באמת ובאהבה

רבי ישראל בעש"ט ומהפכת החסידות
אבי רט
 
מהפכת החסידות
מבט לאחור מנקודת הזמן שאנו עומדים בה כיום, כמאתיים וחמישים שנה לאחר הופעתה בשמי היהדות, מלמד כי החסידות שינתה באורח דרמטי את המבנה החברתי והצביון הרוחני של היהדות האירופאית בכלל והמזרח-אירופאית בפרט. נעז ונאמר כי בהופעתה יצרה החסידות זן חדש של יהודי, ויתרה מזו: גלי ההדף שהיכתה סביבה דרשו גם מאלו שלא נמנו על דגלה - 'מתנגדים' מחד ו'משכילים' מאידך - להגדיר את עצמם מחדש. החסידות נטלה חלק פעיל בהוויי החיים היהודי למשך למעלה ממאתיים שנה; ויחד עם ההתנגדות, ההשכלה ומאוחר יותר תנועת-המוסר הרכיבה את פסיפס החיים באזורי התפתחותה.
היקף השפעתה העקבית של החסידות, כמו גם הפרספקטיבה ההיסטורית שמתוכה היא נבחנת, מבדילים אותה מתופעות חשובות אחרות שרישומן חלף במרוצת הדורות ומכניסים אותה לקטגוריה של תנועה מכוננת, תנועה של דורות. אולם נוסף על היותה של החסידות תנועה מכוננת, נוכל להגדירה גם כתנועה מהפכנית.
מהפכה אמיתית, מקובל לומר, מורכבת מארבעה שלבים:
השלב הראשון, הנדרש להגדרתה של מהפכה מכל סוג שהוא - רוחנית, כלכלית או חברתית - הוא היווצרות מצב הדורש שינוי. אדם או קבוצה מסוימים, שיהיו אלו שיעמדו בראש המהפכה, מזהים כי לפניהם מצב הדורש שינוי ופועלים לפתרונו. ללא הימצאות מצוקה אמיתית, כמו גם בהיעדר זיהויה, לא יצאו ההמונים לרחובות.
השלב השני,ההכרחי אף הוא להגדרתה של מהפכה, הוא גיבוש משנה חלופית, תכנית מסודרת לשינוי שתפתור את המצב הבעייתי הקיים.
השלב השלישי הוא יישום הפתרון. אין די בהצגת המצוקה ופתרונה במסגרת מאמר אקדמי או כל דרך תיאורטית אחרת. גם אם אכן ישנה מצוקה וכבר גובשה דרך התמודדות ברת-יישום העשויה לתת לה מענה הולם, אין המהפכה יוצאת לדרכה בטרם תקום מערכת ביצועית - פוליטית, רוחנית או כלכלית - שתהיה מופקדת על ביצועה. אם לא תקום מערכת כזו, כי אז המצוקה תישאר והפתרון כליל יחלוף.  
השלב הרביעי והאחרון הנדרש ממהפכה הוא שימורה לדורות, וזאת על-ידי העמדת דורות של תלמידים-ממשיכים. מהפכה בת דור אחד אינה מהפכה; רק תנועה שתגדל דור המשך שישמר את תוצאותיה, תמלא את ייעודה כמחוללת שינוי אמיתי ובר-קיימא.
את כל ארבעת השלבים האמורים נוכל למצוא באופן מובהק בתנועת החסידות. החסידות זיהתה מצוקה, קראה את הכתובת שעל הקיר והציעה לה מענה הולם. היא גם יישמה אותה הלכה למעשה והעמידה תלמידים הרבה, לדורותיהם ולסגנונותיהם, שהגשימו את דרכה ושימרו את חידושה. התקיימות כל השלבים הללו בתנועת החסידות מעניקה לה בצדק את התואר 'תנועה מהפכנית'.
 
מרכז הכובד של תנועת החסידות
על רקע הדברים הללו, מן הראוי לשאול כעת מה היה חידושה הגדול של תנועת החסידות, אילו מצוקות פתרה ואיזו מציאות חדשה כוננה במהפכנותה. אפשר ששאלות אלו ייענו מתוך תשובה לשאלה עיקרית אחרת: מהו מרכז הכובד של תנועת החסידות?
לשאלה זו, שנידונה רבות בין חוקרי החסידות ואף בין חסידים לעצמם, ניתנו תשובות שונות. יש שראו בחסידות תנועה דתית, שעיקר חידושה בהסטת אורח החיים הדתי ממסלול אחד למשנהו. אחרים אמרו כי גם אם החסידות נושאת אופי דתי, עיקר השפעתה היה ועודנו דווקא בתחום החברתי; שינוי ביחסי המעמדות בחברה, תיקון עוולות והשבת הצדק על מכונו - אלו הנושאים המהווים את ליבתה המהפכנית, ואילו צדה ה'דתי' תופס מקום שולי יחסית במהפכה שחוללה. עוד נמצאו מי שהגדירו את החסידות כתנועה משיחית-גאולית, ואפילו מי שראו אותה כתנועה שעיקר השפעתה היה בתמורה הכלכלית שחוללה.
ההכרעה בשאלה זו הנה מלאכה מורכבת שאין מקומה במסגרת זו,אולם בפועל ניתן לומר כי ארבע הגדרות אלו נכונות כולן. במעשיה ובהשפעתה לדורות פעלה החסידות בכל המישורים האמורים, והטביעה חותם של ממש בכל אחד מהם. נציג, אפוא, את הרקע ההיסטורי לצמיחתה של החסידות, ומתוכו ננסה להבין את חידושיה בתחומים אלו.
 
שתי שואות
ראשיתה של החסידות, התקופה בה חי ופעל הבעש"ט, היא בתחילת המאה ה-י"ח. חלקו של העם היהודי היושב במזרח-אירופה מצוי בשבר שאחרי שתי שואות - שואה גשמית ושואה רוחנית.
השואה הגשמית והמוקדמת מבין השתיים ידועה בכינוי פרעות ת"ח ות"ט. בשנת 1648 (ה'ת"ח), מתחיל גל פוגרומים אכזרי באזור המשתרע כיום על פני צפון טורקיה ודרום אוקראינה, והוא הולך ומתגלגל צפונה עד לורשה העיר אשר בתוככי פולין. אין לתאר את גודל הזוועה. עשרות אלפי יהודים- המהווים כרבע מהאוכלוסייה היהודית בפולין ובליטא -מושמדים, ומי ששרד נושא צלקות איומות בבשרו ובנפשו. אין בית אשר אין בו מת. העיירות מתמלאות יתומים, אלמנות, נשים שכבודן חולל באכזריות ועוד טרגדיות אישיות שונות ומשונות.
כאילו לא די בכך, שנים לארבות לאחר מכן מתחוללת שואה שנייה, והפעם רוחנית: השבתאות. בשנות החמישים והשישים של המאה ה-י"ז, סמוך ונראה לסבל הנורא ובמידה מרובה מתוכו,מופיעה דמותו של שבתאי-צבי,המנצל את נמיכות הרוח הכללית ורותם את הנסיבות לחלומו המגלומני. המשיח הופך באחת מחלום מיסטי לאישיות קונקרטית מסוימת מאוד, והמונים רבים - ביניהם תלמידי חכמים גדולים - מתפתים לאשליה וחוברים לכת החדשה, המציעה להם נחמה ותקווה. התנועה מתרחבת ממקום מוצאה שבטורקיה, עוברת לארץ-ישראל ולמצרים ומכה גלים עצומים בכל העולם היהודי. כגודל הציפייה, גודל האכזבה. שבתאי צבי מתגלה כמשיח-שקר, ממיר את דתו ומתאסלם. הד ההתנפצות עצום, והעולם היהודי חווה שבר ואנדרלמוסיה אדירה -פיסית ורוחנית גם יחד.
בלשון חופשית אפשר לומר שליהודי בן תקופתו של הבעש"ט אין בשביל מה לקום בבוקר. כבר עשרות שנים שמצבה של החברה היהודית הולך מדחי אל דחי, עד שהחיים הפכו לבלתי נסבלים. הנפש חבולה ודוויה מאכזבה רוחנית, הגוף מכווץ מרעב והחיים עצמם תלויים על בלימה. יש לזכור כי באותה תקופה היו היהודים תלויים תלות גמורה ואכזרית ברצונו של ה'פריץ', אדון האדמות, שהחכיר להם את נכסיו. ברצותו היה הפריץ גובה מסים, נוטל את בניו או בנותיו של החוכר כ'משכון' או מנשל אותו כליל מפרנסתו ושובר את מטה לחמו.
גם בתחום הרוחני עזובה רבה. בשכבות רחבות מאוד של החברה קיימת בערות נוראה. לא זו בלבד שהציבור אינו יודע קרוא וכתוב, הוא גם אינו יודע הלכות בסיסיות.
הכתובת הטבעית עבור היהודים הדוויים והסחופים היא ההנהגה הרוחנית - הרבנים - שמהם מצופה לסעוד את צאן מרעיתם בהפצת תורה ובעידוד רוחני ואנושי. אולם הרבנים כושלים כישלון חרוץ. נתק כמעט מוחלט שורר בין בעלי הסמכות הרוחנית, שחלקם מעדיף להתחבר עם הגבירים ופרנסי הקהל, ובין שכבות רחבות של העם, במיוחד אלו הדלות יותר.
כאשר מתחולל סוף סוף מפגש בין הרבנים ובין צאן מרעיתם, הוא נושא לא פעם אופי של הטפת מוסר מאשימה המפנה אצבע לעבר "הצניעות שלכם, החינוך שלכם, היראת-שמים שלכם". תחת חיבוק לבבי ומקרב, עומד יהודי רצוץ ומדוכא בבואו לבית-הכנסת ו'מקבל על הראש'.עוד תוכחה, עוד נזיפה, עוד ביקורת. במקרים אחרים הוא נאלץ להאזין שעה ארוכה לדרשות ופלפולים שהשכלתו התורנית לא הכשירה אותו להתמודד עמם, ולמעשה אין לו בהם כל חפץ. מקור התקווה הוא מקור האכזבה*.
[*. הערת העורך: את ניתוח המציאות הזה ניתן למצוא בכתביהם של גדולי החסידות, שלא נרתעו מלבקר חריפות רבים מרבני דורם.]
נוסף על כך, שדרת ההנהגה הרבנית סבלה אף היא טלטלה עזה. הימים הם ימי ביטול 'ועד ארבע ארצות',ארגון הגג שריכז את כוח הסמכות הרוחנית באוקראינה, ליטא, פולין וגליציה והיה אחראי למינוי רבנים ודיינים,תיקון תקנות שונות ותיאום פעולה משותפת בין הקהילות הרבות. התפוררות המנגנון המאחד זרעה חוסר-ודאות בין המשמשים בקודש והפכה את המצב המורכב בלאו-הכי למסובך עוד יותר.
זוהי הנקודה שבה מפציעה שמשו של מייסד החסידות, רבי ישראל בן אליעזר בעל-שם-טוב ומחוללת נפלאות.
 
דמותו של הבעש"ט
בעוד חידושיו המהפכניים של הבעש"ט ידועים ומדוברים, דמותו האישית וקורות חייו לוטות בערפל. שלא כרבי נחמן מברסלב, שקיים בידינו תיעוד רציף של קורותיו, או כרבי אלימלך מליז'נסק וצדיקים נוספים שניתן לשחזר את תולדותיהם מכתבי תלמידיהם, אין בנמצא שום תיעוד מסודר על חייו של הבעש"ט ואפילו ציור דמותו ידוע לנו רק מסיפורים, שמועות וזיכרונות ממקורות 'עממיים'.
כאן המקום להזכיר, כי היו כאלו שאף הטילו ספק אם אכן היה בנמצא איש בשר ודם ושמו רבי ישראל בעש"ט, או שמא רק משל היה. לאחרונה נמצאו מסמכים שנופקו על-ידי עיריית מז'יבוז ופוטרים את אותו רבי ישראל המז'יבוז'אי מחובת תשלום מסים,ואם כן הרי שקיומו שריר וקיים; אולם העובדה שהייתה אפשרות לפקפק בדבר יש בה כדי ללמד רבות על אופיה אפוף-הסוד של דמותו.
חייו של הבעש"ט מתחלקים למעשה לשתי תקופות: הסתר והתגלות. בתקופה הראשונה, עד שנתו ה-36, פועל הבעש"ט בסתר. מגיל 36 - בחג השבועות של שנת 1734 או 1736* - הוא מתחיל לפעול בגלוי. בתקופה זו חוברים אליו תלמידים רבים, הוא מפיץ את תורתו לציבור הרחב ובכך מניח את היסודות למה שהיה לימים לתנועת החסידות.
[*. תלוי בדעות שונות מתי נולד - בשנת 1698 או 1700.]
עובדות אלו מסכמות, פחות או יותר, את כל הידוע לנו על הבעש"ט בתורת ודאי. אודות פרטים חשובים אחרים -היכן נולד הבעש"ט, אצל מי למד, לאן הלך ואת מי פגש- מצויות בידינו גרסאות רבות ושונות, כך שמכלל ספק אין אנו יוצאים. גם בספרות המיוחדת לדמותו, שדוגמה מובהקת לה הוא הספר 'שבחי הבעש"ט', הוא מתואר כאיש פלא המצוי 'מעל הזמן', דמות שקשה להניח עליה אצבע מדעית-היסטורית ולהתחקות אחר תנועותיה. הוא נוסע הנה והנה במרכבתו כשהוא גומא (ויש שיאמרו: קופץ ב'קפיצת הדרך') מרחקים עצומים; פעם נמצאנו בקהילה פלונית או ביער אלמוני, פעם בשוק עם מוכרת הירקות וסחורתה ופעם עם נער בוכה בבית-הכנסת. מקריאת הדברים עולה הרושם כי סדר המאורעות איננו חשוב, וכך גם שאלת התרחשותם האמיתית.
חומר כתוב מהבעש"ט עצמו, אף הוא אינו בנמצא. רוב תורתו הגיעה לידינו כשהיא משוקעת בספרי תלמידיו - ר' יעקב-יוסף מפולנאה בעל ה'תולדות', ר' דב בער המגיד ממזריץ' ואחרים. החומר הכתוב היחידי המשויך אליו הוא 'איגרת עליית הנשמה' ששלח לגיסו, ר' אברהם-גרשון מקיטוב, לאחר עלותו של האחרון לארץ-ישראל. באיגרת זו מספר הבעש"ט בגוף ראשון על עליית נשמה שהייתה לו. הוא מתאר שני עולמות שראה, עולם תחתון ועולם עליון,וכן תפילות המחכות שנים ארוכות לתיקונן. שיאה של האיגרת בתיאור פגישתו עם המשיח, כשהוא שואלו: "אימתי קאתי מר?" ונענה: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה".
זה, אם כן, כל הידוע לנו אודות קורות חייו וציור דמותו של הבעש"ט. מעתה נפנה לעיין בבשורה שהביא עמו ובחידושים שהותיר אחריו.
 
רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי
חידושו הראשון והמרכזי של הבעש"ט הנו עמוק ויסודי מאין כמוהו. במובן מסוים ניתן לומר שהבעש"ט עורך שינויים ב'מערכת ההפעלה', התשתית שעליה עומד עולם היהדות דאז. התפיסה הקלאסית שמשלה בכיפה עד ימי הבעש"ט היא כי תכלית האדם בעולמו היא לימוד תורה. זה, ורק זה הוא האפיק שבו יכול היהודי למלא את ייעודו. הבעש"ט מציב יעד שונה ותולה את תכלית האדם בעניין אחר - הקשור גם ללימוד התורה, אך לא באופן בלעדי - והוא הדבקות והחוויה. לדידו של הבעש"ט, תכלית האדם בעולמו נמצאת במפגשה חווייתי הישיר של האדם עם בוראו: "רחמנא ליבא בעי", הקב"ה רוצה את הלב*.
[*. זוהר ח"ג רפא, ב. ראה סנהדרין קו, ב.]
לשינוי הכיוון הזה נודעה השלכה חברתית רבת-חשיבות. בעוד התפיסה ה'ישנה' גרסה כי רק הלמדן, הרב וכיוצא באלוהם הממלאים את ייעודם, ואילו היהודי הפשוט שלא ניחן בשכל חריף הנו 'יהודי סוג ב''; כעת, לאור התפיסה שמנחיל הבעש"ט לנוהים אחריו הופכת נזר התכלית לנחלת הכלל.
לא מדובר בשינוי פופוליסטי, אלא באמירה עקרונית הצומחת מתוך משנה סדורה הנחלקת על תפיסת העולם הלמדנית-שכלתנית: לא הלימוד והפלפול כשלעצמם ואף לא שמירת המצוות היבשה הם תכלית עבודת ה', כי אם הדבקות היא העיקר שהכול תלוי בו וכל השאר אינם אלא אמצעי עבורה.
מעבר להרחבת השורות וביטול מסוים של הבדלי המעמדות, טמון 'רווח' נוסף במהפך שחולל הבעש"ט: סימון תכלית עבודת ה' כדבקות הופך את כל מעשיו של יהודי לבעלי ערך קיומי ומהותי. הדברים אמורים בכל ענפי שמירת המצוות- גמילות-חסדים, למשל, שהייתה מצויה לרוב בין יהודים שלא הצטיינו בלמדנות יתרה - אך גם במעשי חולין שבכל יום ויום. נכדו של הבעש"ט, רבי נחמן מברסלב, אמר שאין עשב שאין לו ניגון משלו, והדברים משתלשלים מתורת סבו הגדול, שעמד על כך שאין מעשה שאין לו תכלית ומשמעות משלו ואין אדם שאין לו דרך משלו אל הקב"ה.
כאן אנו מגיעים לעיקרון השני שאותו מעלה תנועת החסידות על נס: "לית אתר פנוי מיניה", אין מקום פנוי ממנו*; או במילות הפסוק: "אין עוד מלבדו"**.
[*. תיקוני-זוהר קכב, ב.]
[**. דברים ד לה.]
 
לית אתרפנוי מיניה
אחד מרעיונות-היסוד של החסידות הוא כי בכל המציאות, גם זו הגשמית, שורה אור אלוקי. גם במקום השפל ביותר, הנתפס כמרוחק בתכלית מן הקדושה, ניתן לעבוד את הקב"ה.
עד ימיה של החסידות התנהלו החיים במין דיכוטומיה של קודש וחול. בתחום הקודש, 'פינת הדת', נכללו לימוד התורה ועשיית המצוות; ואילו כל מה שלא היה כזה - אכילה, שינה, או פרנסה- נתפס כמנותק מעבודת ה'.
החסידות, ובראשה הבעש"ט, מחדשים את תפיסת עבודת ה' בחומר. תפיסה זו, המושתתת על יסודות בתורת הקבלה של האר"י והרמ"ק, מלמדת כי בכל דבר מצוי ניצוץ אלוקי המחיה אותו. לפיכך, בשימת הלב והתכווננות נכונה ניתן לעבוד את ה' גם במעשי חולין,שכן גם בהם שורה אור אלוקי, ועל-ידי העלאת האור הזה למקורו ניתן להגיע לדבקות בה'.
משמעותו המעשית של רעיון זה היא עצומה ונפלאה. הבעש"ט פונה לאחרון הפועלים ומלמד אותו כי גם בשגרת יומו העמוסה הוא יכול לעבוד את ה'. אם יכוון את לבו בפרנסתו, באכילתו או בשנתו לשם שמים, יהיה זה חשוב לפני הקב"ה כאילו פלפל כל היום בתורה, כאילו הוא ראש הצדיקים שבדור. כוונת הלב היא העיקר, וכל המחזיק בה הרי הוא רצוי ואהוב למקום.
אף לשינוי תפיסהזה, שהוא דתי בעיקרו, נודעו השלכות חברתיות מרחיקות-לכת. מעתה, שווה מעמדו של ראש-הישיבה או רב העיר לזה של אחרון בעלי-העגלה. שניהם אהובים ורצויים למקום באותה המידה. שניהם מכוונים לבם לשמים, אחד המרבה במעשי קדושה 'מוגדרים' ואחד הממעיט בהם ושולח ידו באחרים, אישיים ואולי 'מפתיעים' יותר.
על זו הדרך סובבים גם סיפורי חסידים רבים. המעשה על האדמו"ר שלא הגיע ל'כל נדרי' כיוון שהיה עסוק בהרגעת תינוק בוכה, או משנהו שהתאחר להגיע לברית-מילה כיוון שעזר לעגלון בזיפות עגלתו; כל אלו מכוונים לאותם שינויי ערכין והשוואת מדרגות הגלומים בשני הביטויים: "רחמנא לִבא בעי","לית אתר פנוי מיניה".
 
שני סיפורים
תמונת המצב שנצטיירה מכלל הנקודות שעלו בדברינו - מצבה המורכב של יהדות מזרח-אירופה וחידושיו הדתיים והחברתיים של הבעש"ט- משתקפים בחדות נפלאה בסיפורים רבים אודות הבעש"ט. נביא שניים מהם:
שמעתי מהרב דקהילתנו ששמע מהחסיד מורנו זאב דקהילת אליק: פעם אחת שבת הבעל-שם-טוב בקהילת-קודש הנ"ל אצל בעל-הבית, ובעל-הבית היה פרנס-חודש. ובשבת במנחה הלך בעל-הבית לבית-הכנסת לשמוע הדרשה מדרשן אחד אורח, והמתין עליו הבעל-שם-טוב בסעודה שלישית שיבוא מבית-הכנסת, ובתוך כך שמע שהדרשן מלשין על ישראל. ורגז הבעל-שם-טוב ואמר לגבאי שילך ויקרא לבעל-הבית, וגילה הגבאי לכמה אנשים שרגז הבעל-שם-טוב על הדרשן. וראה הדרשן שהעולם נשמטים אחד אחד, ופסק מלדרוש.
וביום מחר בא הדרשן להבעל-שם-טוב ונתן לו שלום. ושאל אותו מי הוא, ואמר: אני הדרשן, מפני מה רגזתם עליי?
קפץ הבעל-שם-טוב ממקומו וזלגו דמעות מעיניו, ואמר: אתה תדבר רע על בר ישראל?! תדע שבר ישראל הולך כל יום ליומא דשוקא, ולעת ערב שנוגה לו מתחרד, ואומר: אוי לי שאעבור זמן מנחה! והולך לבית אחד ומתפלל מנחה, ואינו יודע מה שמדבר, ואפילו הכי מזדעזעים שרפים ואופנים מזה*.
[*. שבחי הבעש"ט.]
הרעיון המועלה כאן הוא נפלא ועמוק מאין כמותו. הבעש"ט מודה, שכוונה יתרה אין בתפילתו החטופה של העגלון,שמזדרז להתפלל עם דמדומי שקיעה "ואינו יודע מה שמדבר". אולם למרות היעדר הכוונה הוא קובע בדמעות כי שרפים ואופנים מזדעזעים מתפילתו. כוונה אין כאן, אבל העובדה שחרד מפני זמן מנחה החולף לו ועזב את כל עסקיו כדי לחטוף את אותה תפילה -הופכת את הקערה על פיה.
ביטוי לנקודות אחרות מצוי בסיפור נפלא אחר, מורכב וחריף יותר:
פעם אחת נסע הבעל-שם-טוב לקמינקע, וסמוך לעיר שמע כרוז להעביר השוחט דקהילת-קודש הנ"ל, ואמר: אעבירנו ואעמיד לו איזה פרנסה, כי היה זהיר מאוד לקפח פרנסת כל אדם.
וכשבא לבית רבי ברוך[=השוחט], הכין רבי ברוך את עצמו ושחט כמה בהמות, ובהמה אחת נטרפה ותלאה בפרוזדור. והבעל-שם-טוב עישן הלולקע [= מקטרת]בפרוזדור, ונכנס רבי ברוך לפרוזדור, ואמר לו הבעל-שם-טוב לחתוך חתיכת בשר מן בהמה זו ולצלות בשבילו. וסבר רבי ברוך שאמר כן בדרך שחוק, ואמר: רום מעלתו לא יאכל מבהמה זו. ואמר: אני בודאי אאכול ממנה. וכשראה שאמר באמת, אמר: זו הבהמה טרפה.
אמר לו הבעל-שם-טוב: אבל הבהמה הזאת מבקשת ממני שאאכול ממנה. אמרו נא לי מפני מה נטרפה. ושלח אחר השוחט, ושאל אותו: מפני מה נטרפה הבהמה הזאת? ואמר לו: יש דעות בפוסקים, יש מכשירין ויש מטריפין. וציווה שיחתכו חתיכת בשר ויעשו ממנו צלי. וראה הבעל-שם-טוב שהדבר קשה בעיני אנשיו, ואמר שישלחו לקהילת-קודש פולנאה לרבי שמואל מורה-צדק, ויביאו איגרת קודם שתיצלה. תכף שלחו ציר רוכב על סוס טוב, ובא ואיגרת בידו מן המורה-צדק שהיא כשרה. והעביר את השוחט, ולא רצה להעמיד לו פרנסה*.
[*. שבחי הבעש"ט. הערת העורך: בספר זה רבו שיבושי הגרסה, וכן בסיפור זה - שכן מתחילה מסופר שרבי ברוך הוא השוחט, ולבסוף נאמר: "ושלח אחר השוחט".]
אם כן, מלכתחילה התכוון הבעש"ט לנהוג בשוחט שסרח במידת הרחמים - להעבירו ממשרתו אך למצוא עבורו מקור פרנסה חלופי; אולם כשנוכח לדעת שהוא ממהר להטריף בהמות על חינם ולפגוע בממונם של ישראל, ויתר על תכנית זו והעבירו מבלי 'להעמיד לו פרנסה'.
סיפור זה מבליט, כאמור, נקודות אחרות: מרכז הכובד של יראת-השמים עובר מן השכל אל הלב, מה שמוביל לכך שמגמת ההחמרה אינה עוד המגמה השלטת, ומשקלם של גורמים אחרים שיש להביאם בחשבון - כדוגמת הפסד ממונו של בעל הבהמה - מתעצם.
בהקשר זה אי-אפשר שלא להזכיר את תופעת ההתנגדות לחסידות, אף שלא נוכל לצאת ידי חובת האריכות והעומק הדרושים לעיון בנושא זה:
כשמתחשבים ברקע ההיסטורי של ימי הבעש"ט, שבהם טרם שככו הדי השבתאות הקורסת, הרי שאין להתפלא על כך שסיפורים מעין אלו הדליקו נורות אזהרה אדומות במקומות שונים. ה'מתנגדים' חששו כי שבתאי צבי חדש, חלילה,עומד לפניהם. בשינויים שחולל -העברת מרכז הכובד מן התפיסה ההלכתית הפשוטה אל תחושת הלב והסטת תכלית עבודת ה' מלמדנות לדבקות- נגע הבעש"ט בדברים שהם בכבשונה של היהדות ועורר חששות אמיתיים.
אלא שהבעש"ט, בטהרתו ובקדושתו וגם בהליכתו ללא-חת, שרד את כל ההתנגדויות הללו. גם תלמידיו בדורות הבאים התמודדו רבות מול טענות אלו ואחרות,ואף הם התגברו עליהן ובנו דורי-דורות של אנשי קודש, קטנים וגדולים, עמלי-תורה ובעלי מעשים.
 
הצדיק
נקודה אחרונה ומרכזית, שאף בה התגדרה החסידות וחידשה, היא 'הצדיק'. בעוד שבעולם היהודי הקדם-חסידי עמד הרב במרכז הקהילה,הרי בעולם החסידי היה זה הצדיק.
מיהו הצדיק? אין הוא חייב להיות למדן דגול, להעביר שיעורים או לפסוק הלכות. לא באלה ייבחן. עניינו של הצדיק הוא להיות "איש אשר רוח בו"*, איש של קדושה ודבקות, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. הציפייה מהצדיק היא לחבר בין ישראל לאביהם שבשמים, להלהיב את הלבבות לעבודת ה', לעודד ולחזק, להקשיב ולהעצים. מן הצד הוא גם מסוגל לחולל מופתים, לפעול ישועות ולראות נסתרות. הוא גם אבא וגם סבא, גם חבר-טוב וגם אח.
[*. במדבר כז יח.]
בדור השני והשלישי של החסידות נתפלגו הדעות באשר לתפקידו של הצדיק. היו צדיקים, כדוגמת אדמו"רי חב"ד, שראו את התעסקותם של רבים ממנהיגי החסידות בצרות היום-יום של החסידים ובשאר עניינים גשמיים כתופעה שלילית. אחרים, כר' אלימלך מליז'נסק, ראו בכך חלק חשוב מתפקידם. אולם לשתי השיטות הייתה דמותו של הצדיק שונה מאוד מדמותו של הרב, ה'מרא דאתרא' שקודם החסידות.
 
מייאוש לשמחה
אם נסכם את הדברים: מספר שינויים שחולל הבעש"ט משנים את מפת היהדות. כוונת הלב הופכת גורם עיקרי בעבודת ה'; אלוקות נמצאת בכל מקום ומלווה את מעשיו של כל אדם;הקהילה משנה את פניה, כקטון כגדול מתרכזים יחדיו סביב דמותו האבהית של הצדיק, יהודי פשוט בצד למדן מעמיק-חקר, כולם אהובים וכולם אוהבים.
רוחות של תקווה ושמחה שבות לפעֵם בנשמות דוויות. התפילות נראות אחרת. השבתות נראות אחרת. הישן מתחדש. אין ספק כי עולם היהדות נותר כשהיה, המחויבות להלכה לא משתנה בכהוא-זה ואפילו מתעצמת, אולם האווירה ונימת הדיבור משתנים מן הקצה אל הקצה.
מייאוש ודיכאון של משבר, מחידלון של בורות ועמידה-במקום, עוברת יהדות מזרח-אירופה - בכוחם של הבעש"ט, תלמידיו ותלמידי-תלמידיו- לשמחה של מצווה, ליצירתיות גואה, לתקווה פורה, לחיבור בין שמים וארץ ולדבקות קיומית בקב"ה.