משמרת לילה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משמרת לילה
מכר
מאות
עותקים
משמרת לילה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

משמרת לילה

4 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ספרה המיוחד במינו של הסופרת עטורת הפרסים שרה ווטרס, מתחיל מהסוף, בשנת 1944 ומסתיים בהתחלה, בשנת 1941. זהו סיפורם של ארבעה תושבי לונדון, שלוש נשים וגבר צעיר, שלכולם יש עבר בעייתי שהיו שמחים לשכוח. לונדון של מלחמת העולם השנייה, עם האזעקות, הפצצות האוויר, והרחובות המואפלים, מהלכת קסם על הקוראים, שמטיילים עם גיבורי הספר ברחובותיה, בגנים היפים שנחרבו בהפצצות ועל גדות התמזה. קיי, שהיתה נהגת אמבולנס במשמרת לילה והגישה עזרה לנפגעי הפצצות האוויר, לובשת עם תום המלחמה בגדי גברים ומשוטטת ברחובות בחיפוש חסר מנוח אחרי אהובות חדשות וישנות... הלן החכמה והמתוקה נושאת בלבה סוד מכאיב ומגלה שהאהבה יכולה לחלוף, גם אם נדמה בתחילה שהיא תימשך לנצח... ויו, נערת הזוהר היפיפייה, מתעקשת להישאר נאמנה למאהב הנשוי שלה, ודנקן, התמים והילדותי, נלחם בשדים שאינם נותנים לו מנוח מאז ראשית המלחמה, ונראה כי לא יניחו לו לעולם. חייהם וסודותיהם של הארבעה מצטלבים אלה באלה בדרכים מפתיעות והרות גורל, והמלחמה יוצרת כהרגלה בריתות לא צפויות. אהבת נשים, אהבת גברים, רעות איתנה ואהבות אסורות ממלאות את הרומן המרתק הזה, שמיד עם סיומו מתחשק להתחיל לחזור ולקרוא אותו מהתחלה. ספר עדין, שנון ויפיפה על אומץ לב ציבורי ופרטי ועל מערכות יחסים לא שיגרתיות.

פרק ראשון

אז זה מה שנהיה ממך, אמרה קיי לעצמה, בת־אנוש ששעוני הקיר והיד שלה נעצרו, והיא יודעת מה השעה לפי בעל המום המסוים שמגיע אל דלת בעל הבית שלה.
שכן היא עמדה ליד חלונה הפתוח בחולצה חסרת צווארון ובתחתונים אפרפרים, עישנה סיגריה וצפתה בתנועת מטופליו של מר ליאונרד. הם הגיעו בזמן. בדיוק כה רב, עד שהיא באמת יכלה לדעת לפיהם מה השעה: האישה שגבה כפוף בימי שני בעשר; החייל הפצוע בימי חמישי באחת־עשרה; ובימי שלישי באחת בא הקשיש, שנעזר בצעיר המלאכי למראה. קיי נהנתה לחכות להם. היא אהבה לראות אותם עושים לאט את דרכם במעלה הרחוב - הגבר מצוחצח בחליפה כהה כקברן, והצעיר סבלני, רציני ויפה תואר. כמו אלגוריה לנעורים ולזקנה, חשבה, כמו בציוריו של סטנלי ספנסר או אמן מודרני דקדקן כמותו. אחריהם באה אישה עם בנה, ילדון צולע וממושקף, ולאחר מכן גברת הודית זקנה שסובלת משיגרון. לפעמים היה הילדון הצולע מגרד בנעלו הגבוהה את הטחב ואת העפר מהשביל המבוקע המוליך אל הבית, בשעה שאמו שוחחה עם מר ליאונרד במבואה. פעם אחת, זמן לא רב קודם לכן, הוא הביט למעלה וראה את קיי צופה בו, ואז היא שמעה אותו במדרגות מסרב ללכת לשירותים לבדו ועושה מזה סיפור.
“זה בגלל המלאכים שעל הדלת?” היא שמעה את אמו אומרת. “אלוהים אדירים, זאת רק תמונה! ילד גדול כמוך!”
קיי ניחשה שלא המלאכים המחרידים בסגנון האדוארדיאני הם שהפחידו אותו, אלא המחשבה שיפגוש אותה. מן הסתם חשב שהיא רוח־רפאים או משוגעת שפוקדת את עליית הגג.
במובן מסוים צדק. שכן לפעמים היא פסעה בחדר בחוסר מנוחה, ממש כמנהג המשוגעים לפי הדעה הרווחת, ובפעמים אחרות ישבה בלי לזוז שעות ברציפות. אפילו הצללים זזו יותר ממנה, שכן היא עקבה אחרי הזדחלותם לרוחב השטיח. ואז היה נדמה לה, שאולי היא באמת רוח־רפאים, שאולי היא מתמזגת עם המרקם הדהוי של הבית, ונבלעת בקדרות שהצטברה כאבק בפינותיו המשונות.
רכבת חלפה שני רחובות משם בדרכה לצומת קְלֶפְּהם, והיא קלטה את ריטוטיה ואת טלטוליה מאדן החלון שמתחת לזרועותיה. נורת המנורה שמאחורי כתפה התעוררה לחיים, הבהבה לרגע כמו עין ממצמצת, ואז כבתה. האפר באח - אח קטנה ומגושמת בחדר שפעם שיכן משרתת - צנח ברכות. קיי שאפה שאיפה אחרונה מהסיגריה שלה, וכיבתה אותה במעיכה בין אגודל לאצבע.
יותר משעה עמדה ליד חלונה. יום שלישי היה היום. גבר שאפו סולד וזרועו מנוונת כבר הגיע, אבל במידת־מה היא חיכתה לַצמד סטנלי ספנסר. אלא שעכשיו החליטה לוותר עליהם ולצאת מהבית. אחרי הכול, היום היה יפה, יום באמצע ספטמבר חמים, ספטמבר שלישי לאחר המלחמה. היא הלכה אל החדר הסמוך ששימש לה חדר שינה והחלה להחליף בגדים.
החדר היה אפלולי. חלק משמשת החלון היה חסר, ומר ליאונרד החליף אותו בלינוליאום. המיטה היתה גבוהה, וכיסויה הרקום פרום בחלקו. מסוג המיטות שמפנות את המחשבות לכיוון לא נעים, אל האנשים הרבים שלאורך השנים מן הסתם ישנו בה, התעלסו בה, נולדו בה, מתו בה, והתהפכו בה מצד לצד כשחלו. נדף ממנה ריח חמצמץ כשל גרבונים משומשים. אבל קיי התרגלה לריח, ולא הבחינה בו. החדר מבחינתה לא היה אלא מקום לשינה או לנדודי שינה. הקירות היו עירומים וחסרי ייחוד, בדיוק כפי שהיו כשנכנסה לגור שם. היא מעולם לא תלתה תמונה או הניחה ספרים על מדף. לא היו לה לא תמונות ולא ספרים, לא היה לה כמעט דבר. רק באחת הפינות היא מתחה חוט ועליו תלתה קולבי עץ עם בגדיה.
הבגדים לפחות היו נקיים מאוד. היא עברה עליהם ומצאה זוג גרביים מטולאים למִשעי ומכנסיים מחויטים. היא החליפה לחולצה נקייה יותר, שאת צווארונה הלבן והרך יכלה להשאיר פתוח - זכות השמורה לנשים.
אבל נעליה היו נעלי גברים. היא הקדישה דקה לצחצוחן, נעצה חפתי כסף בשרווליה, ואז הברישה את שערה החום והקצר וסידרה אותו בעזרת קצת שמן שיער. לעתים תכופות כשעברה ברחוב, אנשים שלא הביטו בה מקרוב חשבו בטעות שהיא בחור צעיר ויפה. נשים זקנות קראו לה דרך קבע “בחור צעיר”, ואפילו “בני”. אבל מי שבחן היטב את פניה, ראה בהן את אותות הגיל ואת השיבה שזרקה בשערה. למען האמת, ביום הולדתה הקרוב ימלאו לה שלושים ושבע.
כשירדה אל הקומה התחתונה, היא פסעה בשקט ככל שיכלה, כדי לא להפריע למר ליאונרד, אבל התקשתה לצעוד ברכות על המדרגות המתפקעות והחורקניות. היא נכנסה לבית השימוש ואחר כך שהתה כמה דקות בחדר האמבטיה, שטפה את פניה וצחצחה את שיניה. על פניה נפל אור קצת ירקרק, משום ששיח קיסוס כיסה את החלון. המים עברו בצינורות בקול רעש ונקישה. מפתח ברגים היה תלוי ליד דוד החימום כי לפעמים הזרימה נעצרה לגמרי, ואז היה צריך להלום קצת בצינורות כדי שהמים יפרצו החוצה.
החדר שליד חדר האמבטיה היה חדר הטיפולים של מר ליאונרד, וקיי יכלה לשמוע, מעל צליל מברשת השיניים שבתוך פיה ורעש המים הניתזים בכיור, את קולו החדגוני והחם בשעת הטיפול בגבר בעל האף הסולד והזרוע המנוונת. כשיצאה מחדר האמבטיה וחלפה חרש על פני דלתו, התגבר הקול החדגוני, ונשמע כמו הלמות מכונה. “אֶריק,” היא קלטה, “אתה מוכרח... הממממ. איך אפשר... בזזזזזז ... כשאתה... המממ־בזזזז... להבריא?”
בשקט־בשקט ירדה במדרגות, פתחה את דלת החזית הלא נעולה, ולרגע נעמדה על המדרגה, כמעט מהססת. היא מצמצה לעומת לובן השמים. היום נראה פתאום דהוי: לא יפה כל־כך, אלא משמים, עייף. היה נדמה לה שהיא כבר מרגישה אבק על שפתיה, על ריסיה, בזוויות עיניה. אבל היא לא התכוונה לחזור על עקבותיה. אפשר לומר שהיה עליה לעמוד בציפיות של עצמה, של שערה המסורק, נעליה המצוחצחות וחפתיה. היא ירדה במדרגות והחלה לצעוד כאדם שיודע בדיוק לאן פניו מועדות ולמה, אף שלמען האמת לא היה לה מה לעשות או את מי לבקר, את מי לפגוש. היום שלה היה משמים כמו כל הימים שלה. כל צעד שלה על פני האדמה תבע ממנה מאמץ, כאילו היא מגלה אותה.
היא התקדמה מערבה לכיוון וונדסוורת, לאורך רחובות שהריסותיהם פונו לגמרי.

“דוד הוראס, אין היום שום סימן לקולונל בַּרְקֶר,” אמר דנקן כשעיניו מורמות אל חלונות עליית הגג, בשעה שהוא ומר מַנדי התקרבו אל הבית.
הוא דווקא הצטער כי אהב לראות את הדיירת של מר ליאונרד. מצאו חן בעיניו התספורת הנועזת שלה, בגדיה הגבריים, וצדודיתה המפוסלת והמרשימה למראה. הוא חשב שפעם אולי היתה טייסת, סמלת בחיל־העזר לנשים של חיל־האוויר, משהו כזה. במילים אחרות, אחת מאותן נשים שבזמן המלחמה פרצו קדימה בהתלהבות שכזאת, ואחר־כך נשכחו מאחור. “קולונל ברקר” היה הכינוי שהדביק לה מר מנדי. גם הוא אהב לראות אותה עומדת שם. לשמע דבריו של דנקן הוא הרים את מבטו והנהן, אבל אז הוריד שוב את ראשו והמשיך הלאה, קצר נשימה מכדי לדבר.
הוא ודנקן הגיעו ללבנדר היל הרחוקה מווייט סיטי. אט־אט עשו את דרכם, נסעו באוטובוסים, עצרו למנוחה. כמעט כל היום נדרש כדי להגיע לכאן ולשוב הביתה אחר־כך. יום שלישי היה היום החופשי הקבוע של דנקן, והוא השלים את שעות העבודה שלו בשבת. הם היו נחמדים אליו מאוד במפעל שבו עבד. “הבחור הזה מסור לדודו!” שמע אותם אומרים פעמים רבות. הם לא ידעו שבעצם מר מנדי אינו הדוד שלו. לא היה להם מושג איזה טיפול הוא מקבל ממר ליאונרד, ומן הסתם חשבו שהוא מבקר בבית חולים. דנקן הניח להם לחשוב כרצונם.
הוא הוליך את מר מנדי אל תוך הצל שהטיל הבית העקום. הבית נראה תמיד הכי מפחיד כשהתנשא ככה מלמעלה, חשב. שכן זה היה הבניין האחרון ששרד ממה שפעם, לפני המלחמה, היה קבוצת בתים טוריים. עדיין ניכרו משני צדדיו הצלקות במקום החיבור לבניינים השכנים לו, הזיגזג של מדרגות רפאים, וגומחות קמינים שאינם עוד. דנקן לא הצליח להבין איך הוא נשאר שלם. כשנכנס עם מר מנדי אל המבואה, מעולם לא באמת הצליח להתנער מהתחושה שיום אחד הוא יסגור את הדלת קצת חזק מדי, וכל המקום יקרוס תחתיו סביבם.
לכן הוא סגר בעדינות את הדלת, ולאחר מכן הבית נראה ככל הבתים. המבואה היתה אפלולית ושקטה למדי. היו שם כיסאות בעלי מסעדים נוקשים שסודרו בחדר מסביב, מתלה מעילים בלי מעילים, ושניים או שלושה צמחים חיוורים למראה. את דוגמת הרצפה יצרו אריחים בשחור־לבן. אחדים חסרו וחשפו מתחת את המלט האפור. האהיל היה קונכיית חרסינה בוורוד מקסים, ומן הסתם היה אמור לשמש מנורת גז, אבל הותקנו בו בית נורה מבָּקליט עם נורה וחוט חשמל חום מהוה.
דנקן הבחין בפרטים ובפגמים שכאלה - זה היה אחד מתענוגות חייו. הוא העדיף להקדים להגיע לַבּית, משום שאז היה לו די זמן לעזור למר מנדי להתיישב בכיסא, ואז להסתובב חרש במבואה ולסקור את כל תכולתה. הוא התפעל משלמות פיתולי המעקות, וממוטות הפליז עמומי הקצוות שהידקו את השטיח למדרגות. הוא אהב את ידית השנהב של דלת הארון שצבעה הועם, ואת צבע הפנלים, שנסרקו כדי לשוות להם מראה של עץ. אבל בקצה המסדרון המוליך אל המרתף ניצב שולחן במבוק ועליו קישוטים המוניים, ובין הכלבים והחתולים העשויים גבס, משקולות המסמכים ואגרטלי המָיוליקה, היה הפריט החביב עליו מכול - קערת חרס מזוגג ישנה ויפה מאוד המעוטרת בדמויות נחשים ופירות. מר ליאונרד החזיק בתוכה אגוזי מלך מאובקים ומעליהם זוג מפצחי אגוזים מברזל. דנקן מעולם לא התקרב אל הקערה בלי להרגיש בעצמותיו את הזעזוע הקטן והקטלני שיתרחש אם מישהו ירים בפזיזותו את מפצחי האגוזים ויניח להם להחליק וליפול על כלי החרס.
אבל אגוזי המלך היו בקערה באותו יום כרגיל, ושכבת האבק הצמרית שעליהם נשארה במקומה. דנקן גם הספיק להביט די מקרוב בשתי תמונות התלויות על הקיר במעוקם - שכן הכול בבית הזה היה תלוי במעוקם. התברר שהן נדושות למדי וממוסגרות במסגרות אוקספורד פשוטות. אבל גם זה הסב לו הנאה - מסוג אחר - הנאה שנובעת מההתבוננות במשהו שניחן במידה של יופי ומהמחשבה, אתה לא שלי, ואני לא צריך לרצות אותך!
כשנשמעה תנועה בחדר בקומה מעל, הוא חזר במהירות ונעמד לצדו של מר מנדי. דלת נפתחה על מישורת המדרגות והוא שמע קולות: קולו של מר ליאונרד הנפרד לשלום מהבחור שטופל תמיד בשעה שלפניהם. דנקן נהנה לראות את הבחור הזה, כמעט כמו שנהנה לראות את קולונל ברקר ואת קערת החרס המזוגג - משום שהיה בחור שמח, אולי מלח. “הכול בסדר, חברים?” אמר באותו יום וקרץ קלות אל דנקן. הוא שאל איך מזג האוויר והתעניין בשיגרון של מר מנדי, בעודו מוציא סיגריה מחפיסתה, מכניס אותה לפיו, שולף קופסת גפרורים ומדליק גפרור, והכול ביד אחת בקלות ובטבעיות, בעוד ידו האחרת, המנוונת, תלויה לצדו.
אם הוא מצליח להסתדר טוב כל־כך בדיוק כמו שהוא, למה הוא בא לכאן? תהה דנקן תמיד. הוא חשב שאולי הבחור רוצה אהובה, והזרוע היתה, כמובן, משהו שעלול לעורר הסתייגות אצל בחורה.
הצעיר תחב את קופסת הגפרורים חזרה לכיסו והלך לדרכו. מר ליאונרד הוליך את דנקן ואת מר מנדי למעלה בקצב איטי, כמובן, שאותו הניח למר מנדי לקבוע.
“מטרד מחורבן,” אמר מר מנדי. “מה אפשר לעשות בי? לזרוק אותי לפח זבל.”
“די, די!” אמר מר ליאונרד.
הוא ודנקן עזרו למר מנדי להיכנס לחדר הטיפולים. הם הושיבו אותו בכיסא אחר בעל מסעד נוקשה, לקחו ממנו את הז’קט שלו, ודאגו שיהיה לו נוח. מר ליאונרד הוציא מחברת שחורה והעיף בה מבט, ואז התיישב מול מר מנדי בכיסא נוקשה משלו. דנקן ניגש אל החלון והתיישב על תיבה מרופדת שניצבה שם, כשהז’קט של מר מנדי בחיקו. את החלון כיסה וילון רשת שהדיף ריח רע והיה תלוי ברפיון־מה מחוט מתכת. קירות החדר צופו בטפט לינקרוסטה מבריק בצבע חום־שוקולד.
מר ליאונרד חיכך את כפות ידיו זו בזו. “אז מה שלומנו מאז הביקור האחרון שלך אצלי?” שאל
מר מנדי הרכין את ראשו. “לא מי־יודע־מה,” אמר.
“עדיין יש תחושת כאבים?”
“לא נראה שאני מצליח להיפטר מהם בכלל.”
“אבל לא לקחת תרופות־שווא משום סוג, נכון?”
מר מנדי הניע שוב את ראשו באי־נוחות. “טוב,” הודה אחרי שנייה, “אולי בקצת אספירין.”
מר ליאונרד שמט את סנטרו והביט במר מנדי, כאילו אמר, אוי ואבוי . “הרי אתה יודע טוב מאוד למה דומה אדם שנעזר בעת ובעונה אחת בתרופות־שווא ובטיפול רוחני, נכון? הוא דומה לחמור שנוהגים בו שני אדונים - הוא לא מתקדם לשום מקום. אתה יודע את זה, נכון?”
“אבל,” אמר מר מנדי, “זה כואב נורא...”
“כאב!” אמר מר ליאונרד במזיגה של הומור ולעג רב. הוא טלטל את כיסאו. “האם לכיסא הזה כואב, משום שהוא חייב לשאת את המשקל שלי? למה לא, אם העץ שהוא עשוי ממנו הוא חומר בדיוק כמו העצם והשריר ברגל שלך, שלדבריך כואבת בשל נשיאת המשקל שלך? הסיבה היא שאיש לא מאמין שכיסא עשוי להרגיש כאב. אם לא תאמין שהרגל שלך כואבת, הרגל הזאת תהיה זניחה בעיניך כמו עץ. אתה לא מבין את זה?”
“כן,” אמר מר מנדי בהכנעה.
“כן,” חזר מר ליאונרד. “עכשיו, בוא נתחיל.”
דנקן ישב בלי לזוז. נדרש ממנו להיות דומם ושקט לאורך כל שעת הטיפול, אבל בייחוד כשמר ליאונרד מיקד את מחשבותיו ואת כוחותיו והתרכז כדי להתכונן להתמודדות עם רעיון השווא בדבר השיגרון של מר מנדי. הוא הטה את ראשו מעט לאחור ונעץ מבט ממוקד לא במר מנדי, אלא בתמונה שתלה מעל אדן האח, תמונת אישה ענוגת מבט בשמלה ויקטוריאנית בעלת צווארון גבוה. דנקן ידע שזאת הגברת מרי בייקר אדי, מייסדת “מדע הנצרות”. *
* מדע הנצרות ( Christian Science ) הוא תורה דתית שייסדה המנהיגה הדתית האמריקנית מרי בייקר אדי ( 1910-1821 ), שעיקרה ריפוי באמצעים רוחניים על־פי הפרשנות שלה לכתבי הקודש. (ההערות הן של המתרגמת)
על המסגרת השחורה של התמונה כתב מישהו - כנראה מר ליאונרד בעצמו - בצבע אמייל ולא במיומנות רבה את המשפט: עמוד תמיד על המשמר בשערי המחשבה.
בכל פעם שקרא את המילים האלה רצה דנקן לצחוק. לא משום שהצחיקו אותו במיוחד, אלא רק משום שלצחוק ברגע זה יהיה נורא כל־כך. ובנקודה הזאת החל תמיד להילחץ מהמחשבה שהוא צריך לשבת בשקט זמן רב כל־כך. הוא הרגיש שיהיה חייב לעשות משהו, להשמיע קול, לעשות תנועה - לזנק ממקומו, להתחיל לצרוח, להתפרץ בכעס - אבל מאוחר מדי. מר ליאונרד שינה את תנוחתו, רכן קדימה, ונעץ מבט במר מנדי. כשחזר לדבר, דיבר בלחש, בריכוז, מתוך הרגשה עצומה של דחיפות ואמונה.
“הוראס היקר,” אמר, “אתה חייב להקשיב לי. כל מה שאתה חושב על השיגרון שלך לא נכון. אין לך שיגרון. אין לך שום כאבים. אתה לא כפוף למחשבות ולדעות האלה, שלפיהן המחלה והכאב הם חוק ומצב נתון. הקשב, הוראס היקר. אין בך שום פחד. שום זיכרון לא מאיים עליך. שום זיכרון לא מעלה במוחך את הרעיון שיבוא עליך שוב אסון. אין לך ממה לחשוש, הוראס היקר. האהבה איתך. האהבה ממלאת אותך ואופפת אותך...”
המילים זורמות עוד ועוד, כמטר טפיחות רכות מידי מאהב נלהב. דנקן, שכבר שכח את רצונו לצחוק, חשב שאי־אפשר לא לרצות להתמסר ללהט שבמילים, לא לרצות להתפעל, להתרגש, להשתכנע. הוא חשב על הבחור עם הזרוע המנוונת. הוא דמיין את הבחור יושב במקומו של מר מנדי ושומע את המילים, “האהבה ממלאת אותך” ו”אסור לך לפחוד”, ומייחל שזרועו תעלה בשר ותתארך. האם דבר כזה יכול לקרות? דנקן רצה לחשוב שכן, גם בשביל מר מנדי וגם בשביל הבחור. יותר מכל דבר אחר רצה בזה.
הוא הביט במר מנדי. זמן קצר אחרי התחלת הטיפול הוא עצם את עיניו, וכעת החל לבכות חרש־חרש לקולן של הלחישות. הדמעות זלגו בקילוח דק במורד לחייו, נקוו בצווארו והרטיבו את צווארונו. הוא לא ניסה לעצור בעדן, אלא ישב, ידיו רופסות בחיקו ואצבעותיו המטופחות והמעוגלות מתעוותות, ואחת לזמן־מה שאף אוויר ונשף אותו באנחה רוטטת גדולה.
“הוראס היקר,” התעקש מר ליאונרד, “שום תודעה לא שולטת בך. אני שולל מהמחשבות על המחלה את ההשפעה עליך. המחלה לא קיימת. אני מכריז על הרמוניה, שמשפיעה עליך ועל כל האיברים שלך: הזרועות שלך, הרגליים שלך, העיניים והאוזניים שלך, הכבד והכליות שלך, הלב והמוח והקיבה והחלציים שלך. האיברים האלה מושלמים. הוראס, תקשיב לי...”
הוא המשיך כך ארבעים וחמש דקות, ואז נשען לאחור בלי שום סימני עייפות. מר מנדי הוציא לבסוף את הממחטה שלו, קינח את אפו ומחה את פניו. אבל דמעותיו כבר יבשו. הוא קם ממקומו בלי עזרה, ונראה שקצת יותר קל לו ללכת וקצת הוקל לנפשו. דנקן הביא לו את הז’קט שלו. מר ליאונרד קם, התמתח, ולגם מים מכוס. כשמר מנדי שילם לו, הוא לקח את הכסף בארשת מתנצלת.
“והלילה, כמובן,” אמר, “אכלול אותך בתפילת הערב שלי. אתה תהיה מוכן לזה, נגיד, בתשע וחצי?” דנקן ידע שהיו לו מטופלים רבים, שלא פגש מעולם - מטופלים ששלחו לו כסף והוא טיפל בהם מרחוק או באמצעות מכתב ושיחת טלפון.
הוא לחץ את ידו של דנקן. כף ידו היתה יבשה, ואצבעותיו רכות וחלקות כשל נערה. הוא חייך, אבל נראה כאילו עיניו לא ראו את החוץ, כעיני חפרפרת. באותו רגע היה אפשר לחשוב שהוא עיוור.
כמה לא נוח זה היה בשבילו, חשב דנקן פתאום, אם באמת היה עיוור!
הרעיון עורר בו שוב רצון לצחוק, וכשהוא ומר מנדי היו שוב על השביל, הוא אכן צחק, ומר מנדי נדבק בעליצות שלו והחל גם הוא לצחוק. זאת היתה מעין תגובה עצבנית לחדר, לדממה, למטח המילים הרכות. עיניהם נפגשו כשיצאו מחסות צלו של הבית העקום, והם צעדו לכיוון לבנדר היל וצחקו כילדים.

“אני לא רוצה אישה גחמנית,” אמר האיש. “תאמיני לי, היה לי מספיק מזה עם החברה האחרונה שלי.”
הלן אמרה, “בשלב הזה אנחנו מייעצות תמיד ללקוחות שלנו לשמור על ראש פתוח ככל האפשר.”
האיש אמר, “הממ... ואני מרשה לעצמי לומר שגם על ארנק פתוח.”
הוא לבש חליפה כחולה כהה של חייל משוחרר שכבר הבריקה משימוש באזור המרפקים והחפתים, ולפניו היה גוון צהוב חולני של שיזוף טרופי דהוי. שערו סורק בקפידה מופלאה עם פסוקת ישרה ולבנה כצלקת, אבל בשמן השיער דבקו כמה קשקשים קטנים, שמשכו אליהם שוב ושוב את מבטה של הלן.
“יצאתי פעם עם חיילת בחיל־העזר לנשים של חיל־האוויר,” אמר במרירות. “בכל פעם שחלפנו על פני חנות תכשיטים, היא סובבה במקרה את הקרסול שלה... “
הלן שלפה גיליון אחר. “מה בנוגע לגברת כאן? בוא נראה.
אוהבת לתפור ולצאת לקולנוע.”
הגבר רכן להביט בתמונה ומיד נשען לאחור ונד בראשו לשלילה. “אני לא אוהב בחורות ממושקפות.”
“אתה זוכר את העצה שלי בנוגע לראש פתוח?”
“אני לא רוצה להישמע גס רוח,” אמר והעיף מבט בחליפה החומה והצנועה למדי של הלן, “אבל נערה ממושקפת - טוב, זאת כבר ירידה בדרגה, ואז נשאלת השאלה, מה יהיה בהמשך.”
הם המשיכו כך עוד עשרים דקות, ובסופו של דבר הרכיבו יחד רשימה של חמש נשים מתוך תיק של חמש־עשרה נשים שהלן הכינה בתחילה.
האיש היה מאוכזב, אבל חיפה על תסכולו בהפגנת תוקפנות. “אז מה קורה עכשיו?” שאל, ובעודו מדבר שיחק בחפתיו המבריקים. “אני מניח שאנחנו מראים לבנות החבורה הזאת את הפרצוף המכוער שלי, והן צריכות להגיד אם הוא מוצא חן בעיניהן או לא. אני כבר יכול לראות איך זה ייגמר. אולי הייתי צריך להצטלם עם שטר של חמישה פאונד מאחורי האוזן שלי.”
הלן דמיינה אותו בביתו הבוקר, בשעה שבחר את העניבה, ניקה בספוג את הז’קט שלו, ויישר שוב ושוב את פסוקת שערו.
היא ליוותה אותו במדרגות המוליכות אל הרחוב. כשחזרה למעלה אל חדר ההמתנה הביטה בוויו, חברתה לעבודה, ונשפה.
ויו אמרה, “עד כדי כך, אה? באמת שאלתי את עצמי. אני מבינה שהוא לא יתאים לגברת שלנו מפורסט היל, נכון?”
“הוא מחפש מישהי צעירה יותר.”
“כמו כולם, לא?” ויו החניקה פיהוק. על השולחן שלפניה היה מונח יומן. היא טפחה קלות על פיה ובחנה את העמוד שלפניה. “אין לנו אף אחד בחצי השעה הקרובה,” אמרה. “שנשתה כוס תה?”
“כן,” אמרה הלן.
פתאום היו פעולותיהן זריזות יותר מאשר בשעת הטיפול בלקוחות. ויו פתחה את המגירה התחתונה בארון התיוק והוציאה קומקום חשמלי קטן ופשוט וקנקן תה. הלן לקחה את הקומקום החשמלי אל השירותים שבמישורת המדרגות ומילאה אותו בכיור. היא הניחה אותו על הרצפה, תקעה את התקע בשקע שבפנל, ואז עמדה וחיכתה כשלוש דקות עד שרתחו המים. הטפט שמעל השקע התרומם היכן שהאדים כבר באו איתו במגע. היא החליקה אותו, כפי שעשתה יום־ יום. לרגע הוא נשאר במקומו, ואז חזר אט־אט והתקפל למעלה. שני חדרי המשרד היו ממוקמים מעל בית מלאכה של יצרן פאות, ברחוב שמאחורי תחנת בונד סטריט. ויו ישבה ליד שולחנה שבחדר ההמתנה וקיבלה את פני הלקוחות והלן פגשה אותם אחד־ אחד בחדר הקדמי. בחדר ההמתנה היו גם ספה וכיסאות לא תואמים, לטובת האנשים שהקדימו להגיע. קקטוס “חג מולד” בעציץ הצמיח מפעם לפעם פרחים מדהימים, ועל שולחן נמוך היו מונחים גיליונות כמעט חדשים של כתבי־העת ליליפוט ורידר’ס דייג’סט.
הלן החלה לעבוד כאן זמן קצר אחרי תום המלחמה. היא ראתה במשרה עבודה זמנית - משהו קליל, בניגוד לעבודתה הקודמת בעיריית רובע מרילבון, במחלקה לטיפול בנזקי מלחמה. נוהלי העבודה היו ברורים למדי. היא ניסתה לעשות כמיטב יכולתה למען הלקוחות, ובאמת רצתה בטובתם, אבל התקשתה לשמור על גישה מעודדת. אנשים באו לחפש אהבות חדשות, אבל לעתים תכופות - או כך זה נראה לה - בעצם רצו רק לדבר על האהבות שאיבדו. מובן שבתקופה האחרונה העסקים פרחו. חיילים שחזרו מעבר לים גילו שנשותיהם וחברותיהם השתנו לבלי הכר. הם באו למשרד המומים למראה עדיין. נשים התלוננו על בעליהן לשעבר. “הוא רצה שאשאר איתו בבית כל הזמן.” “הוא אמר לי שהחברים שלי לא מעניינים אותו.” “חזרנו אל המלון שבו בילינו את ירח הדבש שלנו, אבל זה לא היה אותו דבר.”
המים רתחו. הלן הכינה את התה על השולחן של ויו ולקחה את הספלים לשירותים. ויו כבר היתה שם והרימה את החלון. בגב הבניין שלהן היו מדרגות חירום, וכשטיפסו החוצה, הן יכלו להגיע למשטח מתכת חלוד בעל מעקה נמוך. המשטח היטלטל כשזזו עליו וצירי הסולם גנחו, אבל המקום היה מלכודת שמש, ובכל הזדמנות הן הלכו לשם מיד. הן יכלו לשמוע משם את פעמון דלת הכניסה ואת צלצול הטלפון, וכמו בריצת משוכות הן שכללו שיטת דילוג מעל אדן החלון במהירות ובמיומנות רבות.
בשעה הזאת של היום זווית השמש היתה קצת אלכסונית, אבל הלבנים והמתכת, שעליהן היא יקדה כל הבוקר, עדיין שימרו את חומה. גון האוויר היה פניני בגלל אדי הדלק. מאוקספורד סטריט עלו הנהמה הבלתי פוסקת של התנועה וה טוּק־טוק של הפועלים המתקנים גגות.
ויו והלן התיישבו, חלצו בזהירות את נעליהן, מתחו את רגליהן והידקו את שולי החצאיות שלהן - למקרה שהגברים מבית המלאכה לפאות יצאו החוצה ויסתכלו למעלה - ואז נענעו וסובבו את כפות רגליהן העטויות גרבונים. הגרבונים שלהן היו מטולאים באצבעות ובעקבים והנעליים שלהן היו בלויות - כמו של כולם. הלן הוציאה חפיסת סיגריות, אבל ויו אמרה, “תורי עכשיו.”
“זה לא חשוב.”
“אז אני חייבת לך.”
הן חלקו גפרור. ויו הטתה את ראשה לאחור, פלטה באנחה עשן והביטה בשעונה.
“אלוהים! כבר עברו עשר דקות. למה הזמן אף פעם לא עובר כל־כך מהר כשיש לקוחות?”
“הם בטח משפיעים על השעונים,” אמרה הלן. “כמו מגנטים.” “בטוח. בדיוק כמו שהם מוצצים את הדם שלך ושלי - מוצצים, מוצצים, מוצצים, כמו פרעושים ענקיים... בחיי, אם היית אומרת לי כשהייתי בת שש־עשרה שאני אמצא את עצמי עובדת במקום כזה - לא יודעת מה הייתי חושבת. זה בכלל לא מה שתכננתי. רציתי להיות מזכירה של עורך דין...”
המילים נבלעו בעוד פיהוק - כאילו לוויו אין אפילו כוח להיות ממורמרת. היא טפחה על פיה באחת מכפות ידיה היפות, הדקיקות, הלבנות והעירומות מטבעת.
היא היתה צעירה מהלן בת השלושים ושתיים בחמש או בשש שנים. פניה היו כהות, ועדיין ניכרה בהן חיוניות נעורים. שערה היה חום־שחור עמוק, אסוף מאחורי ראשה ככרית קטיפה, ושעוּן על קיר הלבנים החם.
הלן התקנאה בוויו על שערה. שלה היה בהיר, או חסר גוון, לדעתה, וחלק לגמרי, וזה היה בלתי נסלח. התסרוקת שלה היתה גלית, והסלסול התמידי ייבש את השיער עד שאיבד את גמישותו. לא מזמן סלסלה אותו, ובכל פעם שסובבה את ראשה עוד עלה ממנו קצת ריח רע של הכימיקלים.
היא חשבה על מה שאמרה ויו - על רצונה להיות מזכירה של עורך דין - ואמרה, “בצעירותי רציתי להיות נערת אורוות.”
“נערת אורוות?”
“את יודעת, לעבוד עם סוסים, עם פונים. מעולם לא רכבתי על סוס, אבל כנראה קראתי על זה משהו במדריך לנערות או איפשהו. הייתי דוהרת ברחוב הלוך וחזור, ומשמיעה עם הלשון שלי קולות של נקישות פרסה.” היא זכרה בבירור את הריגוש שהיה בזה, והתחשק לה לקום מיד ולנסות לפצוח בדהרה קלה במעלה מדרגות המילוט ובמורדן. “לסוס שלי קראו פְליט. הוא היה מהיר מאוד ושרירי מאוד.” היא שאפה מהסיגריה שלה, ואז הוסיפה בקול נמוך יותר, “אלוהים יודע מה פרויד היה אומר על זה.”
ויו והיא צחקו והסמיקו מעט.
ויו אמרה, “כשהייתי ממש צעירה, רציתי להיות אחות. אבל אחרי שראיתי את אמא שלי בבית החולים, איבדתי עניין... אחי רצה להיות קוסם.” מבטה נעשה מרוחק, והיא החלה לחייך. “אני אף פעם לא אשכח איך אחותי ואני תפרנו לו גלימה מווילון ישן. צבענו אותה בשחור, אבל מובן שלא ידענו מה לעשות כי היינו רק ילדות, וזה יצא נורא. אמרנו לו שזאת גלימת קסם מיוחדת. ואז אבא שלי קנה לו ליום ההולדת קופסה כזאת של כל מיני הוקוס פוקוס. אני בטוחה שזה עלה הון! אחי קיבל כל מה שרצה, הוא היה כל־ כך מפונק. כזה מין ילד, שבכל פעם שנכנסו איתו לחנות הוא רצה משהו. דודה שלי היתה אומרת, ‘אם תיקחו את דנקן לחנות צמר, הוא ירצה כדור צמר.’”
היא לגמה מהתה שלה וצחקה שוב. “הוא באמת היה ילד מקסים. אבא שלי נתן לו את הקופסה ההיא, והוא היה המום. שעות קרא את ספר ההדרכה וניסה לעשות את הקסמים, אבל בסופו של דבר, את יודעת, הוא שם הכול בצד. ואז אמרנו, ‘מה קרה? אתה לא אוהב את הקופסה?’ והוא ענה שהקופסה בסדר גמור, אבל הוא חשב שהיא תלמד אותו לעשות קסמים אמיתיים, ולא רק הוקוס פוקוס.” היא נשכה את שפתה ונענעה בראשה. “‘רק הוקוס פוקוס!’ מסכנון. הוא היה רק בן שמונה.”
הלן חייכה. “זה בטח נחמד שיש אח קטן בבית. אחי ואני היינו קרובים מדי בגיל ורק רבנו. פעם הוא קשר את אחת הצמות שלי לידית של דלת וטרק אותה.” היא נגעה בקרקפת שלה. “זה כאב נורא. רציתי להרוג אותו! אני מאמינה שהייתי הורגת אותו אם הייתי יודעת איך. אני באמת חושבת שילדים יכולים להיות הרוצחים הקטנים הכי מושלמים. את לא חושבת?”
ויו הנהנה, אבל הפעם קצת במהוסס. היא עישנה את הסיגריה שלה, ודקה או שתיים הן ישבו ושתקו יחד.
הנה יורד שוב המסך, חשבה הלן. היא התרגלה לכך שוויו מגלה סודות קטנים וחולקת זיכרונות, ואז נסוגה פתאום, כאילו חשפה יותר מדי. הן עבדו יחד כמעט שנה, אבל את מה שהלן ידעה על החיים הפרטיים של ויו היה עליה ללקט משברי מידע שוויו טפטפה. היא ידעה, לדוגמה, שאין משהו יוצא דופן בנסיבות חייה, שאמא שלה מתה לפני המון שנים והיא גרה עם אבא שלה בדרום לונדון, מכבסת את בגדיו ומבשלת את ארוחות הערב שלו אחרי יום עבודתה. היא לא היתה נשואה וגם לא מאורסת - מה שנראה להלן מוזר, כי היתה יפה כל־כך. היא מעולם לא דיברה על אהוב שנהרג במלחמה, אבל היה בה משהו - משהו מאוכזב, חשבה הלן. מעין אפרוריות. שכבת עצב דקה כאפר, ממש מתחת לפני השטח.
אבל המסתורין הגדול היה אחיה, אותו דנקן. דבק בו משהו מוזר או שערורייתי - הלן לא הצליחה לפענח מה. הוא לא גר בבית עם ויו ואבא שלהם, הוא גר אצל דוד או משהו כזה. ואף־על־פי שכנראה היה בריא למדי, עבד, כך הסיקה, במפעל משונה, שעבדו בו נכים ומקרי סעד. ויו דיברה עליו תמיד בסגנון מסוים מאוד. לעתים תכופות אמרה למשל “דנקן המסכן”, כמו בדיוק לפני רגע. אבל גם נימת רוגז יכלה להישמע בקולה, תלוי במצב רוחה: “אה, הוא בסדר גמור”. “אין לו שמץ מושג”. “הוא באמת חי בעולם משלו”. ואז היה יורד אותו מסך.
אבל הלן כיבדה מסכים מסוג זה, שכן היו בחייה דבר או שניים שהעדיפה לשמור בסוד...
היא שתתה עוד מהתה שלה, ואז פתחה את התיק שלה ושלפה ממנו את עבודת הסריגה. בזמן המלחמה סיגלה לעצמה הרגל לסרוג גרביים וצעיפים לחיילים, ובכל חודש שלחה לצלב האדום חבילה של כמה פריטים מגושמים בצבע בוץ. באותה עת עבדה על כובע גרב לילדים מצמר משומש, שהיו בו פגמים מוזרים. זאת היתה עבודה חמה לקיץ, אבל השינויים בדוגמת הסריגה היו מרתקים. היא הזיזה את אצבעה ואת אגודלה במהירות לאורך המסרגה, וספרה בלחש את העיניים.
ויו פתחה את התיק שלה, הוציאה כתב־עת והחלה לעלעל בו. “רוצה לדעת מה כתוב במזל שלך?” שאלה את הלן אחרי זמן־ מה. הלן הנהנה והיא אמרה: “הנה. דגים: זהירות היא דרך הפעולה הטובה ביותר היום. ייתכן שאנשים אחרים לא יאהבו את התוכניות שלכם. זה הבחור שלך מפעם, מרובע הֶרוֹ. איפה ההורסקופ שלי? בתולה: הישמרי ממבקרים בלתי צפויים. נשמע כאילו אני הולכת לחטוף כינים! ארגמן מביא מזל.” היא עיוותה את פניה. “זאת סתם אישה שיושבת איפשהו באיזה משרד, נכון? הייתי רוצה את העבודה שלה.” היא הפכה עוד כמה דפים, ואז העמידה מול הלן את כתב־ העת. “מה דעתך על התסרוקת הזאת?”
הלן בדיוק ספרה שוב עיניים. “שש־עשרה, שבע־עשרה,” אמרה, ואז העיפה מבט בתמונה. “לא רע. אבל לא הייתי רוצה לעצב אותה כל פעם מחדש.”
ויו פיהקה שוב. “טוב, זמן דווקא יש לי בשפע.”
הן בילו עוד כמה דקות בעיון בעמודי האופנה, ואז הציצו בשעוניהן ונאנחו. הלן סימנה בדוגמת הנייר של הסריגה היכן היא, וגלגלה את הסריגה. הן נעלו את נעליהן, ניערו אבק מחצאיותיהן, וטיפסו חזרה מעל אדן החלון. ויו שטפה את הספלים, שלפה את הפודרה ואת השפתון שלה, והתקרבה אל המראה.
“נראה לי שכדאי לרענן את צבעי המלחמה,” אמרה.
הלן רִעננה בזריזות את האיפור שלה ועלתה לאיטה אל חדר ההמתנה. היא יישרה את ערמת חוברות הליליפוט, והניחה את ערכת התה והקומקום החשמלי במקומם. היא עברה על היומן שעל שולחנה של ויו; הפכה את הדפים וקראה שמות. מר סימס, מר בלייק, מיס טיילור, מיס היפּ... היא כבר יכלה לנחש מהן האכזבות שהניעו אותם לטלפן: הפרדות, הבגידות, החשדות המכרסמים, הריקנות שבלב.
המחשבה עוררה בה אי־שקט. כמה נוראה העבודה, באמת! גם אם בזכות ויו היא נסבלת, כמה נורא להיות כאן, בזמן שכל מה שחשוב, כל מה שהוא אמיתי ומשמעותי, נמצא במקום אחר, מחוץ להישג היד...
היא נכנסה למשרדה והביטה בטלפון שעל שולחנה. אסור לה להתקשר בשעה כזאת כי ג’וליה שונאת שמפריעים לה בזמן העבודה. אבל מרגע שחשבה על כך, השתלט עליה הרעיון. רטט של קוצר רוח עבר בה, והיא חשה שגופה כמעט מתכווץ מרוב רצון להרים את שפופרת הטלפון.
לעזאזל, חשבה. היא חטפה את השפופרת וחייגה את מספר הטלפון שלה. הטלפון צלצל פעם, פעמיים, ואז נשמע קולה של ג’וליה.
“הלו?”
“ג’וליה,” אמרה הלן חרש. “זאת רק אני.”
“הלן! חשבתי שאת אמא שלי. היא כבר צלצלה פעמיים היום. לפניה צלצלו ממִרכֶּזֶת הטלפונים בגלל איזו בעיה בקו. ולפניהם מישהו צלצל בדלת ומכר בשר!”
“איזה בשר?”
“לא שאלתי. בטח של חתול.”
“ג’וליה המסכנה. הצלחת בכלל לכתוב משהו?”
“קצת.”
“הרגת מישהו?”
“כן, במקרה כן.”
“באמת?” הלן מיקמה את השפופרת ביתר נוחות על אוזנה. “את מי? את גברת רטיגן?”
“לא, גברת רטיגן קיבלה דחייה. את האחות מלון. חנית ישר בלב.”
“חנית? בהמפשר?”
“פריט מתוך השלל האפריקני של הקולונל.”
“אה! זה ילמד אותו לקח. זה היה ממש מחריד?”
“ממש.”
“הרבה דם?”
“בכמויות. ומה איתך? כבר יצאו הודעות נישואים?”
הלן פיהקה. “לא, לא הרבה.”
לא היה לה מה לומר בעצם. היא רק רצתה לשמוע את קולה של ג’וליה. השתררה אחת מאותן שתיקות טלפון קולניות, מלאות הפרעות קלות משיחות של אנשים אחרים ברשת הטלפונים. ואז ג’וליה דיברה שוב בטון נמרץ יותר.
“תקשיבי, הלן. לצערי אני חייבת לסיים. אורסולה אמרה שהיא תצלצל.”
“אה,” אמרה הלן בחשש פתאומי. “אורסולה ווֹרינג? באמת?”
“רק משהו מעצבן בנוגע לשידור, אני חושבת.”
“אהה. אז בסדר.”
“להתראות אחר־כך.”
“כן, בטח. שלום, ג’וליה.”
“שלום.”
נשמעו נשיפות, ואז ג’וליה הניחה את השפופרת והקו נותק. עוד דקה החזיקה הלן את השפופרת בידה והקשיבה להד העמום והרועם, הצליל היחיד שנשאר לאחר שנותק הקשר.
ואז היא שמעה את ויו יוצאת מהשירותים ומיהרה להחזיר חרש את השפופרת למקומה.

“מה שלום ג’וליה?” נזכרה ויו לשאול כשהיא והלן הסתובבו במשרד בסוף היום, רוקנו מאפרות ואספו את חפציהן. “היא סיימה את הספר שלה?”
“לא בדיוק,” אמרה הלן בלי להרים את עיניה.
“לא מזמן ראיתי את הספר האחרון שלה. איך הוא נקרא? העיניים האפלות של ה...?”
“עיני הסכנה הבורקות,” אמרה הלן.
“בדיוק. עיני הסכנה הבורקות. ראיתי אותו בשבת בחנות והזזתי אותו לקדמת המדף. אישה אחת התחילה לעלעל בו אחרי שעשיתי את זה.”
הלן חייכה. “את צריכה לקבל עמלה. אני אספר לג’וליה.”
“שלא תעזי!” הרעיון היה מביך. “היא מצליחה מאוד, נכון?”
“כן,” אמרה הלן, ולבשה את מעילה. היא נראתה כמהססת, ואז המשיכה. “את יודעת, ברדיו טיימס כתבו עליה כתבה מחמיאה. הספר שלה ישתתף בתוכנית ‘בלש הכורסה’.”
“באמת?” אמרה ויו. “חבל שלא אמרת לי. ברדיו טיימס! אני אצטרך לקנות אותו בדרך הביתה.”
“זה רק משהו קצר,” אמרה הלן. “אבל יש... יש תמונה קטנה נחמדה.”
משום־מה לא נראה שזה מרגש אותה כמצופה. אולי היא פשוט התרגלה לרעיון. בעיני ויו זה היה מדהים - להיות חברה של מישהי שכותבת ספרים והתמונה שלה מתפרסמת בעיתון כמו רדיו טיימס, וכל־כך הרבה אנשים יראו אותה שם.
הן כיבו את האורות, ירדו במדרגות והלן נעלה את הדלת. הן עמדו רגע כהרגלן, הביטו בפאות שבחלון הראווה של יצרן הפאות, בחרו בפאות שהיו קונות אילו היו צריכות ולעגו לשאר. ואז הלכו יחד עד פינת אוקספורד סטריט, נפרדו לשלום בפיהוק, ועשו פרצופים מצחיקים נוכח המחשבה שמחר יצטרכו לחזור לעוד יום עבודה ולהתחיל הכול מחדש.
אחר־כך פסעה ויו לאיטה והביטה בחלונות ראווה, כמעט מתמהמהת, שכן רצתה שיעבור החלק הגרוע ביותר בשעת העומס של סוף יום העבודה לפני שהיא מנסה לתפוס רכבת. בדרך כלל נסעה באוטובוס, משום שהנסיעה לסטריטהם היתה ארוכה. אבל אותו ערב היה ערב שלישי, ובערבי שלישי היא נסעה ברכבת התחתית לווייט סיטי לאכול ארוחת ערב עם אחיה. אלא שהיא שנאה את הרכבת התחתית. היא שנאה את המוני האנשים, את הריחות, את ניבולי הפה, ואת משבי הרוח החמימים הפתאומיים. במקום לרדת לרכבת התחתית בתחנת מרבל ארץ’ היא נכנסה לפארק וצעדה לאורך השביל שלצד המדרכה. הפארק נראה יפהפה באור השמש המאוחרת, והצללים היו ארוכים, כחלחלים וצוננים למראה. היא נעמדה ליד המזרקות וצפתה בריצוד המים, ואפילו ישבה לרגע על ספסל. נערה עם תינוק באה והתיישבה לידה ונאנחה בשמחה על שהתאפשר לה לנוח. על ראשה היה צעיף, שריד מן המלחמה, מעוטר בטנקים ובמטוסי ספיטפייר דהויים. התינוק ישן אבל קרוב לוודאי שחלם; הוא עיווה את פניו - רגע זעופות ורגע מופתעות - כאילו הוא מנסה את כל הבעות הפנים שיהיו נחוצות לו לכשיגדל, חשבה ויו.
לבסוף היא ירדה לרכבת התחתית בתחנת לנקסטר גייט ונשארו לה רק חמש תחנות עד ווּד ליין. ביתו של מר מנדי היה מהלך עשר דקות מהתחנה, מאחורי זירת מרוצי הכלבים. בשעת התחרויות היה אפשר לשמוע את הקהל - קולות משונים שהיו רמים, כמעט מפחידים, והתנחשלו אחר ההולך ברחובות כגלים עצומים של מים בלתי נראים. באותו ערב היתה הזירה דוממת. ברחובות היו ילדים - שלושה מהם רכבו יחד בפיתולים על זוג אופניים ישן והעלו אבק.
השער של מר מנדי נסגר בבריח קטן וטרחני, שמשום־מה הזכיר לוויו את מר מנדי עצמו. בדלת הכניסה לביתו שובצו לוחות זכוכית. היא עמדה לידם ונקשה קלות. כעבור דקה הופיעה דמות במסדרון שמאחורי הדלת והתקרבה לאט בצליעה. ויו העלתה חיוך על פניה ודמיינה את מר מנדי מעבר לדלת, נוהג כמוה.
“שלום, ויוויאן. מה שלומך, יקירתי?”
“שלום, מר מנדי. אני בסדר גמור. מה שלומך?”
היא נעה קדימה וניגבה את רגליה על מחצלת סיבי הקוקוס הקטנה שעל הרצפה.
“אסור להתלונן,” אמר מר מנדי.
חדר הכניסה היה צר, ובכל פעם שהוא פינה לה מקום כדי שתלך לפניו השתרר רגע של מבוכה. היא ניגשה אל תחתית המדרגות, נעמדה ליד מתקן המטריות ופתחה את כפתורי מעילה. נדרשו לה תמיד דקה או שתיים להתרגל לאפלולית החדר. היא הביטה סביב ומצמצה. “אחי כאן, נכון?”
מר מנדי סגר את הדלת. “הוא בטרקלין. היכנסי, יקירתי.”
אבל דנקן כבר שמע אותם מדברים, וקרא, “זאת ויוויאן? וי, בואי הנה לראות אותי! אני לא יכול לקום.”
“הוא מרותק לרצפה,” אמר מר מנדי בחיוך.
“בואי תראי!” קרא שוב דנקן.
היא הדפה את דלת הטרקלין ונכנסה פנימה. דנקן שכב על בטנו על שטיח האח, לפניו ספר פתוח, ועל שקערורית גבו יושבת החתולה המנומרת של מר מנדי. החתולה הניעה את שתי רגליה הקדמיות כאילו היא לשה בצק, מכווצת ומושכת לאחור את כפותיה ואת ציפורניה בגרגור נלהב. למראה ויו, היא צמצמה את עיניה והאיצה את תנועותיה.
דנקן צחק. “מה את אומרת? היא עושה לי עיסוי.”
ויו הרגישה שמר מנדי עומד סמוך לכתפה. הוא בא להסתכל ולצחוק עם דנקן. צחוקו היה קל ויבש - צחקוקו של אדם זקן. היא לא יכלה אלא להצטרף לצחוק, ואמרה, “אתה פסיכי.”
דנקן החל להתרומם, כאילו הוא מתכונן לעשות תרגילי התעמלות.
“אני מאמן אותה.”
“לְמה?”
“לקרקס.”
“היא תקרע לך את החולצה.”
“לא אכפת לי. תסתכלי.”
החתולה המשיכה בתנועותיה כאחוזת טירוף, בעוד דנקן הולך ומתרומם. הוא החל להתיישר, וניסה לעשות זאת באופן שיאפשר לחתולה להישאר על גבו ואפילו לטפס במעלה גופו. בשעת מעשה הוא לא חדל לצחוק. מר מנדי קרא קריאות עידוד. אבל לבסוף נמאס לחתולה, והיא ניתרה לרצפה. דנקן ניקה את מכנסיו.
“לפעמים,” אמר לוויו, “היא עולה על הכתפיים שלי, ואני מסתובב איתה כרוכה מסביב לצוואר, נכון, דוד הוראס? בעצם, זה בדיוק כמו הצווארון שלך.”
במעיל של ויו היה צווארון קטן מפרווה מלאכותית. הוא ניגש ונגע בו. היא אמרה, “היא בכל זאת קרעה את החולצה שלך.”
הוא הסתובב כדי לראות. “זאת רק חולצה. אני לא צריך להיראות אופנתי כמוך. ויו לבושה יפה, נכון, דוד הוראס? מזכירה אופנתית.”
הוא שלח לעברה את אחד מחיוכיו המקסימים והניח לה לחבק אותו ולנשק את לחיו. מבגדיו עלה ניחוח קל של בושם - ממפעל הנרות, היא ידעה - אבל מתחת לניחוח היה לו ריח של ילד, וכשהרימה את ידיה לחבקו, היה נדמה לה שכתפיו צרות עד כדי גיחוך ומלאות עצמות דקיקות. היא נזכרה בסיפור שסיפרה להלן אחר הצהריים על קופסת הקסמים, ודמותו בילדותו עלתה שוב בבירור בזיכרונה - איך היה נכנס למיטה שלה ושל פמלה ונשכב ביניהן. היא עדיין יכלה להרגיש את זרועותיו ורגליו הדקות, את מצחו המתחמם, ואת השיער השחור והדק כמשי שהיה נדבק אליו... לרגע רצתה שהם יחזרו כולם להיות ילדים. עדיין היה משונה בעיניה שהעניינים כולם השתלשלו כפי שהשתלשלו.
היא פשטה את מעילה והסירה את כובעה, והם התיישבו. מר מנדי חזר אל המטבח, ואחרי דקה הוא נשמע מכין תה.
“אני צריכה ללכת ולעזור לו,” אמרה כמו בכל ביקור שלה. ודנקן ענה כמו תמיד, “הוא מעדיף לעשות את זה בעצמו. תכף יתחיל לשיר. הוא קיבל טיפול היום אחר הצהריים ומרגיש קצת יותר טוב.
על כל פנים, אני אשטוף את הכלים. ספרי לי מה שלומך.”
הם החליפו ביניהם את החדשות הקטנות שלהם.
“אבא מוסר דרישת שלום,” אמרה.
“באמת?” השיב בחוסר עניין. רק לרגע ישב, ומיד קם בהתרגשות והביא לה משהו שהוריד מהמדף. “תראי,” אמר. בידיו היה קנקן נחושת קטן ובצדו שקערורית. “קניתי אותו ביום ראשון בשלושה שילינג ושישה פני. המוכר ביקש שבעה שילינג, ואני הורדתי לו את המחיר. נראה לי שהוא מהמאה השמונה־עשרה. תדמייני לעצמך, וי, את הגברות לוגמות תה, לאחר שמזגו חלב מהקנקן! הוא בטח היה מצופה אז בכסף. את רואה איפה ירד הציפוי?” הוא הראה לה את שרידי ציפוי הכסף במקום חיבור הידית. “זה מקסים, נכון? שלושה שילינג ושישה פני! הפגם הקטן הזה הוא שום דבר. אני אוכל לתקן את זה, אם ארצה.”
הוא סובב את הקנקן בידיו והתמוגג ממנו. בעיני ויו זה היה זבל. אבל בכל ביקור שלה היה לו משהו חדש להראות לה - ספל שבור, קופסת אמייל סדוקה, כרית מקטיפה מהוהה. היא מעולם לא הצליחה לא לחשוב על הפִּיות שנגעו בכלי החרסינה, ועל הידיים המלוכלכות והראשים המיוזעים ששחקו את אריג הכרית. במידת־מה, ביתו של מר מנדי עצמו עורר בה חלחלה. זה היה בית של איש זקן, שחדריו הקטנים עמוסים ברהיטים גדולים וכהים וקירותיו מלאים בתמונות עד אפס מקום. על אדן האח היו פרחי שעווה וחתיכות אלמוגים תחת כיפות זכוכית מוכתמות. המנורות עדיין היו מנורות גז, שלהבותיהן מפוצלות כזנב דג. היו גם תצלומים צהובים מהוהים, אחד של מר מנדי כשהיה גבר צעיר ורזה, ותצלום נוסף שלו מילדותו, עם אחותו ועם אמו הלבושה בשמלה שחורה ונוקשה בסגנון המלכה ויקטוריה. הכול היה מת, מת, מת, ואף־על־פי־כן דנקן, שעיניו שחורות וערניות וצחוקו צלול כשל ילד, הרגיש בין כל אלה לגמרי בבית.
היא הרימה את התיק שלה. “הבאתי לך משהו.”
זאת היתה פחית שימורים של בשר חזיר. למראה הפחית הוא אמר “מה את אומרת!” באותה חיבה שיש בה שמץ הקנטה שבה אמר קודם מזכירה אופנתית, וכשמר מנדי נכנס לחדר בצליעה עם מגש התה, הוא הציג לראווה את הפחית.
“תראה, דוד הוראס! תראה מה ויו הביאה לנו.”
על המגש כבר היה מונח בשר בקר משומר, שאותו הביאה בפעם הקודמת. מר מנדי אמר, “בחיי, אנחנו ממש מסודרים עכשיו, נכון?”
הם משכו החוצה את כנפי השולחן והניחו עליו את הצלחות והספלים, את כריכי העגבניות, לבבות החסה והקרקרים. הם קירבו את כיסאותיהם, פרשו את מפיותיהם, והתחילו להתכבד באוכל.
“מה שלום אביך, ויוויאן?” שאל מר מנדי בנימוס. “ואחותך? ומה שלום השמנצ’יק?” הוא התכוון לתינוק של פמלה, גרהם. “הוא כזה שמנצ’יק, נכון? כמו חמאה! הוא נראה כמו הילדים מהימים שאני הייתי ילד. זה יצא מהאופנה, כנראה.”
בשעת דיבורו הוא פתח את פחית בשר החזיר. הוא סובב שוב ושוב את מפתח מכסה הפחית באצבעותיו הגדולות והעבות וחשף פס בשר כפצע ורוד ודק. ויו ראתה שדנקן מביט, ממצמץ ומסיט את מבטו. הוא אמר, כאילו כדי להפגין עליצות, “אז יש אופנות בתינוקות כמו בחצאיות?”
“יש לי רק דבר אחד להגיד לך,” אמר מר מנדי, בעודו מחלץ את בשר החזיר ומוציא בכף את המקפא. “עגלות תינוק עם גלגלים לא ראינו אז בכלל. עגלת תינוק עם גלגלים היתה כאן בסביבה משהו יוצא דופן. היא קוראת לזה ליגה א’. היינו מסיעים את בני־הדודים שלנו בעגלה להובלת פחם. אבל אז ילדים התחילו ללכת מוקדם יותר. באותם ימים, הילדים עבדו למחייתם.”
“האם שלחו אותך אי־פעם לנקות ארובה, דוד הוראס?” שאל דנקן.
“ארובה?” מצמץ מר מנדי.
“בזמן שגבר גדול וגס רוח מדליק אש בעקביך כדי לזרז אותך?”
“אילו שטויות!”
הם צחקו. פחית בשר החזיר הריקה הונחה בצד. מר מנדי שלף את הממחטה שלו וקינח את אפו - בקצרה ובחוזקה כתרועת חצוצרה - ואז שב וקיפל אותה בניעור והחזיר אותה יפה־יפה לכיסו. את הכריכים ואת לבבות החסה שלו חתך לחתיכות קטנות מוקפדות לפני שאכל אותן. כאשר ויו השאירה את צנצנת החרדל פתוחה, הוא סגר אותה במכסה שלה. אבל בסוף הארוחה הוא הגיש את חלקיקי הבשר ושאריות המקפא שעל צלחתו לחתולה. הוא נתן לה ללקק אותם מתוך ידו - ללקק מסביב לציפורניו ולמפרקי אצבעותיו.
כשהחתולה סיימה, היא ייללה בדרישה לעוד. היללה שלה היתה דקה וצורמנית.
“היא נשמעת כמו סיכות,” אמר דנקן.
“סיכות?”
“אני מרגיש כאילו היא דוקרת אותי.”
מר מנדי לא הבין. הוא הושיט יד ונגע בראש החתולה. “תיזהר ממנה כשהיא מעוצבנת, היא תשרוט אותך. נכון, חתלתולה?”
עדיין היה עליהם לאכול עוגה, אבל משסיימו אותה, קמו מר מנדי ודנקן ופינו מיד את הספלים ואת הצלחות. ויו ישבה מתוחה למדי וצפתה בהם כשנשאו את הכלים. עד מהרה הם יצאו אל המטבח יחד והשאירו אותה לבד. דלתות הבית היו כבדות וחסמו מעבר של קולות. החדר נדמה שקט ומחניק מאוד, למרות רחש מנורות הגז והתקתוק הסדיר של שעון אורלוגין בפינת החדר. השעון נשמע תשוש, חשבה, כאילו המנגנון שלו התנוון, כמו זה של מר מנדי, או כאילו האווירה המיושנת העיקה עליו, כמו עליה. היא השוותה את פני השעון לשעון היד שלה. עשרים לשמונה... הזמן עובר כאן לאט כל־כך. כמו בעבודה. כמה לא הוגן! שכן ידעה שמאוחר יותר - כשתרצה שיעבור לאט - הוא כאילו ימהר קדימה.
הלילה לפחות היה משהו שהסיח את הדעת. מר מנדי נכנס והתיישב בכורסתו שליד האח, כמו שעשה תמיד אחרי ארוחת הערב, אבל דנקן רצה שוויו תספר אותו. הם יצאו אל המטבח. הוא הניח נייר עיתון על הרצפה, ובמרכזו העמיד כיסא. הוא מילא קערה במים חמים ותחב מגבת בצווארון חולצתו.
ויו טבלה מסרק במים, הרטיבה את שערו והחלה לספר אותו. היא השתמשה בזוג מספרי חייטים ישן. אלוהים יודע מה עושה בהם מר מנדי, בטח תופר לעצמו. היא לא פסלה את האפשרות הזאת. נייר העיתון רשרש תחת נעליה כשזזה.
“לא קצר מדי,” אמר דנקן כששמע אותה גוזזת.
היא סובבה את ראשו. “שב בשקט.”
“עשית את זה קצר מדי בפעם האחרונה.”
“אני אעשה את זה בדרך שלי. יש דבר כזה שנקרא ספר, אתה יודע.”
“אני לא אוהב ללכת לספר. תמיד נדמה לי שהוא הולך לחתוך אותי לחתיכות ולהכניס אותי לפשטידה.”
“אל תדבר שטויות. למה שהוא ירצה לעשות את זה?”
“את לא חושבת שתצא ממני פשטידה טעימה?”
“אין עליך מספיק בשר.”
“אז הוא יכין ממני כריך. או יכניס אותי לאחת הפחיות הקטנות האלה. ואז... “ הוא הסתובב ופגש במבטה, משובה בעיניו.
היא יישרה שוב את ראשו. “בסוף זה יצא עקום.”
“זה לא משנה, אף אחד לא יראה. רק לֶן מהמפעל. אין לי מעריצים. אני לא כמוך ...”
“אולי תסתום?”
הוא צחק. “דוד הוראס לא יכול לשמוע. וגם אם הוא היה יכול לשמוע, לא היה אכפת לו. הוא לא עושה עניין מדברים כאלה.”
היא חדלה לגזוז והניחה את חוד המספריים על כתפו. “דנקן, לא סיפרת לו, נכון?”
“ברור שלא.”
“אל תספר לעולם!”
לילה “אני נשבע.” הוא ליקק את אצבעו, נגע בחזהו, והרים את עיניו אליה בלי להפסיק לחייך.
היא לא החזירה לו חיוך. “זה לא נושא לבדיחה.”
“אם את לא מסוגלת לצחוק על זה, למה את עושה את זה?”
“אם אבא ישמע...”
“את תמיד חושבת על אבא.”
“מישהו צריך.”
“אלה החיים שלך, לא?”
“באמת? לפעמים אני תוהה.”
היא המשיכה לספר בדממה. היא היתה נסערת, אבל רצתה לומר עוד משהו, כמעט קיוותה שימשיך להקניט אותה, כי לא היה לה מישהו אחר שאיתו יכלה לדבר, היא סיפרה רק לו... אבל היא השתהתה מדי. דעתו הוסחה, והוא הטה את ראשו כדי להביט בתלתלים השחורים והלחים על נייר העיתון שמתחת לכיסאו. הם צנחו כתלתלים, אבל כשהתייבשו, נפרדו לקווצות־קווצות אווריריות. היא ראתה אותו מעווה את פניו.
“זה לא מוזר,” אמר, “כמה יפה השיער של אדם כשהוא על הראש שלו, וכמה דוחה הוא נעשה ברגע שגוזזים אותו? את צריכה לקחת את אחד התלתלים האלה, וי, ולהכניס אותו לתליון. זה מה שהיתה עושה אחות ראויה לשמה.”
היא יישרה שוב את ראשו. הפעם היתה עדינה פחות. “אם לא תשב בשקט, אני תכף אראה לך מה זה אחות ראויה לשמה.”
הוא חיקה מבטא קוקני בקול משתטה ואמר, “אחותי הראתה לי מה זה! “
זה הצחיק אותם. כשסיימה את התספורת הוא הזיז את הכיסא הצדה ופתח את הדלת האחורית. היא הביאה את הסיגריות שלה ויחד ישבו על המדרגה, השקיפו החוצה, עישנו ופטפטו. הוא סיפר לה על ביקורו אצל מר ליאונרד; על הנסיעה שלו ושל מר מנדי באוטובוסים, על ההרפתקאות הקטנות שלהם... השמים נדמו למים שנמהל בהם דיו כחול. החשכה ירדה וכוכבים יצאו בזה אחר זה. הירח היה סהר דקיק ומושלם, כמעט חדש. החתולה הקטנה הופיעה ונכרכה סביב רגליהם, ואז השתרעה על הגב והתפתלה, משולהבת שוב.
ואז יצא מר מנדי מהטרקלין. ויו שיערה שבא לראות מה הם עושים. אולי שמע אותם צוחקים מבעד לחלון. הוא ראה את שערו של דנקן ואמר, “בחיי! זה קצת יותר טוב מהתספורות שעשה לך מר סוויט!”
דנקן קם והחל לנקות את המטבח. הוא צרר יחד את הנייר ואת השיער. “מר סוויט היה דוקר עם המספריים שלו, סתם בשביל השעשוע,” אמר וחיכך את צווארו. “אומרים שפעם הוא כרת למישהו את האוזן!”
“זאת היתה סתם רכילות,” אמר מר מנדי בנחת. “רכילות של בית סוהר - זה הכול.”
“טוב, זה מה שמישהו סיפר לי.”
הם התווכחו על כך עוד דקה או שתיים. לוויו היתה הרגשה שהם כמעט עושים את זה בכוונה - משוויצים בדרך משונה, משום שהיא שם. הלוואי שמר מנדי לא היה יוצא אליהם! הוא לא מסוגל להניח לדנקן לרגע. היא נהנתה לשבת על המדרגה ולהביט בשמים ההולכים ומאפילים, אבל לא יכלה לסבול כשהם התחילו לדבר בקלילות שכזאת על בית הסוהר וכל זה. זה עלה לה על העצבים. הקרבה והחיבה שהרגישה כלפי דנקן רגע לפני כן החלו להתפוגג. היא חשבה על אביה. היא מצאה את עצמה חושבת בקולו של אביה. דנקן חצה בחינניות את המטבח והיא הביטה בראשו הכהה והנהדר, בצווארו הדק, בפניו היפות כשל ילדה, ואמרה לעצמה כמעט במרירות: תראו, אחרי כל מה שעבר עלינו בגללו, לא רואים עליו שום דבר!
היא היתה צריכה לחזור לטרקלין ולסיים שם את הסיגריה שלה, לבדה.
אבל אין שום טעם להתעצבן בגלל זה. זה ישחק אותה בדיוק כמו ששחק את אביה. והיא צריכה לחשוב על דברים אחרים. דנקן הכין עוד תה והם הקשיבו לתוכנית ברדיו, ובתשע ורבע היא לבשה את מעילה. בכל שבוע עזבה באותה שעה. דנקן ומר מנדי עמדו בדלת החזית ועקבו אחריה בלכתה, כמו זוג נשוי קשיש.
“את לא רוצה שאחיך ילווה אותך לתחנה?” מר מנדי שאל תמיד, ולפני שהספיקה לענות, דנקן השיב במעין פיזור נפש, “אה, היא בסדר גמור. נכון, ויו?”
אבל הערב הוא גם נישק אותה, כאילו קלט שהרגיז אותה. “תודה על התספורת,” אמר חרש. “תודה על הבשר. רק הקנטתי קודם.”
פעמיים הסתובבה, והם עדיין עמדו שם ועקבו אחריה. בפעם הבאה שהסתכלה היתה הדלת סגורה. היא דמיינה את מר מנדי מניח את ידו על כתפו של דנקן. היא ציירה אותם בנפשה חוזרים לאיטם לטרקלין, דנקן לכורסה אחת ומר מנדי לאחרת. היא חשה שוב על עורה את אווירת הבית המחניקה כאריג פלנל והגבירה את קצב הליכתה, נרגשת פתאום, ונהנתה מאוויר הערב הצונן ומחדות צליל עקביה על המדרכה.
אבל מכיוון שצעדה מהר, הגיעה מוקדם מדי לתחנה ונאלצה לחכות במבואת הקופות. רכבות באו ויצאו והיא הרגישה חשופה להחריד באור המסנוור והקר. בחור צעיר ניסה ליצור קשר עין. “היי, יפהפייה,” חזר ואמר. הוא חלף על פניה פעם אחר פעם ושר. כדי להתרחק ממנו ניגשה לדוכן ספרים, ורק כשהביטה במעמד כתבי־ העת, נזכרה במה שהלן אמרה אחר הצהריים על הרדיו טיימס. היא לקחה גיליון ופתחה אותו, וכמעט מיד מצאה את המאמר שכותרתו:
מבטים מסוכנים
אורסולה ווֹרינג מציגה את הרומן החדש והמותח של ג’וליה סטֶנְדינג, עיני הסכנה הבורקות, שיככב בתוכנית “בלש הכורסה” בערב שישי ב־ 10:10 (תוכנית קלילה).
המאמר השתרע על פני כמה טורים ודיווח על הרומן במילים נלהבות. מעליו התנוסס תצלום של ג’וליה - פניה מוטות הצדה, עיניה מושפלות, ידיה מורמות ומוצמדות זו אל זו לצד לסתהּ.
ויו הביטה בתצלום בשמץ עוינות. היא פגשה את ג’וליה פעם אחת ברחוב, מחוץ למשרד, והיא לא מצאה חן בעיניה. היא נראתה לה מתוחכמת מדי. היא לחצה את ידה של ויו כשהלן הכירה ביניהן אבל לא אמרה, “מה נשמע?” או “נעים מאוד” או משהו דומה, אלא אמרה באדישות, כאילו היא מכירה את ויו שנים, “יום מוצלח? הצלחתן לחתן המוני אנשים?” “עבדנו עליהם בעיניים יותר מכל דבר אחר,” השיבה ויו, וג’וליה צחקה לשמע הדברים, כאילו מבדיחה שלה־עצמה ואמרה, “כן, בדיוק...” נימת קולה היתה עשירה ומוקפדת, ועם זאת היא דיברה בסלנג: “לדפוק את התוכניות”, “נהיה קוּקוּ”. ויו לא יכלה לשער מה יש בה שהלן הנחמדה אוהבת כל־כך. אבל זה עניינן. ויו אטמה את לבה לזה.
היא הניחה את כתב־העת במקומו על המעמד והתרחקה משם. הבחור ששר לה נעלם. השעון הראה עשר עשרים ושמונה. היא חצתה את מבואת הקופות, לא לכיוון הרציפים אלא בחזרה אל הכניסה לתחנה, נצמדה אל עמוד והשקיפה אל הרחוב. היא הידקה היטב את המעיל לגופה, כי אחרי העמידה הממושכת נעשה לה קר. כעבור דקה התקרבה מכונית אל שפת המדרכה. היא נעצרה במרחק כמה מטרים משם, הרחק מאורות התחנה המסנוורים. כשחלפה המכונית על פניה, היא ראתה את הנהג מטה את ראשו בניסיון לזהות אותה. הוא נראה מתוח, יפה תואר, נואש. היא גילתה שרגשותיה כלפיו דומים מאוד לאלה שהרגישה קודם לכן כלפי דנקן, אותה מזיגה של אהבה וכעס. עם זאת, עדיין היתה כאן גם אותה נימת ריגוש שברגע זה גאתה בה שוב והתעצמה. היא העיפה מבט לשני הכיוונים, ואז פחות או יותר רצה אל דלת הנוסע. רֶג’י רכן אל הדלת ופתח אותה, וכשנכנסה פנימה, הושיט את ידיו אל פניה ונשק לה.

קיי צעדה שוב בלבנדר היל. היא צעדה, פחות או יותר, כל אחר הצהריים והערב. היא הלכה במעין מעגל גדול מגשר וונדסוורת לקנזינגטון, משם עברה לצ’יזיק וחצתה את הנהר למוֹרְטְלֵייק ולפּאטְני, ואז התקדמה בחזרה אל ביתו של מר ליאונרד. היא היתה במרחק שניים־שלושה רחובות מהבית. בדקות האחרונות צעדה ליד נערה בהירת שיער ונכנסה איתה לשיחה. אבל הנערה לא היתה משהו מיוחד.
“אני מתפלאת שאת מסוגלת ללכת כל־כך מהר על עקבים גבוהים כל־כך,” אמרה קיי.
“מתרגלים, אני מניחה,” השיבה הנערה בחוסר עניין. “תתפלאי, אבל זה לא כל־כך קשה.” היא לא הביטה בקיי אלא הסתכלה קדימה לאורך הרחוב. היא אמרה שיש לה פגישה עם חברה.
“שמעתי שזאת פעילות גופנית טובה לא פחות מרכיבה על סוס. שזה מועיל לחיטוב הרגליים,” אמרה קיי.
“אני לא ממש יודעת.”
“אז אולי החבר שלך יודע.”
“אני יכולה לשאול אותו.”
“אני מתפלאת שהוא עוד לא אמר לך את זה.”
הנערה צחקה. “את מתפלאת הרבה, נכון?”
“מסתכלים עלייך וצצות שאלות, זה הכול.”
“באמת?”
הנערה הסתובבה אל קיי, ולשנייה נפגש מבטן. היא הזעיפה פנים, לא מבינה, לא מבינה בכלל... ואז, “הנה החברה שלי!” אמרה, ונופפה בידה לנערה אחרת מעבר לרחוב.
היא התקדמה מהר יותר אל שפת המדרכה, הביטה במהירות שמאלה וימינה, ואז חצתה בריצה את הכביש. סוליות נעליה גבוהות העקבים היו בהירות בקימורן. הן נראות כמו הבזקי הפרווה הלבנבנה שרואים באחוריהן של ארנבות מקפצות, חשבה קיי.
היא לא אמרה “שלום”, “להתראות”, או משהו כזה, וגם לא הביטה לאחור. היא כבר שכחה את קיי. היא נטלה את זרועה של הנערה השנייה והן פנו ברחוב ונעלמו.

עוד על הספר

משמרת לילה שרה ווטרס

אז זה מה שנהיה ממך, אמרה קיי לעצמה, בת־אנוש ששעוני הקיר והיד שלה נעצרו, והיא יודעת מה השעה לפי בעל המום המסוים שמגיע אל דלת בעל הבית שלה.
שכן היא עמדה ליד חלונה הפתוח בחולצה חסרת צווארון ובתחתונים אפרפרים, עישנה סיגריה וצפתה בתנועת מטופליו של מר ליאונרד. הם הגיעו בזמן. בדיוק כה רב, עד שהיא באמת יכלה לדעת לפיהם מה השעה: האישה שגבה כפוף בימי שני בעשר; החייל הפצוע בימי חמישי באחת־עשרה; ובימי שלישי באחת בא הקשיש, שנעזר בצעיר המלאכי למראה. קיי נהנתה לחכות להם. היא אהבה לראות אותם עושים לאט את דרכם במעלה הרחוב - הגבר מצוחצח בחליפה כהה כקברן, והצעיר סבלני, רציני ויפה תואר. כמו אלגוריה לנעורים ולזקנה, חשבה, כמו בציוריו של סטנלי ספנסר או אמן מודרני דקדקן כמותו. אחריהם באה אישה עם בנה, ילדון צולע וממושקף, ולאחר מכן גברת הודית זקנה שסובלת משיגרון. לפעמים היה הילדון הצולע מגרד בנעלו הגבוהה את הטחב ואת העפר מהשביל המבוקע המוליך אל הבית, בשעה שאמו שוחחה עם מר ליאונרד במבואה. פעם אחת, זמן לא רב קודם לכן, הוא הביט למעלה וראה את קיי צופה בו, ואז היא שמעה אותו במדרגות מסרב ללכת לשירותים לבדו ועושה מזה סיפור.
“זה בגלל המלאכים שעל הדלת?” היא שמעה את אמו אומרת. “אלוהים אדירים, זאת רק תמונה! ילד גדול כמוך!”
קיי ניחשה שלא המלאכים המחרידים בסגנון האדוארדיאני הם שהפחידו אותו, אלא המחשבה שיפגוש אותה. מן הסתם חשב שהיא רוח־רפאים או משוגעת שפוקדת את עליית הגג.
במובן מסוים צדק. שכן לפעמים היא פסעה בחדר בחוסר מנוחה, ממש כמנהג המשוגעים לפי הדעה הרווחת, ובפעמים אחרות ישבה בלי לזוז שעות ברציפות. אפילו הצללים זזו יותר ממנה, שכן היא עקבה אחרי הזדחלותם לרוחב השטיח. ואז היה נדמה לה, שאולי היא באמת רוח־רפאים, שאולי היא מתמזגת עם המרקם הדהוי של הבית, ונבלעת בקדרות שהצטברה כאבק בפינותיו המשונות.
רכבת חלפה שני רחובות משם בדרכה לצומת קְלֶפְּהם, והיא קלטה את ריטוטיה ואת טלטוליה מאדן החלון שמתחת לזרועותיה. נורת המנורה שמאחורי כתפה התעוררה לחיים, הבהבה לרגע כמו עין ממצמצת, ואז כבתה. האפר באח - אח קטנה ומגושמת בחדר שפעם שיכן משרתת - צנח ברכות. קיי שאפה שאיפה אחרונה מהסיגריה שלה, וכיבתה אותה במעיכה בין אגודל לאצבע.
יותר משעה עמדה ליד חלונה. יום שלישי היה היום. גבר שאפו סולד וזרועו מנוונת כבר הגיע, אבל במידת־מה היא חיכתה לַצמד סטנלי ספנסר. אלא שעכשיו החליטה לוותר עליהם ולצאת מהבית. אחרי הכול, היום היה יפה, יום באמצע ספטמבר חמים, ספטמבר שלישי לאחר המלחמה. היא הלכה אל החדר הסמוך ששימש לה חדר שינה והחלה להחליף בגדים.
החדר היה אפלולי. חלק משמשת החלון היה חסר, ומר ליאונרד החליף אותו בלינוליאום. המיטה היתה גבוהה, וכיסויה הרקום פרום בחלקו. מסוג המיטות שמפנות את המחשבות לכיוון לא נעים, אל האנשים הרבים שלאורך השנים מן הסתם ישנו בה, התעלסו בה, נולדו בה, מתו בה, והתהפכו בה מצד לצד כשחלו. נדף ממנה ריח חמצמץ כשל גרבונים משומשים. אבל קיי התרגלה לריח, ולא הבחינה בו. החדר מבחינתה לא היה אלא מקום לשינה או לנדודי שינה. הקירות היו עירומים וחסרי ייחוד, בדיוק כפי שהיו כשנכנסה לגור שם. היא מעולם לא תלתה תמונה או הניחה ספרים על מדף. לא היו לה לא תמונות ולא ספרים, לא היה לה כמעט דבר. רק באחת הפינות היא מתחה חוט ועליו תלתה קולבי עץ עם בגדיה.
הבגדים לפחות היו נקיים מאוד. היא עברה עליהם ומצאה זוג גרביים מטולאים למִשעי ומכנסיים מחויטים. היא החליפה לחולצה נקייה יותר, שאת צווארונה הלבן והרך יכלה להשאיר פתוח - זכות השמורה לנשים.
אבל נעליה היו נעלי גברים. היא הקדישה דקה לצחצוחן, נעצה חפתי כסף בשרווליה, ואז הברישה את שערה החום והקצר וסידרה אותו בעזרת קצת שמן שיער. לעתים תכופות כשעברה ברחוב, אנשים שלא הביטו בה מקרוב חשבו בטעות שהיא בחור צעיר ויפה. נשים זקנות קראו לה דרך קבע “בחור צעיר”, ואפילו “בני”. אבל מי שבחן היטב את פניה, ראה בהן את אותות הגיל ואת השיבה שזרקה בשערה. למען האמת, ביום הולדתה הקרוב ימלאו לה שלושים ושבע.
כשירדה אל הקומה התחתונה, היא פסעה בשקט ככל שיכלה, כדי לא להפריע למר ליאונרד, אבל התקשתה לצעוד ברכות על המדרגות המתפקעות והחורקניות. היא נכנסה לבית השימוש ואחר כך שהתה כמה דקות בחדר האמבטיה, שטפה את פניה וצחצחה את שיניה. על פניה נפל אור קצת ירקרק, משום ששיח קיסוס כיסה את החלון. המים עברו בצינורות בקול רעש ונקישה. מפתח ברגים היה תלוי ליד דוד החימום כי לפעמים הזרימה נעצרה לגמרי, ואז היה צריך להלום קצת בצינורות כדי שהמים יפרצו החוצה.
החדר שליד חדר האמבטיה היה חדר הטיפולים של מר ליאונרד, וקיי יכלה לשמוע, מעל צליל מברשת השיניים שבתוך פיה ורעש המים הניתזים בכיור, את קולו החדגוני והחם בשעת הטיפול בגבר בעל האף הסולד והזרוע המנוונת. כשיצאה מחדר האמבטיה וחלפה חרש על פני דלתו, התגבר הקול החדגוני, ונשמע כמו הלמות מכונה. “אֶריק,” היא קלטה, “אתה מוכרח... הממממ. איך אפשר... בזזזזזז ... כשאתה... המממ־בזזזז... להבריא?”
בשקט־בשקט ירדה במדרגות, פתחה את דלת החזית הלא נעולה, ולרגע נעמדה על המדרגה, כמעט מהססת. היא מצמצה לעומת לובן השמים. היום נראה פתאום דהוי: לא יפה כל־כך, אלא משמים, עייף. היה נדמה לה שהיא כבר מרגישה אבק על שפתיה, על ריסיה, בזוויות עיניה. אבל היא לא התכוונה לחזור על עקבותיה. אפשר לומר שהיה עליה לעמוד בציפיות של עצמה, של שערה המסורק, נעליה המצוחצחות וחפתיה. היא ירדה במדרגות והחלה לצעוד כאדם שיודע בדיוק לאן פניו מועדות ולמה, אף שלמען האמת לא היה לה מה לעשות או את מי לבקר, את מי לפגוש. היום שלה היה משמים כמו כל הימים שלה. כל צעד שלה על פני האדמה תבע ממנה מאמץ, כאילו היא מגלה אותה.
היא התקדמה מערבה לכיוון וונדסוורת, לאורך רחובות שהריסותיהם פונו לגמרי.

“דוד הוראס, אין היום שום סימן לקולונל בַּרְקֶר,” אמר דנקן כשעיניו מורמות אל חלונות עליית הגג, בשעה שהוא ומר מַנדי התקרבו אל הבית.
הוא דווקא הצטער כי אהב לראות את הדיירת של מר ליאונרד. מצאו חן בעיניו התספורת הנועזת שלה, בגדיה הגבריים, וצדודיתה המפוסלת והמרשימה למראה. הוא חשב שפעם אולי היתה טייסת, סמלת בחיל־העזר לנשים של חיל־האוויר, משהו כזה. במילים אחרות, אחת מאותן נשים שבזמן המלחמה פרצו קדימה בהתלהבות שכזאת, ואחר־כך נשכחו מאחור. “קולונל ברקר” היה הכינוי שהדביק לה מר מנדי. גם הוא אהב לראות אותה עומדת שם. לשמע דבריו של דנקן הוא הרים את מבטו והנהן, אבל אז הוריד שוב את ראשו והמשיך הלאה, קצר נשימה מכדי לדבר.
הוא ודנקן הגיעו ללבנדר היל הרחוקה מווייט סיטי. אט־אט עשו את דרכם, נסעו באוטובוסים, עצרו למנוחה. כמעט כל היום נדרש כדי להגיע לכאן ולשוב הביתה אחר־כך. יום שלישי היה היום החופשי הקבוע של דנקן, והוא השלים את שעות העבודה שלו בשבת. הם היו נחמדים אליו מאוד במפעל שבו עבד. “הבחור הזה מסור לדודו!” שמע אותם אומרים פעמים רבות. הם לא ידעו שבעצם מר מנדי אינו הדוד שלו. לא היה להם מושג איזה טיפול הוא מקבל ממר ליאונרד, ומן הסתם חשבו שהוא מבקר בבית חולים. דנקן הניח להם לחשוב כרצונם.
הוא הוליך את מר מנדי אל תוך הצל שהטיל הבית העקום. הבית נראה תמיד הכי מפחיד כשהתנשא ככה מלמעלה, חשב. שכן זה היה הבניין האחרון ששרד ממה שפעם, לפני המלחמה, היה קבוצת בתים טוריים. עדיין ניכרו משני צדדיו הצלקות במקום החיבור לבניינים השכנים לו, הזיגזג של מדרגות רפאים, וגומחות קמינים שאינם עוד. דנקן לא הצליח להבין איך הוא נשאר שלם. כשנכנס עם מר מנדי אל המבואה, מעולם לא באמת הצליח להתנער מהתחושה שיום אחד הוא יסגור את הדלת קצת חזק מדי, וכל המקום יקרוס תחתיו סביבם.
לכן הוא סגר בעדינות את הדלת, ולאחר מכן הבית נראה ככל הבתים. המבואה היתה אפלולית ושקטה למדי. היו שם כיסאות בעלי מסעדים נוקשים שסודרו בחדר מסביב, מתלה מעילים בלי מעילים, ושניים או שלושה צמחים חיוורים למראה. את דוגמת הרצפה יצרו אריחים בשחור־לבן. אחדים חסרו וחשפו מתחת את המלט האפור. האהיל היה קונכיית חרסינה בוורוד מקסים, ומן הסתם היה אמור לשמש מנורת גז, אבל הותקנו בו בית נורה מבָּקליט עם נורה וחוט חשמל חום מהוה.
דנקן הבחין בפרטים ובפגמים שכאלה - זה היה אחד מתענוגות חייו. הוא העדיף להקדים להגיע לַבּית, משום שאז היה לו די זמן לעזור למר מנדי להתיישב בכיסא, ואז להסתובב חרש במבואה ולסקור את כל תכולתה. הוא התפעל משלמות פיתולי המעקות, וממוטות הפליז עמומי הקצוות שהידקו את השטיח למדרגות. הוא אהב את ידית השנהב של דלת הארון שצבעה הועם, ואת צבע הפנלים, שנסרקו כדי לשוות להם מראה של עץ. אבל בקצה המסדרון המוליך אל המרתף ניצב שולחן במבוק ועליו קישוטים המוניים, ובין הכלבים והחתולים העשויים גבס, משקולות המסמכים ואגרטלי המָיוליקה, היה הפריט החביב עליו מכול - קערת חרס מזוגג ישנה ויפה מאוד המעוטרת בדמויות נחשים ופירות. מר ליאונרד החזיק בתוכה אגוזי מלך מאובקים ומעליהם זוג מפצחי אגוזים מברזל. דנקן מעולם לא התקרב אל הקערה בלי להרגיש בעצמותיו את הזעזוע הקטן והקטלני שיתרחש אם מישהו ירים בפזיזותו את מפצחי האגוזים ויניח להם להחליק וליפול על כלי החרס.
אבל אגוזי המלך היו בקערה באותו יום כרגיל, ושכבת האבק הצמרית שעליהם נשארה במקומה. דנקן גם הספיק להביט די מקרוב בשתי תמונות התלויות על הקיר במעוקם - שכן הכול בבית הזה היה תלוי במעוקם. התברר שהן נדושות למדי וממוסגרות במסגרות אוקספורד פשוטות. אבל גם זה הסב לו הנאה - מסוג אחר - הנאה שנובעת מההתבוננות במשהו שניחן במידה של יופי ומהמחשבה, אתה לא שלי, ואני לא צריך לרצות אותך!
כשנשמעה תנועה בחדר בקומה מעל, הוא חזר במהירות ונעמד לצדו של מר מנדי. דלת נפתחה על מישורת המדרגות והוא שמע קולות: קולו של מר ליאונרד הנפרד לשלום מהבחור שטופל תמיד בשעה שלפניהם. דנקן נהנה לראות את הבחור הזה, כמעט כמו שנהנה לראות את קולונל ברקר ואת קערת החרס המזוגג - משום שהיה בחור שמח, אולי מלח. “הכול בסדר, חברים?” אמר באותו יום וקרץ קלות אל דנקן. הוא שאל איך מזג האוויר והתעניין בשיגרון של מר מנדי, בעודו מוציא סיגריה מחפיסתה, מכניס אותה לפיו, שולף קופסת גפרורים ומדליק גפרור, והכול ביד אחת בקלות ובטבעיות, בעוד ידו האחרת, המנוונת, תלויה לצדו.
אם הוא מצליח להסתדר טוב כל־כך בדיוק כמו שהוא, למה הוא בא לכאן? תהה דנקן תמיד. הוא חשב שאולי הבחור רוצה אהובה, והזרוע היתה, כמובן, משהו שעלול לעורר הסתייגות אצל בחורה.
הצעיר תחב את קופסת הגפרורים חזרה לכיסו והלך לדרכו. מר ליאונרד הוליך את דנקן ואת מר מנדי למעלה בקצב איטי, כמובן, שאותו הניח למר מנדי לקבוע.
“מטרד מחורבן,” אמר מר מנדי. “מה אפשר לעשות בי? לזרוק אותי לפח זבל.”
“די, די!” אמר מר ליאונרד.
הוא ודנקן עזרו למר מנדי להיכנס לחדר הטיפולים. הם הושיבו אותו בכיסא אחר בעל מסעד נוקשה, לקחו ממנו את הז’קט שלו, ודאגו שיהיה לו נוח. מר ליאונרד הוציא מחברת שחורה והעיף בה מבט, ואז התיישב מול מר מנדי בכיסא נוקשה משלו. דנקן ניגש אל החלון והתיישב על תיבה מרופדת שניצבה שם, כשהז’קט של מר מנדי בחיקו. את החלון כיסה וילון רשת שהדיף ריח רע והיה תלוי ברפיון־מה מחוט מתכת. קירות החדר צופו בטפט לינקרוסטה מבריק בצבע חום־שוקולד.
מר ליאונרד חיכך את כפות ידיו זו בזו. “אז מה שלומנו מאז הביקור האחרון שלך אצלי?” שאל
מר מנדי הרכין את ראשו. “לא מי־יודע־מה,” אמר.
“עדיין יש תחושת כאבים?”
“לא נראה שאני מצליח להיפטר מהם בכלל.”
“אבל לא לקחת תרופות־שווא משום סוג, נכון?”
מר מנדי הניע שוב את ראשו באי־נוחות. “טוב,” הודה אחרי שנייה, “אולי בקצת אספירין.”
מר ליאונרד שמט את סנטרו והביט במר מנדי, כאילו אמר, אוי ואבוי . “הרי אתה יודע טוב מאוד למה דומה אדם שנעזר בעת ובעונה אחת בתרופות־שווא ובטיפול רוחני, נכון? הוא דומה לחמור שנוהגים בו שני אדונים - הוא לא מתקדם לשום מקום. אתה יודע את זה, נכון?”
“אבל,” אמר מר מנדי, “זה כואב נורא...”
“כאב!” אמר מר ליאונרד במזיגה של הומור ולעג רב. הוא טלטל את כיסאו. “האם לכיסא הזה כואב, משום שהוא חייב לשאת את המשקל שלי? למה לא, אם העץ שהוא עשוי ממנו הוא חומר בדיוק כמו העצם והשריר ברגל שלך, שלדבריך כואבת בשל נשיאת המשקל שלך? הסיבה היא שאיש לא מאמין שכיסא עשוי להרגיש כאב. אם לא תאמין שהרגל שלך כואבת, הרגל הזאת תהיה זניחה בעיניך כמו עץ. אתה לא מבין את זה?”
“כן,” אמר מר מנדי בהכנעה.
“כן,” חזר מר ליאונרד. “עכשיו, בוא נתחיל.”
דנקן ישב בלי לזוז. נדרש ממנו להיות דומם ושקט לאורך כל שעת הטיפול, אבל בייחוד כשמר ליאונרד מיקד את מחשבותיו ואת כוחותיו והתרכז כדי להתכונן להתמודדות עם רעיון השווא בדבר השיגרון של מר מנדי. הוא הטה את ראשו מעט לאחור ונעץ מבט ממוקד לא במר מנדי, אלא בתמונה שתלה מעל אדן האח, תמונת אישה ענוגת מבט בשמלה ויקטוריאנית בעלת צווארון גבוה. דנקן ידע שזאת הגברת מרי בייקר אדי, מייסדת “מדע הנצרות”. *
* מדע הנצרות ( Christian Science ) הוא תורה דתית שייסדה המנהיגה הדתית האמריקנית מרי בייקר אדי ( 1910-1821 ), שעיקרה ריפוי באמצעים רוחניים על־פי הפרשנות שלה לכתבי הקודש. (ההערות הן של המתרגמת)
על המסגרת השחורה של התמונה כתב מישהו - כנראה מר ליאונרד בעצמו - בצבע אמייל ולא במיומנות רבה את המשפט: עמוד תמיד על המשמר בשערי המחשבה.
בכל פעם שקרא את המילים האלה רצה דנקן לצחוק. לא משום שהצחיקו אותו במיוחד, אלא רק משום שלצחוק ברגע זה יהיה נורא כל־כך. ובנקודה הזאת החל תמיד להילחץ מהמחשבה שהוא צריך לשבת בשקט זמן רב כל־כך. הוא הרגיש שיהיה חייב לעשות משהו, להשמיע קול, לעשות תנועה - לזנק ממקומו, להתחיל לצרוח, להתפרץ בכעס - אבל מאוחר מדי. מר ליאונרד שינה את תנוחתו, רכן קדימה, ונעץ מבט במר מנדי. כשחזר לדבר, דיבר בלחש, בריכוז, מתוך הרגשה עצומה של דחיפות ואמונה.
“הוראס היקר,” אמר, “אתה חייב להקשיב לי. כל מה שאתה חושב על השיגרון שלך לא נכון. אין לך שיגרון. אין לך שום כאבים. אתה לא כפוף למחשבות ולדעות האלה, שלפיהן המחלה והכאב הם חוק ומצב נתון. הקשב, הוראס היקר. אין בך שום פחד. שום זיכרון לא מאיים עליך. שום זיכרון לא מעלה במוחך את הרעיון שיבוא עליך שוב אסון. אין לך ממה לחשוש, הוראס היקר. האהבה איתך. האהבה ממלאת אותך ואופפת אותך...”
המילים זורמות עוד ועוד, כמטר טפיחות רכות מידי מאהב נלהב. דנקן, שכבר שכח את רצונו לצחוק, חשב שאי־אפשר לא לרצות להתמסר ללהט שבמילים, לא לרצות להתפעל, להתרגש, להשתכנע. הוא חשב על הבחור עם הזרוע המנוונת. הוא דמיין את הבחור יושב במקומו של מר מנדי ושומע את המילים, “האהבה ממלאת אותך” ו”אסור לך לפחוד”, ומייחל שזרועו תעלה בשר ותתארך. האם דבר כזה יכול לקרות? דנקן רצה לחשוב שכן, גם בשביל מר מנדי וגם בשביל הבחור. יותר מכל דבר אחר רצה בזה.
הוא הביט במר מנדי. זמן קצר אחרי התחלת הטיפול הוא עצם את עיניו, וכעת החל לבכות חרש־חרש לקולן של הלחישות. הדמעות זלגו בקילוח דק במורד לחייו, נקוו בצווארו והרטיבו את צווארונו. הוא לא ניסה לעצור בעדן, אלא ישב, ידיו רופסות בחיקו ואצבעותיו המטופחות והמעוגלות מתעוותות, ואחת לזמן־מה שאף אוויר ונשף אותו באנחה רוטטת גדולה.
“הוראס היקר,” התעקש מר ליאונרד, “שום תודעה לא שולטת בך. אני שולל מהמחשבות על המחלה את ההשפעה עליך. המחלה לא קיימת. אני מכריז על הרמוניה, שמשפיעה עליך ועל כל האיברים שלך: הזרועות שלך, הרגליים שלך, העיניים והאוזניים שלך, הכבד והכליות שלך, הלב והמוח והקיבה והחלציים שלך. האיברים האלה מושלמים. הוראס, תקשיב לי...”
הוא המשיך כך ארבעים וחמש דקות, ואז נשען לאחור בלי שום סימני עייפות. מר מנדי הוציא לבסוף את הממחטה שלו, קינח את אפו ומחה את פניו. אבל דמעותיו כבר יבשו. הוא קם ממקומו בלי עזרה, ונראה שקצת יותר קל לו ללכת וקצת הוקל לנפשו. דנקן הביא לו את הז’קט שלו. מר ליאונרד קם, התמתח, ולגם מים מכוס. כשמר מנדי שילם לו, הוא לקח את הכסף בארשת מתנצלת.
“והלילה, כמובן,” אמר, “אכלול אותך בתפילת הערב שלי. אתה תהיה מוכן לזה, נגיד, בתשע וחצי?” דנקן ידע שהיו לו מטופלים רבים, שלא פגש מעולם - מטופלים ששלחו לו כסף והוא טיפל בהם מרחוק או באמצעות מכתב ושיחת טלפון.
הוא לחץ את ידו של דנקן. כף ידו היתה יבשה, ואצבעותיו רכות וחלקות כשל נערה. הוא חייך, אבל נראה כאילו עיניו לא ראו את החוץ, כעיני חפרפרת. באותו רגע היה אפשר לחשוב שהוא עיוור.
כמה לא נוח זה היה בשבילו, חשב דנקן פתאום, אם באמת היה עיוור!
הרעיון עורר בו שוב רצון לצחוק, וכשהוא ומר מנדי היו שוב על השביל, הוא אכן צחק, ומר מנדי נדבק בעליצות שלו והחל גם הוא לצחוק. זאת היתה מעין תגובה עצבנית לחדר, לדממה, למטח המילים הרכות. עיניהם נפגשו כשיצאו מחסות צלו של הבית העקום, והם צעדו לכיוון לבנדר היל וצחקו כילדים.

“אני לא רוצה אישה גחמנית,” אמר האיש. “תאמיני לי, היה לי מספיק מזה עם החברה האחרונה שלי.”
הלן אמרה, “בשלב הזה אנחנו מייעצות תמיד ללקוחות שלנו לשמור על ראש פתוח ככל האפשר.”
האיש אמר, “הממ... ואני מרשה לעצמי לומר שגם על ארנק פתוח.”
הוא לבש חליפה כחולה כהה של חייל משוחרר שכבר הבריקה משימוש באזור המרפקים והחפתים, ולפניו היה גוון צהוב חולני של שיזוף טרופי דהוי. שערו סורק בקפידה מופלאה עם פסוקת ישרה ולבנה כצלקת, אבל בשמן השיער דבקו כמה קשקשים קטנים, שמשכו אליהם שוב ושוב את מבטה של הלן.
“יצאתי פעם עם חיילת בחיל־העזר לנשים של חיל־האוויר,” אמר במרירות. “בכל פעם שחלפנו על פני חנות תכשיטים, היא סובבה במקרה את הקרסול שלה... “
הלן שלפה גיליון אחר. “מה בנוגע לגברת כאן? בוא נראה.
אוהבת לתפור ולצאת לקולנוע.”
הגבר רכן להביט בתמונה ומיד נשען לאחור ונד בראשו לשלילה. “אני לא אוהב בחורות ממושקפות.”
“אתה זוכר את העצה שלי בנוגע לראש פתוח?”
“אני לא רוצה להישמע גס רוח,” אמר והעיף מבט בחליפה החומה והצנועה למדי של הלן, “אבל נערה ממושקפת - טוב, זאת כבר ירידה בדרגה, ואז נשאלת השאלה, מה יהיה בהמשך.”
הם המשיכו כך עוד עשרים דקות, ובסופו של דבר הרכיבו יחד רשימה של חמש נשים מתוך תיק של חמש־עשרה נשים שהלן הכינה בתחילה.
האיש היה מאוכזב, אבל חיפה על תסכולו בהפגנת תוקפנות. “אז מה קורה עכשיו?” שאל, ובעודו מדבר שיחק בחפתיו המבריקים. “אני מניח שאנחנו מראים לבנות החבורה הזאת את הפרצוף המכוער שלי, והן צריכות להגיד אם הוא מוצא חן בעיניהן או לא. אני כבר יכול לראות איך זה ייגמר. אולי הייתי צריך להצטלם עם שטר של חמישה פאונד מאחורי האוזן שלי.”
הלן דמיינה אותו בביתו הבוקר, בשעה שבחר את העניבה, ניקה בספוג את הז’קט שלו, ויישר שוב ושוב את פסוקת שערו.
היא ליוותה אותו במדרגות המוליכות אל הרחוב. כשחזרה למעלה אל חדר ההמתנה הביטה בוויו, חברתה לעבודה, ונשפה.
ויו אמרה, “עד כדי כך, אה? באמת שאלתי את עצמי. אני מבינה שהוא לא יתאים לגברת שלנו מפורסט היל, נכון?”
“הוא מחפש מישהי צעירה יותר.”
“כמו כולם, לא?” ויו החניקה פיהוק. על השולחן שלפניה היה מונח יומן. היא טפחה קלות על פיה ובחנה את העמוד שלפניה. “אין לנו אף אחד בחצי השעה הקרובה,” אמרה. “שנשתה כוס תה?”
“כן,” אמרה הלן.
פתאום היו פעולותיהן זריזות יותר מאשר בשעת הטיפול בלקוחות. ויו פתחה את המגירה התחתונה בארון התיוק והוציאה קומקום חשמלי קטן ופשוט וקנקן תה. הלן לקחה את הקומקום החשמלי אל השירותים שבמישורת המדרגות ומילאה אותו בכיור. היא הניחה אותו על הרצפה, תקעה את התקע בשקע שבפנל, ואז עמדה וחיכתה כשלוש דקות עד שרתחו המים. הטפט שמעל השקע התרומם היכן שהאדים כבר באו איתו במגע. היא החליקה אותו, כפי שעשתה יום־ יום. לרגע הוא נשאר במקומו, ואז חזר אט־אט והתקפל למעלה. שני חדרי המשרד היו ממוקמים מעל בית מלאכה של יצרן פאות, ברחוב שמאחורי תחנת בונד סטריט. ויו ישבה ליד שולחנה שבחדר ההמתנה וקיבלה את פני הלקוחות והלן פגשה אותם אחד־ אחד בחדר הקדמי. בחדר ההמתנה היו גם ספה וכיסאות לא תואמים, לטובת האנשים שהקדימו להגיע. קקטוס “חג מולד” בעציץ הצמיח מפעם לפעם פרחים מדהימים, ועל שולחן נמוך היו מונחים גיליונות כמעט חדשים של כתבי־העת ליליפוט ורידר’ס דייג’סט.
הלן החלה לעבוד כאן זמן קצר אחרי תום המלחמה. היא ראתה במשרה עבודה זמנית - משהו קליל, בניגוד לעבודתה הקודמת בעיריית רובע מרילבון, במחלקה לטיפול בנזקי מלחמה. נוהלי העבודה היו ברורים למדי. היא ניסתה לעשות כמיטב יכולתה למען הלקוחות, ובאמת רצתה בטובתם, אבל התקשתה לשמור על גישה מעודדת. אנשים באו לחפש אהבות חדשות, אבל לעתים תכופות - או כך זה נראה לה - בעצם רצו רק לדבר על האהבות שאיבדו. מובן שבתקופה האחרונה העסקים פרחו. חיילים שחזרו מעבר לים גילו שנשותיהם וחברותיהם השתנו לבלי הכר. הם באו למשרד המומים למראה עדיין. נשים התלוננו על בעליהן לשעבר. “הוא רצה שאשאר איתו בבית כל הזמן.” “הוא אמר לי שהחברים שלי לא מעניינים אותו.” “חזרנו אל המלון שבו בילינו את ירח הדבש שלנו, אבל זה לא היה אותו דבר.”
המים רתחו. הלן הכינה את התה על השולחן של ויו ולקחה את הספלים לשירותים. ויו כבר היתה שם והרימה את החלון. בגב הבניין שלהן היו מדרגות חירום, וכשטיפסו החוצה, הן יכלו להגיע למשטח מתכת חלוד בעל מעקה נמוך. המשטח היטלטל כשזזו עליו וצירי הסולם גנחו, אבל המקום היה מלכודת שמש, ובכל הזדמנות הן הלכו לשם מיד. הן יכלו לשמוע משם את פעמון דלת הכניסה ואת צלצול הטלפון, וכמו בריצת משוכות הן שכללו שיטת דילוג מעל אדן החלון במהירות ובמיומנות רבות.
בשעה הזאת של היום זווית השמש היתה קצת אלכסונית, אבל הלבנים והמתכת, שעליהן היא יקדה כל הבוקר, עדיין שימרו את חומה. גון האוויר היה פניני בגלל אדי הדלק. מאוקספורד סטריט עלו הנהמה הבלתי פוסקת של התנועה וה טוּק־טוק של הפועלים המתקנים גגות.
ויו והלן התיישבו, חלצו בזהירות את נעליהן, מתחו את רגליהן והידקו את שולי החצאיות שלהן - למקרה שהגברים מבית המלאכה לפאות יצאו החוצה ויסתכלו למעלה - ואז נענעו וסובבו את כפות רגליהן העטויות גרבונים. הגרבונים שלהן היו מטולאים באצבעות ובעקבים והנעליים שלהן היו בלויות - כמו של כולם. הלן הוציאה חפיסת סיגריות, אבל ויו אמרה, “תורי עכשיו.”
“זה לא חשוב.”
“אז אני חייבת לך.”
הן חלקו גפרור. ויו הטתה את ראשה לאחור, פלטה באנחה עשן והביטה בשעונה.
“אלוהים! כבר עברו עשר דקות. למה הזמן אף פעם לא עובר כל־כך מהר כשיש לקוחות?”
“הם בטח משפיעים על השעונים,” אמרה הלן. “כמו מגנטים.” “בטוח. בדיוק כמו שהם מוצצים את הדם שלך ושלי - מוצצים, מוצצים, מוצצים, כמו פרעושים ענקיים... בחיי, אם היית אומרת לי כשהייתי בת שש־עשרה שאני אמצא את עצמי עובדת במקום כזה - לא יודעת מה הייתי חושבת. זה בכלל לא מה שתכננתי. רציתי להיות מזכירה של עורך דין...”
המילים נבלעו בעוד פיהוק - כאילו לוויו אין אפילו כוח להיות ממורמרת. היא טפחה על פיה באחת מכפות ידיה היפות, הדקיקות, הלבנות והעירומות מטבעת.
היא היתה צעירה מהלן בת השלושים ושתיים בחמש או בשש שנים. פניה היו כהות, ועדיין ניכרה בהן חיוניות נעורים. שערה היה חום־שחור עמוק, אסוף מאחורי ראשה ככרית קטיפה, ושעוּן על קיר הלבנים החם.
הלן התקנאה בוויו על שערה. שלה היה בהיר, או חסר גוון, לדעתה, וחלק לגמרי, וזה היה בלתי נסלח. התסרוקת שלה היתה גלית, והסלסול התמידי ייבש את השיער עד שאיבד את גמישותו. לא מזמן סלסלה אותו, ובכל פעם שסובבה את ראשה עוד עלה ממנו קצת ריח רע של הכימיקלים.
היא חשבה על מה שאמרה ויו - על רצונה להיות מזכירה של עורך דין - ואמרה, “בצעירותי רציתי להיות נערת אורוות.”
“נערת אורוות?”
“את יודעת, לעבוד עם סוסים, עם פונים. מעולם לא רכבתי על סוס, אבל כנראה קראתי על זה משהו במדריך לנערות או איפשהו. הייתי דוהרת ברחוב הלוך וחזור, ומשמיעה עם הלשון שלי קולות של נקישות פרסה.” היא זכרה בבירור את הריגוש שהיה בזה, והתחשק לה לקום מיד ולנסות לפצוח בדהרה קלה במעלה מדרגות המילוט ובמורדן. “לסוס שלי קראו פְליט. הוא היה מהיר מאוד ושרירי מאוד.” היא שאפה מהסיגריה שלה, ואז הוסיפה בקול נמוך יותר, “אלוהים יודע מה פרויד היה אומר על זה.”
ויו והיא צחקו והסמיקו מעט.
ויו אמרה, “כשהייתי ממש צעירה, רציתי להיות אחות. אבל אחרי שראיתי את אמא שלי בבית החולים, איבדתי עניין... אחי רצה להיות קוסם.” מבטה נעשה מרוחק, והיא החלה לחייך. “אני אף פעם לא אשכח איך אחותי ואני תפרנו לו גלימה מווילון ישן. צבענו אותה בשחור, אבל מובן שלא ידענו מה לעשות כי היינו רק ילדות, וזה יצא נורא. אמרנו לו שזאת גלימת קסם מיוחדת. ואז אבא שלי קנה לו ליום ההולדת קופסה כזאת של כל מיני הוקוס פוקוס. אני בטוחה שזה עלה הון! אחי קיבל כל מה שרצה, הוא היה כל־ כך מפונק. כזה מין ילד, שבכל פעם שנכנסו איתו לחנות הוא רצה משהו. דודה שלי היתה אומרת, ‘אם תיקחו את דנקן לחנות צמר, הוא ירצה כדור צמר.’”
היא לגמה מהתה שלה וצחקה שוב. “הוא באמת היה ילד מקסים. אבא שלי נתן לו את הקופסה ההיא, והוא היה המום. שעות קרא את ספר ההדרכה וניסה לעשות את הקסמים, אבל בסופו של דבר, את יודעת, הוא שם הכול בצד. ואז אמרנו, ‘מה קרה? אתה לא אוהב את הקופסה?’ והוא ענה שהקופסה בסדר גמור, אבל הוא חשב שהיא תלמד אותו לעשות קסמים אמיתיים, ולא רק הוקוס פוקוס.” היא נשכה את שפתה ונענעה בראשה. “‘רק הוקוס פוקוס!’ מסכנון. הוא היה רק בן שמונה.”
הלן חייכה. “זה בטח נחמד שיש אח קטן בבית. אחי ואני היינו קרובים מדי בגיל ורק רבנו. פעם הוא קשר את אחת הצמות שלי לידית של דלת וטרק אותה.” היא נגעה בקרקפת שלה. “זה כאב נורא. רציתי להרוג אותו! אני מאמינה שהייתי הורגת אותו אם הייתי יודעת איך. אני באמת חושבת שילדים יכולים להיות הרוצחים הקטנים הכי מושלמים. את לא חושבת?”
ויו הנהנה, אבל הפעם קצת במהוסס. היא עישנה את הסיגריה שלה, ודקה או שתיים הן ישבו ושתקו יחד.
הנה יורד שוב המסך, חשבה הלן. היא התרגלה לכך שוויו מגלה סודות קטנים וחולקת זיכרונות, ואז נסוגה פתאום, כאילו חשפה יותר מדי. הן עבדו יחד כמעט שנה, אבל את מה שהלן ידעה על החיים הפרטיים של ויו היה עליה ללקט משברי מידע שוויו טפטפה. היא ידעה, לדוגמה, שאין משהו יוצא דופן בנסיבות חייה, שאמא שלה מתה לפני המון שנים והיא גרה עם אבא שלה בדרום לונדון, מכבסת את בגדיו ומבשלת את ארוחות הערב שלו אחרי יום עבודתה. היא לא היתה נשואה וגם לא מאורסת - מה שנראה להלן מוזר, כי היתה יפה כל־כך. היא מעולם לא דיברה על אהוב שנהרג במלחמה, אבל היה בה משהו - משהו מאוכזב, חשבה הלן. מעין אפרוריות. שכבת עצב דקה כאפר, ממש מתחת לפני השטח.
אבל המסתורין הגדול היה אחיה, אותו דנקן. דבק בו משהו מוזר או שערורייתי - הלן לא הצליחה לפענח מה. הוא לא גר בבית עם ויו ואבא שלהם, הוא גר אצל דוד או משהו כזה. ואף־על־פי שכנראה היה בריא למדי, עבד, כך הסיקה, במפעל משונה, שעבדו בו נכים ומקרי סעד. ויו דיברה עליו תמיד בסגנון מסוים מאוד. לעתים תכופות אמרה למשל “דנקן המסכן”, כמו בדיוק לפני רגע. אבל גם נימת רוגז יכלה להישמע בקולה, תלוי במצב רוחה: “אה, הוא בסדר גמור”. “אין לו שמץ מושג”. “הוא באמת חי בעולם משלו”. ואז היה יורד אותו מסך.
אבל הלן כיבדה מסכים מסוג זה, שכן היו בחייה דבר או שניים שהעדיפה לשמור בסוד...
היא שתתה עוד מהתה שלה, ואז פתחה את התיק שלה ושלפה ממנו את עבודת הסריגה. בזמן המלחמה סיגלה לעצמה הרגל לסרוג גרביים וצעיפים לחיילים, ובכל חודש שלחה לצלב האדום חבילה של כמה פריטים מגושמים בצבע בוץ. באותה עת עבדה על כובע גרב לילדים מצמר משומש, שהיו בו פגמים מוזרים. זאת היתה עבודה חמה לקיץ, אבל השינויים בדוגמת הסריגה היו מרתקים. היא הזיזה את אצבעה ואת אגודלה במהירות לאורך המסרגה, וספרה בלחש את העיניים.
ויו פתחה את התיק שלה, הוציאה כתב־עת והחלה לעלעל בו. “רוצה לדעת מה כתוב במזל שלך?” שאלה את הלן אחרי זמן־ מה. הלן הנהנה והיא אמרה: “הנה. דגים: זהירות היא דרך הפעולה הטובה ביותר היום. ייתכן שאנשים אחרים לא יאהבו את התוכניות שלכם. זה הבחור שלך מפעם, מרובע הֶרוֹ. איפה ההורסקופ שלי? בתולה: הישמרי ממבקרים בלתי צפויים. נשמע כאילו אני הולכת לחטוף כינים! ארגמן מביא מזל.” היא עיוותה את פניה. “זאת סתם אישה שיושבת איפשהו באיזה משרד, נכון? הייתי רוצה את העבודה שלה.” היא הפכה עוד כמה דפים, ואז העמידה מול הלן את כתב־ העת. “מה דעתך על התסרוקת הזאת?”
הלן בדיוק ספרה שוב עיניים. “שש־עשרה, שבע־עשרה,” אמרה, ואז העיפה מבט בתמונה. “לא רע. אבל לא הייתי רוצה לעצב אותה כל פעם מחדש.”
ויו פיהקה שוב. “טוב, זמן דווקא יש לי בשפע.”
הן בילו עוד כמה דקות בעיון בעמודי האופנה, ואז הציצו בשעוניהן ונאנחו. הלן סימנה בדוגמת הנייר של הסריגה היכן היא, וגלגלה את הסריגה. הן נעלו את נעליהן, ניערו אבק מחצאיותיהן, וטיפסו חזרה מעל אדן החלון. ויו שטפה את הספלים, שלפה את הפודרה ואת השפתון שלה, והתקרבה אל המראה.
“נראה לי שכדאי לרענן את צבעי המלחמה,” אמרה.
הלן רִעננה בזריזות את האיפור שלה ועלתה לאיטה אל חדר ההמתנה. היא יישרה את ערמת חוברות הליליפוט, והניחה את ערכת התה והקומקום החשמלי במקומם. היא עברה על היומן שעל שולחנה של ויו; הפכה את הדפים וקראה שמות. מר סימס, מר בלייק, מיס טיילור, מיס היפּ... היא כבר יכלה לנחש מהן האכזבות שהניעו אותם לטלפן: הפרדות, הבגידות, החשדות המכרסמים, הריקנות שבלב.
המחשבה עוררה בה אי־שקט. כמה נוראה העבודה, באמת! גם אם בזכות ויו היא נסבלת, כמה נורא להיות כאן, בזמן שכל מה שחשוב, כל מה שהוא אמיתי ומשמעותי, נמצא במקום אחר, מחוץ להישג היד...
היא נכנסה למשרדה והביטה בטלפון שעל שולחנה. אסור לה להתקשר בשעה כזאת כי ג’וליה שונאת שמפריעים לה בזמן העבודה. אבל מרגע שחשבה על כך, השתלט עליה הרעיון. רטט של קוצר רוח עבר בה, והיא חשה שגופה כמעט מתכווץ מרוב רצון להרים את שפופרת הטלפון.
לעזאזל, חשבה. היא חטפה את השפופרת וחייגה את מספר הטלפון שלה. הטלפון צלצל פעם, פעמיים, ואז נשמע קולה של ג’וליה.
“הלו?”
“ג’וליה,” אמרה הלן חרש. “זאת רק אני.”
“הלן! חשבתי שאת אמא שלי. היא כבר צלצלה פעמיים היום. לפניה צלצלו ממִרכֶּזֶת הטלפונים בגלל איזו בעיה בקו. ולפניהם מישהו צלצל בדלת ומכר בשר!”
“איזה בשר?”
“לא שאלתי. בטח של חתול.”
“ג’וליה המסכנה. הצלחת בכלל לכתוב משהו?”
“קצת.”
“הרגת מישהו?”
“כן, במקרה כן.”
“באמת?” הלן מיקמה את השפופרת ביתר נוחות על אוזנה. “את מי? את גברת רטיגן?”
“לא, גברת רטיגן קיבלה דחייה. את האחות מלון. חנית ישר בלב.”
“חנית? בהמפשר?”
“פריט מתוך השלל האפריקני של הקולונל.”
“אה! זה ילמד אותו לקח. זה היה ממש מחריד?”
“ממש.”
“הרבה דם?”
“בכמויות. ומה איתך? כבר יצאו הודעות נישואים?”
הלן פיהקה. “לא, לא הרבה.”
לא היה לה מה לומר בעצם. היא רק רצתה לשמוע את קולה של ג’וליה. השתררה אחת מאותן שתיקות טלפון קולניות, מלאות הפרעות קלות משיחות של אנשים אחרים ברשת הטלפונים. ואז ג’וליה דיברה שוב בטון נמרץ יותר.
“תקשיבי, הלן. לצערי אני חייבת לסיים. אורסולה אמרה שהיא תצלצל.”
“אה,” אמרה הלן בחשש פתאומי. “אורסולה ווֹרינג? באמת?”
“רק משהו מעצבן בנוגע לשידור, אני חושבת.”
“אהה. אז בסדר.”
“להתראות אחר־כך.”
“כן, בטח. שלום, ג’וליה.”
“שלום.”
נשמעו נשיפות, ואז ג’וליה הניחה את השפופרת והקו נותק. עוד דקה החזיקה הלן את השפופרת בידה והקשיבה להד העמום והרועם, הצליל היחיד שנשאר לאחר שנותק הקשר.
ואז היא שמעה את ויו יוצאת מהשירותים ומיהרה להחזיר חרש את השפופרת למקומה.

“מה שלום ג’וליה?” נזכרה ויו לשאול כשהיא והלן הסתובבו במשרד בסוף היום, רוקנו מאפרות ואספו את חפציהן. “היא סיימה את הספר שלה?”
“לא בדיוק,” אמרה הלן בלי להרים את עיניה.
“לא מזמן ראיתי את הספר האחרון שלה. איך הוא נקרא? העיניים האפלות של ה...?”
“עיני הסכנה הבורקות,” אמרה הלן.
“בדיוק. עיני הסכנה הבורקות. ראיתי אותו בשבת בחנות והזזתי אותו לקדמת המדף. אישה אחת התחילה לעלעל בו אחרי שעשיתי את זה.”
הלן חייכה. “את צריכה לקבל עמלה. אני אספר לג’וליה.”
“שלא תעזי!” הרעיון היה מביך. “היא מצליחה מאוד, נכון?”
“כן,” אמרה הלן, ולבשה את מעילה. היא נראתה כמהססת, ואז המשיכה. “את יודעת, ברדיו טיימס כתבו עליה כתבה מחמיאה. הספר שלה ישתתף בתוכנית ‘בלש הכורסה’.”
“באמת?” אמרה ויו. “חבל שלא אמרת לי. ברדיו טיימס! אני אצטרך לקנות אותו בדרך הביתה.”
“זה רק משהו קצר,” אמרה הלן. “אבל יש... יש תמונה קטנה נחמדה.”
משום־מה לא נראה שזה מרגש אותה כמצופה. אולי היא פשוט התרגלה לרעיון. בעיני ויו זה היה מדהים - להיות חברה של מישהי שכותבת ספרים והתמונה שלה מתפרסמת בעיתון כמו רדיו טיימס, וכל־כך הרבה אנשים יראו אותה שם.
הן כיבו את האורות, ירדו במדרגות והלן נעלה את הדלת. הן עמדו רגע כהרגלן, הביטו בפאות שבחלון הראווה של יצרן הפאות, בחרו בפאות שהיו קונות אילו היו צריכות ולעגו לשאר. ואז הלכו יחד עד פינת אוקספורד סטריט, נפרדו לשלום בפיהוק, ועשו פרצופים מצחיקים נוכח המחשבה שמחר יצטרכו לחזור לעוד יום עבודה ולהתחיל הכול מחדש.
אחר־כך פסעה ויו לאיטה והביטה בחלונות ראווה, כמעט מתמהמהת, שכן רצתה שיעבור החלק הגרוע ביותר בשעת העומס של סוף יום העבודה לפני שהיא מנסה לתפוס רכבת. בדרך כלל נסעה באוטובוס, משום שהנסיעה לסטריטהם היתה ארוכה. אבל אותו ערב היה ערב שלישי, ובערבי שלישי היא נסעה ברכבת התחתית לווייט סיטי לאכול ארוחת ערב עם אחיה. אלא שהיא שנאה את הרכבת התחתית. היא שנאה את המוני האנשים, את הריחות, את ניבולי הפה, ואת משבי הרוח החמימים הפתאומיים. במקום לרדת לרכבת התחתית בתחנת מרבל ארץ’ היא נכנסה לפארק וצעדה לאורך השביל שלצד המדרכה. הפארק נראה יפהפה באור השמש המאוחרת, והצללים היו ארוכים, כחלחלים וצוננים למראה. היא נעמדה ליד המזרקות וצפתה בריצוד המים, ואפילו ישבה לרגע על ספסל. נערה עם תינוק באה והתיישבה לידה ונאנחה בשמחה על שהתאפשר לה לנוח. על ראשה היה צעיף, שריד מן המלחמה, מעוטר בטנקים ובמטוסי ספיטפייר דהויים. התינוק ישן אבל קרוב לוודאי שחלם; הוא עיווה את פניו - רגע זעופות ורגע מופתעות - כאילו הוא מנסה את כל הבעות הפנים שיהיו נחוצות לו לכשיגדל, חשבה ויו.
לבסוף היא ירדה לרכבת התחתית בתחנת לנקסטר גייט ונשארו לה רק חמש תחנות עד ווּד ליין. ביתו של מר מנדי היה מהלך עשר דקות מהתחנה, מאחורי זירת מרוצי הכלבים. בשעת התחרויות היה אפשר לשמוע את הקהל - קולות משונים שהיו רמים, כמעט מפחידים, והתנחשלו אחר ההולך ברחובות כגלים עצומים של מים בלתי נראים. באותו ערב היתה הזירה דוממת. ברחובות היו ילדים - שלושה מהם רכבו יחד בפיתולים על זוג אופניים ישן והעלו אבק.
השער של מר מנדי נסגר בבריח קטן וטרחני, שמשום־מה הזכיר לוויו את מר מנדי עצמו. בדלת הכניסה לביתו שובצו לוחות זכוכית. היא עמדה לידם ונקשה קלות. כעבור דקה הופיעה דמות במסדרון שמאחורי הדלת והתקרבה לאט בצליעה. ויו העלתה חיוך על פניה ודמיינה את מר מנדי מעבר לדלת, נוהג כמוה.
“שלום, ויוויאן. מה שלומך, יקירתי?”
“שלום, מר מנדי. אני בסדר גמור. מה שלומך?”
היא נעה קדימה וניגבה את רגליה על מחצלת סיבי הקוקוס הקטנה שעל הרצפה.
“אסור להתלונן,” אמר מר מנדי.
חדר הכניסה היה צר, ובכל פעם שהוא פינה לה מקום כדי שתלך לפניו השתרר רגע של מבוכה. היא ניגשה אל תחתית המדרגות, נעמדה ליד מתקן המטריות ופתחה את כפתורי מעילה. נדרשו לה תמיד דקה או שתיים להתרגל לאפלולית החדר. היא הביטה סביב ומצמצה. “אחי כאן, נכון?”
מר מנדי סגר את הדלת. “הוא בטרקלין. היכנסי, יקירתי.”
אבל דנקן כבר שמע אותם מדברים, וקרא, “זאת ויוויאן? וי, בואי הנה לראות אותי! אני לא יכול לקום.”
“הוא מרותק לרצפה,” אמר מר מנדי בחיוך.
“בואי תראי!” קרא שוב דנקן.
היא הדפה את דלת הטרקלין ונכנסה פנימה. דנקן שכב על בטנו על שטיח האח, לפניו ספר פתוח, ועל שקערורית גבו יושבת החתולה המנומרת של מר מנדי. החתולה הניעה את שתי רגליה הקדמיות כאילו היא לשה בצק, מכווצת ומושכת לאחור את כפותיה ואת ציפורניה בגרגור נלהב. למראה ויו, היא צמצמה את עיניה והאיצה את תנועותיה.
דנקן צחק. “מה את אומרת? היא עושה לי עיסוי.”
ויו הרגישה שמר מנדי עומד סמוך לכתפה. הוא בא להסתכל ולצחוק עם דנקן. צחוקו היה קל ויבש - צחקוקו של אדם זקן. היא לא יכלה אלא להצטרף לצחוק, ואמרה, “אתה פסיכי.”
דנקן החל להתרומם, כאילו הוא מתכונן לעשות תרגילי התעמלות.
“אני מאמן אותה.”
“לְמה?”
“לקרקס.”
“היא תקרע לך את החולצה.”
“לא אכפת לי. תסתכלי.”
החתולה המשיכה בתנועותיה כאחוזת טירוף, בעוד דנקן הולך ומתרומם. הוא החל להתיישר, וניסה לעשות זאת באופן שיאפשר לחתולה להישאר על גבו ואפילו לטפס במעלה גופו. בשעת מעשה הוא לא חדל לצחוק. מר מנדי קרא קריאות עידוד. אבל לבסוף נמאס לחתולה, והיא ניתרה לרצפה. דנקן ניקה את מכנסיו.
“לפעמים,” אמר לוויו, “היא עולה על הכתפיים שלי, ואני מסתובב איתה כרוכה מסביב לצוואר, נכון, דוד הוראס? בעצם, זה בדיוק כמו הצווארון שלך.”
במעיל של ויו היה צווארון קטן מפרווה מלאכותית. הוא ניגש ונגע בו. היא אמרה, “היא בכל זאת קרעה את החולצה שלך.”
הוא הסתובב כדי לראות. “זאת רק חולצה. אני לא צריך להיראות אופנתי כמוך. ויו לבושה יפה, נכון, דוד הוראס? מזכירה אופנתית.”
הוא שלח לעברה את אחד מחיוכיו המקסימים והניח לה לחבק אותו ולנשק את לחיו. מבגדיו עלה ניחוח קל של בושם - ממפעל הנרות, היא ידעה - אבל מתחת לניחוח היה לו ריח של ילד, וכשהרימה את ידיה לחבקו, היה נדמה לה שכתפיו צרות עד כדי גיחוך ומלאות עצמות דקיקות. היא נזכרה בסיפור שסיפרה להלן אחר הצהריים על קופסת הקסמים, ודמותו בילדותו עלתה שוב בבירור בזיכרונה - איך היה נכנס למיטה שלה ושל פמלה ונשכב ביניהן. היא עדיין יכלה להרגיש את זרועותיו ורגליו הדקות, את מצחו המתחמם, ואת השיער השחור והדק כמשי שהיה נדבק אליו... לרגע רצתה שהם יחזרו כולם להיות ילדים. עדיין היה משונה בעיניה שהעניינים כולם השתלשלו כפי שהשתלשלו.
היא פשטה את מעילה והסירה את כובעה, והם התיישבו. מר מנדי חזר אל המטבח, ואחרי דקה הוא נשמע מכין תה.
“אני צריכה ללכת ולעזור לו,” אמרה כמו בכל ביקור שלה. ודנקן ענה כמו תמיד, “הוא מעדיף לעשות את זה בעצמו. תכף יתחיל לשיר. הוא קיבל טיפול היום אחר הצהריים ומרגיש קצת יותר טוב.
על כל פנים, אני אשטוף את הכלים. ספרי לי מה שלומך.”
הם החליפו ביניהם את החדשות הקטנות שלהם.
“אבא מוסר דרישת שלום,” אמרה.
“באמת?” השיב בחוסר עניין. רק לרגע ישב, ומיד קם בהתרגשות והביא לה משהו שהוריד מהמדף. “תראי,” אמר. בידיו היה קנקן נחושת קטן ובצדו שקערורית. “קניתי אותו ביום ראשון בשלושה שילינג ושישה פני. המוכר ביקש שבעה שילינג, ואני הורדתי לו את המחיר. נראה לי שהוא מהמאה השמונה־עשרה. תדמייני לעצמך, וי, את הגברות לוגמות תה, לאחר שמזגו חלב מהקנקן! הוא בטח היה מצופה אז בכסף. את רואה איפה ירד הציפוי?” הוא הראה לה את שרידי ציפוי הכסף במקום חיבור הידית. “זה מקסים, נכון? שלושה שילינג ושישה פני! הפגם הקטן הזה הוא שום דבר. אני אוכל לתקן את זה, אם ארצה.”
הוא סובב את הקנקן בידיו והתמוגג ממנו. בעיני ויו זה היה זבל. אבל בכל ביקור שלה היה לו משהו חדש להראות לה - ספל שבור, קופסת אמייל סדוקה, כרית מקטיפה מהוהה. היא מעולם לא הצליחה לא לחשוב על הפִּיות שנגעו בכלי החרסינה, ועל הידיים המלוכלכות והראשים המיוזעים ששחקו את אריג הכרית. במידת־מה, ביתו של מר מנדי עצמו עורר בה חלחלה. זה היה בית של איש זקן, שחדריו הקטנים עמוסים ברהיטים גדולים וכהים וקירותיו מלאים בתמונות עד אפס מקום. על אדן האח היו פרחי שעווה וחתיכות אלמוגים תחת כיפות זכוכית מוכתמות. המנורות עדיין היו מנורות גז, שלהבותיהן מפוצלות כזנב דג. היו גם תצלומים צהובים מהוהים, אחד של מר מנדי כשהיה גבר צעיר ורזה, ותצלום נוסף שלו מילדותו, עם אחותו ועם אמו הלבושה בשמלה שחורה ונוקשה בסגנון המלכה ויקטוריה. הכול היה מת, מת, מת, ואף־על־פי־כן דנקן, שעיניו שחורות וערניות וצחוקו צלול כשל ילד, הרגיש בין כל אלה לגמרי בבית.
היא הרימה את התיק שלה. “הבאתי לך משהו.”
זאת היתה פחית שימורים של בשר חזיר. למראה הפחית הוא אמר “מה את אומרת!” באותה חיבה שיש בה שמץ הקנטה שבה אמר קודם מזכירה אופנתית, וכשמר מנדי נכנס לחדר בצליעה עם מגש התה, הוא הציג לראווה את הפחית.
“תראה, דוד הוראס! תראה מה ויו הביאה לנו.”
על המגש כבר היה מונח בשר בקר משומר, שאותו הביאה בפעם הקודמת. מר מנדי אמר, “בחיי, אנחנו ממש מסודרים עכשיו, נכון?”
הם משכו החוצה את כנפי השולחן והניחו עליו את הצלחות והספלים, את כריכי העגבניות, לבבות החסה והקרקרים. הם קירבו את כיסאותיהם, פרשו את מפיותיהם, והתחילו להתכבד באוכל.
“מה שלום אביך, ויוויאן?” שאל מר מנדי בנימוס. “ואחותך? ומה שלום השמנצ’יק?” הוא התכוון לתינוק של פמלה, גרהם. “הוא כזה שמנצ’יק, נכון? כמו חמאה! הוא נראה כמו הילדים מהימים שאני הייתי ילד. זה יצא מהאופנה, כנראה.”
בשעת דיבורו הוא פתח את פחית בשר החזיר. הוא סובב שוב ושוב את מפתח מכסה הפחית באצבעותיו הגדולות והעבות וחשף פס בשר כפצע ורוד ודק. ויו ראתה שדנקן מביט, ממצמץ ומסיט את מבטו. הוא אמר, כאילו כדי להפגין עליצות, “אז יש אופנות בתינוקות כמו בחצאיות?”
“יש לי רק דבר אחד להגיד לך,” אמר מר מנדי, בעודו מחלץ את בשר החזיר ומוציא בכף את המקפא. “עגלות תינוק עם גלגלים לא ראינו אז בכלל. עגלת תינוק עם גלגלים היתה כאן בסביבה משהו יוצא דופן. היא קוראת לזה ליגה א’. היינו מסיעים את בני־הדודים שלנו בעגלה להובלת פחם. אבל אז ילדים התחילו ללכת מוקדם יותר. באותם ימים, הילדים עבדו למחייתם.”
“האם שלחו אותך אי־פעם לנקות ארובה, דוד הוראס?” שאל דנקן.
“ארובה?” מצמץ מר מנדי.
“בזמן שגבר גדול וגס רוח מדליק אש בעקביך כדי לזרז אותך?”
“אילו שטויות!”
הם צחקו. פחית בשר החזיר הריקה הונחה בצד. מר מנדי שלף את הממחטה שלו וקינח את אפו - בקצרה ובחוזקה כתרועת חצוצרה - ואז שב וקיפל אותה בניעור והחזיר אותה יפה־יפה לכיסו. את הכריכים ואת לבבות החסה שלו חתך לחתיכות קטנות מוקפדות לפני שאכל אותן. כאשר ויו השאירה את צנצנת החרדל פתוחה, הוא סגר אותה במכסה שלה. אבל בסוף הארוחה הוא הגיש את חלקיקי הבשר ושאריות המקפא שעל צלחתו לחתולה. הוא נתן לה ללקק אותם מתוך ידו - ללקק מסביב לציפורניו ולמפרקי אצבעותיו.
כשהחתולה סיימה, היא ייללה בדרישה לעוד. היללה שלה היתה דקה וצורמנית.
“היא נשמעת כמו סיכות,” אמר דנקן.
“סיכות?”
“אני מרגיש כאילו היא דוקרת אותי.”
מר מנדי לא הבין. הוא הושיט יד ונגע בראש החתולה. “תיזהר ממנה כשהיא מעוצבנת, היא תשרוט אותך. נכון, חתלתולה?”
עדיין היה עליהם לאכול עוגה, אבל משסיימו אותה, קמו מר מנדי ודנקן ופינו מיד את הספלים ואת הצלחות. ויו ישבה מתוחה למדי וצפתה בהם כשנשאו את הכלים. עד מהרה הם יצאו אל המטבח יחד והשאירו אותה לבד. דלתות הבית היו כבדות וחסמו מעבר של קולות. החדר נדמה שקט ומחניק מאוד, למרות רחש מנורות הגז והתקתוק הסדיר של שעון אורלוגין בפינת החדר. השעון נשמע תשוש, חשבה, כאילו המנגנון שלו התנוון, כמו זה של מר מנדי, או כאילו האווירה המיושנת העיקה עליו, כמו עליה. היא השוותה את פני השעון לשעון היד שלה. עשרים לשמונה... הזמן עובר כאן לאט כל־כך. כמו בעבודה. כמה לא הוגן! שכן ידעה שמאוחר יותר - כשתרצה שיעבור לאט - הוא כאילו ימהר קדימה.
הלילה לפחות היה משהו שהסיח את הדעת. מר מנדי נכנס והתיישב בכורסתו שליד האח, כמו שעשה תמיד אחרי ארוחת הערב, אבל דנקן רצה שוויו תספר אותו. הם יצאו אל המטבח. הוא הניח נייר עיתון על הרצפה, ובמרכזו העמיד כיסא. הוא מילא קערה במים חמים ותחב מגבת בצווארון חולצתו.
ויו טבלה מסרק במים, הרטיבה את שערו והחלה לספר אותו. היא השתמשה בזוג מספרי חייטים ישן. אלוהים יודע מה עושה בהם מר מנדי, בטח תופר לעצמו. היא לא פסלה את האפשרות הזאת. נייר העיתון רשרש תחת נעליה כשזזה.
“לא קצר מדי,” אמר דנקן כששמע אותה גוזזת.
היא סובבה את ראשו. “שב בשקט.”
“עשית את זה קצר מדי בפעם האחרונה.”
“אני אעשה את זה בדרך שלי. יש דבר כזה שנקרא ספר, אתה יודע.”
“אני לא אוהב ללכת לספר. תמיד נדמה לי שהוא הולך לחתוך אותי לחתיכות ולהכניס אותי לפשטידה.”
“אל תדבר שטויות. למה שהוא ירצה לעשות את זה?”
“את לא חושבת שתצא ממני פשטידה טעימה?”
“אין עליך מספיק בשר.”
“אז הוא יכין ממני כריך. או יכניס אותי לאחת הפחיות הקטנות האלה. ואז... “ הוא הסתובב ופגש במבטה, משובה בעיניו.
היא יישרה שוב את ראשו. “בסוף זה יצא עקום.”
“זה לא משנה, אף אחד לא יראה. רק לֶן מהמפעל. אין לי מעריצים. אני לא כמוך ...”
“אולי תסתום?”
הוא צחק. “דוד הוראס לא יכול לשמוע. וגם אם הוא היה יכול לשמוע, לא היה אכפת לו. הוא לא עושה עניין מדברים כאלה.”
היא חדלה לגזוז והניחה את חוד המספריים על כתפו. “דנקן, לא סיפרת לו, נכון?”
“ברור שלא.”
“אל תספר לעולם!”
לילה “אני נשבע.” הוא ליקק את אצבעו, נגע בחזהו, והרים את עיניו אליה בלי להפסיק לחייך.
היא לא החזירה לו חיוך. “זה לא נושא לבדיחה.”
“אם את לא מסוגלת לצחוק על זה, למה את עושה את זה?”
“אם אבא ישמע...”
“את תמיד חושבת על אבא.”
“מישהו צריך.”
“אלה החיים שלך, לא?”
“באמת? לפעמים אני תוהה.”
היא המשיכה לספר בדממה. היא היתה נסערת, אבל רצתה לומר עוד משהו, כמעט קיוותה שימשיך להקניט אותה, כי לא היה לה מישהו אחר שאיתו יכלה לדבר, היא סיפרה רק לו... אבל היא השתהתה מדי. דעתו הוסחה, והוא הטה את ראשו כדי להביט בתלתלים השחורים והלחים על נייר העיתון שמתחת לכיסאו. הם צנחו כתלתלים, אבל כשהתייבשו, נפרדו לקווצות־קווצות אווריריות. היא ראתה אותו מעווה את פניו.
“זה לא מוזר,” אמר, “כמה יפה השיער של אדם כשהוא על הראש שלו, וכמה דוחה הוא נעשה ברגע שגוזזים אותו? את צריכה לקחת את אחד התלתלים האלה, וי, ולהכניס אותו לתליון. זה מה שהיתה עושה אחות ראויה לשמה.”
היא יישרה שוב את ראשו. הפעם היתה עדינה פחות. “אם לא תשב בשקט, אני תכף אראה לך מה זה אחות ראויה לשמה.”
הוא חיקה מבטא קוקני בקול משתטה ואמר, “אחותי הראתה לי מה זה! “
זה הצחיק אותם. כשסיימה את התספורת הוא הזיז את הכיסא הצדה ופתח את הדלת האחורית. היא הביאה את הסיגריות שלה ויחד ישבו על המדרגה, השקיפו החוצה, עישנו ופטפטו. הוא סיפר לה על ביקורו אצל מר ליאונרד; על הנסיעה שלו ושל מר מנדי באוטובוסים, על ההרפתקאות הקטנות שלהם... השמים נדמו למים שנמהל בהם דיו כחול. החשכה ירדה וכוכבים יצאו בזה אחר זה. הירח היה סהר דקיק ומושלם, כמעט חדש. החתולה הקטנה הופיעה ונכרכה סביב רגליהם, ואז השתרעה על הגב והתפתלה, משולהבת שוב.
ואז יצא מר מנדי מהטרקלין. ויו שיערה שבא לראות מה הם עושים. אולי שמע אותם צוחקים מבעד לחלון. הוא ראה את שערו של דנקן ואמר, “בחיי! זה קצת יותר טוב מהתספורות שעשה לך מר סוויט!”
דנקן קם והחל לנקות את המטבח. הוא צרר יחד את הנייר ואת השיער. “מר סוויט היה דוקר עם המספריים שלו, סתם בשביל השעשוע,” אמר וחיכך את צווארו. “אומרים שפעם הוא כרת למישהו את האוזן!”
“זאת היתה סתם רכילות,” אמר מר מנדי בנחת. “רכילות של בית סוהר - זה הכול.”
“טוב, זה מה שמישהו סיפר לי.”
הם התווכחו על כך עוד דקה או שתיים. לוויו היתה הרגשה שהם כמעט עושים את זה בכוונה - משוויצים בדרך משונה, משום שהיא שם. הלוואי שמר מנדי לא היה יוצא אליהם! הוא לא מסוגל להניח לדנקן לרגע. היא נהנתה לשבת על המדרגה ולהביט בשמים ההולכים ומאפילים, אבל לא יכלה לסבול כשהם התחילו לדבר בקלילות שכזאת על בית הסוהר וכל זה. זה עלה לה על העצבים. הקרבה והחיבה שהרגישה כלפי דנקן רגע לפני כן החלו להתפוגג. היא חשבה על אביה. היא מצאה את עצמה חושבת בקולו של אביה. דנקן חצה בחינניות את המטבח והיא הביטה בראשו הכהה והנהדר, בצווארו הדק, בפניו היפות כשל ילדה, ואמרה לעצמה כמעט במרירות: תראו, אחרי כל מה שעבר עלינו בגללו, לא רואים עליו שום דבר!
היא היתה צריכה לחזור לטרקלין ולסיים שם את הסיגריה שלה, לבדה.
אבל אין שום טעם להתעצבן בגלל זה. זה ישחק אותה בדיוק כמו ששחק את אביה. והיא צריכה לחשוב על דברים אחרים. דנקן הכין עוד תה והם הקשיבו לתוכנית ברדיו, ובתשע ורבע היא לבשה את מעילה. בכל שבוע עזבה באותה שעה. דנקן ומר מנדי עמדו בדלת החזית ועקבו אחריה בלכתה, כמו זוג נשוי קשיש.
“את לא רוצה שאחיך ילווה אותך לתחנה?” מר מנדי שאל תמיד, ולפני שהספיקה לענות, דנקן השיב במעין פיזור נפש, “אה, היא בסדר גמור. נכון, ויו?”
אבל הערב הוא גם נישק אותה, כאילו קלט שהרגיז אותה. “תודה על התספורת,” אמר חרש. “תודה על הבשר. רק הקנטתי קודם.”
פעמיים הסתובבה, והם עדיין עמדו שם ועקבו אחריה. בפעם הבאה שהסתכלה היתה הדלת סגורה. היא דמיינה את מר מנדי מניח את ידו על כתפו של דנקן. היא ציירה אותם בנפשה חוזרים לאיטם לטרקלין, דנקן לכורסה אחת ומר מנדי לאחרת. היא חשה שוב על עורה את אווירת הבית המחניקה כאריג פלנל והגבירה את קצב הליכתה, נרגשת פתאום, ונהנתה מאוויר הערב הצונן ומחדות צליל עקביה על המדרכה.
אבל מכיוון שצעדה מהר, הגיעה מוקדם מדי לתחנה ונאלצה לחכות במבואת הקופות. רכבות באו ויצאו והיא הרגישה חשופה להחריד באור המסנוור והקר. בחור צעיר ניסה ליצור קשר עין. “היי, יפהפייה,” חזר ואמר. הוא חלף על פניה פעם אחר פעם ושר. כדי להתרחק ממנו ניגשה לדוכן ספרים, ורק כשהביטה במעמד כתבי־ העת, נזכרה במה שהלן אמרה אחר הצהריים על הרדיו טיימס. היא לקחה גיליון ופתחה אותו, וכמעט מיד מצאה את המאמר שכותרתו:
מבטים מסוכנים
אורסולה ווֹרינג מציגה את הרומן החדש והמותח של ג’וליה סטֶנְדינג, עיני הסכנה הבורקות, שיככב בתוכנית “בלש הכורסה” בערב שישי ב־ 10:10 (תוכנית קלילה).
המאמר השתרע על פני כמה טורים ודיווח על הרומן במילים נלהבות. מעליו התנוסס תצלום של ג’וליה - פניה מוטות הצדה, עיניה מושפלות, ידיה מורמות ומוצמדות זו אל זו לצד לסתהּ.
ויו הביטה בתצלום בשמץ עוינות. היא פגשה את ג’וליה פעם אחת ברחוב, מחוץ למשרד, והיא לא מצאה חן בעיניה. היא נראתה לה מתוחכמת מדי. היא לחצה את ידה של ויו כשהלן הכירה ביניהן אבל לא אמרה, “מה נשמע?” או “נעים מאוד” או משהו דומה, אלא אמרה באדישות, כאילו היא מכירה את ויו שנים, “יום מוצלח? הצלחתן לחתן המוני אנשים?” “עבדנו עליהם בעיניים יותר מכל דבר אחר,” השיבה ויו, וג’וליה צחקה לשמע הדברים, כאילו מבדיחה שלה־עצמה ואמרה, “כן, בדיוק...” נימת קולה היתה עשירה ומוקפדת, ועם זאת היא דיברה בסלנג: “לדפוק את התוכניות”, “נהיה קוּקוּ”. ויו לא יכלה לשער מה יש בה שהלן הנחמדה אוהבת כל־כך. אבל זה עניינן. ויו אטמה את לבה לזה.
היא הניחה את כתב־העת במקומו על המעמד והתרחקה משם. הבחור ששר לה נעלם. השעון הראה עשר עשרים ושמונה. היא חצתה את מבואת הקופות, לא לכיוון הרציפים אלא בחזרה אל הכניסה לתחנה, נצמדה אל עמוד והשקיפה אל הרחוב. היא הידקה היטב את המעיל לגופה, כי אחרי העמידה הממושכת נעשה לה קר. כעבור דקה התקרבה מכונית אל שפת המדרכה. היא נעצרה במרחק כמה מטרים משם, הרחק מאורות התחנה המסנוורים. כשחלפה המכונית על פניה, היא ראתה את הנהג מטה את ראשו בניסיון לזהות אותה. הוא נראה מתוח, יפה תואר, נואש. היא גילתה שרגשותיה כלפיו דומים מאוד לאלה שהרגישה קודם לכן כלפי דנקן, אותה מזיגה של אהבה וכעס. עם זאת, עדיין היתה כאן גם אותה נימת ריגוש שברגע זה גאתה בה שוב והתעצמה. היא העיפה מבט לשני הכיוונים, ואז פחות או יותר רצה אל דלת הנוסע. רֶג’י רכן אל הדלת ופתח אותה, וכשנכנסה פנימה, הושיט את ידיו אל פניה ונשק לה.

קיי צעדה שוב בלבנדר היל. היא צעדה, פחות או יותר, כל אחר הצהריים והערב. היא הלכה במעין מעגל גדול מגשר וונדסוורת לקנזינגטון, משם עברה לצ’יזיק וחצתה את הנהר למוֹרְטְלֵייק ולפּאטְני, ואז התקדמה בחזרה אל ביתו של מר ליאונרד. היא היתה במרחק שניים־שלושה רחובות מהבית. בדקות האחרונות צעדה ליד נערה בהירת שיער ונכנסה איתה לשיחה. אבל הנערה לא היתה משהו מיוחד.
“אני מתפלאת שאת מסוגלת ללכת כל־כך מהר על עקבים גבוהים כל־כך,” אמרה קיי.
“מתרגלים, אני מניחה,” השיבה הנערה בחוסר עניין. “תתפלאי, אבל זה לא כל־כך קשה.” היא לא הביטה בקיי אלא הסתכלה קדימה לאורך הרחוב. היא אמרה שיש לה פגישה עם חברה.
“שמעתי שזאת פעילות גופנית טובה לא פחות מרכיבה על סוס. שזה מועיל לחיטוב הרגליים,” אמרה קיי.
“אני לא ממש יודעת.”
“אז אולי החבר שלך יודע.”
“אני יכולה לשאול אותו.”
“אני מתפלאת שהוא עוד לא אמר לך את זה.”
הנערה צחקה. “את מתפלאת הרבה, נכון?”
“מסתכלים עלייך וצצות שאלות, זה הכול.”
“באמת?”
הנערה הסתובבה אל קיי, ולשנייה נפגש מבטן. היא הזעיפה פנים, לא מבינה, לא מבינה בכלל... ואז, “הנה החברה שלי!” אמרה, ונופפה בידה לנערה אחרת מעבר לרחוב.
היא התקדמה מהר יותר אל שפת המדרכה, הביטה במהירות שמאלה וימינה, ואז חצתה בריצה את הכביש. סוליות נעליה גבוהות העקבים היו בהירות בקימורן. הן נראות כמו הבזקי הפרווה הלבנבנה שרואים באחוריהן של ארנבות מקפצות, חשבה קיי.
היא לא אמרה “שלום”, “להתראות”, או משהו כזה, וגם לא הביטה לאחור. היא כבר שכחה את קיי. היא נטלה את זרועה של הנערה השנייה והן פנו ברחוב ונעלמו.