כניעה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כניעה
מכר
מאות
עותקים
כניעה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

כניעה

3.7 כוכבים (19 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

מישל וולבק

מישל וולבק (צרפתית: Michel Houellebecq; נולד ב- 26 בפברואר 1958 או 1956‏), סופר, איש קולנוע ומשורר צרפתי שנוי במחלוקת. הוא זכה בפרסים רבים ביניהם פרס אנטראלייה ופרס גונקור.

ספריו של וולבק כתובים בסגנון פורנוגרפי ומתארים באופן גרפי מין ואלימות. הוא מלעיג את תרבות ההיפים של שנות הששים, את הניו אייג' ואת תרבות הבידור. וולבק גם מתבטא בספריו כנגד הפמיניזם, האסלאם, ההומניזם והדמוקרטיה. דברים אלו עוררו עליו ביקורת עזה והוא זכה לביקורות שליליות לספריו. עם זאת ספריו זוכים לפופולריות רבה ותורגמו לשפות רבות.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

האינדיבידואליזם הליברלי היה יכול לחגוג כאוות נפשו את התמוססות המבנים המתווכים שלו, כלומר המפלגות, התאגידים והקאסטות, אבל ברגע שתקף את המבנה האחרון, כלומר המשפחה, ולפיכך את הדמוגרפיה, הוא חתם על כישלונו הסופי; ואז מגיע, באופן הגיוני, עידן האיסלאם.
רובר רֵדיז'ה


פרנסואה הוא פרופסור לספרות בסורבון המתמחה ביצירתו של הסופר בן המאה ה 19- ז'וריס–קרל הויסמנס. בזמנים רגילים הוא היה יכול לקוות לחיים שלווים, לקריירה אקדמית משעממת אך מספקת ואולי אפילו למערכת יחסים משמעותית עם אהובתו מרים, סטודנטית יהודייה.

אבל ההיסטוריה, הדמוגרפיה והפוליטיקה רצו אחרת: השנה היא 2022 וצרפת, על סף מלחמת אזרחים, לאחר תקופה ארוכה של אובדן–ֿדרך, אי שקט חברתי ואלימות גואה, בוחרת בנשיא חדש. הפוליטיקה הישנה, כמו שאר ערכי הרפובליקה, החברה והמשפחה, פשטה את הרגל, ובסיבוב הבחירות השני נאלצות המפלגות המסורתיות שהנהיגו את צרפת מזה חצי מאה לפנות את הבמה למארין לה פן, מועמדת הימין הקיצוני ולמוחמד בן–עבס, מועמד האחווה האיסלאמית.

פרק ראשון

קול שאון עמום הוביל אותו לסן־סולפיס; מנהל הטקס עזב; הכנסייה עמדה להיסגר. מוטב היה לו הייתי מנסה להתפלל, אמר לעצמו; זה עדיף על פני בהייה בריק או בכיסא; אבל להתפלל? לא מתחשק לי; אני הלום קתוליות, מבוסם מאווירהּ רווי הקטורת והשעווה, אני חג סביבה ללא מטרה, נרגש עד דמעות מתפילותיה, סחוט עד לשד עצמותי מפסוקיה וממזמוריה. מאסתי בחיי, קצתי בעצמי, אבל מכאן ועד שינוי אורח חיי הדרך עוד ארוכה! וחוץ מזה... וחוץ מזה... אם אני חש מעורער בכנסיות, הרי ברגע שאני יוצא מהן, אני נבול ויבש כשהייתי. בסופו של דבר, אמר לעצמו, כשקם והלך בעקבות האנשים הספורים שלפניו שנהדפו על ידי השַּמָּש לעבר דלת, בסופו של דבר, לבי צמוק ויבש מרוב הוללות, לא אצלח עוד לדבר."
(ז''ק הויסמנס, בדרך)

משך כל שנות נעורי העצובות, הויסמנס היה עבורי חבר לחיים, חבר נאמן; מעולם לא פקפקתי בו, מעולם לא שקלתי לזנחו, גם לא לפנות לנושא אחר; ואז, אחר-צהריים אחד ביוני 2007, אחרי השתהות ממושכת, אחרי התפתלויות רבות, אפילו קצת מעבר למקובל, הגנתי לפני חבר השופטים של אוניברסיטת פריז 4 ־ סורבון על תזת הדוקטורט שלי: ז'וריס-קרל הויסמנס, או היציאה מהמנהרה. מיד למחרת בבוקר (ואולי עוד באותו ערב, אני לא בטוח, ערב ההגנה על התזה שלי היה בודד, ואלכוהולי מאוד), הבנתי שחלק אחד בחיי הסתיים, ושככל הנראה היה זה החלק הטוב ביותר.
זה המצב, בחברות שלנו שעודן מערביות וסוציאל-דמוקרטיות, של כל אלה שסיימו את לימודיהם, אבל רובם לא מבינים את זה או לא מבינים את זה מיד, הם מהופנטים מהתשוקה לכסף, או אולי לצרכנות אצל הפרימיטיבים שבהם, אלה פיתחו את ההתמכרות האלימה ביותר למוצרים מסוימים (הם מיעוט, הרוב, שקולים יותר ומחושבים יותר, מפתחים תשוקה פשוטה לכסף, ה"פרוטאוס הבלתי נלאה"), מהופנטים אף יותר מהתשוקה להוכיח את עצמם, להשיג בזכות עצמם מקום נחשק בחברה ובעולם שהם מדמיינים ומקווים שהוא תחרותי, משולהבים מהסגידה לאייקונים מגוונים: ספורטאים, מעצבי אופנה או אתרי אינטרנט, שחקנים ודוגמניות.
מסיבות פסיכולוגיות שונות שאין לי לא יכולת ולא רצון לנתח, התרחקתי בזהירות מדפוס כזה. באחד באפריל 1866, והוא אז בן שמונה-עשרה, עשה ז'וריס-קרל הויסמנס את צעדיו הראשונים בקריירה שלו בתור פקיד בדרגה שישית, במיניסטריון הפנים והדתות. ב-1874 הוא פרסם בהוצאה עצמית קובץ שירים בפרוזה, תיבת התבלינים,* שזכה לתשומת לב מועטה להוציא מאמר אחד, אוהד באופן יוצא מהכלל, של תאודור דה בנוויל. צעדיו הראשונים בעולם, כפי שניתן להיווכח, לא לוו ברעש גדול.
[* Le drageoir à l'épices (כל ההערות בספר הן של המתרגמת).]
חייו הפקידותיים חלפו להם, וכך גם חייו באופן כללי. ב-3 בספטמבר 1893 הוענק לו עיטור לגיון הכבוד על תרומתו לשירות הציבורי. ב-1898 יצא לגמלאות, אחרי שהשלים ־ חופשה ללא תשלום הובאה בחשבון ־ שלושים שנות שירות כנדרש בחוק. במהלך הזמן הזה הוא מצא דרך לכתוב ספרים שונים שגרמו לי, ממרחק של יותר ממאה שנה, לראות בו חבר. הרבה, אולי הרבה מדי נכתב על הספרות (ובתור איש אקדמיה שמומחיותו בתחום, אני חש מוסמך יותר מכל אחד אחר לומר זאת). ייחודה של הספרות, אמנות מרכזית במערב הנכחד לנגד עינינו, בסופו של דבר אינו קשה במיוחד להגדרה. כמו הספרות, המוזיקה יכולה לעורר ריגוש, מהפך רגשי, עצבות או אקסטזה מוחלטת; כמו הספרות, הציור יכול להוליד היקסמות, להטיל מבט חדש בעולם. אבל רק הספרות יכולה להעניק לכם אותה תחושה של מגע עם נפש אנושית אחרת, עם הכּוליות של אותה נפש, על חולשותיה ומעלותיה, על מגבלותיה, על קטנותה, על קיבעונותיה, על אמונותיה; על כל מה שמרגש אותה, שמעניין אותה, שמלהיב או דוחה אותה. רק הספרות יכולה לאפשר לכם לבוא במגע עם נפש של מת, באופן ישיר יותר, שלם יותר ועמוק יותר מכל שיחה, אפילו עם חבר ־ היא עמוקה יותר, ממושכת יותר משתהיה חברוּת. בשיחה לעולם איננו מתמסרים באופן מלא יותר מכפי שאנו עושים מול דף ריק, הפונה אל נמען אלמוני. מובן שכאשר מדובר בספרות, ליפי הסגנון, למוזיקליות של המשפטים יש חשיבות משלהם; אי אפשר להמעיט בחשיבות עומק המחשבה של מחבר, במקוריות רעיונותיו; אבל מחבר הוא בראש ובראשונה בן אנוש שנוכח בספריו, ובסופו של דבר חשוב פחות אם הוא כותב היטב או גרוע, העיקר שהוא כותב ושהוא נוכח בספריו (משונה שתנאי כה פשוט, לכאורה כה שוויוני, ולמעשה כה ברור וניתן להבחנה, נוצל כה מעט בידי פילוסופים מאסכולות שונות: משום שבני אדם הם בעיקרון, מעבר לטבעם המשתנה, בעלי אותו סך של ישות, לכולם יש נוכחות במידה פחות או יותר שווה; למרות זאת, זה לא הרושם שהם נוטעים, ממרחק של כמה מאות שנים, ולעתים קרובות מדי אנו רואים כיצד הם נשחקים במהלך הדפים שדומה כי נכתבו בידי רוח הזמן הרבה יותר מאשר בידי האישיות עצמה, ישות לא ברורה, שהולכת ומצטיירת כרוח רפאים אלמונית). באותו אופן, ספר שאוהבים, הוא לפני הכול ספר שאוהבים את מחברו, שרוצים לפגוש אותו, שרוצים להעביר איתו את הזמן. ובמשך שבע השנים האלה שבהן נמשכה העבודה על התזה שלי חייתי במחיצתו של הויסמנס, נוכחותו היתה תמידית כמעט. הויסמנס נולד ברחוב סוז'ה, גדל ברחוב סֵבְר וברחוב מֵסייה, מת ברחוב סן-פְּלַסיד ונטמן בבית הקברות מונפרנס. רוב חייו התנהלו בתחומי הרובע השישי של פריז ־ בדיוק כפי שחייו המקצועיים התנהלו, במשך למעלה משלושים שנה, במשרדי מיניסטריון הפנים והדתות. באותה תקופה, התגוררתי גם אני ברובע השישי של פריז, בחדר לח וקר, ובעיקר חשוך מאוד ־ החלונות פנו לחצר זעירה, כמעט באר, הייתי צריך להדליק אור החל משעות הבוקר המוקדמות. סבלתי מעוני, ואילו הייתי צריך לענות על אחד הסקרים שביקשו בקביעות "למשש את הדופק אצל הצעירים", ללא ספק הייתי מגדיר את תנאי החיים שלי כ"קשים למדי". עם זאת, בבוקר שבו הגשתי את התזה שלי (ואולי באותו ערב), המחשבה הראשונה שלי היתה שאני עומד לאבד משהו בלתי נתפס, משהו שלא אשוב למצוא לעולם: את החירות שלי. במשך כמה שנים איפשרו השרידים האחרונים של סוציאל-דמוקרטיה גוססת (באמצעות מלגת לימודים, שיטה של הנחות וזכויות סוציאליות נרחבות, ארוחות גרועות אך זולות במסעדות האוניברסיטאיות) להקדיש את כל ימי לפעילות שבחרתי: התרועעות אינטלקטואלית נטולת אילוצים עם חבר. כפי שמעיר בדייקנות אנדרה ברטון, ההומור של הויסמנס הוא מקרה ייחודי של הומור נדיב, שנותן לקורא יתרון מוקדם, שמזמין את הקורא להתלוצץ למפרע על חשבון המחבר, בגלל גודש תיאוריו הנוגים, הנוראים או המגוחכים. ומהנדיבות הזאת נהניתי יותר מכל דבר אחר, כשהייתי מקבל את קצבות המזון של סלרי ברוטב רמולד או פירה עם דג בקלה, בתוך שקעים של מגשי מתכת של בית חולים שהגישה המסעדה האוניברסיטאית בולייה לפוקדיה האומללים (אלה שהיה ברור שאין להם לאן ללכת, שללא ספק גורשו מכל המסעדות האוניברסיטאיות האפשריות, אבל עדיין החזיקו ברשותם כרטיס סטודנט, ואת זה לא יכלו לקחת מהם) ונזכר בשמות התואר של הויסמנס, בגבינה המצערת, בדג הסול מעורר הפלצות, ומדמיין את המטעמים שהויסמנס היה יכול לעשות מכְּלי המתכת האלה בסגנון בתי הכלא, שאותם לא הכיר, והרגשתי קצת פחות אומלל, קצת פחות לבד, במסעדה האוניברסיטאית בולייה.
אבל כל זה נגמר; נעורי, באופן כללי יותר, הגיעו לקצם. עכשיו בקרוב (וללא ספק די מהר), הייתי אמור להתמסר לתהליך של השתלבות מקצועית. זה לא שימח אותי כלל.

מישל וולבק

מישל וולבק (צרפתית: Michel Houellebecq; נולד ב- 26 בפברואר 1958 או 1956‏), סופר, איש קולנוע ומשורר צרפתי שנוי במחלוקת. הוא זכה בפרסים רבים ביניהם פרס אנטראלייה ופרס גונקור.

ספריו של וולבק כתובים בסגנון פורנוגרפי ומתארים באופן גרפי מין ואלימות. הוא מלעיג את תרבות ההיפים של שנות הששים, את הניו אייג' ואת תרבות הבידור. וולבק גם מתבטא בספריו כנגד הפמיניזם, האסלאם, ההומניזם והדמוקרטיה. דברים אלו עוררו עליו ביקורת עזה והוא זכה לביקורות שליליות לספריו. עם זאת ספריו זוכים לפופולריות רבה ותורגמו לשפות רבות.

סקירות וביקורות

אללה יוסטור 'כניעה' מוכיח שוב שמישל וולבק הוא הסופר החשוב בדורו, גם אם לא ברור עד כמה אכפת לו מהמין האנושי במישור הבסיסי, הקריאה ב'כניעה' מענגת בזכות האינדיבידואליזם הקיצוני של הגיבור הוולבקי, פרנסואה, מרצה לספרות בסורבון בן 40 ומשהו, שחי את חייו שלו ולא של אף קבוצה חברתית: הוא מתעניין באמת בסופר ז'וריס-קארל הויסמנס שאותו הוא חוקר, מנהל מערכות יחסים לא מחייבות עם נשים, אוכל ארוחות רווקים קנויות בדירתו או מתענג על אוכל במסעדות פריזאיות, ואדיש לפוליטיקה ‭ ")‬ארצות המערב היו גאות ביותר בשיטת הבחירות הזאת שבסופו של דבר לא הייתה אלא חלוקת הכוח בין שתי כנופיות יריבות‭.("‬

יש משהו חסר אחריות בגיבורים של וולבק. וזה משחרר. כולל התענגות על הייאוש ועל חוסר ההצדקה של הקיום שחשים גיבוריו. לזה יש להוסיף כמובן את ההומור הבוטה ‭ ")‬בשנות העשרים שלי, כשעמד לי באמתלה כזו או אחרת ולפעמים אפילו בלי סיבה, במובן מסוים עמד לי בתוך הריק‭,("‬ את השנינות האינטלקטואלית הבוטה אף היא (ניטשה, שתיאר, ובצדק לדעת פרנסואה, את הנצרות כנשית, הוא "הומו מזדקן‭.("‬ ומעל כל אלה נמצא מה שנחשב ללב ההישג של וולבק ברומן החדש, שתקצירו כבר נמסר בחודשים האחרונים על כל במה אפשרית.

ברגישות של סופר מדע בדיוני, שיודע להציג עולם עתידני מתוך יסודות שקיימים כבר היום, בונה וולבק תרחיש שבו האיסלאם עולה לשלטון בצרפת. והוא פיקח מספיק כדי להציג את התרחיש הזה באופן משכנע ואמין: בסבב הראשון בבחירות של 2022 מקבלת "החזית הלאומית" הימנית את מרב הקולות, ושאר הקולות נחלקים בין הסוציאליסטים לבין המפלגה המוסלמית בראשות מוחמד בן-עבס. בסיבוב השני השמאל מתלכד מאחורי בן-עבס כדי למנוע את עליית הימין הקיצוני לשלטון, וכך נבחר בן-עבס לנשיא הרפובליקה. החזון הפוליטי שלו אינו של פנאט מוסלמי קיצוני, אלא של מדינאי שאפתן שרוצה להחזיר את צרפת לימי גדולתה, על ידי חיבורה למרחב הים-תיכוני הערבי.

וולבק, במילים אחרות, עוסק בצורה פרובוקטיבית - אבל קשובה לפרטים, אמינה וריאליסטית
- באחד הנושאים הבוערים על סדר היום העולמי: היחסים בין המערב לאיסלאם בכלל, ובין צרפתים שורשיים למהגרים בפרט. לכאורה זהו לב ההישג שלו - וולבק כתב רומן פוליטי אקטואלי שנקרא בעונג רב.

אבל כל זה לא היה הופך את וולבק לסופר החשוב בדורו. הסופר החשוב בדורו לא יכול להיות מאייר ומעטר של האקטואליה בלבד. הנושא המרכזי כאן הוא לא הפוליטיקה הצרפתית, לא יחסה של צרפת למהגרים המוסלמים, וגם לא האיסלאם כשלעצמו. הנושא המרכזי הראשון של 'כניעה' הוא הקושי - אולי אפילו חוסר היכולת - לקיים ציוויליזציה חילונית מאריכת ימים. "החזרה של הדת היא מגמה עמוקה, שחוצה את כל חלקי החברה שלנו‭," ‬ כמו שאומר בן-עבס במסיבת עיתונאים.

את הטענה ההיפר-שמרנית הזו מצמיד וולבק באופן גאוני לפסגת החשיבה החילונית כביכול - לתפיסות אבולוציוניות. עמית ימני של הגיבור מעלה השערה שלדתיים יש יתרון אבולוציוני בשימור הגנים שלהם, וכך בעצם משתכפלת גם הדתיות יותר ויותר: "לזוגות שמאמינים באחת משלוש דתות הספר, שבהן משמרים את הערכים הפטריארכליים, יש יותר ילדים מזוגות אתאיסטים או אגנוסטים; הנשים שם פחות משכילות, ההדוניזם והאינדיבידואליות פחות חשובים. מכל מקום, הטרנסצנדנטיות נעשית במידה רבה אופי שמועבר באופן גנטי‭."‬

כך מועתק הדיון הפוליטי המשמים-מעט וההיסטרי-מעט על היתכנות עליית משטר מוסלמי בצרפת לביקורת תרבות: אורח החיים החילוני האירופי מתקשה לשרוד במובן הפשוט של המילה. ולכך מותאם ככפפה ליד הויסמנס, שפעל ועסק בדקדנס האירופי של סוף המאה ‭ ,19-ה‬ בעוד וולבק מנתח את המשכו בשלהי המאה ‭ 20-ה‬ ובראשית המאה ‭ 21-ה‬ (סוגיית ההתרבות בחברות המערביות זכתה לתשומת לב מוצדקת גם בשני רומנים מוצלחים שיצאו לאחרונה בארץ: 'ניצבת' של א"ב יהושע ו'העלמה מקזאן' של מאיה ערד‭.(‬

אבל אפילו זה, האינדיבידואליזם הליברלי המערבי כסוג של התאבדות, הוא בעיניי לא לב המקוריות והעניין של הספר. וולבק, כידוע, מתעניין בסקס. הוא ער לאיסלאם, חושיו האינטלקטואליים מגורים על ידי האיסלאם, בגלל ערנותו למין; בגלל ערנותו לנזקי המיניות המערבית המשוחררת. הוא משתמש באופן כמעט אינסטרומנטלי באיסלאם כדי להביע כמה מדעותיו על המיניות בחברות המערביות. חלק מהעמדות האלה הן ריאקציונריות ושוביניסטיות ומקוממות, אבל וולבק הוא סופר חכם ומתוחכם שמודע גם לזה, ובכל מקרה כדאי לשמוע מה יש לו לומר.

תובנה אחת נוגעת לנזק שגורמת המיניות המערבית המוחצנת למיניות עצמה. עם עליית המפלגה האיסלאמית, מהרהר המספר, ימי חנויות האופנה הנועזות ספורים, אך לא כך לגבי חנויות ההלבשה התחתונה: "הנשים הסעודיות העשירות מתלבשות במשך היום בבורקות שחורות בלתי חדירות, ובלילה הן הופכות לציפורי גן עדן, מופיעות במחוכים, בחזיות תחרה, בתחתוני חוטיני מעוטרים במלמלות ססגוניות ובאבני חן; בדיוק ההפך מהמערביות, שבמשך היום הן סקסיות ועם קלאסה מפני שהמעמד החברתי שלהן תלוי בכך, ובערב כשהן חוזרות הביתה הן קורסות, ומוותרות בתשישות על כל פרספקטיבה של פיתוי, זורקות על עצמן בגדים נוחים ולא רשמיים‭."‬ תובנה אחרת, פרובוקטיבית במודע, נוגעת לפוליגמיה. גם כאן משדך וולבק בין השמרני והחשוך ביותר לכאורה לבין המתקדם ביותר: הפוליגמיה הולמת את "הברירה הטבעית" הדרוויניסטית, מסביר אידיאולוג נוצרי צרפתי שהתאסלם, כי אכן רק חלק מהזכרים ראוי שיימשך זרעם.

סוגיות הפוליגמיה ו"ערכי המשפחה" נוגעות גם במה שלהבנתי נמצא בלב מבנה העומק של הרומן. מוזר לדבר על מבנה עומק אצל וולבק, סופר שכל מה שיש לו לומר נמצא בדרך כלל על פני השטח, סופר שהאנטי-ספרותיות שלו עוינת לכאורה ניתוח סאב-טקסטואלי - אבל ניתוח מדוקדק של 'כניעה' מלמד שיש כאן הסטה של המוקד בין שני צורכי החיים הגדולים, הסטה מסקס לאוכל. פרנסואה מזהה, למשל, ברומן של הויסמנס את חשיבות "תענוגות השולחן" לשמירת הזוגיות. הוא מזכיר את החלוקה של נשים לפי בודלר לנשים "בשלניות" מצד אחד ו"בחורות‭,"‬ כלומר זונות, מצד שני. הוא מתאר בתאווה את מגשי המאפים וצלחות הבקלווה שמגישה לו אחת מנשותיו של קולגה שהתאסלם. פרנסואה מהרהר: "עכשיו, לקראת גיל חמישים או שישים, הגיוני שזוג יחיה ביחד, כאשר הגופים מזדקנים, כואבים, חשים כבר רק צורך אחד והוא קשר מוכר, בטוח וחסר-מין; במצב הזה המטבח המקומי עוקף בלי ספק את שאר התענוגות‭."‬ ויש עוד אזכורים רבים לאוכל ברומן הזה, מפורטים ועקרוניים או אגביים לכאורה.

ההבדל בין מין לאוכל הוא שאוכל הוא צורך בסיסי יותר, צורך של שימור עצמי. אפשר לחיות בלי סקס; אי-אפשר לחיות בלי אוכל. כך שהמעבר לאיסלאם, אומר הרומן באופן תת-קרקעי, הוא מעבר לשימור עצמי, ממה שנתפס על ידי וולבק כ"התאבדות" של המערב, המתבטאת בהתמקדות בעונג של הסקס. זו התאבדות הן בגלל ההשלכות הדמוגרפיות (סקס בא על חשבון משפחה, בעוד אוכל ומשפחה הולכים טוב ביחד‭,(‬ אבל גם בגלל השלכות נפשיות של קיום לא יציב ולא שלו. ארוחות הרווק של פרנסואה - מגשית אוכל הודי למיקרו וסושי בטייק-אוויי - מוצגות כעלובות לעומת ארוחה אחת המתוארת בפרוטרוט, ארוחה שהוא אוכל אצל עמיתה לא יפה אך בשלנית מהוללת, שמבשלת לבעלה.

וולבק הוא פרובוקטור, אבל הוא פרובוקטור גאון, וכדאי להתוודע לרעיונות שהוא מעלה, גם מבלי לקבלם. ובכל זאת, אני מודה שלראשונה במערכת היחסים שלי עם הסופר הבולט בדורנו עלתה אצלי התהייה עד כמה באמת אכפת לוולבק מהמין האנושי. עד כה גוננתי עליו מפני שונאיו שטענו בפניי כי הוא "מיזנטרופ" והתעקשתי שוולבק הוא ביסודו הומניסט, גאון לא רק ספרותי אלא גם מוסרי. בעקבות הקריאה ב'כניעה' אני לא לגמרי בטוח.

עוד 3 ספרים של וולבק:
הרחבת תחום המאבק ‭ 1994 <‬
החלקיקים האלמנטריים ‭ 1998 <‬
אפשרות של אי‭ 2005 < ‬

בתמונה: מתוך 'נשים בלי גברים' של שירין נשאט, 2009
אריק גלסנר 7 לילות 26/06/2015 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

אללה יוסטור 'כניעה' מוכיח שוב שמישל וולבק הוא הסופר החשוב בדורו, גם אם לא ברור עד כמה אכפת לו מהמין האנושי במישור הבסיסי, הקריאה ב'כניעה' מענגת בזכות האינדיבידואליזם הקיצוני של הגיבור הוולבקי, פרנסואה, מרצה לספרות בסורבון בן 40 ומשהו, שחי את חייו שלו ולא של אף קבוצה חברתית: הוא מתעניין באמת בסופר ז'וריס-קארל הויסמנס שאותו הוא חוקר, מנהל מערכות יחסים לא מחייבות עם נשים, אוכל ארוחות רווקים קנויות בדירתו או מתענג על אוכל במסעדות פריזאיות, ואדיש לפוליטיקה ‭ ")‬ארצות המערב היו גאות ביותר בשיטת הבחירות הזאת שבסופו של דבר לא הייתה אלא חלוקת הכוח בין שתי כנופיות יריבות‭.("‬

יש משהו חסר אחריות בגיבורים של וולבק. וזה משחרר. כולל התענגות על הייאוש ועל חוסר ההצדקה של הקיום שחשים גיבוריו. לזה יש להוסיף כמובן את ההומור הבוטה ‭ ")‬בשנות העשרים שלי, כשעמד לי באמתלה כזו או אחרת ולפעמים אפילו בלי סיבה, במובן מסוים עמד לי בתוך הריק‭,("‬ את השנינות האינטלקטואלית הבוטה אף היא (ניטשה, שתיאר, ובצדק לדעת פרנסואה, את הנצרות כנשית, הוא "הומו מזדקן‭.("‬ ומעל כל אלה נמצא מה שנחשב ללב ההישג של וולבק ברומן החדש, שתקצירו כבר נמסר בחודשים האחרונים על כל במה אפשרית.

ברגישות של סופר מדע בדיוני, שיודע להציג עולם עתידני מתוך יסודות שקיימים כבר היום, בונה וולבק תרחיש שבו האיסלאם עולה לשלטון בצרפת. והוא פיקח מספיק כדי להציג את התרחיש הזה באופן משכנע ואמין: בסבב הראשון בבחירות של 2022 מקבלת "החזית הלאומית" הימנית את מרב הקולות, ושאר הקולות נחלקים בין הסוציאליסטים לבין המפלגה המוסלמית בראשות מוחמד בן-עבס. בסיבוב השני השמאל מתלכד מאחורי בן-עבס כדי למנוע את עליית הימין הקיצוני לשלטון, וכך נבחר בן-עבס לנשיא הרפובליקה. החזון הפוליטי שלו אינו של פנאט מוסלמי קיצוני, אלא של מדינאי שאפתן שרוצה להחזיר את צרפת לימי גדולתה, על ידי חיבורה למרחב הים-תיכוני הערבי.

וולבק, במילים אחרות, עוסק בצורה פרובוקטיבית - אבל קשובה לפרטים, אמינה וריאליסטית
- באחד הנושאים הבוערים על סדר היום העולמי: היחסים בין המערב לאיסלאם בכלל, ובין צרפתים שורשיים למהגרים בפרט. לכאורה זהו לב ההישג שלו - וולבק כתב רומן פוליטי אקטואלי שנקרא בעונג רב.

אבל כל זה לא היה הופך את וולבק לסופר החשוב בדורו. הסופר החשוב בדורו לא יכול להיות מאייר ומעטר של האקטואליה בלבד. הנושא המרכזי כאן הוא לא הפוליטיקה הצרפתית, לא יחסה של צרפת למהגרים המוסלמים, וגם לא האיסלאם כשלעצמו. הנושא המרכזי הראשון של 'כניעה' הוא הקושי - אולי אפילו חוסר היכולת - לקיים ציוויליזציה חילונית מאריכת ימים. "החזרה של הדת היא מגמה עמוקה, שחוצה את כל חלקי החברה שלנו‭," ‬ כמו שאומר בן-עבס במסיבת עיתונאים.

את הטענה ההיפר-שמרנית הזו מצמיד וולבק באופן גאוני לפסגת החשיבה החילונית כביכול - לתפיסות אבולוציוניות. עמית ימני של הגיבור מעלה השערה שלדתיים יש יתרון אבולוציוני בשימור הגנים שלהם, וכך בעצם משתכפלת גם הדתיות יותר ויותר: "לזוגות שמאמינים באחת משלוש דתות הספר, שבהן משמרים את הערכים הפטריארכליים, יש יותר ילדים מזוגות אתאיסטים או אגנוסטים; הנשים שם פחות משכילות, ההדוניזם והאינדיבידואליות פחות חשובים. מכל מקום, הטרנסצנדנטיות נעשית במידה רבה אופי שמועבר באופן גנטי‭."‬

כך מועתק הדיון הפוליטי המשמים-מעט וההיסטרי-מעט על היתכנות עליית משטר מוסלמי בצרפת לביקורת תרבות: אורח החיים החילוני האירופי מתקשה לשרוד במובן הפשוט של המילה. ולכך מותאם ככפפה ליד הויסמנס, שפעל ועסק בדקדנס האירופי של סוף המאה ‭ ,19-ה‬ בעוד וולבק מנתח את המשכו בשלהי המאה ‭ 20-ה‬ ובראשית המאה ‭ 21-ה‬ (סוגיית ההתרבות בחברות המערביות זכתה לתשומת לב מוצדקת גם בשני רומנים מוצלחים שיצאו לאחרונה בארץ: 'ניצבת' של א"ב יהושע ו'העלמה מקזאן' של מאיה ערד‭.(‬

אבל אפילו זה, האינדיבידואליזם הליברלי המערבי כסוג של התאבדות, הוא בעיניי לא לב המקוריות והעניין של הספר. וולבק, כידוע, מתעניין בסקס. הוא ער לאיסלאם, חושיו האינטלקטואליים מגורים על ידי האיסלאם, בגלל ערנותו למין; בגלל ערנותו לנזקי המיניות המערבית המשוחררת. הוא משתמש באופן כמעט אינסטרומנטלי באיסלאם כדי להביע כמה מדעותיו על המיניות בחברות המערביות. חלק מהעמדות האלה הן ריאקציונריות ושוביניסטיות ומקוממות, אבל וולבק הוא סופר חכם ומתוחכם שמודע גם לזה, ובכל מקרה כדאי לשמוע מה יש לו לומר.

תובנה אחת נוגעת לנזק שגורמת המיניות המערבית המוחצנת למיניות עצמה. עם עליית המפלגה האיסלאמית, מהרהר המספר, ימי חנויות האופנה הנועזות ספורים, אך לא כך לגבי חנויות ההלבשה התחתונה: "הנשים הסעודיות העשירות מתלבשות במשך היום בבורקות שחורות בלתי חדירות, ובלילה הן הופכות לציפורי גן עדן, מופיעות במחוכים, בחזיות תחרה, בתחתוני חוטיני מעוטרים במלמלות ססגוניות ובאבני חן; בדיוק ההפך מהמערביות, שבמשך היום הן סקסיות ועם קלאסה מפני שהמעמד החברתי שלהן תלוי בכך, ובערב כשהן חוזרות הביתה הן קורסות, ומוותרות בתשישות על כל פרספקטיבה של פיתוי, זורקות על עצמן בגדים נוחים ולא רשמיים‭."‬ תובנה אחרת, פרובוקטיבית במודע, נוגעת לפוליגמיה. גם כאן משדך וולבק בין השמרני והחשוך ביותר לכאורה לבין המתקדם ביותר: הפוליגמיה הולמת את "הברירה הטבעית" הדרוויניסטית, מסביר אידיאולוג נוצרי צרפתי שהתאסלם, כי אכן רק חלק מהזכרים ראוי שיימשך זרעם.

סוגיות הפוליגמיה ו"ערכי המשפחה" נוגעות גם במה שלהבנתי נמצא בלב מבנה העומק של הרומן. מוזר לדבר על מבנה עומק אצל וולבק, סופר שכל מה שיש לו לומר נמצא בדרך כלל על פני השטח, סופר שהאנטי-ספרותיות שלו עוינת לכאורה ניתוח סאב-טקסטואלי - אבל ניתוח מדוקדק של 'כניעה' מלמד שיש כאן הסטה של המוקד בין שני צורכי החיים הגדולים, הסטה מסקס לאוכל. פרנסואה מזהה, למשל, ברומן של הויסמנס את חשיבות "תענוגות השולחן" לשמירת הזוגיות. הוא מזכיר את החלוקה של נשים לפי בודלר לנשים "בשלניות" מצד אחד ו"בחורות‭,"‬ כלומר זונות, מצד שני. הוא מתאר בתאווה את מגשי המאפים וצלחות הבקלווה שמגישה לו אחת מנשותיו של קולגה שהתאסלם. פרנסואה מהרהר: "עכשיו, לקראת גיל חמישים או שישים, הגיוני שזוג יחיה ביחד, כאשר הגופים מזדקנים, כואבים, חשים כבר רק צורך אחד והוא קשר מוכר, בטוח וחסר-מין; במצב הזה המטבח המקומי עוקף בלי ספק את שאר התענוגות‭."‬ ויש עוד אזכורים רבים לאוכל ברומן הזה, מפורטים ועקרוניים או אגביים לכאורה.

ההבדל בין מין לאוכל הוא שאוכל הוא צורך בסיסי יותר, צורך של שימור עצמי. אפשר לחיות בלי סקס; אי-אפשר לחיות בלי אוכל. כך שהמעבר לאיסלאם, אומר הרומן באופן תת-קרקעי, הוא מעבר לשימור עצמי, ממה שנתפס על ידי וולבק כ"התאבדות" של המערב, המתבטאת בהתמקדות בעונג של הסקס. זו התאבדות הן בגלל ההשלכות הדמוגרפיות (סקס בא על חשבון משפחה, בעוד אוכל ומשפחה הולכים טוב ביחד‭,(‬ אבל גם בגלל השלכות נפשיות של קיום לא יציב ולא שלו. ארוחות הרווק של פרנסואה - מגשית אוכל הודי למיקרו וסושי בטייק-אוויי - מוצגות כעלובות לעומת ארוחה אחת המתוארת בפרוטרוט, ארוחה שהוא אוכל אצל עמיתה לא יפה אך בשלנית מהוללת, שמבשלת לבעלה.

וולבק הוא פרובוקטור, אבל הוא פרובוקטור גאון, וכדאי להתוודע לרעיונות שהוא מעלה, גם מבלי לקבלם. ובכל זאת, אני מודה שלראשונה במערכת היחסים שלי עם הסופר הבולט בדורנו עלתה אצלי התהייה עד כמה באמת אכפת לוולבק מהמין האנושי. עד כה גוננתי עליו מפני שונאיו שטענו בפניי כי הוא "מיזנטרופ" והתעקשתי שוולבק הוא ביסודו הומניסט, גאון לא רק ספרותי אלא גם מוסרי. בעקבות הקריאה ב'כניעה' אני לא לגמרי בטוח.

עוד 3 ספרים של וולבק:
הרחבת תחום המאבק ‭ 1994 <‬
החלקיקים האלמנטריים ‭ 1998 <‬
אפשרות של אי‭ 2005 < ‬

בתמונה: מתוך 'נשים בלי גברים' של שירין נשאט, 2009
אריק גלסנר 7 לילות 26/06/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
כניעה מישל וולבק

קול שאון עמום הוביל אותו לסן־סולפיס; מנהל הטקס עזב; הכנסייה עמדה להיסגר. מוטב היה לו הייתי מנסה להתפלל, אמר לעצמו; זה עדיף על פני בהייה בריק או בכיסא; אבל להתפלל? לא מתחשק לי; אני הלום קתוליות, מבוסם מאווירהּ רווי הקטורת והשעווה, אני חג סביבה ללא מטרה, נרגש עד דמעות מתפילותיה, סחוט עד לשד עצמותי מפסוקיה וממזמוריה. מאסתי בחיי, קצתי בעצמי, אבל מכאן ועד שינוי אורח חיי הדרך עוד ארוכה! וחוץ מזה... וחוץ מזה... אם אני חש מעורער בכנסיות, הרי ברגע שאני יוצא מהן, אני נבול ויבש כשהייתי. בסופו של דבר, אמר לעצמו, כשקם והלך בעקבות האנשים הספורים שלפניו שנהדפו על ידי השַּמָּש לעבר דלת, בסופו של דבר, לבי צמוק ויבש מרוב הוללות, לא אצלח עוד לדבר."
(ז''ק הויסמנס, בדרך)

משך כל שנות נעורי העצובות, הויסמנס היה עבורי חבר לחיים, חבר נאמן; מעולם לא פקפקתי בו, מעולם לא שקלתי לזנחו, גם לא לפנות לנושא אחר; ואז, אחר-צהריים אחד ביוני 2007, אחרי השתהות ממושכת, אחרי התפתלויות רבות, אפילו קצת מעבר למקובל, הגנתי לפני חבר השופטים של אוניברסיטת פריז 4 ־ סורבון על תזת הדוקטורט שלי: ז'וריס-קרל הויסמנס, או היציאה מהמנהרה. מיד למחרת בבוקר (ואולי עוד באותו ערב, אני לא בטוח, ערב ההגנה על התזה שלי היה בודד, ואלכוהולי מאוד), הבנתי שחלק אחד בחיי הסתיים, ושככל הנראה היה זה החלק הטוב ביותר.
זה המצב, בחברות שלנו שעודן מערביות וסוציאל-דמוקרטיות, של כל אלה שסיימו את לימודיהם, אבל רובם לא מבינים את זה או לא מבינים את זה מיד, הם מהופנטים מהתשוקה לכסף, או אולי לצרכנות אצל הפרימיטיבים שבהם, אלה פיתחו את ההתמכרות האלימה ביותר למוצרים מסוימים (הם מיעוט, הרוב, שקולים יותר ומחושבים יותר, מפתחים תשוקה פשוטה לכסף, ה"פרוטאוס הבלתי נלאה"), מהופנטים אף יותר מהתשוקה להוכיח את עצמם, להשיג בזכות עצמם מקום נחשק בחברה ובעולם שהם מדמיינים ומקווים שהוא תחרותי, משולהבים מהסגידה לאייקונים מגוונים: ספורטאים, מעצבי אופנה או אתרי אינטרנט, שחקנים ודוגמניות.
מסיבות פסיכולוגיות שונות שאין לי לא יכולת ולא רצון לנתח, התרחקתי בזהירות מדפוס כזה. באחד באפריל 1866, והוא אז בן שמונה-עשרה, עשה ז'וריס-קרל הויסמנס את צעדיו הראשונים בקריירה שלו בתור פקיד בדרגה שישית, במיניסטריון הפנים והדתות. ב-1874 הוא פרסם בהוצאה עצמית קובץ שירים בפרוזה, תיבת התבלינים,* שזכה לתשומת לב מועטה להוציא מאמר אחד, אוהד באופן יוצא מהכלל, של תאודור דה בנוויל. צעדיו הראשונים בעולם, כפי שניתן להיווכח, לא לוו ברעש גדול.
[* Le drageoir à l'épices (כל ההערות בספר הן של המתרגמת).]
חייו הפקידותיים חלפו להם, וכך גם חייו באופן כללי. ב-3 בספטמבר 1893 הוענק לו עיטור לגיון הכבוד על תרומתו לשירות הציבורי. ב-1898 יצא לגמלאות, אחרי שהשלים ־ חופשה ללא תשלום הובאה בחשבון ־ שלושים שנות שירות כנדרש בחוק. במהלך הזמן הזה הוא מצא דרך לכתוב ספרים שונים שגרמו לי, ממרחק של יותר ממאה שנה, לראות בו חבר. הרבה, אולי הרבה מדי נכתב על הספרות (ובתור איש אקדמיה שמומחיותו בתחום, אני חש מוסמך יותר מכל אחד אחר לומר זאת). ייחודה של הספרות, אמנות מרכזית במערב הנכחד לנגד עינינו, בסופו של דבר אינו קשה במיוחד להגדרה. כמו הספרות, המוזיקה יכולה לעורר ריגוש, מהפך רגשי, עצבות או אקסטזה מוחלטת; כמו הספרות, הציור יכול להוליד היקסמות, להטיל מבט חדש בעולם. אבל רק הספרות יכולה להעניק לכם אותה תחושה של מגע עם נפש אנושית אחרת, עם הכּוליות של אותה נפש, על חולשותיה ומעלותיה, על מגבלותיה, על קטנותה, על קיבעונותיה, על אמונותיה; על כל מה שמרגש אותה, שמעניין אותה, שמלהיב או דוחה אותה. רק הספרות יכולה לאפשר לכם לבוא במגע עם נפש של מת, באופן ישיר יותר, שלם יותר ועמוק יותר מכל שיחה, אפילו עם חבר ־ היא עמוקה יותר, ממושכת יותר משתהיה חברוּת. בשיחה לעולם איננו מתמסרים באופן מלא יותר מכפי שאנו עושים מול דף ריק, הפונה אל נמען אלמוני. מובן שכאשר מדובר בספרות, ליפי הסגנון, למוזיקליות של המשפטים יש חשיבות משלהם; אי אפשר להמעיט בחשיבות עומק המחשבה של מחבר, במקוריות רעיונותיו; אבל מחבר הוא בראש ובראשונה בן אנוש שנוכח בספריו, ובסופו של דבר חשוב פחות אם הוא כותב היטב או גרוע, העיקר שהוא כותב ושהוא נוכח בספריו (משונה שתנאי כה פשוט, לכאורה כה שוויוני, ולמעשה כה ברור וניתן להבחנה, נוצל כה מעט בידי פילוסופים מאסכולות שונות: משום שבני אדם הם בעיקרון, מעבר לטבעם המשתנה, בעלי אותו סך של ישות, לכולם יש נוכחות במידה פחות או יותר שווה; למרות זאת, זה לא הרושם שהם נוטעים, ממרחק של כמה מאות שנים, ולעתים קרובות מדי אנו רואים כיצד הם נשחקים במהלך הדפים שדומה כי נכתבו בידי רוח הזמן הרבה יותר מאשר בידי האישיות עצמה, ישות לא ברורה, שהולכת ומצטיירת כרוח רפאים אלמונית). באותו אופן, ספר שאוהבים, הוא לפני הכול ספר שאוהבים את מחברו, שרוצים לפגוש אותו, שרוצים להעביר איתו את הזמן. ובמשך שבע השנים האלה שבהן נמשכה העבודה על התזה שלי חייתי במחיצתו של הויסמנס, נוכחותו היתה תמידית כמעט. הויסמנס נולד ברחוב סוז'ה, גדל ברחוב סֵבְר וברחוב מֵסייה, מת ברחוב סן-פְּלַסיד ונטמן בבית הקברות מונפרנס. רוב חייו התנהלו בתחומי הרובע השישי של פריז ־ בדיוק כפי שחייו המקצועיים התנהלו, במשך למעלה משלושים שנה, במשרדי מיניסטריון הפנים והדתות. באותה תקופה, התגוררתי גם אני ברובע השישי של פריז, בחדר לח וקר, ובעיקר חשוך מאוד ־ החלונות פנו לחצר זעירה, כמעט באר, הייתי צריך להדליק אור החל משעות הבוקר המוקדמות. סבלתי מעוני, ואילו הייתי צריך לענות על אחד הסקרים שביקשו בקביעות "למשש את הדופק אצל הצעירים", ללא ספק הייתי מגדיר את תנאי החיים שלי כ"קשים למדי". עם זאת, בבוקר שבו הגשתי את התזה שלי (ואולי באותו ערב), המחשבה הראשונה שלי היתה שאני עומד לאבד משהו בלתי נתפס, משהו שלא אשוב למצוא לעולם: את החירות שלי. במשך כמה שנים איפשרו השרידים האחרונים של סוציאל-דמוקרטיה גוססת (באמצעות מלגת לימודים, שיטה של הנחות וזכויות סוציאליות נרחבות, ארוחות גרועות אך זולות במסעדות האוניברסיטאיות) להקדיש את כל ימי לפעילות שבחרתי: התרועעות אינטלקטואלית נטולת אילוצים עם חבר. כפי שמעיר בדייקנות אנדרה ברטון, ההומור של הויסמנס הוא מקרה ייחודי של הומור נדיב, שנותן לקורא יתרון מוקדם, שמזמין את הקורא להתלוצץ למפרע על חשבון המחבר, בגלל גודש תיאוריו הנוגים, הנוראים או המגוחכים. ומהנדיבות הזאת נהניתי יותר מכל דבר אחר, כשהייתי מקבל את קצבות המזון של סלרי ברוטב רמולד או פירה עם דג בקלה, בתוך שקעים של מגשי מתכת של בית חולים שהגישה המסעדה האוניברסיטאית בולייה לפוקדיה האומללים (אלה שהיה ברור שאין להם לאן ללכת, שללא ספק גורשו מכל המסעדות האוניברסיטאיות האפשריות, אבל עדיין החזיקו ברשותם כרטיס סטודנט, ואת זה לא יכלו לקחת מהם) ונזכר בשמות התואר של הויסמנס, בגבינה המצערת, בדג הסול מעורר הפלצות, ומדמיין את המטעמים שהויסמנס היה יכול לעשות מכְּלי המתכת האלה בסגנון בתי הכלא, שאותם לא הכיר, והרגשתי קצת פחות אומלל, קצת פחות לבד, במסעדה האוניברסיטאית בולייה.
אבל כל זה נגמר; נעורי, באופן כללי יותר, הגיעו לקצם. עכשיו בקרוב (וללא ספק די מהר), הייתי אמור להתמסר לתהליך של השתלבות מקצועית. זה לא שימח אותי כלל.