אהובתו של פרויד

1


 
וינה, 1895

עונת ההתאבדויות החלה.
האישה הצעירה ישבה ליד שולחן הכתיבה הסמוך לחלון וטבלה את עטה בדיו השחור. העט שרט את הנייר כמו טפרי עורב. בחוץ האפירו השמיים. מאז תחילת נובמבר, האוויר היה צורב בקרירותו וטלאים של קרח נמתחו לרוחב הדנובה. בקרוב יקפא הנהר כולו ולא יפשיר עד האביב. רק בשבוע שעבר היא קראה בסלונבלאט 1 אודות נערה ממשפחה אריסטוקרטית עשירה, שדהרה על סוסתה אל מעבר לגשר קרונפרינץ-רודולף כשהיא לבושה בשמלת כלה ופניה מכוסות בהינומה. הסוסה היפהפייה שקעה במי הנהר כמו אבן ואילו גופתה של הנערה נסחפה אל החוף, עטופה בתכריכי סאטן לבנים.
היא לא תיארה לעצמה שהמצב יידרדר כל כך, אבל הנה היא כאן, נתונה לחסדיה של אחותה, מבקשת את עזרתה. היא סיימה את המכתב לקראת עלות השחר, כשפעמוניה של קתדרלת סטפן הקדוש החלו להשמיע את קולם ברחבי העיר. היא סגרה את המעטפה והניחה אותה בתיבת המכתבים שמחוץ לדלת הכניסה. היא עתידה הייתה לזכור את היום הזה. זו הייתה ההתחלה.
יומיים קודם לכן

השמיים המטירו ברד לכל עבר, אבל האישה שמיהרה במורד השדרה לא לבשה מעיל ולא חבשה כובע. היא נשאה בידיה צרור עטוף בשמיכות עבות ומחוספסות והמשא הכבד כופף את קומתה והאט את הליכתה. קווצות שיערה הארוך והרטוב סטרו על פיה וכיסו את עיניה. מדי כמה דקות היא נעצרה, מעבירה את משקל הצרור מיד אחת לשנייה וביד הפנויה מסלקת את השערות הסוררות מפניה.
היא חצתה את הרינגשטראסה, השדרה הרחבה ועטורת העצים שמקיפה את וינה, וחלפה על פני שורה של בנייני דירות גדולים, שצללית חזיתם השתקפה בשכבת הקרח הדקה שעל אבני המדרכה. הסופה הלכה והתעצמה. למרות הברד המסמא, היא המשיכה ללכת, מפלסת את דרכה בתוך השלוליות במגפי העור הטובים שלה. היא עברה את השוורצנברג פלאץ, הכיכר ששימשה כגבול בלתי נראה בין האריסטוקרטיה לבין שאר העולם. כמה מאות מטרים משם ניצבה שורת בתים מפוארים שחלונותיהם מאירים למרחוק.
היא יצאה מהבית בחיפזון כמה שעות קודם לכן ולא רצתה להתעכב כדי לעלות לחדרה ולקחת את מעיל הצמר והכפפות. כעת היא התחרטה על ההחלטה הנמהרת. הקור חדר לעצמותיה. אני טיפשה, חשבה לעצמה, והמגפיים שלי הרוסים.
היא האטה את צעדיה, פתחה בתנופה את שערי הברזל המעוטרים של בית הברונית ופנתה לכיוון כניסת המשרתים. היא צלצלה בפעמון הלילה ונקשה על הדלת בחוזקה. איש לא ענה. היא סיננה קללה שקטה. שמישהו יפתח כבר את הדלת הארורה הזאת. משב רוח קפוא הלם בה וכאב עמום פילח את צידי גופה. היא הגביהה את הצרור הכבד אל כתפה ובאצבעות קפואות שבה ונקשה על הדלת הכבדה.
כשהמשרתת הופיעה לבסוף, מינה חלפה על פניה בזעם. מה עיכב אותך, לכל הרוחות? היא חשבה לעצמה, אך לא אמרה דבר.
"ערב טוב," הפטירה כלאחר יד ומיהרה במורד המדרגות האפלוליות אל המטבח שבמרתף. היא הניחה בזהירות את הצרור על מיטת העץ הקטנה, ליד תנור הפחמים הענק שניצב בסמוך לחדר שטיפת הכלים. מתוך השמיכות הגיחה ילדה חלשה ומנומנמת. היא התיישבה בשקט, תוך שמינה דוחפת את המיטה קרוב יותר אל התנור, מיטיבה את המזרן הדק על מסגרת העץ ומדליקה את הנר הקטן שהיה מונח על אחד המדפים.
"פראולין ברנייס, את מתבקשת לעלות למעלה. הגברת מצלצלת בפעמון כבר שעה," אמרה המשרתת, מיישרת את השביס הלבן והמעומלן שעל ראשה. "כולנו סובלים כשאת מתרוצצת בחוץ." היא נאנחה בכבדות והתכופפה לנגב טביעת נעל מלוכלכת מהמדרגות. "אמרתי לגברת שיצאת החוצה לטייל קצת, אבל היא לא האמינה לאף מילה. היא אמרה שהיא בטוחה שהייתה לך מטרה כלשהי..."
"לידיעתך, יצאנו לשתות קצת ג'ין. נכון, פלורה?"
"כן, פראולין," ענתה פלורה בחיוך חלש. "ואז הלכנו לרופא."
"הילדה הוזה," אמרה מינה. "התכסי, יקירתי. קפוא כאן."
רוח פרצים חדרה לחדר. מינה השתוקקה ללבוש בגדים יבשים. ראשה הלם בכאב. היא טמנה את ידה בכיס חצאיתה ומיששה באצבעותיה את הנייר החום שעטף את התרופה. תודה לאל, הבקבוק עדיין שם.
מוקדם יותר באותו יום היא מצאה את פלורה במצב נורא. הילדה המסכנה ניסתה לעשות את העבודות המוטלות עליה, אך השיעול החזק הכריע אותה שוב ושוב. בניסיון לצנן את חומה, מינה טבלה אותה באמבט קר, כשהיא מייללת ומשתעלת חליפות, אבל הטיפול לא הועיל. לחייה להטו מחום וגלי הזיעה שתקפו אותה החמירו מרגע לרגע. נראה היה שגורלה נגזר. מינה לא יכלה לסבול זאת יותר. היא עטפה את הילדה בשמיכות ומבלי לומר מילה לאיש, יצאה איתה אל הרופא.
"כואב לי הגרון," לחשה פלורה, נושמת אך בקושי. מינה צלצלה בפעמון הדלת.
"הרופא יטפל בך," היא הרגיעה אותה בביטחון שלא תאם את הרגשתה. "את באחריותה של הברונית וחשוב לה מאוד שתבריאי."
איש קשיש הופיע בפתח הדלת, כשהוא מוחה את שפמו במפית צחה. מינה הבחינה באשתו, שישבה ליד שולחן האוכל בצידו השני של החדר. ניחוח תבשילי בשר ויין עלה מהבית.
"הר דוקטור, המעסיקה שלי, הברונית וולף, מבקשת ממך לטפל מייד בילדה הזאת. היא מודאגת מאוד."
הרופא היסס לרגע. מינה חלפה על פניו מבלי להניד עפעף, נעמדה באמצע המבואה והחלה למנות באוזניו את רשימת התחלואים של הילדה – חום, שיעול, בחילה ואובדן תיאבון. לא הייתה לו כל סיבה לפקפק בסמכותה. גם ללא מעיל ולמרות הלכלוך שדבק בבגדיה, היא הייתה אישה אלגנטית  דקה וזקופת גו, בעלת עור חלק וחיתוך דיבור מושלם. בנוסף, היא ידעה לשקר בצורה משכנעת להפליא.
"האם ייתכן שהיא חלתה בְּשָׁנית?" שאלה, תוך שהיא הולכת בעקבותיו לכיוון משרדו שבירכתי הבית. 2
"מדובר בזיהום לא מזוהה..." הוא קבע לאחר בדיקה יסודית. "אני ממליץ על מנוחה במשך חודש לפחות, החלפת מצעים פעמיים בשבוע, לכסניות לכאב הגרון והרואין של באייר לשיעול." 3
מינה הנהנה בראשה בהסכמה, כשכל אותו הזמן היא יודעת שלא ניתן יהיה למלא את הוראות הרופא בביתה של הברונית. כיצד זה עלה על דעתה שהיא תצליח לעשות זאת מבלי לשאת בתוצאות? כל ימיה, לילותיה ואפילו ימי הראשון שלה, היו רכושה של הברונית. תפקידה היה לשרת את גברתה ולהשביע את רצונה בכל עת. כל איחור או השתהות היו עלולים להוביל לפיטורים מיידיים.
מינה הניחה את ידה על מצחה של פלורה וחשבה על הוראותיו של הר דוקטור. "אל תעזבי אותי," מלמלה הילדה במבוכה, וקולה צרוד ומאומץ. היה הייתה בת עשר, אבל נראתה בת שש. היא חשה את הפרידה המתקרבת ונאחזה בכוח בחצאיתה. מינה נתנה לה שתי כפיות גדושות מהנוזל הדביק בעל הריח המתוק ולחשה משהו על אוזנה. הילדה נשכבה בחזרה במיטתה והפנתה את ראשה אל הקיר.
מינה הידקה את שיערה הלח לפקעת עגולה, ניקתה במטלית את עקבי מגפיה משאריות הבוץ ויצאה מהמטבח מבלי לומר מילה, כשמבטה של המשרתת מלווה אותה. היא טיפסה במעלה המדרגות הצרות ופסעה לאורך רחבת הכניסה המרוצפת בשיש לכיוון המסדרון הקמור, שהואר בשורה של נורות חשמליות מיובאות. היא עצרה לרגע מחוץ לחדר האורחים בניסיון לייצב את נשימתה, ולאחר מכן נקשה חרישית על הדלת.
"אפשר להיכנס," נשמע קול מתוך החדר.
המקדש הפנימי של הברונית נראה כמו חדר שאיש לא ביקר בו מעולם. ספות וכורסאות דמשקאיות עשירות, אהילים מזכוכית צבעונית, שטיחים פרסיים ואוסף של בובות חרסינה בצורת כלבי פודל וציפורים אקזוטיות. אגרטל עם פרחי שושן צחור ניצב על שולחן צד מעוטר, ובפינה הסמוכה לחלון עמד שולחן כתיבה ועליו מגש כסף מלא בעוגיות, מאפים וכריכים קטנים. כלפי חוץ, מינה הייתה רגועה, אבל פניה להטו ולבה פעם במהירות, כאילו רק לפני רגע היא שברה את אחד מחפצי החן היקרים שבחדר. בנוסף, ריח העוגות שעל המגש הזכיר לה שהיא לא אכלה מאומה כל היום.
"ערב טוב, ברונית."
"המשרתים האחרים מדברים עליך," השיבה האישה הצעירה בקול צלול וחד שנימה של מתח ניכרה בו. היא לבשה שמלת מחוך הדוקה עד כאב ונעצה במינה מבט קשה. "את רוצה לדעת מה הם אומרים? הם מדברים על המוזרויות שלך. הקריאה הבלתי פוסקת, השיטוטים וכל השאר. דברים שאני מעלימה מהם עין למרות שהם גורמים לי אי-נוחות. דברים שהצלחתי לשאת אותם בשתיקה עד כה. איחרת. היכן היית?"
"הלכתי לרוקח. פלורה חולה," אמרה מינה.
"חשבת שלא שמתי לב," ענתה הברונית. היא סימנה לה בידה לשבת על הספה שממול, אך מינה היססה. חצאיתה הייתה עדיין לחה ובוודאי תשאיר כתמים על הריפוד העדין. היא התיישבה באיטיות על קצה הספה, מרחיקה בזהירות את כריות המשי.
"אני לא מפלצת, את הרי יודעת. אני עצמי הוריתי לטבחית בשבוע שעבר לתת ליצור הקטן מנות יומיות של קמפור."
וזה המעשה ההגון הראשון שעשית עבורה אי פעם, חשבה מינה לעצמה. הברונית שכרה את פלורה, בת הכפר, כדי שתעבוד כמשרתת בביתה עצום הממדים. כבר בהגיעה נראתה הילדה הקטנה רזה וחיוורת, עדינה ושבירה מדי לעבודה מעין זו. היה לה שיער בצבע קש ועיניים חומות בהירות בצבע יין שרי. רוב שעות היום עברו עליה במטבח שבמרתף, חנוקה מעננים שחורים של אדים ועשן. תפקידיה כללו, בין השאר, את ניקוי דוד החימום וריקון הקמינים, צחצוח הסירים וניקוי בתי השימוש. מינה הייתה שומעת אותה בוכה בלילות, עד שהתשישות גברה על דמעותיה.
"הקמפור לא עזר. היא הייתה זקוקה ל..."
הברונית זקפה את אצבעה לאות אזהרה, קוטעת את דבריה של מינה. "אני זו שאחליט מתי העובדים שלי זקוקים לתרופה. ודרך אגב, כשכאב לי הגרון בשבוע שעבר, לא זכור לי שרצת לרוקח בשבילי."
שתיקה מתוחה השתררה בחדר. הברונית היטיבה את הכריות שעל הספה. "אני חייבת לומר שאף פעם לא היה לי הרבה מזל איתכם. אני כמעט ולא מעסיקה מישהו מהמחוז השני, אבל לך היו המלצות כה חמות..."
מינה לא טרחה לסתור את דבריה. היא לא התגוררה במחוז השני, לאופולדשטאט, שבו חיו רוב יהודי וינה שהשתייכו למעמד הביניים, אך לעיתים קרובות חשה את פגיעתה הצורבת של האנטישמיות. בילדותה, היא נהגה לנקום בתלמידי כיתתה שהטיחו בה עלבונות נוטפי דעות קדומות. פעם אחת היא חבטה באחד התלמידים חזק כל כך עד שאפו החל לדמם. אבל ברבות השנים, היא הבינה שלפעמים התעלמות היא הצעד החכם ביותר, למרות שעדיין, בכל פעם מחדש, צמרמורת אחזה בגווה למשמע הערות כגון אלו.
"פשוט דאגתי מאוד לילדה." קולה היה שקט ויציב.
"את צריכה לדאוג למעבידה שלך. את בת לוויה של ברונית. וחוץ מזה, למיטב ידיעתי, לא קיבלת כל הכשרה רפואית."
"למעשה, קיבלתי הכשרה כזו. עבדתי אצל רופא באינגולשטאט.
"מה שמו?" שאלה הברונית בספקנות.
"הר ד"ר פרנקנשטיין," ירתה מינה בחזרה בטון עולץ.
הברונית נעצה בה מבט מופתע, ואז הבינה את הבדיחה וחייכה ביובש. 4 היא נעמדה במקומה, ניגשה אל האח ונטלה את סלסלת הרקמה שלה. "ועכשיו, מינה," המשיכה בטון מפייס, "את חייבת להתנצל בפניי כדי שנוכל להמשיך הלאה."
"אני מתנצלת," אמרה מינה מייד, למרות שלא היה בה שמץ של חרטה.
"התנצלותך מתקבלת. בכל מקרה. הילדה מעולם לא הייתה בריאה. היא תמיד הייתה חלשה וחולנית."
הברונית הביטה במראה שעל אדן האח ונגעה קלות בשיערה שהיה אסוף בתסרוקת גבוהה ומוקפדת.
"מה דעתך על השיער שלי? זו הייתה התסרוקת של קלרה בנשף שבמלון אימפריאל בשבוע שעבר."
"היא הולמת אותך," ענתה מינה, נועצת את מבטה בתסרוקת הפומפדור המנופחת עד גיחוך ותוהה אם יש עוד מישהו מלבדה עלי אדמות שהיה מצליח להביט בברונית ברגע זה מבלי לצחוק.
"מצוין. אם כך, אשאיר אותה לעת עתה," הפטירה הברונית כלאחר יד. היא התרווחה על הספה והניחה את סלסלת הרקמה בחיקה.
האור הלך ודעך וצללים החלו להחשיך את החדר. צלילים רפים של פרסות סוסים וגלגלי כרכרות נישאו פנימה מבעד לווילונות הכבדים שנעו קלות ברוח וקול דיבורם של המשרתים הדהד מדי פעם דרך המסדרונות. אצבעותיה הצחורות והחלקות של הברונית נעו בזריזות על גבי התמונה הפסטורלית שהיא רקמה בריכוז מופגן. משטחי דשא ירוקים בהירים, שמים בגווני לבנדר עשירים ורועה צאן הצופה אל עדרו.
מאוחר יותר, מינה טיפסה בגרם המדרגות הכפול אל חדרה. היא פשטה מייד את חצאית המוסלין הלחה, את תחתונית הפלנל וגרבי הצמר ופתחה את עשרים הכפתורים של חולצת הכותנה הלבנה שלה. היא התירה את המחוך המכאיב שהידק את צלעותיה ונשפה בהקלה תוך שהיא זורקת אותו על הרצפה. היא הייתה חייבת להתייבש. נדף ממנה ריח של כלב רטוב. החדר היה חשוך, מה שתאם להפליא את מצב רוחה, והקירות היו צבועים בגוון חולני של ירוק רעיל. היא לבשה את כתונת הלילה שלה, נטלה בידה נר וניגשה לשולחן כשצלה בעקבותיה. היא הטתה את ראשה לאחור והחלה להבריש את שיערה הערמוני והעבה ולאסוף אותו במסרקות. בצעירותה, היא הייתה מודעת לשיערה השופע ולגזרתה הדקה. אבל במשך השנים, גאוותה נעלמה. חלקת פניה וצווארה עדיין ניכרה בה, אך אפילו לאור הנר ניתן היה להבחין בחריצים הזעירים שמסביב לעיניה.
לא עלה על דעתה שבשלב זה של חייה, כשהיא כמעט בת שלושים, היא תצטרך לעמוד ולספוג בשתיקה את נזיפותיה של אישה צעירה ממנה, שעמדה לאפשר לילדה מסכנה למות כמו כלב. היא הייתה יכולה להיות כבר נשואה, כמו אחותה, מרתה, אילו החיים היו מתנהלים אחרת, אילו אביה לא היה יורד מנכסיו ומוצא את מותו באמצע הרחוב, אילו ארוסה לא היה נפטר, אילו ואילו ואילו...
לא היה כל טעם לשקוע שוב במחשבות. היא חיה לבד כבר שנים. איש במשפחתה לא תמך בה. למרתה הייתה משפחה שהלכה והתרחבה. אחיה, אלי, נשא לו אישה ועבר להתגורר במקום אחר. מינה נאלצה לבחור באפשרויות היחידות שהיו לה – לעבוד כאומנת או כבת לוויה של אחת הגבירות העשירות. היא הייתה חייבת לדאוג לעצמה בכוחות עצמה, ונראה היה שהיא תיאלץ למצוא מקום עבודה חדש בקרוב.
היא התעטפה ברדיד וכרכה את זרועותיה סביב גופה. היא הייתה עייפה וצווארה כאב. היא ניגשה לאיטה אל המרפסת והביטה החוצה דרך החלון הצפוני.
כוסית ג'ין הייתה מועילה לה עכשיו, אבל היא תסתפק בסיגריה. היא הציתה את אחת הסיגריות הטורקיות הצרות שהיא שמרה במגירה התחתונה של השידה. המבול הזועף שבחוץ דעך וחשף שמים אפורים וקודרים.
לעיתים קרובות, בשעות הלילה המאוחרות אחרי שהיא סיימה את כל מטלותיה, היא נהגה לקרוא לאור הנר, עד שהוא דעך והפך לתלולית קטנה של חֵלֶב. היא הוציאה חלק ניכר משכרה על ספרים, אבל לא על רומנים רומנטיים אודות נאפופים בטירות נטושות, עלמות מפוקפקות ואדונים שטופי זימה ורעבי מבט. היא לא קראה גם את הביוגרפיות המשעממות תמיד או את ספרי הזיכרונות שאותם היא העדיפה לשמור לעתיד, כשמאור עיניה יאבד לה. לא, היא העדיפה את הספרים הגדולים והחשובים. היא התעקשה לקרוא את "המהפכה הצרפתית" של תומאס קרלייל, שהיה טוב יותר מספרו של אדוארד פרימן, "ההיסטוריה של הכיבוש הנורמני", אבל לא היו בו תובנות מעמיקות במיוחד. היא התקשתה מעט להבין פסקאות נמלצות מתוך "מוצא המינים" של דרווין ומתוך יצירותיהם של הרקליטוס ופרמנידס, שהתמקדו בשאלות קיומיות.
וכמובן, היו גם ספריו של אריסטו, שאותם היא השליכה הצידה בזעף אחרי שגילתה שהוא סבור שנשים הן אחד מעיוותי הטבע, שהן בעצם גברים לא גמורים. היא מכרה את הכרך הזה ללא שמץ של חרטה. אפלטון, שסבר אף הוא שנשים נחותות מגברים, לא היה טוב ממנו בעיניה. אבל הרי היא לא יכולה הייתה להתעלם מכל הפילוסופים בשל אמונותיהם צרות האופקים. גם ניטשה, מושא הערצתה, ראה בנשים לא יותר מפרטי רכוש שנבראו כדי לשרת את הגבר ורוסו האמין שתפקידה של האישה היה בעיקר לענג אותו. כמה מייאש.
אבל שום דבר לא הרגיז אותה בספרות. לאמתו של דבר, זו הייתה תרופת הנגד המושלמת עבורה לשעמום, לאימה ולבדידות. היא אהבה את רומן המכתבים "ייסורי ורתר הצעיר" של גתה ואת "הנרי השישי" של שייקספיר (החלק השני, ולא החלק הראשון, שדמה בעיניה למאמר היסטורי ולדעתה, נמנה על החלשים שבמחזותיו). עונג צרוף הסב לה סיפור האימה הגותי "פרנקנשטיין" של מרי שלי, שאותו היא קראה בנשימה אחת מתחילתו ועד סופו. וכמובן, היה גם הווינאי האוונגרדי שניצלר, שעזב את עבודתו כרופא כדי לכתוב מחזות על גיבורים אריסטוקרטים ופרשיות האהבים שלהם. הוא עשה זאת ללא אירוניה או הטפת מוסר. היה זה מחקר כן ונטול רגשות של תופעת התשוקה. היא מעולם לא קראה משהו דומה לזה. שניצלר היה טעם נרכש, כמו זיתים או קוויאר או ציוריו של קלימט. אבל לא היה זה לילה שבו היא יכולה הייתה להרגיע את נפשה הסוערת עם ג'ין, טבק או ביבליומאניה.
היא נעלה את מגפיה, מבלי לטרוח ולרכוס את הכפתורים הרבים עד לעייפה. לבושה בכתונת הלילה, היא עשתה את דרכה בחזרה למטה, אל הכוך הקטן והמחניק של פלורה. הילדה שכבה מכורבלת במיטתה, מחבקת בחוזקה את בובת הסמרטוטים שלה.
בימים רגילים, מינה הייתה מתיישבת לידה ומספרת לה סיפורים, אבל לא היה זה הרגע המתאים לכך. פלורה רצתה את מה שכל ילדה בגילה הייתה רוצה. היא רצתה את אמא שלה והשתוקקה לחזור הביתה. מינה ישבה לצידה והחזיקה אותה בזרועותיה. הילדה התרפקה עליה, מניחה את לחייה על חזה. מינה ליטפה בעדינות את שיערה וזמזמה חרישית עד שעיניה של הילדה נעצמו לאיטן והיא שקעה בשינה. מינה נאנחה בהקלה.
 
* * *
 
בבוקר שלמחרת, הברונית קיבלה פתק מהרופא, שהביע את התעניינותו במצב בריאותה של הילדה והוסיף מספר מילות הסבר בדבר מחירם הגבוה יותר של ביקורים לאחר שעות העבודה.
"את מפוטרת," אמרה הברונית בקול זועף. היא לא הישירה את מבטה אל מינה כשהודיעה לה שהיא מתכוונת לנכות משכרה את דמי הטיפול בפלורה. מינה לא מחתה ולא ניסתה להגן על עצמה. הייתה זו האשמה מוצדקת. לא היה כל טעם בוויכוח, במיוחד לאור מה שהיא התכוונה לעשות לאחר מכן.
כעבור שעה, אחרי שהברונית יצאה מהבית לענייניה, מינה ארזה את חפציה והניחה את התיקים ליד כניסת המשרתים. היא הודיעה לעובדי הבית ש"הברונית אינה זקוקה עוד לשירותיה" ולקחה את הילדה המבולבלת לתחנת ווסטבאנהוף. היא עמדה לשלוח אותה הביתה ברכבת.
פלורה הגיעה מכפר קטן ליד לינץ, שבו החורף היה ארוך והאנשים הרוויחו את לחמם בקושי רב בבתי יציקה, במכרות או בבתי חרושת. חייה של הילדה היו רצופי עוני וטרגדיות – אחותה נפטרה מדיפתריה, אחיה נאסר ונשלח לכלא ואיש לא שמע דבר אודות אביה, שעבד באחד המפעלים ונעלם לפני זמן רב. אבל מינה ידעה בבירור שהילדה אהבה מאוד את אמה. "היה לה שיער זהוב," סיפרה לה פלורה באחד הלילות, "ממש כמו לפיה מהאגדות."
היא פרשה את זרועותיה סביב גופה הקטן של הילדה והשתיים צעדו חבוקות בקור המקפיא. הן צפו בעוברי האורח שהתאספו ליד השער – נשים עם מעילים בעלי צווארוני פרווה רקומים ותיקי נסיעה מהודרים וילדים מתולתלי שיער לבושים במעילים חמים. פלורה נראתה רגועה יותר עכשיו.
כשהרכבת נכנסה לרציף, הן חלפו על פני שוערים לבושי מדים שניצבו בפתח קרונות המחלקה הראשונה עם המושבים המפוארים ונורות החשמל. מינה עזרה לילדה לעלות לקרון המחלקה השלישית והושיבה אותה על מושב עץ קשה בין שתי נשים, שאחת מהן החזיקה תינוק ישן בחיקה.
"אל תחזרי לכאן," היא רצתה לומר לה, ונשקה קלות ללחייה. היא תחבה כמה מטבעות לידה של האישה עם התינוק וקיבלה את הבטחתה לוודא שהילדה תגיע לביתה בשלום. אבל היא ידעה שבעוד כמה חודשים, פלורה תישלח למקום אחר. זה היה גורלה. לבה של מינה נחמץ בקרבה. היא רצתה לשחרר את פלורה ולשלוח אותה לחופשי.
היא הביטה ברכבת המתרחקת ועמדה לבדה על הרציף הריק, מודעת לפתע לחומרת מצבה. הברונית לא תצייד אותה במכתב המלצה. היא הייתה בטוחה בכך. כספה הלך ואזל במהירות מצערת ומקום עבודה אחר לא נראה באופק. היא עלתה על אומניבוס 5 שעשה את דרכו בין סבך הרחובות המרוצפים וניסתה להתעלם מתחושת הפאניקה שהחלה להתעורר בה. היא לעולם לא תמצא את המשרה המושלמת. היא כבר עייפה מלהרגיש שהיא רחוקה מרחק צעד אחד בלבד מהאושר.
היא שכרה חדר באכסניה צנועה ליד הדנובה, אך השינה חמקה ממנה. השעות חלפו לאיטן. היא נמנמה, היא קראה, היא התהלכה בחדר אנה ואנה. השעון שעל שולחן הכתיבה תקתק בקול והיא התיישבה סוף-סוף לכתוב את המכתב לאחותה. לא היה לה אף אחד אחר לפנות אליו. אפילו לא אמה, האלמנה, שהתפרנסה בדוחק רב מהקצבה הדלה שעמדה לרשותה. העתיד הצפוי לה נראה עגום ביותר.
היא פוטרה לא אחת בעבר והתפטרה פעמים רבות אף יותר. היא חזרה וטענה שהכל בסדר, שהיא אוהבת את עצמאותה, את החופש שלה, את הזמן הפנוי שהוקדש לקריאת ספרים ולשיחות חולין בבתי קפה. ובכל פעם, אחותה הייתה מהנהנת ומלטפת את זרועה בחמלה מנחמת. "מינה המסכנה," היא נהגה לומר לה, "את יודעת שלא תמצאי שלווה כל עוד תמשיכי לעבוד בשביל האנשים האלה..."
היא רצתה לטבול באמבט חם ולהחליף את בגדיה, אבל התיקים שלה היו עדיין בביתה של הברונית, שבוודאי כבר הורתה למשרתיה לזרוק אותם לסמטה האחורית. מייד כששוער הבוקר יתייצב למשמרתו היא תקרא לנער שליח ותבקש ממנו להביא אותם. היא סיימה לכתוב את המכתב לאחותה והכניסה אותו למעטפה. במשך שנים נהגה מרתה לרמוז לה שבעלה, זיגמונד, אינו יכול להרשות לעצמו לכלכל אדם נוסף בבית. אך כיום, לדברי אחותה, השתנו פני הדברים. המרפאה שלו החלה לשגשג. היו לו מטופלים רבים יותר. וגם המשפחה התרחבה לאחרונה ומונה כבר שישה ילדים – מתילדה, מרטין, אוליבר, ארנסט, סופי, ועכשיו אנה. אולי הם זקוקים לה.
מינה קיוותה שזיגמונד יסכים לארח אותה בביתם. הקשר ביניהם היה תמיד לבבי. לא, יותר מלבבי. בשנים האחרונות הם ניהלו התכתבות ערה אודות הנושאים שעניינו את שניהם – פוליטיקה, ספרות ועבודתו המדעית.
היא עצמה את עיניה ודמיינה את מרתה כשהיא פותחת את המכתב ומייד שולחת לקרוא לה. המחשבה על כך לא הרפתה ממנה. והיא, שמעולם לא נזקקה לחסדיהם של קרוביה, התמלאה בתחושת הקלה עצומה, מבלי להעלות על דעתה מה צופן לה העתיד.
 
 
1 Wiener Salonblatt, עיתון אוסטרי מאותה תקופה (כל ההערות בספר הן של המתרגמת). 2 סקרלטינה – מחלה מדבקת שלפני המצאת הפניצילין הייתה עלולה לגרום למוות. 3 בסוף המאה ה-19, חברת התרופות הגרמנית "באייר" שיווקה הרואין כתחליף למורפיום וכתרופה נגד שיעול לילדים. רק מאוחר יותר, כשהתברר שההרואין ממכר לא פחות ממורפיום, הוא נאסר לשיווק ולשימוש. 4 האזכור הוא לדמות ספרותית – ד"ר פרנקנשטיין, גיבור ספרה הידוע של מרי שלי (1818), שלמד באוניברסיטת אינגולשטאט שבבוואריה. 5 מרכבת נוסעים גדולה ששימשה לתחבורה ציבורית בתקופה זו.