שתי השמשות של דדיקה

1

אני

שולחנה של היועצת בבית הספר היסודי היה צבוע אפור בהיר, ואולי היה זה אפור כהה שדהה מחמת השנים ומחמת שמש ספטמבר המייסרת. זו הכתה בו כל יום, בחצות היום, מבעד לצוהר הפתוח. היה זה אותו חלון שאיפשר לאישה הצפודה ההיא (שלהבדיל מחברותיה המורות, פנתה אלינו במקרים נדירים, אם בברכת שלום, אם בכלל) לבלוש אחר הנשמות הקטנות, הנשרטות חדשות לבקרים בסערות משחק הכדור בחצר. כך היתה היועצת ניצבת במשך שעות. כזקיף שומר היתה משקיפה ממרום הקומה השנייה, חוקרת בעיניה הקטנות. היתה לומדת כאברך שקדן את מנהגיה ומאווייה של שמיכת האפרוחים, אשר היתה נפרשת תחת עיניה הסקרניות מדי יום ביומו, בדיוק בשעה תשע וחמישים בבוקר.
גם מגרש המשחקים שהוקצה לנו בבית הספר היסודי שבחטיבת כרמלי היה אפור, אך לא מחמת הצביעה. אפור הבטון שנתחם עבורנו נראה תמיד כלא עשוי, כבלתי גמור. לא צבע אפור כיסה אותו, אלא גוון אפור של היעדר הקפדה, כאילו הושאר עבורנו כשאריות מזון שאיש לא רצה — ממתק שהוצא מתוך פח הזבל. המקום ניתן לנו מתוך ציפייה שמתוקף היותנו ילדים, ולא בקיאים בהלכות העולם, לא נבחין בהווייתו המוזנחת, ולא נחוש ברוח הנושבת ממנו — זו לא היתה רוח של מוות בדיוק, אלא יותר רוח של היעדר חיים מוחלט. ובאמת, הם צדקו. לא הבחנו. לא ראינו את אפרוריות הבטון, בדיוק כשם שלא ראינו את הכיעור של מבני הרכבת העצובים, או את הריק הנשקף מעיני המבוגרים ההולכים הלוך ושוב בחוסר מעש ברחובות השכונה שלנו. ובכל זאת, משהו מתוך חוסר החיים הזה דבק בנו. דבק לעד, באופן שלא ניתן לנער או להכחיד. כמו צל תמידי שילווה אותנו במשך כל חיינו, לא משנה אנה נפנה או לאן נגיע. הוא תמיד יהיה שם. תזכורת לאפור של ילדותנו.
איתרע מזלי, וגִזרתי הגרומה והדחלילית בלטה במיוחד על רקע האפור האפור הזה, מה גם שהייתי מכבדת כמעט כל סופו של יום בדמעה ממרה אחת לפחות (חרף מאמצים כבירים שעשיתי כדי להתאפק. ומה לא ניסיתי: לנשוך את השפה התחתונה. לחשוב על דברים שמחים. לחשוב על דברים צהובים. דבר לא הועיל). לא חלף זמן רב, והיועצת ביקשה לדבר עם הילדה הרזה שבוכה תמיד כדי לרדת לעומקו של העניין.
ברגליים ספקניות צעדתי בכבדות לקיטון הלא מוכר. מיד היא הזמינה אותי לשבת, אמרה שאין מדובר במבחן מסוג כלשהו (מה שכמובן הבהיר לי שההפך הוא הנכון).
"שמתי לב..." אמרה בקול לוטף, "שמנו לב כולנו שאת בוכה הרבה, חמודה," הוסיפה, ואז שתקה לרגע, "כמה מהמורות מספרות לי שאת מפחדת לחזור הביתה. את רוצה אולי לספר לי למה?" חתמה בשאלה. תליתי בה עיניים חשדניות. בחושי הזעירים, המחודדים ולמודי התלאות ידעתי כבר אז לאן היא חותרת. "סתם," משכתי בכתפי באדישות, "אין סיבה מיוחדת." מיד שלחתי מבט בוחן אל הקמטוטים שסביב עיניה. האם היא מאמינה לי?
"את אוהבת לצייר?" היא שאלה. "כן. מאוד. הכי," צייצתי בקול מתיילד אף יותר מכפי שש שנותי. "אז בואי ציירי לי ציור," אמרה בעוד היא פורשת לפני נייר בריסטול בהיר.
"ציירי לי את בני המשפחה שלך," ביקשה.
הו, הנה מגיע המבחן האמיתי, חשבתי. אסור לי לגלות. אסור לה לגלות. למרות שידעתי שהאישה הזאת היא ככל הנראה שוחרת טוב ומנסה להגן עלי מפני מישהו שהיא סבורה כי אולי פוגע בי, מצאתי את עצמי נוטרת לה, כועסת עליה אפילו, על כך שהיא מציבה אותי במעמד הזה. עוד יותר זעמתי על מה שתפסתי כהתנשאות, כניסיון מזלזל להפיל אותי בפח, כדי שאגלה לה דבר־מה שאיני מעוניינת לגלות לה. אמנם אני קטנה, אמרתי לעצמי, אבל לא בפשטות כזאת יערימו עלי. כאילו מתוך אינסטינקט, ידעתי על מי אני צריכה להגן, וזה לא היה על עצמי.
אם כן, גמלה בלבי ההחלטה לצייר משפחה שתהא קרובה ככל שניתן למושלם שאינו קיים באמת, ומיד התחלתי לצבוע קווי מתאר בשצף. הנה אמא, והנה אבא, והנה ניר, והם כולם ללא דופי. כולם מוקפים צבעים של אושר ושמים כחולים. אפילו האדמה היתה ורודה כדי לשוות למחזה כולו נופך אופטימי. מעל לכול בהקה שמש יוני שמחה ועליזה, צבועה בצבע האהוב עלי — צהוב של אור, של קיץ, של חמימות שנעדרה כל כך מחיי הצעירים.
סיימתי את הציור והגשתי לה אותו בחיוך מלא גאווה.
את המפלה שהגיעה שניות לאחר מכן לא חזיתי. "את שמה לב, מתוקה, שלאף אחד מבני המשפחה שלך לא ציירת פנים? למה זה?" נאלמתי דום. הנה נתפסתי בקלקלתי, חשבתי בבהלה.
למען האמת, אני כבר לא זוכרת מה נאמר בבליל המילים וההצדקות שיצאו מבין שפתי הלאות במשך חצי שעה תמימה של אימה לאחר מכן. אני כן זוכרת שמצאתי דרך מלאה תבונה להערים על האישה ההיא. שמה שאמרתי, היה בו די כדי להניח את דעתה של אותה יועצת בית הספר.
ואולי לא נחה דעתה. אולי פעם היתה צעירה, ועדיין חדורת אמונה ביכולתה לשנות את המציאות. פעם. אז, בימים הללו, דמתה יותר לנו — לילדים המשחקים במגרש הבטון ואינם מבחינים בכיעורו — מאשר לעמיתיה המבוגרים, השבעים כישלונות. כן, אולי פעם היתה צעירה וחדורת אמונה ותום, אך עם כל שנה שחלפה וקירבה אותה אל זקנתה, נדמה שנתרחקה מתום הילדות הזה. מדי יום ביומו היתה קמה ממיטתה וצועדת לעבודתה ומביטה באפור הזה, עד שכבר לא יכלה שלא לראותו במלוא רישולו, במלוא חוסר האכפתיות שנרמז ממנו. במלוא אטימותו. והאטימות הזאת חילחלה גם אל לבה, שהיה פעם מלא בתקוות כרימון המתפקע. בוודאי, גם היום לבה של היועצת, כלבם של כל בני האדם, בער בחלקיו החיצוניים בגוונים של ורוד ואדום. אך בחדריו הנסתרים, אלו האחראים לדחיקת הדם החוצה, אל הוורידים — שם כבר התפשט השחור האפל.
לכן אני אומרת, אולי לא נחה דעתה. אולי ידעה כבר אז על החשכה המשתלטת גם על חדרי הלב הוורוד שלי. אולי ידעה שהיא צובעת את הדם שיזרום בעורקים בגוון כהה של מוות, ושהכהות תתעצם ככל שהשנים יחלפו, בדיוק כפי שקרה לה. ידעה, ובחרה שלא להגיד או לעשות דבר. בחרה להניח לדברים כמות שהם. שיבהקו ברישולם וברשלנותם בדיוק כמו הבטון הזה, המבהיק באור החמה.
על כל מקרה, בין שדברי הניחו את דעתה ובין שלא, היתה התוצאה הסופית זהה. היא נתנה לי ללכת.
יצאתי, אם כן, את חדרה, כשאני שבעת רצון.
***
"לא־היו בנים למלך, רק עלמה אחת בת־חמד, בחירת אוֹרִי שמים, החמה מולה נפגמת; ותקח את־לב רואיה ודעתם כמטמטמת, ההלל תגמֹר עליה רק־לשון בכל מָשְלמת".1
1 מתוך: "עוטה עור הנמר", שותא רוסתווילי, עמ' 9. (תירגם: בוריס גפונוב), מרחביה: ספרית פועלים, 1969‬‬.
ומיום שנולדה במצחַתָה תמר בַּגְרַטיוֹנִי — בת בכורה למלך גיאורגי ולמלכה בּוּרְדוּחָן, ואחות לנסיכה רוּסוּדָן, ונצר לשושלתו של דוד המלך שמלך בירושלים, וצאצאית לרות ולבועז — היתה מבקשת היא את אביה — "מָאמָה, אבא, עשני שאהיה מֶפֶּה ולא דֵדוֹפָּלַי," היתה אומרת. "אנא ממך," שבה ואמרה, וכל קולה תחינה, "עשני שאהיה מֶפֶּה ולא דֵדוֹפָּלַי. עשה שאהיה מלך ריבון, ולא מלכה רעיה," היתה מבקשת, והוא, המלך, שבתו הבכורה היתה בבת עינו, היה לוטף את שחור שערה ומבטיח בפניה, "צֵ'מִי קָאלִישְׁוִּוילִי, בתי, את תהיי לי למֶפֶּה, עוד בחיי תהיי." והיה הדבר מניח את דעתה של תמר אך במעט, והיתה חוזרת למנהגי ילדות. אך כל אותה העת היתה בלבה של הילדה עננה כבדה, שהרי ידעה שאין נשים נעשות למפה. ואפילו אין בנים לאביה, הבינה בכל זאת שגורל אכזר הוא זה שייעד אותה להיות דדופלי. והיתה שנתה נודדת, ובלבה חשש כי אביה עתיד להפר את הבטחתו.
נדדה שנתה עד ליום הגיעהּ לפרקה. אזי כבר ליחשו האצילים, כי המלך גיאורגי גמר אומר בלבו לעשותה מפה, כאילו היתה גבר, ורחש עבר במסדרונות טירותיהם. עבר רחש בסוֹחוּמִי, ועבר בזוּגְדִידִי, ועבר באוֹזוּרְגֵתִי, ועבר בבָּאטוּמִי, ועבר ברוֹסְתָאוִוי, ובתָאלָאוִוי גם עבר. ורחש זה הפך זה מכבר לרוח רעה המנשבת ומגיעה ונותנת באותות ובמופתים גם בארמונו של גיאורגי אשר בטַבַּחְמֵלָה. והיתה חומסת הרוח את התבואה שבשדות, ומקמלת את הפרחים, והופכת יין לתפל, ובשר כבשים לסר טעם. אמרו, "רוח עוועים זו, האין זו רוחו של דוִד הבנאי, מלכנו סבנו?" אמרו, "הן התהפך בקברו כששמע שאישה היא המתעתדת לרשתו, ויצאה ממנו רוח רפאים זאת, להזהיר את גיאורגי מפני העוון שבמעשהו." ושרו, "הרי נשים רכות הן, ולבן אותן חנן, ומדוע תבקשנה גם שררה לשאת בצקלונן." ושאלו, "הן גופן של נשים רק נקבים הוא, מה כלי זין שיישאו למלחמה?" ושרו, "הן כיצד יקרה זה פלא, שׂאת אישה כתר על ראשה. הן הצוואר ענוג הוא, יישבר מכובד המשא."
ימים עקובים מדם היו ימים אלו בסָאקַארְטְוֵולוֹ, ורבים היו שחמדו בלבם את כתר המלך גיאורגי. בכיים של הנספים נשמע בהרים כבת קול שלעד לא תידום. דמם של הטוענים לכתר, היוצאים בגלוי נגד המלך, הספיג את אדמת הארץ ומילא את נהרותיה התכולים, וצבעם נתהפך לצבע השושן. וזעקתה של גרוזיה נשמעה עד לשמים, ותפילותיהם מידפקות על דלת היושב במרומים, ואין להן מענה.
אמרו יועצי המלך למלך, ולשון של איום ניכרה בדבריהם, "אם תיתן את השרביט ביד אישה, הרי מכרית אתה במו ידיך את שושלת סבך, המלך דוד, דוד הבנאי." ענה להם אז המלך, "אין לי בן זכר לתת בידכם, יועצי היקרים," ואז פנה אל החלון, והוא מחווה לעברה של בתו הבכורה, הישובה על גב סוסה האצילי, נישאת וזקופת גו.
"אין לי בן זכר לתת בידכם, יועצי היקרים," שב ואמר, "אך הביטו בבתי הבכורה. האם תוכלו להביא בפנַי גבר העולה עליה? היש בכל כארתלי גבר חכם כמותה, גא כמותה? כשמביטים אתם בשחור עיניה, רואים אתם דבר לבד מעיניו הזקנות של מפה יודע־כול? ראו את יופייה — האם סיפק בלבכם שיצק האל את פניה וברא אותן בדמותו?" עתה נאנח גיאורגי והפטיר, כאילו מבלי משים, "יבוא האל ויגיד לי אחרת, ואקשיב לדברו."
שתקו היועצים. גיאורגי הביט אז אל בטנה של בתו, ובעיני רוחו ראה את רחמה. בלבו ייחל עתה גיאורגי שמתוך הרחם הזה, מתוך הרחם הצעיר והבריא הזה, יֵצאו חיים. ועוד קיווה שהחיים הללו יכחידו את המוות שבא לדור כדייר של קבע בארצו.
***
כבר הגיעה שעת טקס ההכתרה, והלבנה ניצבת לה במילואה. ומשרתים יש, ואצילים יש — ומלא הוא האולם. מקצות גרוזיה באו — מסוחומי יש, וגם מזוגדידי, ומאוזורגתי מעט, ומבאטומי הרבה, אחד בא מרוסתאווי, ומלוּוה הוא בשניים מתאלאווי, ורוח אחת, שלא יודעין מאין באה, גם היא מרחפת מעל ראשי כולם. ושולחנות עץ עמוסים מיני מגדנות ומטעמים, ובשר ציד נצלה באש חמה, והיין נשפך אל הכוסות, ולחיי הנוכחים אדומות משיכר, ולבם טוב עליהם, והם משחקים, והרוח מרחפת מעל ראשי כולם. ושעת ההכתרה הגיעה, ומתקבצים עתה הכול כדי להביט בתמר מקבלת עליה עול מלכות. והרוח אינה מרחפת עוד מעל ראשי כולם.
נתעייפה לה הרוח וירדה עכשיו ממרום מעופה כדי לבצע את המשימה שלשמה נזדמנה. ועתה מלחשת היא הרוח על אוזנו של גיאורגי המלך, שלבו נחמץ בקרבו, וכך היא אומרת, "הן ודאי יודע אתה, קנה רצוץ הוא שלטונה, הן הרי יודע אתה, ודָאִי הוא אסונה. קח, השא אותה לעלם, כך תהא לו למלכה, אין מקום אישה כמפה, לא תהא משם ברכה."