לעוף כמו אייריס

1
 

 
אני ראיתי אותה ראשון, נערה חיוורת וצנומה ששכבה על סלע שטוח מתחת לאשדים. היא רכנה קדימה ושלחה את ידה אל תוך בריכה עמוקה של מים רוגעים. סלילים של קצף נהר נצמדו לשולי שרווּליה המופשלים ולקצות שׂערה האדמוני הארוך שצף במים. היא התבוננה במשהו בין צללי הנהר הכהים.
רוֹבּ ויוּאַן עצרו לידי בקרחת היער, צמיגי אופניהם מחליקים על השביל הבוצי.
"על מה אתה מסתכל שם, קָאלוּם?" שאל רוֹבּ.
"יש מישהו למטה," אמרתי, "ילדה."
יואן הדף ענף אורן שהסתיר את הנהר מן העין. "מי זאת?"
"לא יודע," אמרתי. "אבל היא משוגעת. בטח קפוא שם לגמרי." סרקתי בעיני את הנהר, מלמעלה למטה, כדי לראות אם מישהו נמצא איתה, אבל לא היה שם אף אחד. היא הייתה לבדה.
הנהר שצף וגעש בגלל הגשמים הכבדים. הוא ירד מן הלוֹךְ - האגם שבגיא הגבוה מעלינו. השלג של שלהי חודש מארס עדיין דבק בערוצי ההרים. הלוך והנהר היו קרים כקרח.
"היא נמצאת בנהר שלנו," הזדעף רוֹבּ.
הנערה החדירה את זרועה עמוק יותר לתוך המים. המים הזדחלו וכיסו את שרווּלה עד כתפה.
"מה היא עושה שם?" שאלתי.
יואן הפיל את אופניו ארצה. "מנסה לדוג, זה מה."
הנערה צללה פנימה בענן של רסס. כששבה והזדקפה, היה בידה דג טְרוּטָה חום גדול. הוא פרפר והתפתל בידיה הרטובות. היא העיפה את שׂערה לאחור, ולראשונה יכולנו לראות בבירור את פניה.
"אני מכיר אותה," אמר רוב.
נפניתי להסתכל בו. פניו היו אפלות וקודרות.
"מי זאת?" שאלתי.
אבל רוב כבר ירד מאופניו והחל לצעוד לאורך הגדה לעבר הנערה.
"רוב," צעקתי.
הנערה הרימה את עיניה, ראתה אותנו וניסתה להסתיר את הדג בזרועותיה. יואן ואני רצנו לעבר שפת המים בעקבות רוב. ערוץ צר של מים שוצפים הפריד בינינו ובין הנערה.
רוב צעק אליה: "אִיוֹנָה מֶקְנֶר!"
הנערה נעמדה על רגליה.
רוב זינק אל האבן השטוחה ולפת את זרועה. "את גַּנָּבָה, איונה מקנר, בדיוק כמו אמא שלך."
הנערה התאמצה לאחוז בדג החלקלק. "אני לא גונבת," קראה.
רוב משך מידה את הדג וקפץ בחזרה אל הגדה. "אז איך היית קוראת לזה?" הוא החזיק את הדג גבוה באוויר. "זה הנהר של קאלום ואת גונבת."
כולם הסתכלו בי עכשיו.
"אז מה עושים, קאלום?" שאל רוב. "איזה מין עונש מגיע למי שדג בלי רשות בחווה שלכם?"
פתחתי את פי אבל שום מילה לא יצאה ממנו.
"אני לא צריכה לקבל רשות," ירקה איונה, "לא השתמשתי בחכה."
"את גנבה," צעק רוב, "ואנחנו לא רוצים אותך פה."
הסתכלתי באיונה והיא החזירה לי מבט מתוך עיניים מצומצמות.
רוב השליך את הדג המפרפר על האדמה ואז נטל שקית ניילון שהייתה מוטלת על הגדה, ליד המעיל של איונה. "מה עוד יש לך פה?"
"תעזוב את זה, זה שלי!" צעקה איונה.
מן השקית נפלו ארצה זוג נעלי התעמלות ישנות ופנקס מרוט. הוא הרים את הפנקס והעיף באצבעו את הבוץ שדבק בו.
איונה קפצה אל גדת הנהר וניסתה לחטוף מידו את הפנקס. "תחזיר לי. זה סודי." היא נשכה את שפתיה כאילו אמרה יותר מדי.
ידיה רעדו וזרועותיה ורגליה היו כחולות מקור.
"תחזיר לה את זה, רוב," אמרתי.
"באמת," אמר יואן. "קדימה, רוב, בוא נלך."
"רק רגע," אמר רוב. הוא התחיל לעלעל בדפים. "בוא נראה איזה סוד היא מנסה להסתיר."
איונה ניסתה לחטוף ממנו את הפנקס, אבל רוב הרחיק אותו ממנה וצחק.
"מה הסוד שלך, איונה מקנר?" התגרה בה.
הדפים רפרפו ברוח. קלטתי רישומי עיפרון של בעלי־חיים וציפורים, והמון הערות שנכתבו בכתב יד. דף שנפתח גילה ציור של הלוך בגוונים של אפור עמוק וסגול.
איונה קפצה וחטפה את הפנקס מידיו. היא דילגה אל האבן השטוחה והחזיקה את הפנקס מעל המים. "בחיים אני לא אגיד לך," קראה, "בחיים לא."
רוב עשה צעד לעברה. "קדימה, בואי נראה."
פניה של איונה היו עזות ונחושות.
"די, תעזוב, רוב," צעקתי.
יואן ניסה למשוך אותו משם, אבל רוב התנער ממנו.
"מה הסוד הגדול, איונה?" צעק רוב. הוא זינק לעברה.
איונה דילגה מעל האבנים אל הגדה הרחוקה. הקפיצה הייתה בלתי אפשרית. היא החליקה על אבן רטובה וצללה לתוך בריכה עמוקה. הפנקס התעופף מידה והתהפך באוויר, ואז צלל בזרם השוצף ונעלם. איונה דשדשה ויצאה מן המים והלכה לאורך הגדה התלולה עד שנבלעה ביער האורנים הצפוף. בינינו געש הנהר בדרכו מטה, נוטל עימו את הפנקס ואת סודה של איונה.