צחקק.
"ליצן קטן שלי. הנושא שעליו אנחנו מדברים הוא ברומו של עולם."
"מצטער," אמר דוד ופניו הרצינו.
"לגבי הדתיים, נוח להם לשמר את צביון חייהם הדתי ולחנך את ילדיהם ללא השפעה רעה מבחוץ. הם, בבדלנותם, טומנים את ראשם בחול כבת יענה ומשניאים את הדת על החילוניים. הדת היא למעשה דרך המלך והדרך הקצרה להכרה בתודעת האלוהות, אך מה על כל אלו שלא שפר מזלם ולא נולדו למסגרת זו? הדתיים חוטאים בכך שהם מתעסקים בקטנות ומפספסים הם את העיקר – לימוד התכלית החשובה מכול, שהיא ההכרה האלוהית. כי מה שווים כל הטקסים הדתיים וההתעסקות בזוטות אם אין עוד מצטרפים רבים להכרה בתודעה האלוהית, ובמיגור תודעת הנמלה?"
"עד כמה זה מצער שחלק הארי של אוכלוסיית העולם רחוק ממודעות זו." אמר דוד מהורהר והמשיך בדבריו, "כמו הילדים מתכנית הרדיו למשל, שדקלמו את התשובה המקוממת והשטחית 'אין אלוהים', תשובה שהטרידה וזעזעה אותך כפליים כאשר יצאה מפיהם של עוללים רכים בשנים שטרם רכשו את החשיבה הלוגית. הדקלום האוטומטי הוא עוול גדול לחינוך החילוני בפרט," הוסיף דוד במוחקו את העיגול שצייר בחול ורשם תחתיו סימן קריאה גדול, תוך שהוא מניף לפתע נמלה זעירה ומניחהּ על הנקודה של סימן הקריאה.
"דוד, אני מוכרחה לציין שאתה תלמיד מעולה ומהיר קליטה, אף על פי שכמה דקות לפני כן לא היית מודע כלל לסוגיה זו."
"אפי, תביטי, הנמלה ממשיכה בהליכתה ואינה סוטה מהקו," הפנה דוד את תשומת לבי בקול עולץ.
"לזה ייקרא 'תודעת הנמלה'!!" הכרזתי בצעקה רמה, וההד של התל חזר עליה והעצים את משמעותה.
"'לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה וחכם'," הוסיף דוד בקורטוב של חכמה עתיקה.
"אכן המשפט ממשלי, של המלך החכם באדם, טעון בחכמה רבה ולא מדבר בהכרח על עצלים למיניהם."
לתדהמתי, הבחנתי בעננת עצב מרחפת באגמי עיניו ומוחקת את שלהבת ברק האזמרגדים שהן שלחו. דוד אחז בידי בחוזקה וסכך את שמשיית ריסי עיניו, "אני אוהב אותך ואני עוזב אותך," הכריז בקול חרישי, כמנסה לשאוב את המילים בחזרה לקרבו. השתחררתי מאחיזתו והבטתי ברפיון אל תוך עיניו שהתכסו בלחלוחית בורקת, מבלי יכולת להוציא הגה מפי.
"אנו חוזרים לארצות הברית," אמר דוד בקול סדוק.
"אני לא מאמינה למשמע אוזניי," מלמלתי.
"אבא שלי החליט להגר מהארץ, אף על פי שאמי התנגדה נחרצות. את בוודאי תשאלי אותי איך הסכמתי בקלות כזו. אז אספר לך שכבר לפני שנתיים נאבקתי בו והצלחתי להניא אותו מכך, אך הפעם זה לא צלח בידי כי החלטתו הייתה נחושה עד כדי איום לנסוע לבד ולהותיר אותנו מאחור. בלית ברֵרה אימא נכנעה."
 
ניצבתי כמי שכפאו שד. צינה השתלטה על גופי ומחקה את החום המופלא שחשתי בנשיקתו רגעים ספורים קודם לכן.
"אפי, יקירתי, הסירי כל דאגה מלבך, אני מבטיח לך שאכתוב לך לעתים קרובות, ואני נשבע לך, כשאגיע לגיל שמונה-עשרה אחזור לארץ ואתגייס לצבא, בתנאי אחד - שאת מבטיחה לחכות לי," אמר בקול תחינה. דומה היה ששמעתי את בכי נשמתו. דוד המשיך ללפות את ידיי בחוזקה, כעין טקס של שבועה.
"דוד, אני מבטיחה לחכות לך, אני נשבעת לך באלוהי ישראל שהוא הדבר היקר לי מכול," אמרתי בקול מקוטע, מנסה לחסום את פרצי הבכי שעמדו בגרוני. תוך שאני משיבה בלחיצה רפה בידי הלפותה עדיין בתוך עוצמת כף ידו אשר שלחה אדוות להט בגווי, הבחנתי שעל שפתיו ניצת זיק של חיוך למשמע שבועתי.
 
עננה של עצב עטפתני, חשתי מועקה כבדה בלבי. הרהורים על אודות הטוב והרע התערבלו במוחי כסחרחרה; האם אחר הריחוף שחשתי מנשיקתו אני נדונה לגזר-הדין של הכאב הבלתי מתכלה של הפרֵדה? השתחררתי מאחיזתו של דוד ואצתי אל פסגת התל, השקפתי אל המנזר שניצב בקו האופק ומה השתוקקתי וייחלתי להצמיח כנפיים, כלטאה המצמיחה זנב, לעוף אל תוך קרביו ולהיטהר מעוצמת הכאב המכרסם. סערת נפש זו קפאה בתוכי לאורך שנים ותויקה בכל תא מתאי גופי. שמעתי כל מיני סיפורי אגדות ובדותות על אודות נזירות המאכלסות מנזר זה. בדרך כלל הן חוו אהבה נכזבת או אבדן לסוגיו, אך הן ידעו לבטח כי אין תחליף שיכול לבוא במקומו של המקור שאבד וכי רק הקשר והחיבור לאלוהים-בורא עולם יכול לבוא במקומו. אלוהים נותן לנו רגעי חסד מופלאים ועילאיים של מפגש עם נשמה תאומה לנו שמתחברת אל נשמתנו באנרגיה עילאית, ולא משנה לכמה זמן - כי הרי הזמן במהותו הוא אין סופי. זו יכולה להיות דקה המשולה לנצח, כמו במפגש עם דוד, או אפילו שבריר שנייה של מבט מאדם זר שמותיר את טביעותיו בעוצמה בלתי נהירה בנשמתנו.
דוד הביט בי ואזמרגדי עיניו זהרו כברק שהכה בי בסנוורים.
"אני צריכה להודות לו, לאלוהים," קראתי לעבר דוד אשר כרך את זרועותיו סביבי. חשתי את להט אהבתו מתפשט בצמרורי עורי.
"על מה?" שאל דוד. הבחנתי בלחלוחית שהציפה את עיניו; לא ממש דמעה, ריצדה לה מחשבה מתריסה בנבכי מוחי.
"אלוהים נתן לנו את הזכות להיפגש לזמן קצוב ולהיפרד לעד," פיזמתי וצחקתי צחוק מתגלגל. אחזתי באצבע ידו הימנית של דוד, וכיוונתיה לעבר המנזר באופק. "מקומי במנזר!!" הכרזתי בזעקה. דוד הביט עליי בתימהון. זזתי צעד לאחור כך שחיבוקנו נפרם, סבתי על עקביי ופתחתי בריצה לכיוון שביל העפר היוצא מן התל. חשתי את כאב הפצעים בברכיי שהגירו טפטופי דם, אך באופן מוזר חשתי שבעתיים את עוצמת הכאב בחזי - בעוצמה שטרם ידעתיה. המשכתי לרוץ כל עוד רוחי בי, ריצה ארוכה מאין כמותה, ולא העזתי להסב את ראשי לאחור כי עלה בי החשש המכרסם שמא דוד לא ידלוק אחריי. כשהגעתי באפיסת כוחות ומתנשפת לכביש האספלט אזרתי עוז והסבתי מבטי לאחור, ועד כמה נדהמתי להיווכח בצלי שלי בלבד. הבטתי דואבת לעבר התל ומבעד לערפילי הדמעות הבחנתי בדמותו של דוד על פסגת התל, כשהיא מתעטפת אט-אט באפלולית המתעבה אשר כיסתה את קווי דמותו וטשטשה אותם, עד להתפוגגותה אל תוך עלטת הליל.
 
מתנשפת וכאובה נכנסתי הביתה. למזלי הרב אמי לא הייתה באותה עת בבית, שמתי פעמיי לעבר חדר האמבטיה, פתחתי את הברז במקלחת ונתתי למים החמים לזרום בחוזקה ולשטוף את עטיפת עורי, כאילו ביקשתי להגיר מעליי את תחושת האבדן של דוד שניטעה בנשמתי וטעמה היה מר כלענה. הדמעות הניפו את דגל חירותן וזרמו כנהר העולה על גדותיו, חדרו בינות לשפתותיי והתנקזו בפי במליחותן הצורבת אשר התמזגה עם צריבת כאב הפרֵדה.
כך ניצבתי מתחת לזרימת המים עד כדי איבוד תחושת הזמן, וכשעליתי סוף-סוף על יצועי, מוגנת לבטח בשמיכה החמימה, עלה וצף במחשבתי, כמו בסרט בהילוך חוזר, המפגש עם דוד. חשתי מחדש את להט נשיקתו ואת מבט עיניו הירוקות והיוקדות שחדרו לנשמתי כמו קרן לייזר שהלְחימה את נשמותינו לכדי מהות אחת, במפץ אדיר של אנרגיית האהבה אשר טלטלה את ישויותינו כמו ספינות טרופות בלב ים סוער.
 
למחרת בבוקר אימא קרבה אליי והניחה את ידה על מצחי, "את חולה?" שאלה בדאגה. "אפי, את מאוד חיוורת. מה יהא על מסיבת הסיום?"
"אני לא חשה בטוב, ואין לי מצב רוח למסיבות." השבתי נרגנת.
"אפי, זה לגמרי לא אופייני לך, הרי גם כשאת לוקה בחום גבוה את הולכת לבית הספר," אמרה אימא. "קל וחומר בעניין מסיבת סיום בית הספר העממי."
"החלטתי בעינה." הכרזתי זו גרמה לאימא להרים גבה.
" אביא לך אספירין" אמרה אימא ופנתה לעבר ארון התרופות בחדר האמבטיה.
אימא הושיטה לי הכדור עם כוס המים אשר בלעתיו בלגימה מרה אחת, וביקשתי להמשיך לישון ללא כל הפרעה.
"אוקיי," אמרה אימא, "אני מניחה שעד הערב תרגישי טוב יותר ואני מאמינה שבסופו של דבר תשתכנעי ללכת למסיבת הסיום."
"לא נראה לי שאלך, המסיבה ירדה סופית מעל סדר יומי." הבטתי בעיניה המופתעות של אימא לנוכח הכרזתי זו שעוררה בה תהיות רבות.
 
עצמתי את עיניי וצללתי לתוך שינה עמוקה, שהופרעה לעת ערב על ידי אימא שלא פסקה מניסיונותיה החוזרים ונשנים לשכנע אותי להתקלח ולהתרענן וללכת למסיבת הסיום. שם, הבטיחה לי, אבריא. אך סירובי היה חד משמעי והדבר גרם לאימא לטרדה משום שלא ירדה לסוף דעתי. היה לה קשה להבין שאני בקלות יתרה מוותרת על מסיבת הסיום. במשך אותה יממה המשכתי להיות מכורבלת במיטתי. ביקשתי מאימא בתקיפות נחרצת שאפילו אם המורה בכבודה ובעצמה תופיע, שלא תעז להעירני. אימא ויתרה והצהירה חגיגית שהיא תלך במקומי למסיבה ותביא לי את תעודת הגמר.
 
למחרת התעוררתי לקול צחקוקה של אימא. "בוקר טוב, יפתי" אמרה אימא בעודה מלטפת את מצחי עד כדי מישוש חום גופי. "אין לך חום," פסקה, "אך יש לך תעודה בהחלט מצוינת, להוציא התעמלות. אני גאה שאת הבת שלי."
קפצתי לישיבה. "זה הכול?!" צווחתי ולא הסתרתי את אכזבתי לנוכח מחשבה מעיבה שעטפה אותי כנחש חנק המאיים לקפד את חיי קרבנו.
"שכחתי לומר לך שנער יפה עיניים בשם דוד מסר לי מכתב בעבורך."
"מכתב?!" זעקתי בצהלה.
אימא השתחררה מאחיזתי והלכה לעבר חדרה להביא מתוך תיקה את המעטפה המיוחלת שלה ציפיתי במסתרי לבי.
אימא מסרה לי את המעטפה, חיוך ממזרי הסתתר בזווית פיה. "כתוב 'אישי', לכן לא אפריע לך," הוסיפה בקנטרנות חיננית ויצאה מהחדר.
"תודה, אימא!" קראתי לעברה במשב עליזות שפרץ מתוכי.
 
אחזתי נרגשת במעטפה שעל חזיתה התנוסס שמי באותיות דפוס גדולות, זיהיתי בקלות יתרה את כתב ידו היפה של דוד. פתחתי את המעטפה ולבי הולם בחוזקה.
 
אפי יקירתי,
אין לך מושג, עד כמה הצטערתי לשמוע מאמך שחשת ברע. אני מקווה שתחלימי במהרה ושכשתקבלי מכתבי זה יוטב לך.
משלא ראיתיך במסיבת הסיום נפלו פניי והושבת בתוכי כל ניצוץ של שמחה. נחמתי היחידה הייתה שפגשתי באמך, כך שלפחות תשמעי ממני מילות פרֵדה:
בבוקרו של המחר אני טס אל הבלתי נודע...
המחשבה שלעולם לא אראך מייסרת אותי עד לבלי קץ.
דומה היא בעוצמתה לפגיון הננעץ בשורשי הלב!
לאור בריחתך – נותרתי כאסיר הכבול אלייך באזיקי ברזל
ושרוי בתוך צינוק אפל אשר צינה וטחב הן מנת יומו.
על אף המרחק העצום שייפער בינינו,
מרחק של יבשת ושל אוקיינוס,
וגם אם יחצצו את אהבתנו שלל מהמורות בלתי נלאה;
אוקיינוס גועש ושוצף, שורץ לוויתנים עמלקיים,
כרישים אימתניים, פעורי לוע ומושחזי ניבים כתער,
יערות עד שבהם ירבצו מיני חיות שוחרות טרף,
שבטי ילידים מזי רעב, לוחמי קשת ששים אלי קרב,
מדבר צחיח המצמיח תלי אגלי זיעה ולהט אש גיהינום
המכלה בהבלו כל ניצן צץ,
אך אין בנמצא טיפ-טיפת מי-חיים,
להרוות את צימאון האהבה.
והפלא – כל אלה לא יוכלו לאהבתנו.
מדוע, אהובתי?
משום שאנרגיית אהבתנו נצחית וחסינה היא לעד בתוך נשמותינו!
מי האוקיינוס לא יכבוה, ורוח קדים לא תעיפה.
 
ידי כבולות אלייך באזיקי ברזל,
כמנעול אל בריח חתום.
בבוא העת, כשבועתי לך,
אניף את שרביט נדרי,
אזי תשלי ממעמקי ים לבך
מפתח מטמון חירותי,
כפרץ מי-מעיין אהבה מחייה
הזורם ומבעבע בחוטי עורקיי.
 
חפץ אני ומשתוקק אלייך
לאמצך בחיבוק עד,
אך נפלא ונבצר ממני הדבר,
הרי עודני נער...
החלטה גורלית זו לבטח איננה בחירתי
לא כל שכן לאור להט אבוקת הפרֵדה.
המחשבה על אודות המנזר פתחה צוהר במוחי,
אולי לאחד הכמרים יש שיקוי לשיכוך כאב האהבה?
 
אהובתי, כידוע, למכאובי הלב אין מזור,
רק המיזוג בין האוהבים ישככם!
האהבה שחווינו בעוצמה שאין לה אח ורע
תיחרת לעד במחזוריות גלגולי חיינו,
בעולמות של המחר ושל האתמול,
של הכמיהה ושל התקווה,
הטוויה בשלשלת בל-תינתק של אנרגיית אהבתנו.
 
מדוע, אהובתי?
משום שאנרגיית אהבתנו נצחית וחסינה לעד בתוך נשמותינו!
שמי האוקיינוס לא יכבוה, ורוח כדים לא תעיפה.
 
יפתי, קומי וצאי במחולות, מחי את טל הדמעות,
גלי נחמה גדולה – אהבתנו היא בת אלמוות!
 
שלך, דוד.
 
נ.ב. לקחתי מאמך את כתובתך המדויקת, אכתוב לך ברגע שאנחת.
 
אחזתי בידיים רועדות את המכתב, שתוכנו היה למעשה שיר אהבה יפהפה. הצמדתיו ללוח לבי ופרץ של דמעות שטף את פניי. תחבתי את המכתב לכיס הפיג'מה, נכנסתי לאמבטיה ושטפתי מיד את פניי הבוכיות כדי שאימא לא תבחין בכך. עיניי נותרו אדומות ונפוחות והתנחמתי בכך שבאם אימא תשאל לפשר מראי, יש לי תירוץ מוכן וקרוב לאמת: כתפי כואבת בגין הנפילה מאמש.
 
כשיצאתי את האמבטיה שמעתי את קולה הסקרני של אימא מהדהד מהמטבח, "אפי, מה כתב לך דוד יפה העיניים?"
"שום דבר, פשוט משפחתו מהגרת לארצות הברית והוא ביקש ממני לשמור על קשר של מכתבים."
"מהגרים לארצות הברית?" נדהמה אימא לשמוע תשובתי זו, "שמחתי לרגע שלנסיכתי יש נסיך יפה עיניים."
"הוא מוצא חן בעינייך?" חקרתי את אימא.
"ועוד איך, אם הייתי בגילך לא הייתי מפספסת אותו. האופן שבו שאל לשלומך אינו מותיר צל של ספק בדבר אהבתו אלייך." פסקה אימא בצחוק רועם.
"די אימא."
"אוקיי, אני מציעה לך לשמור עמו על קשר, אפי. אני רק לא מבינה, מדוע לא הזמנת אותו מעולם הביתה?" שאלה אימא וזרתה מלח על פצעיי המדממים.
התעטפתי בחבלי שתיקה, ולא ייספתי דבר.
 
שבועיים חלפו מאז נסיעתו של דוד, ושום מכתב או אות חיים לא התקבלו ממנו. בכל יום ציפיתי בכיליון עיניים לבואו של הדוור, כשבידי כוס מיץ תפוזים שלתוכה הכנסתי קוביות קרח מחמת החום הכבד ששרר בחוץ, יחד עם צלוחית עוגיות שוקולד מעשה ידי אימא. כך, לאחר הפוגה מרעננת זו, חיפש הדוור ביסודיות בתיק העור הדהוי שלו, ובדרך זו השקטתי את חששותיי וידעתי בוודאות שהמכתב או הגלויה לא נמסרו בטעות בכתובת אחרת. לשאלתי השגרתית "האם הגיע בעבורי מכתב מחו"ל?" תשובתו הייתה שלילית והוא חזר עליה כריטואל מדי יום ביומו, עד שקצה נפשי מתשובה זו ונשאתי תפילה חרישית בלבי לאלוהים, שאסתפק גם במחצית גלוית נוף, שרק אדע שדוד אכן הגיע לבטח לארצות הברית.
 
החופש הגדול החל, אימא הציעה לי שאסע לבת דודתי רינה, שהיא בת גילי. זה יהא פתרון טוב חשבתי לעצמי, כדי שאסיר ממני את הציפייה מורטת העצבים למכתב מדוד. לרגע נבהלתי ממחשבה זרה שניטעה במוחי - הדוור עלול לחשוב שאני מחזרת אחריו. הדוור התעניין ושאל מי המאושר שיש לי בארצות הברית, והשבתי לו שזה רק תלמיד מהכיתה. ואמנם, שאלותיו החקרניות פסקו אך הוא המשיך להביט בי בעיניים בוחנות, כמנסה לתהות מה עובר עליי.
 
באותו ערב ארזתי בגדי קיץ שכללו מכנסיים קצרים, סנדלים, בגד ים ו"שמלה אחת לרפואה" במזוודה השחורה שהעלתה אבק מהשנה שעברה. התלוצצתי לנוכח העובדה שתמיד העדפתי ללבוש מכנסיים, ותמיד קיבלתי מחמאות אדירות על הופעתי כשלבשתי שמלה. אחרי שסיימתי לארוז, אימא טלפנה לדודה ורה ובישרה לה את שעת הגעתנו.
מוקדם בבוקר האיצה בי אימא לקום. אחרי מקלחת קלילה לבשתי אוברול ג'ינס ומתחתיו גופייה אדומה ופיזרתי את שערותיי שהתנופפו כמניפת משי מרהיבה בגווני הזהב. אף על פי שאימא טרחה על ארוחת בוקר דשנה והפצירה בי לאכול, תאבוני סר ממני ולא בא אל פי ולו כזית.
"מאז שדוד יפה העיניים עזב, שמתי לב שרזית ושתאבונך פג," פסקה אימא.
"זה פשוט בגלל החום," מלמלתי במבוכה.
"זה סימפטום מוכר וידוע של אהבה," צחקקה אימא ועיניה נצצו במשובה.
 
בתחנה המרכזית המתינו דודה ורה ובתה רינה - ילדה כבת גילי, בלונדינית נמוכת קומה ושמנמנה, שתי גומות חן נטועות בלחייה הוורודות ועיני איילה חומות וגדולות פרושות בפניה - דומה כמו השתלטו על כל הררי פניה. מבט עיניה הפיק טוהר ותמימות ילדותית מתקתקה. רינה קפצה עליי בחיבוק דובי ובנשיקות אין ספור.
"כמה גבהת!" ציינה בהתפעלות.
"נראה אותך!" קראה דודה ורה שהשתחררה מחיבוקה של אימא.
"לא להאמין, זו אפי, ממש נערה יפהפייה. קשה להאמין שאת ורינה בנות אותו גיל, רינה נראית ממש תינוקת לעומתך ואני פוחדת שהיא תישאר נמוכה."
דודה ורה חיבקה ונישקה אותי. "אל דאגה, גם רינה גבהה מאז השנה שעברה," שיקרתי במצח נחושה.
 
שבועיים של התנתקות מדאגה לדוד חלפו להם בשהייתי אצל דודה ורה; בילינו בים, בברֵכה, צפינו בסרטים ואכלנו במסעדות. ממש נהניתי, זה היווה מעין פסק זמן ושכחה מדוד, שכפיתי על עצמי. בפרק זמן זה מצאתי תעצומות נפש להילחם באובססיה שקיננה בתוכי למכתב מדוד - כל מחשבה שעלתה וניקרה במוחי גירשתיה על הסף, ואף שידעתי שאימא נמצאת בבית לא העזתי להטרידה בשאלה שדחקתיה בגבורה ראויה לציון.
אימא התקשרה באחד הערבים וסיפרה לי בצחוק שהדוור מתגעגע אליי. "אבוי!" קראתי בהתפלצות. ידעתי שאיזו מחשבה זדונית חלפה במוחו וזו לי ההוכחה. צער כרסם בלבי על כך ששום מכתב או סימן חיים לא התקבלו מדוד.
 
לבת דודתי רינה לא העזתי לספר על דוד, ושאלה מן הסוג הזה לא צפה ועלתה על דל שפתותיה. היא ממש ילדותית ביותר, חשבתי לעצמי, אך תלמידה טובה מאוד. היא הראתה לי את תעודתה בגאווה גדולה, חלומה היה להיות רופאה. עודדתי אותה ואמרתי לה ששקדנותה תוביל אותה להגשמת חלומה, וכששאלה באשר לרצונותיי, השבתי לה שאני שואפת להיות נזירה-סופרת-פילוסופית. רינה הביטה עליי בתימהון. חייכתי אליה והיא לא יספה עוד לחקור אותי בעניין.
 
לאחר שבועיים של חופשה מהנה הסיעה אותי דודתי ורה לתחנה המרכזית בתל-אביב, תחנה הומה מרבבות נוסעים, העלתה אותי לאוטובוס ונפרדה ממני בנשיקות שהותירו אחריהן אודם עז שצבע את פניי כאינדיאני השש אלי קרב. רינה נישקה אותי ממושכות ואמרה לי בקולה העצוב כי מעתה ישעמם לה מאוד, לאחר שהתרגלה לנוכחותי כמו לנוכחות האחות שאין לה. השתתפתי בצערה כי גם אני מצויה במצב זהה לשלה - גם לי אין אח או אחות וזה מצב שהדעת איננה סובלת, כי יש דברים אישיים שלא מספרים לאימא ומעדיפים לשתף את האח או את האחות - שבמקרה הדומה שלנו, אינם בנמצא.
כשהאוטובוס החל בתזוזתו נופפה לי דודתי לשלום ורינה הפריחה לעברי נשיקות באוויר.
 
החופש הגדול הסתיים, ושום מכתב או אות חיים לא הגיעו מדוד.
הדוור שהיה התחלף באיש מבוגר וכבד גוף, בעל שפם לבן עבות ושיניים צהובות. שאלתיו מדי יום ביומו אם הגיע מכתב בעבורי מחו"ל, וכהרגלו, מלמל במבטא רוסי כבד: "נייט."
כבר לא רצתי אחר הדוור עם כוס מיץ תפוזים צונן שבתוכו קוביות קרח המענגות בצינתן את החום הלוהט של הקיץ. הסתיו שעמד בפתח, רוחותיו הקרירות ציננו את האובססיה שלי למכתב המיוחל וגרמו לי להתכנס בעצבותי כצב אל תוך שריונו המגונן והחמים.
 
הסתיו חלף, החורף היה קשה וקר ביותר, שום מכתב מדוד לא הגיע ולא שלהב בחומו את הצינה ששררה בתוכי.
מדי לילה כשעליתי על יצועי צפה וריחפה לנגד עיניי דמותו של דוד; הבטתי בעיניו הירוקות והזלתי דמעה וכבשתי את בכיי לתוך הכר, לבל תשמע אמי. דאגתי לדוד התעצמה על אף הזמן הרב שחלף. לו היה כותב לי גלויה אחת כדי שאדע לבטח שהוא בריא ושלם ושהגיע עם משפחתו בשלום לארצות הברית, זה היה משקיט את הדאגה שכרסמה בתוכי.
מדי ערב, בטרם לכתי לישון, נהגתי לשלוף מהשידה את מכתב-שיר הפרֵדה שכתב לי דוד וקראתיו בשקיקה. מתוך ערפל דמעותיי למדתיו זה מכבר בעל-פה ואף השתעשעתי במחשבה להלחין לו מנגינה שתהלום את תוכנו ותנציחו. חרדתי לשלמות המכתב הייתה גדולה, כי דפיו החלו להצהיב, ודמעותיי שהתערבבו עם הדיו של מילותיו העבו את האותיות עד כדי טשטושן. המחשבות על אודות דוד לא הרפו ממני והדבר הובילני לאיבוד התיאבון ולרזון, למגינת לבה של אמי, שהייתה מעלה קמטי דאגה על מצחה לנוכח משקלי ולנוכח מאמציה לפטמני, שלא צלחו כלל ועיקר.
לילה אחד נרדמתי ומכתבו של דוד אחוז בידי. מתוך סקרנות אימא שלפה את המכתב וקראה את תוכנו, והדבר גרם לי להתעורר בבהלה ולכעוס עליה - על ההעזה מצדה לחדור לפרטיותי. אימא התנצלה ואמרה שנאלצה לקרוא את המכתב מאחר שרזיתי מאוד והיא רצתה לדעת את הסיבה לכך. בסופו של דבר, פטרה אותי באמירה הקלישאית: "כשאוהבים, סובלים..."