אחורה על עקבים גבוהים

אהבה רומנטית

יש במילון עשרים ואחת הגדרות למילה אהבה. בשלב כלשהו בחיים, כל אישה (האישה בדלת ממול ובמראה, וכמובן כל הנמענות של ספר זה) תמצא את עצמה חושדת שהיא לא מבינה אף אחת מהן. המשוררים והפילוסופים, המחזאים וכוכבי הפופ, מסוקרטס ועד סטיבי וונדר, להם היה הרבה מה לומר על אהבה: שהיא הדבר הכי מתוק בעולם, שהיא ורד אדום כדם, שהיא שדה קרב, שהיא סם, אשליה, שיגעון. שהיא התשובה וגם השאלה. שהיא המשחה המרגיעה וגם החץ המשפד. קיטס הכריז שהיא דתו היחידה, שייקספיר קרא לה הדבר המוכר, שטן, אות קין, עשן, אש, ים, טירוף, חום, חוצפה יוקדת; האהבה היא כמו שמש שמפציעה אחרי גשם, והיא לא מתכופפת בפני אף אחד.
מכל סוגי האהבה, האהבה הרומנטית היא המסובכת ביותר והבלתי־מובנת מכולן. היא יכולה להסתער עלייך כשאת לא מצפה לה כלל, עם בר המזל שמתאים לך פחות מכולם. היא יכולה לשגר אותך משיאי האקסטזה לתהומות הייאוש. רגע אחד היא יכולה לשאוג בתוכך כמו לביאה, ובמשנהו להתפוגג כמו הבל פה על זכוכית. היא תגרום לך להציע את עצמך בהתרגשות לאדם אחר לכל ימי חייך, וכעבור כמה שנים את עשויה להביט לאחור בפליאה ולא לזכור מאומה מההשתלהבות הראשונית הזאת. היא יכולה להיות מבלבלת כל כך, עד שלפעמים יתחשק לך לוותר עליה כליל ולהפנות את מרצך להבנת טבעו האמיתי של החומר האפל, או להתעמקות במקרו כלכלה, או בכל דבר אחר מעייף פחות ממנה.
הבנת ההיבטים הביולוגיים של ההתאהבות עשויה לסייע. בשלבי ההתאהבות הראשונים, את (וגם הוא) נתונה להשפעתו של קוקטייל כימי חזק ביותר. דופמין (החומר שאופיום נראה לעומתו כמו אספירין) שוצף קוצף בתוך ורידייך. ואם זה לא מספיק, תערובת מושלמת של וָאזוֹפְּרֵסין ואוֹקסיקוֹנטין, הורמוני ההתקשרות (אלה שמופרשים בעת ההתאהבות, אבל אחראים גם על ההתקשרות הרגשית לאורך זמן) ממלאים כל פינה בגוף. עיקר הידע בתחום זה מגיע ממחקר מדעי שנעשה בנברני שדה. מהרגע שהנברנים מזדווגים, הרי הם זוג לכל החיים, בסגנון "נגעת - נסעת". הם מבלים אחוז ניכר מזמנם בטיפוח זוגי, מלטפים ומסרקים זה את זה, מטפחים את הקן שלהם ונמנעים בעקביות מפגישות עם פרטנרים פוטנציאליים נוספים. אח, לו כל הגברים היו נברני השדה!
חוץ מהגאות הכימית, יש גם עניין קטן של המוח הקטן. סריקות MRI הראו שרק חלק קטן מאוד מהמוח פעיל בעת ההתאהבות. חלק קטן בהרבה מזה שאחראי, למשל, על תפעול מכונות כבדות. מתברר שכשאת מפעילה מלגזה (ובינינו, מי לא?) המוח שלך פעיל יותר מאשר כשאת מתכננת את עתידך לשארית חייך. חוקרים בקולג' יוניברסיטי בלונדון העירו ביובש שהרעיון שהלנה מטרויה הצליחה לשגר אלף ספינות באמצעות אזור קטן כל כך מקליפת המוח שלה, ריתק אותם מאוד.
הכרחי, אם כן, להבין שהחלטה הנוגעת, אולי, לשארית חייך, מתגבשת בחלק זעיר בלבד מהאזור המופקד על היכולת השכלית שלך. החלקיק הזה הוא בדיוק אותו מקום שמגיב לצריכת קוקאין. במילים אחרות: את יכולה לבחור פרטנר לחיים, לעבור לגור באלסקה וללדת ילדים, והכול בגלל אותו חלק בקליפת המוח שנהנה מחומרים ממריצים, לא חוקיים, שגורמים לך ללהג כל הלילה, כאילו גילית זה עתה את יכולת הדיבור.
אפלטון אמר שאהבה היא מחלת נפש. חוקרים מודרנים מצדדים בו בהתלהבות. הם מקטלגים התאהבות כסוג של שיגעון וחוזרים כהד על מה שאמרו פסיכולוגים למטופלים מוכי אהבה במשך שנים (יש פסיכולוגים שלא מסכימים לטפל באנשים בשלבי ההתאהבות הראשונים, מפני שהם מוטרפים מכדי להיעזר בטיפול). מדענים מתחבטים כיום בשאלה העדינה, האם אהבה מזכירה יותר את השלב המאני של הפרעה דו־קוטבית, או דווקא את המאפיינים של התנהגות טורדנית־כפייתית.
אסכולה נוספת טוענת כי אהבה היא דווקא תופעה תרבותית (ולא ביולוגית). הציניקן הצרפתי הידוע פרנסואה דה לה רוֹשְׁפוּקוֹ טען שבני אדם לא היו מתאהבים לולא שמעו אנשים אחרים מדברים על אהבה. אנחנו נתונים להפגזה תרבותית שמשגרת לעברנו תזכורות מצרר בנוגע לכוחה וליופייה של האהבה, ועדיין, משום מה, חלק ניכר מסיפורי האהבה הגדולים ביותר של כל הזמנים - קתי והיתקליף, טריסטן ואיזולדה, לנסלוט וגוויניבר, אלואיז ואָבֵּלָר - נגמרים באסון, אם לא בטבח של ממש. אם היינו ספקניות, היינו טוענות שרק הולכת שולל עצמית ושגייה באשליות מביאה את האישה המודרנית לצפות להתאהבות, כאילו מדובר בגביע הקדוש של עצם קיומנו.
תכנים ספרותיים מסוכנים מאוד מבטאים את הלך הרוח הזה. הם מומחשים בחיות רבה בספרה של אליזבת סמארט "ליד תחנת גרנד סנטרל ישבתי ובכיתי", יצירה שמעניקה זכויות יתר לאהבה הרומנטית ומעמידה אותה לפני כל דבר אחר. את יכולה לזרוק לעזאזל את משפחתך, את חברייך ואפילו מדינות שלמות - זה בסדר גמור, ובלבד שתעשי זאת למען אהבה רומנטית. אם אי־פעם תתפסי את עצמך נוטה להשקפת עולם זו, הרשי לנו להמליץ לך לשתות כוס תה חזק ולקרוא חומר מאיר עיניים על גברים חזיריים - עד שהאשליה תתפוגג.
רק לאחר שהשלב המוטרף של ההתאהבות שוכך, אפשר לדעת בוודאות אם מדובר בדבר האמיתי. אם זה אכן המקרה, רגש ההתאהבות ישתנה ויהפוך לאהבה קבועה ועמוקה שתעזור לך לצלוח זמנים קשים ובעיות כלכליות ושלל טרדות קטנות של חיי היום־יום. זו הסיבה שזוגות שחיים יחד חמישים שנה תמיד יגידו לך להתחתן עם החבר הכי טוב שלך.
 



 

הדבר המסתורי באהבה הנכונה והטובה הזאת הוא שאין בה שום סימנים לטירוף הראשוני ההוא. היא לא תעורר בך רצון פתאומי לקרוע את בגדי אהובך ברגעים הלא מתאימים, ואין בה דבר וחצי־דבר עם אותו דחף פראי ליצור עולם נפרד לשניכם. לעומת זאת, בשלב הזה את תרגישי אותה חיבה עמוקה שגורמת לך לחייך כשהוא עושה דברים שנראים לך מקסימים - אבל כל אחד אחר חושב שהם מעצבנים וסרי טעם - וכשהוא מספר את הבדיחות שרק שניכם מבינים. אבני הבניין של מקדש האהבה הזה הן מאות זיכרונות ורגעים קטנים בזמן. זו אותה הרגשה המשתלטת עלייך כשאת קוראת כתבה בעיתון, או רואה איש מוזר ברחוב, או שומעת שיחה מקרית בבית הקפה, ואת יודעת שיש מישהו אחד בעולם שאת פשוט חייבת (את לא יכולה לחכות עד שהוא יֵצא מהישיבה) להתקשר ולספר לו על כך. אין לזה דבר וחצי־דבר עם סוויטות מפוארות במלונות בוטיק, וגם לא עם זריחות בחוף הים ונסיעות ספונטניות לערי בירה אירופיות בהתראה של רגע. זה לא מה שרואים באפלה הבטוחה והקרירה של אולמות הקולנוע. זו רומנטיקת הרגעים הקטנים: גל ההערצה הפתאומי ששוטף אותך כשאת מגלה שהוא יודע לתקן ברז דולף. אמנם, לא מדובר בסונטה של שייקספיר, אבל לפחות לא תישארי עם לב מרוסק לחתיכות קטנות על הרצפה.
האהבה הרומנטית, מוטרפת ככל שתהיה, היא עדיין אחד התענוגות הגדולים של החיים. היא העניקה לנו שירים, מחזות וסונטות. היא העניקה לנו את "גטסבי הגדול", את "גאווה ודעה קדומה" ואת "ד"ר ז'יוואגו". ההתכווצות הפרועה בבטן למראה זיו פניו של האהוב, החיוכים הרחבים והלא מוסברים לזרים ברחוב, התשוקה הפתאומית לרקד בין פנסי הרחוב, כולם מלבים את מדורת ההבלים הבוערת בלב המאוהב. (חשוב לציין שהסימפטומים המתוארים לעיל אינם אופייניים רק לאנשים צעירים ולנוער. גם בת הארבעים המיושבת בדעתה יכולה לאבד את שפיותה הזמנית בעקבות מבט חטוף בזוג עיניים ירוקות מדהימות.)
אהבה יכולה להיות משוגעת, טעימה, מסעירה: היא יכולה לעורר בך תחושה שכל אטום ואטום בגוף שלך חי ורוקד. היא יכולה להחזיר נעורים שחלפו, להעלות חלומות מתהום השכחה, להחיות מחדש תקוות רמוסות. היא פשוט צריכה להגיע עם תמרור הגבלת מהירות, אזהרת בריאות (כמו קופסת סיגריות) וקולו המתעקש והלא רומנטי של ההיגיון. אז בפעם הבאה שאת מתאהבת, כדאי לזכור שבאותם ימים ראשונים את קצת משוגעת, ואולי זה לא חכם לעשות צעדים פתאומיים.
 

הסכנה שבאהבה
אנחנו לא מתכוונות לסכנה השכיחה של שיברון לב - בגלל בגידות זולות, שקרים קלים מדי והבטחות שלא קוימו - אלא לסכנה האפלה המאיימת על נשים הגיוניות ומשכילות שמתפתות לרעיון העוועים שאהבה רומנטית היא משאת נפשה הנשגבת של האישה המודרנית.
הבדיה הזאת מפלצתית במיוחד כיוון שהיא חדשה יחסית, ובכל זאת מתנהגת כמו זקנה בלה. סימני הקורוזיה המזויפים שהקדימו להופיע מעניקים לה אשליה של איכות נצחית. הקולות המעטים שמעזים לטעון זאת, כמו הפסיכיאטר הנפלא אנתוני סטור (אנחנו ממליצות בכל פה שתקראי את ספרו על הבדידות), הם כה שקטים, עד שהם נבלעים לחלוטין בהמולת אלפי הסרטים, השירים, הספרים והמאמרים שצועקים את האמת השלטת הזאת.
מכתבי ההמלצה שלה נתמכים במקורות עתיקים נטולי רבב: אפלטון הוא שאמר שהאדם הוא כמו שני צדדים של דג שטוח המחפש בלי הרף אחר צדו השני. ואז, כמובן, מגיע שייקספיר, שאחרי ארבע מאות שנות רביצה בקבר עדיין אומר את המילה האחרונה בכל עניין. שייקספיר הוא שהעשיר את חיינו בסונטות, וב"מהומה רבה על לא דבר", וב"אנטוניוס וקליאופטרה", אף על פי שעכשיו כבר אפשר להודות שהרומן האחרון לא עלה יפה. השליכו לבלילה הזאת את ייטס וביירון, ואפילו את אודן קשישא, ותגיעו למסקנה שאהבה רומנטית טהורה היא המטרה האנושית העליונה: מי יעז לסתור את האדונים הנכבדים הללו?
כמו עכבר אינטלקטואל שמנסה לחפור את דרכו פנימה דרך הפאנלים, יש גם נשים שמעזות לתחזק את התפיסה החתרנית שאולי האהבה הגבוהה הזאת אינה בהכרח דרך המלך לאושר המושלם. הצד המעשי שלהן לוקח פיקוד, ואז הן מבחינות שזוגות שנישאו בסערת הערצה ותשוקה, מוצאים את עצמם כעבור עשר שנים מיידים זה בזה צלחות מטבח ומתווכחים מי, לעזאזל, יקבל את הכלב. גרושים מודים, בחדרי חדרים, שהרגש המכריע שחווים כשנישואים מתפרקים הוא בושה - פעם היתה להם אהבה רומנטית, הם עמדו מול קהל רב ונשבעו במלוא הרצינות שרק המוות יפריד ביניהם, ועכשיו הם חייבים להודות שטעו.
אבל הנשים שמבחינות בסתירות הללו חוששות, במקרים רבים, לומר את דעתן, שמא יתויגו כציניות. רק אלו שהמשחק האכזר הכריע אותן יעזו לקרוא תיגר על שלטונה של האהבה הרומנטית. הדעה הרווחת היא שאהבה גופנית היא תרופת פלא לכל מחלה, ושאם אתם לא מצליחים להשיג אותה, יש בכם פגם כלשהו. פריקים שכמוכם! חזרו שני צעדים לאחור וקראו את התווית.
 



 

הביטוי המזוקק ביותר של התפיסה הזאת הוא "המבט". בכל סרט שעוסק בקשר רומנטי של גבר ואישה מגיע הרגע - את יודעת איזה רגע, ראית אותו בכל כך הרבה סרטים שהוא מוכר לך כמו כף ידך - שבו הגיבור משגר אל עבר הגיבורה את "המבט". המבט הזה חודר ועוצמתי עד כדי כך, שהוא יכול לגרום גם לאישה הגיונית לחלוטין לשקוע בייאוש תהומי, וזאת מפני שבתוך תוכה מקנן הפחד - שהיא מתקשה להודות בו אפילו בינה לבין עצמה - שלעולם לא יגיע מישהו שישגר לעברה את אותו "המבט". המבט אומר: את היצור הקסום, המיוחד והמסתורי ביותר שפגשתי בחיי, ואם לא תהיי שלי ברגע זה, אקפוץ ואתפגר.
זה לא עוזר שעל שיגור "המבט" הזה אחראים תמיד שחקנים נאים במיוחד, בעלי עיניים ממיסות, שלרשותם עומד במאי תאורה משובח. ג'ורג' קלוני הוא המלך המכהן של "המבט", אבל יש כמה טוענים נכבדים לכתר. רייף פיינס שילח בכריסטין סקוט תומס את "המבט" ב"הפצוע האנגלי" ואנדי מקדואל קיבלה אותו מז'ראר דפרדייה ב"גרין קארד" ומג'יימס ספיידר ב"סקס, שקרים ווידיאוטייפ". קולין פירת הפך לשם מוכר לאחר שבסדרה "גאווה ודעה קדומה" שיגר אל ג'ניפר אילי את המבט, בעודו חנוט בחולצה רטובה. רוברט רדפורד ניכס לעצמו את המבט בפסגת הקריירה שלו, בתקופת "כך היינו" ו"זיכרונות מאפריקה". יש נשים שעדיין לא התאוששו מהרגע שבו נעץ עומר שריף בג'ולי כריסטי את המבט ב"ד"ר ז'יוואגו".
המבט הוא המבחן האמיתי של האהבה הרומנטית. הוא מחבר את הרווקה ואת הנשואה, בלי הבדל דת, גזע ומין. נשים שחיות לבד ומתגאות בעצמאותן ובסירובן להיתלות באגדות רומנטיות חושבות בסתר לבן: אף אחד לא יביט בי כך לעולם. האישה הנשואה, הגאה ביכולתה להתפשר ולהתמודד עם המציאות, מאבדת פתאום את קול ההיגיון, בן לווייתה הטבעי, ותוהה מדוע, לעזאזל, בעלה כבר אינו מביט בה כך יותר. ברגעיה האפלים ביותר היא תוהה אם הוא אי־פעם הביט בה כך, או שאולי, אוי, זו מחשבה מייסרת, אולי כל העניין קרה רק בדמיון שלה.
ואז מגיעה הטעות הגדולה. אפילו האישה המשכילה ביותר לא תשאל את עצמה - כפי שרצוי שתעשה - אם העניין כולו אינו המצאה ברוח התקופה, או איזה תוהו ובוהו תרבותי, או יצירה מרושעת שתכליתה לגרום לה הרגשה רעה. במקום זה היא תחשוב: "מה לא בסדר בי?"
אנחנו אומרות: שום דבר. ברור שזה תענוג אמיתי למצוא איזה גברבר נחמד שיבהה בך ב"מבט" מפעם לפעם, ואנחנו האחרונות שנכחיש את החדווה האמיתית שבהתגוששות בסגנון חופשי על ספת שֶזְלוֹנְג. אבל מי שמעדיפה את האהבה הרומנטית על פני כל אהבה אחרת, מי שמתעקשת שהאהבה הזאת הִנה מרכיב הכרחי במתכון לאושר האנושי, מראשית האדם במערות ועד היום, טומנת לעצמה מלכודת. הרעיון שכל לב אנושי כמֵהַ לחצי השני שלו, רעיון ששורשיו מגיעים עד להמצאת הגלגל, הוא מיתוס בלבד.
הפסיכולוג המעניין אוליבר ג'יימס שם לב שכל אותם סונטות, פואמות ומחזות, שירי הייקו וספרים המהללים ומפארים את האהבה הרומנטית עד לב השמים, נכתבו בידי מיעוט קטן מקרב המעמד הגבוה. למעשה, רוב האנושות לא התעסקה בהנאות המשגל והאהבה הגופנית, אלא בהישרדות. לא היה זמן לחלום בהקיץ על זוג עיניים יפות. האדם הפשוט היה עסוק בעבודת אדמה, בטיפול בעדר הבקר ובדאגה לחום גופו. רק במאה העשרים, כשמכונות עושות עבורו את העבודה, והוא יכול לקנות אוכל בחנויות במקום לגדל אותו בשדה וחי חיי נוחות שלא היה יכול לדמיין כמותם שני דורות קודם לכן, רק עכשיו הוא התפנה לחקור את מסתרי הלב האנושי, עיסוק שהיה נחלתה הבלעדית של אליטה מצומצמת.
על פי טענה עתיקה ובלתי־מנוצחת, אהבה היא כוח טבע. למה? ככה. היא מסתורית ומיסטית ותפורה אל הלב האנושי ואל התת־מודע הקולקטיבי כמו סלילי הדי־אן־איי המרכיבים את הגנום האנושי. את לא יכולה להילחם בה, את צריכה אותה בתוכך. למעשה, היא הדבר שהופך אותך לאנושית. עדיף לאהוב ולאבד, כמו שכל נערת תיכון יודעת. הרעיון שאהבה רומנטית אינה אלא התניה חברתית הוא סוג מוזר של כפירה, נחלתם הבלעדית של הסובלים מספקנות ממארת ומטירוף כרוני.
 



 

ועדיין, לאהבה פנים רבות ומגוונות, שמשתנות לפי הזמן, המקום והתרבות. חִשבו על האהבה לילדים, שנתפסת כטבועה בדמנו, עמוקה ובלתי־הפיכה כמו אהבה רומנטית; גם היא השתנתה באורח ניכר במהלך ההיסטוריה. עד שלב מאוחר מאוד באבולוציה האנושית, חייהם של ילדים היו שבריריים ועדינים מאוד. הורים לא יכלו להרשות לעצמם להתאהב בילדיהם כמו היום, שכן היגון היה מרסק את לבם לרסיסים, אם וכאשר הילד היה מת. כידוע, המלכה אן (בריטניה, 1713-1665) התעברה שמונה־עשרה פעמים והפילה פעמים רבות במירוץ המטורף לייצר יורש לכתר האנגלי. שנים־עשר מילדיה נולדו מתים, שלושה חיו יממה אחת בלבד לפני שנפטרו מהעולם, שניים מתו לפני שהספיקו לחגוג שני ימי הולדת, והנסיך ויליאם, שהיה חולני מאוד, נכנע לבסוף לאבעבועות שחורות ומת גם הוא כשהיה בן אחת־עשרה. רצף טרגי כזה של אובדן היה דוחף כל אישה בת ימינו אל אובדן השפיות: על פי התפיסה המודרנית, הורים לעולם לא מתגברים על מותו של ילד יחיד. אבל המלכה אן המשיכה הלאה - מרירה, שמנה אבל צלולה וחיה. היא לא התמכרה למורפיום וגם לא לטיפה המרה. היא גם לא קפצה לתמזה ביום קודר וערפילי.
יש עוד מאה דוגמאות אחרות לאופן שבו אהבה הורית השתנתה במאות השנים שעברו. הנערים שניקו ארובות בתקופה הוויקטוריאנית ושפשפו את ברכיהם עד זוב דם, הנערות הצעירות שעבדו במפעלים בסוף המאה התשע־עשרה, הנערים הצעירים שנשלחו לשרת בחיל הים של האדמירל נלסון, כל אלה לא טבלו מן הסתם באמבט מפנק של אהבה הורית. חושך שבטו שונא בנו, הכריזו מנהלי בתי ספר נוקשים שידם היתה קלה על המקל והחגורה. בני המעמדות הגבוהים נהגו לשלח את ילדיהם כשרק למדו ללכת, ולעתים קרובות לא ראו אותם שוב שנים רבות. עד סוף שנות השישים של המאה הקודמת אף אחד לא חשב פעמיים לפני שהפליג לשיט תענוגות והשאיר (טוב, השאירה) תינוק בן יומו מאחור.
כל זה לא אומר שאהבה לילדים, בעלים ונשים לא היתה קיימת. האהבה היא מרכיב קבוע ובלתי־משתנה בחיי האדם, אבל המשמעות שלה, הפירוש שאנו מעניקים לה - הם שמשתנים. ובניגוד לדעת השמרנים, ביטויי האהבה, סמליה, חשיבותה בחיי היום־יום ותכונותיה מעולם לא היו יציבים ועקביים.
לכן הרעיון המודרני שאהבה רומנטית הוא ייעודה הגבוה ביותר של האישה, שהיא חצי־בן־אדם בלעדיה, שאם היא מטילה ספק בריבונות האהבה בחייה היא יוצאת נגד ההיסטוריה האנושית כולה, הרעיון הזה מופרך מיסודו. האהבה אינה צו משמים ואינה חקוקה בסלע; זהו רעיון אנושי, והאנושות כולה שברירית ונוחה להשפעה, ולפעמים נוטה לפרשנות שגויה.