בן הארץ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בן הארץ
מכר
מאות
עותקים
בן הארץ
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

בן הארץ

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: אפריל 2015
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 281 עמ' מודפסים

סייד קשוע

סייד קשוע (בערבית: سيد قشوع; נולד בשנת 1975) הוא עיתונאי, תסריטאי, סופר ופובליציסט ערבי ישראלי. בעל טור סאטירי במוסף "הארץ", ובעבר בשבועון "העיר". חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2005 ופרס קוגל לספרות בשנת 2011. ספריו, "ערבים רוקדים", "ויהי בוקר" ו"גוף שני יחיד", הם רבי-מכר שתורגמו למספר שפות.

לצד השבחים הרבים להם זוכה קשוע, כתיבתו הביקורתית כלפי שני המגזרים, היהודי והערבי, מציבה אותו תחת ביקורת כבדה משני הצדדים. במגזר היהודי הציוני יש הרואים בקשוע שמאלני רדיקלי, ואת כתיבתו כבעלת אופי אנטי ציוני. באחד מטוריו פרסם קשוע כי כאשר הוא שומע את ההמנון הוא הולך לשירותים וקיבל ביקורות רבות וגינויים על אמירה זו.‏
במגזר הערבי, לעומת זאת, מבקרים את קשוע על כך שהוא כותב בעברית בלבד ובעיתונים ישראליים, וטוענים כי הוא מביע עמדות פרו-ישראליות ומביע בוז גלוי לערבים ולתרבותם. בראיון סיפר קשוע כי בעבר הושווה לשר אביגדור ליברמן, נאמר עליו כי הוא משתמש ב"טרמינולוגיה ציונית" ובטירה אף הופצו שמועות כי התגייר. לפי דעתו, המגזר הערבי אינו רגיל לציניות ואינו יודע לקבל ביקורת.‏
 

תקציר

בשנים האחרונות היו רשימותיו השבועיות של הסופר סייד קשוע במוסף "הארץ" מהטורים הנקראים והאהובים בעיתונות העברית. בנימה אישית מאוד ובהומור שנהפך למזוהה כל כך עם כתיבתו תיעד קשוע ברשימותיו את חייו ואת חיינו: הוא כתב על גידול ילדיו ועל הגזענות בחברה הישראלית, על יחסיו עם אשתו ועל הסכסוך היהודי-ערבי, על טירה ועל ירושלים ועל מסעותיו ברחבי העולם כסופר ערבי הכותב עברית, ואולי יותר מכול כתב על אהבתו לספרים ולספרות.

בן הארץ, מבחר הכולל רשימות שנכתבו בין השנים 2006 ל-2014, הוא כינוס ראשון של מיטב הטורים לספר, המאפשר לגלות אותם מחדש או בפעם הראשונה, ונקרא כמעין יומן אישי של אחד הסופרים הכנים והמקוריים הכותבים כיום בשפה העברית.

פרק ראשון

ראו הוזהרתם
 
לכבוד עורך מוסף "הארץ"
הנדון: טורו של סייד קשוע
שלום רב,
ובכן. זו אמנם אינה הפעם הראשונה שאני משגרת מכתב לעורכי העיתונים בהם מועסק בעלי, הידוע בכינויו סייד קשוע. גם מכתב זה, כמו אלה שקדמו לו, הוא מכתב אזהרה רשמי. והיה ודרישותי לא תיענינה, לא תהיה בפני ברירה אלא לפנות לערכאות משפטיות.
כתבכם, בעלי, הנו שקרן כרוני, רכלן ורמאי, אשר מתפרנס למרבה הצער מעיוות אמיתות וציור תמונה לא אמינה בעליל של המציאות. תמהה אני שעיתון הנחשב למכובד כמו "הארץ" ממהר לפרסם את דברי הבלע של בעלי, בלי לטרוח לבדוק את מידת האמינות של החומרים המתפרסמים. כיצד זה אין מערכת פיקוח, ולו מינימלית ביותר, שתבדוק אם אין בטוריו של כתבכם הנכבד משום הוצאת לשון הרע ועילה לשורה ארוכה של תביעות דיבה?
משרד עורכי הדין שעמו כבר יצרתי קשר הבטיחני כי ב־90% מטוריו שהתפרסמו בעיתונכם יש עילה לתביעה שתוצאותיה החיוביות בטוחות. עד עתה נמנעתי מהגשת תביעות מסוג זה, כי איני תאוות בצע בדומה לבעלי, כתבכם, שהוכיח מעל ומעבר לכל ספק כי אינו בוחל בשום אמצעי על מנת להתפרנס. אינני מתפלאת על מעשיו של בעלי, כי הרי תכונות אופיו מוכרות לי היטב. לעומת זאת, מפליא אותי שעורכים רבים ומכובדים בעיתונכם אינם ערים לחומרת המצב.
כתנאי להפסקת ההליכים המשפטיים בהם התחלתי הנני דורשת מעיתונכם הנכבד לפרסם התנצלות ברורה כשמש, במקום מכובד לפחות כמו זה שאתם מספקים לכתבכם חסר המוסר. על קוראי העיתון להבין מעבר לכל ספק שהתמונה אותה מתאר בעלי על אודות חיי המשפחה שלו הנה שקר גס וחסר כל אחיזה במציאות.
ברוב חוצפתו, ובתמיכתם, מצייר בעלי כמעט מדי שבוע תמונה מפלצתית שבה אני מככבת לרוב. יש לשים קץ להתעללות הזאת, ומכיוון שאין דרך לתקשר עם חולה הרוח המתאשפז בביתי, אני פונה אליכם כאחראים הבלעדיים להפסיק את מסע ההשמצות הנבזי.
בעלי, כפי שקוראיו מבינים, סובל מבעיית התמכרות חמורה, וכאן איני מדברת דווקא על אלכוהול וגורמי התמכרות אחרים, אלא על התמכרותו לשקרים וכזבים שהפכו חלק בלתי נפרד מחיי היום־יום שלו.
בטורו האחרון הגיע בעלי לשיאים חדשים כאשר ציטט אותי כאישה רגזנית עצבנית שמייחלת למותו ואומרת משפטים כגון "הלוואי שתולעים יאכלו לך את הריאות", משפט שכמובן מעולם לא נאמר על ידי, אלא הוא כולו פרי מוחו הקודח מהזיות וסטיות. שלא לדבר על יתר הגידופים שאותם שם בעלי בפי, ואין זה המקום לחזור עליהם במטרה שלא לפגוע ברגשות הציבור.
בכלל מתמיה הדבר כי בעלי משתמש בקללות ככלי קבוע בכתיבתו. מאליו נוצר הרושם כאילו עורכיכם אינם מנידים עפעף נוכח ניבולי הפה השגורים בכתבותיו.
צרות רבות ומרובות גורמים לי כתביו המתארים אותי. אני מוצאת עצמי נדרשת על כורחי לספק תשובות והסברים בפני חוג מכרי, בעבודה, בשכונה ובמשפחה. שאלות על האשמות חסרות שחר שמתפרסמות בעיתונכם הרציני מופנות אלי השכם וערב. כל עוד הייתי אני המטרה לחציו, נשכתי את השפתיים והחלטתי להתאפק על מנת לשמור על מראית עין של שלום בית. ברם, לאחרונה מצליח בעלי לפגוע בשגרת חייהם של ילדיו; תשובות והסברים נדרשת להשמיע גם הילדה, בתו הבכורה, באוזני הורי הילדים בגן בו היא לומדת. בחג פורים האחרון עלו דמעות בעיני כאשר אחת האמהות דרשה לדעת, בהתבססה על חומרים שפורסמו בעיתונכם, האם נכון שאמי, המתוארת על ידי כתבכם כ"חמותי", היא אמנם כזאת מכשפה שכל מטרתה בחיים היא להביאני להתרחק מבעלי.
איני מבינה מדוע עניינים משפחתיים, ללא קשר אם מהימנים הם אם לאו, צריכים להתפרסם בעיתונים, על אחת כמה וכמה כשמדובר ב"הארץ". אגב, בהזדמנות זו אני מודיעה כי גם אני מצטרפת לרשימת מבטלי המינויים על העיתון, וקוראת לכל מי ששכל בראשו ללכת בדרכי ובדרכם של רבים אחרים שאינם מכניסים סחורה פגומה זו לביתם.
שוב איני נמנית עם אותם אנשים המביאים סכסוכים משפחתיים לידיעת הציבור, אבל במקרה הנוכחי, ועקב ניסיון העבר, יודעת אני היטב כי זו הדרך היחידה להפסיק את מסע ההשמצות הזדוני: כולי תקווה כי תלכו בדרכם של עיתונים קודמים אשר קיבלו אזהרות רשמיות ונענו לדרישותי לפטר את בעלי לאלתר.
על ציבור הקוראים לדעת כי בעלי, ואני מדברת כאן כאשת מקצוע בעלת שנים רבות של ניסיון בעבודה בבית חולים פסיכיאטרי, סובל מכמה וכמה הפרעות אישיות, ומצבו הרשמי מוגדר בשפה המקצועית כאישיות גבולית הסובלת ממספר הפרעות התנהגות אשר החמורות שבהן, אולי, הנן הפרעת אישיות פרנואידית, הפרעה דלוזיונלית מושרית ופגיעה נרציסטית חריפה. על קהל הקוראים לדעת שבעלי סובל מהתקפות חוזרות ונשנות של הזיות מדרגה 4 בסולם של 5, הזיות שהולכות ומחריפות עם התקדמות גילו.
דוגמה אחת קטנה מני רבות, רק כדי להבהיר במה מדובר: לאחרונה משוכנע בעלי מעבר לכל ספק כי הוא אשכנזי ממוצא פולני ששני הוריו, החיים עד היום בטירה, הם ניצולי שואה שעלו ארצה על גבי אוניית מעפילים בשנת 45'. בעלי, כבוד העורכים והקוראים, כתבכם, מסתובב לאחרונה ברחובות בית צפאפא ומספר לעוברי אורח שהוא האשכנזי היחידי בכפר. את כתובתו, כשהוא מתבקש לספק, הוא רושם כ"סביוני בית צפאפא".
מלאת צער אני על שנגררתי לשורה זו של השמצות על גבי נייר העיתון. אין זה טבעי, אך נוכח המצב המידרדר לא נותרה לי ברירה ועם הקוראים הסליחה.
בכבוד רב,
אשתו של סייד קשוע
נ"ב: נא לפרסם את מכתבי ללא ציון השם
7.4.2006

סייד קשוע

סייד קשוע (בערבית: سيد قشوع; נולד בשנת 1975) הוא עיתונאי, תסריטאי, סופר ופובליציסט ערבי ישראלי. בעל טור סאטירי במוסף "הארץ", ובעבר בשבועון "העיר". חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2005 ופרס קוגל לספרות בשנת 2011. ספריו, "ערבים רוקדים", "ויהי בוקר" ו"גוף שני יחיד", הם רבי-מכר שתורגמו למספר שפות.

לצד השבחים הרבים להם זוכה קשוע, כתיבתו הביקורתית כלפי שני המגזרים, היהודי והערבי, מציבה אותו תחת ביקורת כבדה משני הצדדים. במגזר היהודי הציוני יש הרואים בקשוע שמאלני רדיקלי, ואת כתיבתו כבעלת אופי אנטי ציוני. באחד מטוריו פרסם קשוע כי כאשר הוא שומע את ההמנון הוא הולך לשירותים וקיבל ביקורות רבות וגינויים על אמירה זו.‏
במגזר הערבי, לעומת זאת, מבקרים את קשוע על כך שהוא כותב בעברית בלבד ובעיתונים ישראליים, וטוענים כי הוא מביע עמדות פרו-ישראליות ומביע בוז גלוי לערבים ולתרבותם. בראיון סיפר קשוע כי בעבר הושווה לשר אביגדור ליברמן, נאמר עליו כי הוא משתמש ב"טרמינולוגיה ציונית" ובטירה אף הופצו שמועות כי התגייר. לפי דעתו, המגזר הערבי אינו רגיל לציניות ואינו יודע לקבל ביקורת.‏
 

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: אפריל 2015
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 281 עמ' מודפסים
בן הארץ סייד קשוע

ראו הוזהרתם
 
לכבוד עורך מוסף "הארץ"
הנדון: טורו של סייד קשוע
שלום רב,
ובכן. זו אמנם אינה הפעם הראשונה שאני משגרת מכתב לעורכי העיתונים בהם מועסק בעלי, הידוע בכינויו סייד קשוע. גם מכתב זה, כמו אלה שקדמו לו, הוא מכתב אזהרה רשמי. והיה ודרישותי לא תיענינה, לא תהיה בפני ברירה אלא לפנות לערכאות משפטיות.
כתבכם, בעלי, הנו שקרן כרוני, רכלן ורמאי, אשר מתפרנס למרבה הצער מעיוות אמיתות וציור תמונה לא אמינה בעליל של המציאות. תמהה אני שעיתון הנחשב למכובד כמו "הארץ" ממהר לפרסם את דברי הבלע של בעלי, בלי לטרוח לבדוק את מידת האמינות של החומרים המתפרסמים. כיצד זה אין מערכת פיקוח, ולו מינימלית ביותר, שתבדוק אם אין בטוריו של כתבכם הנכבד משום הוצאת לשון הרע ועילה לשורה ארוכה של תביעות דיבה?
משרד עורכי הדין שעמו כבר יצרתי קשר הבטיחני כי ב־90% מטוריו שהתפרסמו בעיתונכם יש עילה לתביעה שתוצאותיה החיוביות בטוחות. עד עתה נמנעתי מהגשת תביעות מסוג זה, כי איני תאוות בצע בדומה לבעלי, כתבכם, שהוכיח מעל ומעבר לכל ספק כי אינו בוחל בשום אמצעי על מנת להתפרנס. אינני מתפלאת על מעשיו של בעלי, כי הרי תכונות אופיו מוכרות לי היטב. לעומת זאת, מפליא אותי שעורכים רבים ומכובדים בעיתונכם אינם ערים לחומרת המצב.
כתנאי להפסקת ההליכים המשפטיים בהם התחלתי הנני דורשת מעיתונכם הנכבד לפרסם התנצלות ברורה כשמש, במקום מכובד לפחות כמו זה שאתם מספקים לכתבכם חסר המוסר. על קוראי העיתון להבין מעבר לכל ספק שהתמונה אותה מתאר בעלי על אודות חיי המשפחה שלו הנה שקר גס וחסר כל אחיזה במציאות.
ברוב חוצפתו, ובתמיכתם, מצייר בעלי כמעט מדי שבוע תמונה מפלצתית שבה אני מככבת לרוב. יש לשים קץ להתעללות הזאת, ומכיוון שאין דרך לתקשר עם חולה הרוח המתאשפז בביתי, אני פונה אליכם כאחראים הבלעדיים להפסיק את מסע ההשמצות הנבזי.
בעלי, כפי שקוראיו מבינים, סובל מבעיית התמכרות חמורה, וכאן איני מדברת דווקא על אלכוהול וגורמי התמכרות אחרים, אלא על התמכרותו לשקרים וכזבים שהפכו חלק בלתי נפרד מחיי היום־יום שלו.
בטורו האחרון הגיע בעלי לשיאים חדשים כאשר ציטט אותי כאישה רגזנית עצבנית שמייחלת למותו ואומרת משפטים כגון "הלוואי שתולעים יאכלו לך את הריאות", משפט שכמובן מעולם לא נאמר על ידי, אלא הוא כולו פרי מוחו הקודח מהזיות וסטיות. שלא לדבר על יתר הגידופים שאותם שם בעלי בפי, ואין זה המקום לחזור עליהם במטרה שלא לפגוע ברגשות הציבור.
בכלל מתמיה הדבר כי בעלי משתמש בקללות ככלי קבוע בכתיבתו. מאליו נוצר הרושם כאילו עורכיכם אינם מנידים עפעף נוכח ניבולי הפה השגורים בכתבותיו.
צרות רבות ומרובות גורמים לי כתביו המתארים אותי. אני מוצאת עצמי נדרשת על כורחי לספק תשובות והסברים בפני חוג מכרי, בעבודה, בשכונה ובמשפחה. שאלות על האשמות חסרות שחר שמתפרסמות בעיתונכם הרציני מופנות אלי השכם וערב. כל עוד הייתי אני המטרה לחציו, נשכתי את השפתיים והחלטתי להתאפק על מנת לשמור על מראית עין של שלום בית. ברם, לאחרונה מצליח בעלי לפגוע בשגרת חייהם של ילדיו; תשובות והסברים נדרשת להשמיע גם הילדה, בתו הבכורה, באוזני הורי הילדים בגן בו היא לומדת. בחג פורים האחרון עלו דמעות בעיני כאשר אחת האמהות דרשה לדעת, בהתבססה על חומרים שפורסמו בעיתונכם, האם נכון שאמי, המתוארת על ידי כתבכם כ"חמותי", היא אמנם כזאת מכשפה שכל מטרתה בחיים היא להביאני להתרחק מבעלי.
איני מבינה מדוע עניינים משפחתיים, ללא קשר אם מהימנים הם אם לאו, צריכים להתפרסם בעיתונים, על אחת כמה וכמה כשמדובר ב"הארץ". אגב, בהזדמנות זו אני מודיעה כי גם אני מצטרפת לרשימת מבטלי המינויים על העיתון, וקוראת לכל מי ששכל בראשו ללכת בדרכי ובדרכם של רבים אחרים שאינם מכניסים סחורה פגומה זו לביתם.
שוב איני נמנית עם אותם אנשים המביאים סכסוכים משפחתיים לידיעת הציבור, אבל במקרה הנוכחי, ועקב ניסיון העבר, יודעת אני היטב כי זו הדרך היחידה להפסיק את מסע ההשמצות הזדוני: כולי תקווה כי תלכו בדרכם של עיתונים קודמים אשר קיבלו אזהרות רשמיות ונענו לדרישותי לפטר את בעלי לאלתר.
על ציבור הקוראים לדעת כי בעלי, ואני מדברת כאן כאשת מקצוע בעלת שנים רבות של ניסיון בעבודה בבית חולים פסיכיאטרי, סובל מכמה וכמה הפרעות אישיות, ומצבו הרשמי מוגדר בשפה המקצועית כאישיות גבולית הסובלת ממספר הפרעות התנהגות אשר החמורות שבהן, אולי, הנן הפרעת אישיות פרנואידית, הפרעה דלוזיונלית מושרית ופגיעה נרציסטית חריפה. על קהל הקוראים לדעת שבעלי סובל מהתקפות חוזרות ונשנות של הזיות מדרגה 4 בסולם של 5, הזיות שהולכות ומחריפות עם התקדמות גילו.
דוגמה אחת קטנה מני רבות, רק כדי להבהיר במה מדובר: לאחרונה משוכנע בעלי מעבר לכל ספק כי הוא אשכנזי ממוצא פולני ששני הוריו, החיים עד היום בטירה, הם ניצולי שואה שעלו ארצה על גבי אוניית מעפילים בשנת 45'. בעלי, כבוד העורכים והקוראים, כתבכם, מסתובב לאחרונה ברחובות בית צפאפא ומספר לעוברי אורח שהוא האשכנזי היחידי בכפר. את כתובתו, כשהוא מתבקש לספק, הוא רושם כ"סביוני בית צפאפא".
מלאת צער אני על שנגררתי לשורה זו של השמצות על גבי נייר העיתון. אין זה טבעי, אך נוכח המצב המידרדר לא נותרה לי ברירה ועם הקוראים הסליחה.
בכבוד רב,
אשתו של סייד קשוע
נ"ב: נא לפרסם את מכתבי ללא ציון השם
7.4.2006