בסימן ונוס

חלק ראשון: שירי

1
היא ישבה לבד, מול ספל קפה. לא קראה עיתון, לא הקלידה על מחשב נייד. אפילו לא שוחחה בטלפון סלולרי. סתם ישבה ושתתה קפה עם עצמה. שום דבר לא בער לה. לפחות כך זה נראה מהמקום שלי.
שירי נגעה בזרועי. ״אז מה אתה אומר עליה?״ שאלה.
האישה היושבת לגמה מהקפה. היא לא הבחינה בנו. לא היתה סיבה שתבחין. אפילו מרחוק אפשר היה לראות שהיו לה פנים ארוכים ויפים. שיער שחור, ארוך.
״מדהימה,״ אמרתי.
שירי חייכה. ״אמרתי לך,״ אמרה בשביעות רצון.
המהמתי משהו לא ברור.
״טוב,״ אמרה שירי, ״אז אתה יודע מה אתה צריך לעשות.״
״אני יודע מה,״ אמרתי, ״הבעיה היא שאין לי מושג לגבי האיך.״
״תאלתר, יואבי,״ אמרה שירי, ״פשוט תאלתר. כבר היית במצבים כאלה.״
לא ממש, חשבתי. לא כאלה.
״היא חברה נורא טובה שלי,״ המשיכה שירי, ״והיום יש לה יום הולדת. תראה איך היא נראית.״
״היא נראית מצוין,״ אמרתי.
״לא זה,״ אמרה שירי בקוצר רוח, ״אני מתכוונת, היא נראית שמחה?״
בחנתי שוב את האישה מעבר לרחוב. יכולתי לראות את הפרופיל שלה, כשהסבה את ראשה לצד והביטה בנקודה נעלמת באוויר.
״לא,״ אמרתי, ״היא לא נראית שמחה.״
״אז תעשה שהיא תהיה שמחה,״ אמרה שירי.
״יכולת להזמין לה ליצן,״ אמרתי.
״תהיה רציני,״ אמרה שירי.
״לפחות אני מקבל שקית הפתעה בסוף?״ שאלתי.
״השקית עלי,״ הבטיחה שירי, ״בתנאי שתהיה טוב.״
״מה זאת אומרת טוב?״
שירי צמצמה את עיניה בריכוז.
״בוא נגיד את זה ככה,״ אמרה. ״אני רוצה שאתה תהיה מתנת יום ההולדת הכי לא צפויה שהיא קיבלה בחיים שלה.״
״אני יכול לקשור סרט ורוד על הזין,״ אמרתי.
״זה לא הכרחי,״ אמרה שירי, ״אבל קונדום יהיה רעיון נחמד.״
רשמתי את ההערה הזאת לפני.
״אבל תזכור,״ אמרה שירי, ״היא בחורה עדינה.״
״מה זה אומר?״ שאלתי.
״זה אומר, אל תתנפל. לאט. תלך לאט. אתה יודע - גישה עקיפה.״
רשמתי לעצמי גם את ההערה הזאת.
שירי התמתחה, ובגד הגוף הכחול שלה התמתח יחד איתה.
״חדש?״ שאלתי.
״אהה,״ אישרה שירי. ״יפה?״
״כן,״ אמרתי, ״יושב עליך טוב. את הולכת לאימון?״
מאז שהכרתי אותה, וזה קרה כשהיינו בני חמש עשרה, שירי היתה משוגעת לספורט. בשנה האחרונה, אחרי שחזרה מארצות הברית, עבדה ארבע פעמים בשבוע כמדריכת כושר בקאנטרי קלאב החדש שנפתח באזור רמת אביב, ונהנתה מכל רגע. גם בימים שלא עבדה, כמו הבוקר, היתה מגיעה לשם כדי להתאמן לבד.
היא הציצה בשעון. ״לא,״ אמרה, ״לא היום. אבל יש לי פגישה עם האֶקס שלי.״
״איזה מהם?״ שאלתי. האֶקסים של שירי היו מתחלפים בתדירות שהקשתה לעיתים על המעקב.
״אתה לא מכיר,״ אמרה.
״מתי הפגישה?״
היא בדקה שוב את השעה. ״אני די צריכה לזוז. וחוץ מזה,״ היא הניעה את ראשה לאחור, לכיוון בית הקפה מהעבר השני של הכביש, ״בסוף היא עוד תקלוט אותי כאן.״
״בסדר,״ אמרתי, למרות שזה לא היה סיכון ממשי. המסעדה ששירי ואני התמקמנו בה השקיפה באלכסון על בית הקפה. האישה שישבה שם יכלה לראות אותי, אם רק היתה מסתכלת בכיוון. אבל מנקודת התצפית שלה אפשר היה לראות לשירי רק את הגב.
״והכי חשוב -״ אמרה שירי. ידעתי שזה יבוא.
״זה בסדר, שירי,״ אמרתי לה, ״אני זוכר.״
״תגיד את זה,״ התעקשה שירי, ״אני רוצה לשמוע.״
נאנחתי.
״לא - להזכיר - אותך,״ דקלמתי, ״בשום - פנים - ואופן - אסור - לה - לדעת - שאני - מכיר - אותך.״
״שכחת משהו,״ אמרה שירי. היא היתה רצינית לגמרי.
״אין לי מושג איך קוראים לה,״ אמרתי, הפעם בקצב נורמלי, ״אני לא יודע עליה כלום.״
״המפתחות אצלך?״
בדקתי בכיס. ״אצלי,״ אישרתי. משהו הטריד אותי פתאום.
״תעשו חיים,״ אמרה שירי.
״רגע, שירי,״ אמרתי, ״היא לא מכירה את הדירה שלך?״
היא נענעה בראשה. ״תהיה רגוע,״ אמרה, ״היא אף פעם לא היתה שם. והורדתי את כל הסימנים המזהים.״

״השלט על הדלת,״ חקרתי, ״השם על התיבת דואר...״
״הכול,״ אמרה שירי, ״אתה יודע שאני בחורה יסודית.״
״אם את אומרת,״ אמרתי. בעצם, זאת לא היתה הבעיה שלי.
״יופי,״ אמרה, ״רק אל תשאירו לי בלגן, כן? אתמול היתה עוזרת. תעשו חיים כמה שאתם רוצים, אבל תשאירו מסודר.״
נעתי בכיסא בחוסר נוחות. אל תיכנס לזה, אמר לי קול קטן מבפנים. עזוב את זה.
״יהיה כמו חדש,״ הבטחתי לה.
שירי נשקה לי במהירות על הלחי.
״יופי יואבי,״ אמרה. היא שלחה מבט צדדי ובדקה שהאישה בבית הקפה לא מביטה במקרה לכיוון שלנו, ונעלמה בדלת האחורית של המסעדה.