הכל חינוך

פרק ראשון
היום הראשון ללימודים
 
כניסה למקדש
יש משהו מרגש ביום הראשון ללימודים. כשהייתי מנהל בית ספר נהגתי ללכת מדי שנה, לפני תחילת שנת הלימודים, לקנות בגד חדש. היום הראשון ללימודים היה עבורי כמו חתונה, כמו מסיבה.
אני זוכר את אותו מוצאי שבת. נכנסתי לבית הספר שניהלתי וראיתי שהוא נקי - אבל לא כל הכיסאות בכיתות היו מאותו סוג, וחלק מהתמונות לא נתלו. עד ארבע לפנות בוקר סידרתי כיסאות ותליתי תמונות, רק כדי שהיום הראשון ישדר חגיגיות. שקירות בית הספר יזמינו את כולם ללמוד. משום שבשבילי, החזרה לבית הספר היא כמו כניסה למקדש. בית הספר הוא נשמת האומה וקודש הקודשים של המציאות, ומי שבא בשעריו, צריך לבוא במיטב מחלצותיו. אנחנו חייבים לשדר מידה רבה של רצינות, של הוד והדר.
כמנהל, החזקתי בחדרי מכונת גילוח ואפטר שייב. הוצאתי את המכונה מהמגירה כאשר אחד המחנכים הגיע מרושל, לא מגולח. הרגשתי שמורה מוזנח משדר משהו לא רציני. לא מכבד. הופעתו מעידה עליו ועל הדרך שבה הוא תופס את תפקידו, ובעיקר, היא מייצרת אווירה לא טובה.
מדברים הרבה על תלבושת אחידה לתלמידים, כזו שתייצר אווירה חינוכית ראויה, שתקטין פערים, תצמצם את הופעתם של המותגים ועוד. לי נראה שנכון יותר להתחיל מ"תלבושת אחידה של מורים", קוד לבוש מחייב המשדר הילה, הדר וחשיבות. כזה שתורם לאווירה המיוחדת המעניקה לבית הספר את המעמד הראוי לו, לא פחות מזה שבדלפקי חברות תעופה או בדלפקים בבנק. יש פער עצום בין דפוסי ההופעה של מורים בחלק ממדינות העולם לבין אלה שבישראל. אני לא משוכנע שלבוש מכבד משדר ריחוק וניכור. ובכלל, בעינַי יש משקל משמעותי ל'כבוד' בתוך המעשה החינוכי. "אני מתנצל," אמר לי פעם מנהל בית ספר גדול בניו יורק שבא להיפגש איתי, "זה פשוט מפני שהיום יום ראשון, ולא הספקתי לעבור דרך הבית." לא הבנתי על מה הוא מתנצל, עד שהוסיף ואמר: "אני מתנצל, אני בלי עניבה..."
 
הילדים שנשארו מאחור
היום הראשון ללימודים הוא חגיגה, וההכנות אליו הן כמו הכנות למסיבה גדולה. חודשים התכוננו ליום הזה, בעבודת נמלים המבקשת למצוא פתרון לכל בעיה, לתת מענה למגוון רחב של אוכלוסיות וצרכים. חדר המצב של משרד החינוך מרכז פניות מכל רחבי הארץ. שנת לימודים שנפתחת ללא תקלות מגבירה את התחושה החגיגית שהנה, עוברים לדבר האמתי.
 
ביום הראשון ללימודים מצטרף שר החינוך לראש הממשלה. יחד הם פותחים בחגיגיות רבה את השנה, ומבקרים בגן ילדים או בבית ספר. בואו של ראש הממשלה מרגש את התלמידים, את המורים ואת ההורים. תלמידים שפוגשים את ראש הממשלה מרגישים כאילו ביקרו בארמון של מלך. זהו אירוע נאצל וחגיגי, שנחרת בזיכרונו של ילד לשנים רבות. ביום הראשון של שנת הלימודים תשע"ד הגענו לנתניה, וביקרנו בגן ובבית ספר יסודי. הנאומים, הברכות, התמונות והאבטחה הכבדה פגעו בהרגשה שלי. רציתי להרגיש את הילדים, לחוות אותם, לשוחח איתם. להדביק אותם בשמחה שלי, ולאחל להם שנה של למידה עמוקה. שנה של חינוך משמעותי.
ביום החגיגי הראשון של שנת הלימודים יש ילדים עצובים, כאלה שלא הלכו לבית הספר ונשארו בבית או בבית החולים. האם אוכל לראות אותם? להרגיש אותם? להעניק להם יחס ראוי, שמבהיר להם שגם הם ילדַי? הרגשתי שלרגע אחד חשוב לעצור את החגיגה, לרדת מרכבת ההרים המאפיינת את היום המיוחד הזה, להפסיק לכמה שעות את הראיונות החגיגיים בכל כלי התקשורת, ולהתבונן בילדים שלא הגיעו לבית הספר. היום הראשון שלהם מכאיב, ומבהיר להם עד כמה הם לא חלק מחברת בני גילם. התחושה שלי היתה שברגעים המרוממים הללו, שר החינוך צריך לראות דווקא אותם. הרגשתי שאני חייב לתת להם תחושה שהם חלק מסדר היום שלי. שאירועי היום הראשון כוללים גם את הכאב שלהם.
בספטמבר 2013, אלול תשע"ג, קצת לפני פתיחת שנת הלימודים, התפשט החשש מפני מחלת הפוליו. משרד הבריאות פתח במסע חיסונים נרחב, חיסונים שמנעו מחלק מהתלמידים לפקוד את בית הספר. הם נותרו בבתיהם, מפני שהמערכת החיסונית שלהם לא אפשרה להם לבוא לכיתה. החשש שיידבקו מחבריהם לכיתה היה גדול, ולכן הוחלט שיישארו בבית. כשהשיירה יצאה מנתניה והסירנות פצעו את האוויר, הבנתי שאני לא יכול להשאיר את הילדים האלה לבד. אחרי שראיתי ילדים נרגשים המציינים את יומם הראשון בכיתה א', חשבתי על אלה שלא באו לבית הספר. ביקשתי שנבקר בבית של תלמיד שנאלץ להישאר בבית. כך הגעתי ליעלי.
יעלי החלימה ממחלת הסרטן, ועמדה להתחיל את לימודיה בכיתה ב׳. נסעתי לביתה שבפתח תקווה כדי להיות לצדה ביום הראשון ללימודים. פגשתי ילדה יפה, חכמה, ערנית. אחת שלא מוכנה לוותר, שהחליטה להילחם ולא לתת למציאות להכניע אותה. פגשתי ילדה שעל כל שאלה השיבה ב"תנסה לחשוב", "תסתכל סביב ואולי תגלה את התשובה", ועוד שורה ארוכה של ביטויים מסקרנים המזמינים אותך ללמוד, לא לוותר. יעלי נתנה לי מתנה: ספר פרי עטה, "על המלחמה והניצחון של יעלי". ספר בן אחד־עשר פרקים. הראשון על גילוי המחלה, אחר כך על המאבק ועל המשפחה, ופרק אחרון של תודות.
בשיעור הראשון, יעלי לימדה אותי שאסור לוותר. שאם רק נרצה, נוכל לממש כל חלום. ששום דבר לא יכול לעמוד בפני ילדה המבקשת לבחור בחיים, להאמין בחלום. יעלי הקרינה תבונה לצד אמונה יוקדת, תמימות מהולה בתחכום, ביטחון מלא בחזרתה המהירה לבית הספר לצד סרקזם קל, שנון, המבקש להודות בחולשת הגוף ובסכנות האורבות לו.
השיעור הראשון עם יעלי חידד את מידת המחויבות שלנו ליעלי ולחבריה. יעלי רוצה לחיות, והיא תחיה. היא תחיה.
השיעור הראשון עם יעלי לימד אותי שלפעמים, גם אם אתה שר, גם אם יצאת מ"סיור ממלכתי" בחברת ראש הממשלה, את השיעור החשוב של היום הראשון ללימודים תקבל מילדה בת שבע. דווקא ממנה תקבל את הכוח להתמודד עם אתגרי השעה.
השיעור הראשון עם יעלי לימד אותי שוב כמה חשוב לראות את היחיד, את הפרט. להרגיש את הכאב שלו. לא להסתפק במה שמספרים לי, ואפילו לא בדיווחים על פתרונם של כל הצרכים. להרגיש, להזדהות. להיות שם, לידו, בשבילו. זה הרגע שבו אתה מבין שעל אף שאתה שר החינוך של למעלה משני מיליון תלמידים, אתה בראש ובראשונה שר של ילד אחד, ועוד אחת, ועוד שניים, וכך... של למעלה משני מיליון ילדים. אתה חייב לפרק את המספר הזה לפנים ולשמות, לעיניים וללבבות, לצרכים ולזכויות.
 
כשעמדנו להיפרד, שאלתי את יעלי אם היא רוצה את מספר הטלפון הנייד שלי, "כדי שנשמור על קשר. אם את רק צריכה משהו, שלחי לי הודעה; אם תרצי לשוחח, תתקשרי." יעלי שמחה, קיפצה למטבח, הביאה את המכשיר הסלולרי שלה, כתבה את המספר, ואז שאלה: "ואתה, אתה לא רוצה את המספר שלי?" כך הסתיים השיעור השני שלמדתי מיעלי: קשר אמתי חייב להיות קשר הדדי.
כשיצאנו מביתה של יעלי, עצרנו ליד חנות ממתקים וקנינו סוכריות על מקל. "סע לבית החולים שניידר, זה שתי דקות מכאן," אמרתי לנהג שלי. עשר דקות לאחר מכן כבר הסתובבנו בין עשרות ילדים שלא זכו להגיע לבית הספר בגלל מחלתם.
במחלקה האונקולוגית ניגש אלַי רופא. הוא סיפר על נערה שנמצאת בחדר הבידוד, והציע שאכנס אליה. לבשתי חלוק ונעליים מנייר, והתיישבתי לידה. משהו ברצון, בתשוקה, בכמיהה לחיים הניע בתוכי כוחות חיים עצומים. הנערה סיפרה על המחלה, על הקשיים ועל החלומות שעוד יתגשמו.
שנה חלפה. פתיחת שנת הלימודים תשע"ה לוותה בחששות כבדים. בדרום התנהל מבצע "צוק איתן", וחצי מדינה היתה חשופה להפגזות. האמירה שלי, שלפיה שנת הלימודים תיפתח כסדרה, עוררה ויכוח. אך המבצע הסתיים ואת היום הראשון פתחנו עם אפס תקלות. וכך, גם בשנה השנייה הצטרפתי לראש הממשלה, שבחר בשדרות כעיר שבה נפתח את שנת הלימודים החדשה. ביקרנו בעיר ובמועצה אזורית נוספת בעוטף עזה. הילדים נראו מקסימים, משוחררים. כאילו יצאו מאפלה לאורה.
כשסיימנו את הביקור והתכוננו לשוב לירושלים, ביקשתי שנעצור, הפעם בבית החולים הדסה עין כרם. כמו בשנה שעברה, שוב ביקרנו את הילדים שנשארו בבית. רצינו לחבק ילדים שהמחלה הפרידה בינם לבין חבריהם, כאלה שלא זוכים לחגוג את היום הראשון ללימודים. החלטתי שזו תהיה מסורת. את היום הראשון ללימודים נסיים לבד, ללא תקשורת, בלי ליווי של עיתונאים, ככה, פשוט. הביקור גם לא הופיע בלו"ז שלי, כדי שלא יתארגנו, יכינו, יהפכו ביקור פשוט לחגיגה דביקה עם זיוף, ניכור וריחוק.
ביקרתי במחלקה האונקולוגית שבבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. במרכז בית החולים לילדים שוכן בית ספר. פגשתי רופאים ואחיות, אך פגשתי בעיקר מורים מופלאים וילדים אמיצים שלא התחילו את השנה כמו כולם. שוחחנו. צחקנו. התחבקנו. פגשתי חלק מהילדים כמה חודשים קודם לכן, כשהענקנו את פרס החינוך לבית הספר שבבית החולים. זיהיתי את הנער זהוב השיער, שעלה לבמה לקבל את הפרס, כשהוא ישוב בכיסא גלגלים וצמוד לאינפוזיה. הוא שמח לגלות שזכרתי אותו, ואני הסברתי לו שעיניים כמו שלו לא שוכחים. היה לו מבט מלא משמעות ועיניים מלאות חיים, וחיוך טהור שמתאים לפרסומת של מזון תינוקות.
שוחחנו, ילדים ונערים, פסיפס ישראלי: חרדים וחילונים, דתיים וערבים. המחלה גרמה להם לא לראות את השוני. המחלה הפכה אותם ליחידה לוחמת המבקשת להביס את המחלה הארורה, ולחזור לחיים של שגרה.
ואז הבחנתי בתמונות מוזרות. על קירות הזכוכית שבמחלקה היו תלויות מאות חמגשיות מקלקר, כאלה שמגישים בהן אוכל מוסדי, וכל אחת מהן צבעונית יותר מהשנייה.
"מה זה?" שאלתי.
"ליה הכינה אותן. היא ציירה את כולן." הרופא הסביר לי שליה חלתה במחלת הסרטן והוכנסה לחדר בידוד. רק המחשבה על ילדה בת חמש או שש שמבלה יום אחרי יום בחדר בידוד, קרעה את לבי. כך, בכל יום הכניסו לליה אוכל במגש והיא, אחרי שסיימה לאכול, הפכה את המגש על פניו, ניקתה אותו וציירה עליו. כך צמחה לה תערוכה מדהימה. החמגשיות של ליה הפכו למארג ענק של צבעים, כאילו לא מדובר בילדה שנאלצה להיפרד מהחברה.
"אני מאוד אשמח לפגוש אותה, היא כאן?" שאלתי.
אנשי המחלקה מיהרו להשיב: "תודה לאל, ליה הבריאה ושוחררה לפני זמן קצר. היום היא עלתה לכיתה א'."
ביקשתי לשוחח איתה בטלפון. לאחל לה שנה טובה ולהתפעל מיצירות האמנות שלה. השיחה היתה מרגשת: "בהצלחה ליה, שנה טובה ובריאה. את גיבורת היום הראשון שלי."
 
להוביל משפחה גדולה
את מרוה בביאן לא הכרתי. מרוה מסמלת בעינַי צעירים נחושים שעושים הכל, אף שהם יודעים שלא פעם יהיה לסיפור שלהם סוף עצוב. היום האחרון של מרוה כתלמידה היה בתוככי ה'שבעה' שלה עצמה. היא היתה תלמידת י"ב בבית הספר המשותף שבקבוצת יבנה. גם היא חלתה במחלת הסרטן, אבל הסיפור שלה הסתיים במוות. המחלה הארורה הכניעה אותה, והיא הלכה לעולמה בתחילת שנת הלימודים. חלום חייה היה לממש את יכולותיה ולהיות זכאית לתעודת בגרות. היא התאמצה להשלים את לימודיה, לא לוותר לעצמה ולעמוד בכל המטלות. עד סמוך למותה יצאה לטיול השנתי, הגיעה לכל המבחנים ועמדה בכל משימה בגבורת גוף ונפש.
כשהלכה לעולמה, החלטנו להיענות לצוואתה. "מוישה, יש לי משימה בשבילך," אמרתי לד"ר משה דקלו, מנהל אגף הבחינות. "יש ילדה שאתה צריך להנפיק לה תעודת בגרות ולהביא אותה להורים, בתוך השבעה." משה נרתם מיד למשימה. כעבור יומיים הוא נסע לקיבוץ עלומים ומסר להורים את תעודת הבגרות של מרוה. לפני כן הוא נכנס ללשכתי וביקש שאכתוב משהו אישי על התעודה. התבוננתי על התעודה. לא עשינו חסד עם מרוה. את תעודת הבגרות היא קיבלה בדין, את תעודת הבגרות היא קיבלה כיוון שעמדה בכל המטלות הנדרשות לתעודת בגרות מלאה. כאילו אצה לה הדרך, אולי לא תספיק להגיע לסוף כיתה י"ב, השלימה מרוה את חובותיה, אף שנותרו לה עוד כמה בחינות להרחבת תעודת הבגרות שלה. היו לה ציונים נפלאים, וניכר שהיא התאמצה להגיע לכלל תעודה מלאה, אף שרק התחילה את כיתה י"ב. למרוה הגיעה תעודת בגרות. הזדרזנו להעניק אותה להורים ולאחים בטרם יחלפו ימי האבל. אילו יכולתי, הייתי מעניק להם תעודת גבורה, סיפור קצר, תמונות מחייה של נערה ענקית שלא ויתרה.
את היום הראשון ללימודים בחרתי לפתוח כך, כדי להזכיר לעצמי, שבסוף, אני לא מנהל מערכת אלא מוביל משפחה גדולה שבה לכל ילד יש צרכים, ועלינו מוטלת החובה לדאוג להם. לכולם. מערכת החינוך של ישראל חיה במתח המתמיד שבין הרצון לפתח הצטיינות ומצוינות, לחזק את המערכת, לבין החובה לא לשכוח אף ילד מאחור.
זהו סיפור על המסע האישי שלי. יש בו רגעים של שמחה ושל עצב, חוויות של הצלחה וחוויות של כישלון. זהו יומן מסע בשבילי הארץ ובנבכי הנפש של צעירים ומבוגרים. אני נושא עמי פנים רבות של ילדים וילדות, נערים ונערות, מורים, הורים, קהילת חינוך רחבה. כל אחד מהם נגע בי, הוסיף עוד ממד למשנה חינוכית סדורה. אבל מעבר לתפיסות חינוכיות ולרפורמות מקיפות, זה סיפור על אנשים, על אהבת אדם, ועל האמונה שבסופו של דבר, הצלחה וכישלון תלויים ביכולת להתייחס לאדם, לתלמיד בודד. זה שהפך לשקוף, שאיש לא רואה אותו ולא נותן לו סיכוי.