דיאטת רצח

1. פתיחה

מראה הקרקע הניצבת בשיפוע בזמן ההמראה הלחיץ את אלונה. היא עצמה את עיניה 'עד שהמטוס יתייצב'. הבעת פניה הייתה רגועה. היא ידעה, שהנוסעים האחרונים, החולפים על פניה בדרכם למושְביהם, מסווגים אותה ל"יפה", עד כמה שנערה, אפילו היא בת עשרים, יכולה להיות יפה בחמש לפנות בוקר.
מתחת לשמורותיה העצומות רחשו ספקות. מעולם לא הייתה בקוסטה דל סול, מעולם לא השתתפה בניהול סדנה. ובעיקר - מעולם לא חייתה עם דן שבוע שלם, רחוקה מן החברים ומהוריה, אלכס ואלמה, שגם אם חדלו לגונן עליה בגלוי - עדיין העניקו לה תחושה נעימה של ביטחון. רשמית הצטרפה לצוות של דן בתור "מומחית לבריאות הנפש". גם זה היה מקור למבוכה. הכשרתה היחידה בנושא הייתה רצונה להתחיל בשנה הבאה בלימודי פסיכולוגיה.
הסדנה, לא תהיה סתם התכנסות לשם היכרות או גילוי עצמי של המשתתפים, אלא מפעל תכליתי, שכוונתו אחת ויחידה: הפחתה במשקל. דן, כמי שסבל בעבר ממשקל עודף, השתלם בניהול קבוצות שכאלה ובהנחייתן וגם עסק בניהולו של בית אוכל, שהקים בירושלים והתמחה בתזונה מאוזנת - 'מָזוֹנָכוֹן', שמו. בלה, הטבחית ששכר, בישלה שם ארוחות מאוזנות ודלות קלוריות, שקיבלו את אישורו של פרופסור גוטנהיים, מומחה במדע התזונה.
"'מָזוֹנָכוֹן מדגיש אכילה נכונה, לא הימנעות מאוכל", הסביר לאלונה בלהט, כבר בפגישתם הראשונה. "המילה 'שמֵנים' חייבת לעוף מן הלקסיקון שלנו. אין לך מושג כמה סבלתי בילדותי מהמילה שָמֵן".
אלונה חייכה אליו ברוֹך. היא התקשתה לדמיין את החבר החתיך שלה - סטודנט נמרץ לתואר שני בסוציולוגיה וּקְצין מודיעין במילואים - ילד שמן.
עתה, נאחזה בזיכרון השיחות ביניהם כדי להסיח את דעתה מן הטיסה. ביום שלישי האחרון, לפנות ערב, יצאה אל המרפסת והצטרפה אל דן. הוא חיכה לה שם בסבלנות כעשר דקות, מאז נכנסה למטבח 'רק לשנייה'.
"בסדר שלא הבאתי לך עוגיות, נכון?"
"בטח. אני מנסה לשמור", ענה דן, ותלה בה מבט אוהב.
היא התיישבה לידו על ספת הקש הקטנה. קודם ששילבה את רגליה בישיבה מזרחית, כדרכה, דן תפס בזרועה, משך והושיב אותה על ברכיו. הוא הפנה אליו את פניה, וליטף בידו האחת את עורפה, פורם ביד האחרת את צמתה. "את מהממת בשיער פזור", לחש על אוזנה.
היא התמסרה לליטוף, פוזלת אל הקצה השני של המרפסת, שם ישבו הוריה, שגם הם שוחחו בשקט 'לא להפריע לילדים'. אלונה חייכה. היא שמעה כל מילה וקיוותה, שאינם מבחינים בגיפופיו של דן.
"המצב לא נורא כל כך", אמרה אימה. "כשהתקבלה ללימודי פסיכולוגיה ולא נרשמה לספרות עברית, היא הוכיחה שיש בה משהו, למרות שהיא לא תהיה מורה כמו שקיווית".
"אבל זה בדיוק מה שמפריע לי", הֵגיב אלכס בזעף. "אדם בוגר אינו מכניס את עצמו לפינות. אדם בוגר צריך להיות מודע למגבְּלותיו ולקבל החלטות שמתאימות למציאות. אני חושב, שהדן הזה מקלקל אותה. גם הוא עוד לא החליט, מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. מה הקשקוש הזה של דיאטה בקבוצה? עם קצת רצון ונחישות, כל אחד יכול לרזות ולהישאר רזה!"
"לא כל אחד הוא העתק שלך..." ניסתה אלמה.
אלכס נהם, "בחור צעיר ומוכשר, קצין מפואר במודיעין ובעל פוטנציאל שכלי כמו דן, צריך ללמוד ניהול מתקדם, תחום שבו יוכל להפגין את כישורי-המנהיגות שבו!"
"לדעתי, אתה קצת מגזים ביחס לכישוריו של דן", העירה אלמה. "אני בכלל לא בטוחה, שהוא מוכשר כל כך; יש סכינים חדות ממנו במגירה", הוסיפה בחיוך ממזרי, ואלכס נפל כמובן בפח הקטן שטמנה לו: "נו באמת. לא מצאת לך דרך אחרת לתאר אותו? דווקא 'סכין במגירה', מכל הדימויים שבעולם!"
אלמה תמיד שאלה את עצמה, מה באמת עומד מאחורי אובססיית הסכינים של אלכס. דומה, שכל פחדיו נסבו סביב סכינים. "אתן לא יודעות להחזיק סכין. בסוף אחת מכן תיפָצַע", היה מטיף לאשתו ולבתו. תמיד הוא היה זה שפרס את הלחם והעוגות בבית, חתך את נתחי הבקר, ואפילו הכין סלט - הכול רק שלא לראות סכין בידיהן של אלמה ואלונה. אבל הייתה נקודת תוּרפה בחומת המגן שהקים סביבן: הנסיעות. אלכס היה ספרן בכיר בספרייה הלאומית בירושלים, ביבליוגרף בעל שם ומומחה לספרים עתיקים, והמטרה המוצהרת של נסיעותיו הייתה הצלתם של ספרים, שהנאצים גזלו מיהודים במלחמת העולם השנייה. לפני כל נסיעה כזאת היו אלונה ואמה מוצאות במגירת המטבח סכינים בעלי ראש משויף וקהה. "הוא שוב טיפל בקצוות החדים", הייתה אלמה אומרת, בליווי קריצה.
המטוס החל להתייצב בכמה וכמה רעידות. האם גם אביה עוצם עיניים בהמראות? בפיה של אלונה התעוררה תשוקה לדבר-מה מתוק. היא זכרה, איך נחלצה מחיקו של דן ונכנסה שוב למטבח. בתנור הבשילה לאיטה עוגת פרג. אלונה הציצה פנימה. הציפוי השחמחם העיד, שהעוגה מוכנה. היא הוציאה אותה, חמה ותפוחה, שלפה מן המגירה סכין בעלת חוד שאביה עוד לא הספיק לשייף, ופרסה לעצמה פרוסה בגודל של שתיים.
אלונה תמיד הייתה רזה. בגיל ההתבגרות, כשכמה מחברותיה צימחו אחוריים כבדים ואגן ירכיים מתעגל, היא שמרה על גזרה דקה, שלא השתנתה גם במהלך השירות בצבא. בכל זאת, היא ראתה את עצמה שְמֵנָה מן השורה, וכשאכלה דבר מה מתוק או שמנוני, הייתה בה תחושה של חטא. היא סיימה את הפרוסה הענקית והחלה ליישר את שולי העוגה.
אימה נכנסה למטבח. "אל תשתמשי בסכין הזאת", אמרה אלמה, והתיישבה על כיסא גבוה ליד שולחן האוכל. "אבא יילָחץ מזה. הוא שכח לתת לה טיפול".
"שיילחץ", ענתה אלונה, מלקטת פירורים אחרונים ותוחבת אותם במהירות אל פיה. "והוא כאילו לא מלחיץ? למה הוא התעקש לומר לי, שלא יקבלו אותי ללימודי פסיכולוגיה?! רק משום שהחלטתי לא ללמוד ספרות עברית?! מה פתאום הוא החליט, שמתאים לי ללמוד ספרות ולהיות מורה!? מה, אני תינוקת, שאבא יקבע בשבילי מה לעשות?!"
אימה לא השיבה. החום במטבח הציק לאלונה. היא הלכה אל חדרה, הסכין עדיין בידה. מזוודתה נחה על המיטה, גדושה בבגדים לקראת הנסיעה מחר. אלונה שלפה מתוכה חולצת טריקו והחליפה את הסריג שלבשה. כששבה אל המרפסת, הוריה שוב היו שקועים בשיחה. גופו של דן נטה לכיוונם, כאילו צותת להם.
אביה דיבר עליה. יום לפני כן קיבלה תשובה חיובית מן המחלקה לפסיכולוגיה, והוא לא היה יכול להסתיר את גאוותו, אך גם את מורת רוחו, שלא קיבלה את עצתו ולא ניתבה את חייה לאפיק הבטוח של הוראת סַפרוּת.
גאוותו של אביה, אף שהייתה מסויגת, סיפקה את האישור שלו הייתה זקוקה כדי להרגיש ראויה לתפקיד שדן ייעד לה בסדנה. לא רק ההתלהבות מן החבר החדש הביאה אותה להחלטה לטוס לספרד, אלא גם ההזדמנות להיות מעורבת בפרויקט הפסיכולוגי-קבוצתי, וכך להחליק בטבעיות ללימודים באוניברסיטה.
המטוס שב ונרעד. היא החזיקה בידיות המושב, הידקה עוד יותר את החגורה וניסתה לְקַבֵּעַ את עצמה במקום. הדיילות החלו לחלק משקאות לנוסעים. סוף סוף פקחה את שתי עינייה ובחנה, מסוקרנת, את שותפיה לטיסה. לשמאלה ישבה נערה שמנמנה בלבוש מחויט, שלעסה מסטיק בקולי קולות. היא ביקשה כרית נוספת, באנגלית עילגת ובמבטא צרפתי מובהק. אחר כך ביקשה "שמיכה, וז'ורנאל בצרפתית, אם אפשר". לפניה, מימין, ישב גבר קשיש, כבן שבעים, בעל חזות אצילית. הוא הזמין מהדיילת, באנגלית רהוטה ובמבטא ספרדי כבד, כוסית יין אדום. כשקם ללבוש אפודה, ראתה, כמה הוא כחוש; מכנסיו האלגנטיים היו תפוסים בחגורת עור צרה, מהודקת עד הנקב האחרון שבאבזם. הוא צעד במעבר הצר שבין המושבים לכיוון השירותים, ונראה כאילו התקשה בהליכה, או אולי לא נוח היה לו ללכת בלי קרקע יציבה מתחת לרגליו. לרגע, אלונה חשה הזדהות עמו, ורגע אחר כך - נרדמה.
כשהתעוררה, האיש הכחוש עמד לצידה, מתבונן בה בריכוז. ואולי היה לה רק נדמה. הוא קם כדי לאפשר לשכנתו - בלונדינית, דוברת גרמנית, עבת בשר ועטוית גורמטים - להיטלטל שוב ושוב לחדר הנוחיות. אלונה הייתה בכל זאת מוטרדת מן האפשרות, שלא הוריד ממנה את עיניו בזמן שישנה. השילוב של שפתיים צרות וריסים דלילים סרטט הבעה של רוע בפניו העדינות, אך יותר מכול הפחידה אותה החמדנות הבוטה שבמבטו. היא חשה יובש מעיק בפיה ומיהרה לבקש כוס מים.
הדיילת הייתה עסוקה בחלוקת טוֹפְסֵי רישום של ביקורת הגבולות הספרדית. "אנחנו נוחתים מייד", הסבירה לאלונה במבט מתחנן. אלונה נכנעה. סיימה למלא את הטופס ושבה לאחוז בידיות המושב.
קצת אחר כך המטוס התגלגל על המסלול בִּנְמַל התעופה של מאלאגה. כבר הייתה שעת צהריים וההמולה בנמל התעופה סחררה את אלונה. היא הרגישה אבודה בתוך ים בני האדם, והצליחה אך בקושי לאתר את מזוודתה ולמצוא את תחנת המוניות. לאחר המתנה בתור, השיגה מונית, 'שתביא אותה למרביאה. לפנסיון גרנדה. אל דן'.
מהירות הנסיעה הייתה גבוהה מדי בעיניה, ועוררה בה דאגה. מה מחכה לה בארץ הזרה הזאת, בסביבה שאינה מכירה, בחברתו של הגבר הראשון שאתו היא יוצאת לחופשה ארוכה?
מרביאה קיבלה אותה בכמה וכמה מלונות מפוארים, מגרשי גולף ענקיים, ובתים לבנים בעלי גגות אדומים. באופק הכחיל ים מנוקד בספינות מפרש. אלונה פתחה את החלונות האחוריים ונשמה בשקיקה את האוויר המלוח. שער הכניסה לעיר ניצב לרוחב הכביש - קשת עשויה אבן לבנה. אלונה הוציאה את ראשה מהחלון, ופענחה את השם "מרביאה" שהוטבע בראש השער לרוחבו. המונית נעצרה ליד מבנה נמוך ורחב בצבע צהבהב. אלונה הושיטה את כף ידה, ובה מיני מטבעות, והניחה לנהג לאסוף לעצמו את הסכום הנדרש. מחר יהיה לה זמן להכיר את המטבע המקומי.
היא גררה את מזוודתה החדשה בזהירות לאורך שביל מרוצף באבנים גסות, מקווה, שלא ישחקו את הגלגלים. בערוגות המטופחות, באדום וכתום, פרח לוע הארי - הפרח האהוב עליה. "פנסיון גרנדה" היה כתוב בשלט בולט על דלת הכניסה. אלונה עצרה, הֵסירה את ז'קט הג'ינס שלבשה בנסיעה וקלעה מחדש את הצמה. הדלת נפתחה לרווחה, ודן יצא לקראתה בזרועות פרוסות.
 
ממקום מושבה, מול הדלת, התבוננה קונסואלו, פקידת הקבלה, בפגישתם של הגבר הגבוה והדק והנערה, שלבשה שמלה ורודה - עשויה בד הודי דקיק - שעטפה אותה במתיקות אין קץ. עגילי טורקיז עדינים, שהיו צמודים לתנוכיה הבליטו את הכחול של עיניה. קונסואלו ציינה לעצמה שוב, שהיא אוהבת את התכשיטים שעונדות אורחות מישראל.
היא שבה והתבוננה בדן. הצעיר השזוף, בעל העיניים הירוקות, היה יכול להיחשב מושך אלמלא צבע הבלונד הדהוי של שערו הדליל. אלונה, לעומת זאת, הייתה בעיניה מושלמת. איך אפשר לעמוד בפני העיניים הענקיות, הצמה הזהובה והרגליים האין סופיות של הילדה הזאת?! קנאה הציפה את קונסואלו, כאשר דן אימץ את אלונה אל לבו והדביק נשיקה על שפתיה. אין ספק, שיותר מכול הוא משתוקק עכשיו להסתגר מאחורי הדלת של חדר מספר תשע ולאסוף אותה בזרועותיו לשעות ארוכות.
דן הגיע למרביאה יומיים לפניה כדי לבדוק את התנאים בפנסיון. קונסואלו הובילה אותו בעצמה אל החדר השמור לאורחים רמי מעלה. כשהסיטה את הווילון הכהה אל שני צידי חלון ענקי הפונה אל הים, דן התלהב. "איזה יופי!" אמר באנגלית עילגת. "אני הולך לבלות מה שיותר בחוף הזה".
קונסואלו שאלה, אם הוא זקוק לעוד משהו, והוא ענה "לא", בנימוס מאולץ של אורחים, שרוצים שיניחו להם לנפשם.
קונסואלו עזבה את החדר, שקועה במחשבות. היא הניחה, שדן היה חייל כמו כל היהודים החיים בארץ המשונה ההיא. בעצם, עם הגובה שלו והטון הסמכותי - לא חייל אלא בוודאי קצין. כנראה, שאחרי סיום השירות היה לו קשה למצוא עבודה. איזה מין קצין לשעבר מתעסק בדיאטה? היא נזכרה, איך קילף לעצמו סוכרייה בלי סוכר... האם גם לו עצמו יש בעיות של אוכל? קצין בצבא הספרדי משמש דוגמה אישית לפקודיו. איזו דוגמה יכול לתת קצין שנאבק בהשמנה?!
 
דן בירר עם המשתתפים, מהו התקציב העומד לרשותם לצורך יציאה לסדנה. לאחר שהחליט, שיוכל להפריש לעצמו רווח נאה, החל לבדוק ולהשוות מחירים ותנאים במלונות קטנים באירופה. בהתרגשות גדולה ובמידה לא קטנה של גאווה, סיפר לאלונה: "מצאתי מלון ממש מהמם, במרביאה. זה המקום הכי נחשב בקוסטה דל סול, אזור חוף יפהפה בספרד. אף על פי שמתארחים שם בעיקר עשירים ומפורסמים, הצלחתי לקבל מחירים מיוחדים בפנסיון קטן, פנסיון גרנדה".
"אם הוא זול כל כך, יש לזה בלי ספק סיבה", אמרה אלונה.
"לפי התמונות שראיתי באינטרנט, זה דווקא מקום נחמד. יש במלון רק קומה אחת, אבל היא גדולה מאוד. החדרים פונים לים או לברכה כמעט-אולימפית. החדר שלנו - יפנה לים. תוכלי גם ללמוד לשחק טניס".
"בטח. רק זה חסר לי בחיים".
"בכל מקרה, סיכמנו שבמשך ארבעה שבועות הפנסיון יהיה שלנו, ובמטבח יבשלו רק בשבילנו, על פי התפריטים של פרופסור גוטנהיים".
"ואיך בדיוק נראית העיר הזאת שלך, מירבלה או איך שקוראים לה?"
"מרביאה. טוב, היא מלאה פיתויים, שעומדים בניגוד לכל דיאטה, אבל כמו שאמרתי, פנסיון גְרָנָדָה יאפשר לנו להאכיל את הקבוצה במזון בריא, וגם המחיר מתאים לכיסם של המשתתפים".
שבוע לפני היציאה לספרד, הצטרפה אלונה לפגישת הכנה והיכרות של המשתתפים הירושלמים - סטיב, סוהם ודומיניק. לדן לא היה ספק, שהפגישה עם שתי הנשים תגביר את התלהבותו של סטיב לקראת הסדנה, ואלונה - בהסתמך על סיפוריו של דן - אפילו חשבה, שאולי יתפתח רומן בין סטיב לדומיניק, המבוגרת בין השתיים.
"הסועדים במָזוֹנָכוֹן, מַגיעים לאכול בשעות שונות", הסביר דן לאלונה, "לכן קבעתי את הפגישה לשעה תשע בערב. עד אז אפילו סוהם ודומיניק, שמַגיעות מאוחר, תסיימנה את הארוחה".
ראשון הגיע סטיב. גבר בגיל העמידה, גבוה ובעל כרס. כיוון שחבש כובע, לא הצליחה אלונה להחליט אם יש לו קרחת, ואם לא, מה צבע שְערו. מכל מקום, הקווצות שהצליחו לחמוק מתחת לכובע היו בגווֶן בלתי מוגדר שבין חלודה לשיבה. היו לו לחיים לוהטות, ואלונה מצאה את עצמה תוהה, אם לא עירה אל תוכו כמה כוסיות של ויסקי בדרך לפגישה.
"הוא תמיד מַגיע ראשון", הסביר דן וטפח על כתפו, "בעשר דקות לפני שבע בבוקר הוא כבר מחכה ליד הכניסה, ונכנס לחדר האוכל בדיוק בשבע, כאשר בֶּלָה, הטבחית, פותחת את הדלת".
סטיב חייך בחביבות. "גם לארוחה ערב, אני בא כבר בחמש וחצי, כי באמריקה אוכלים ארוחה ערב מוקדם", אמר, ובמהירות של מי שבדרך כלל אין מי שיקשיב לו, הוסיף וסיפר, שהוא פנסיונר אלמן, בן חמישים וחמש, ועלה מארצות הברית בדיוק לפני שנה.
"אחרי הרבה שנים של עבודה אינטנסיבי בניהול של קהילה, מצאתי את אני בארץ ישראל, עם חופש מִבּוקֶר עד הערב. עוד לא חשבתי מה אני לעשות למלא זמן שלי פנוי. הדיאטה - של ארוחות טובות טובות בבית מזונכון של חבר שלך זה עניין אכי חשוב בחיים שלי".
"זה לא העניין הכי חשוב אלא היחיד"! שח דן לאלונה, כשסטיב ניגש אל המֵחם למזוג לעצמו כוס קפה. "אחרי האוכל, הוא תמיד נשאר לדבר עם סועדים אחרים, ומחסל כמה וכמה ספלי קפה שחור 'בלי חלב ובלי סוכר'".
"שיטה חכמה להכיר בני אדם", לחשה אלונה.
"והנה סוהם ודומיניק, יושבות בקצה חֲדַר האוכל, תמיד באותו מקום, תמיד ליד אותו שולחן. כמו שאת רואה, הן לוקחות את הדיאטה שלהן ברצינות ומשתדלות לאכול לאט".
"עם ביסים קטנים שכאלה, ועם הפסקה כזאת בין נגיסה לנגיסה, בחיים לא נתחיל את הפגישה בתשע", רטנה אלונה.
"אל תדאגי, שתיהן דייקניות. האכילה האיטית היא עיקרון שלמדו מבלה".
אלונה התבוננה בסוהם והבינה, מדוע דן מתלהב כל כך מהחלטתה להצטרף לסדנה. הוא אמנם טרח להסביר לה, שפסיכולוגית קלינית, ברמתה של סוהם, תוכל לעזור לו להבין תהליכים נפשיים שמתרחשים בקבוצה כזאת. אך אלונה הייתה משוכנעת, שהתלהבותו מושפעת גם מיופיה ומסוג של קסם ארוטי שפיזרה סביבה. שפתיה היו מלאות ומודגשות בתוחֵם חוּם, והיא ליקקה אותן שוב ושוב בלשון קטנה ואדומה, לסלק שאריות של אוכל, או אולי להדגיש את נוכחותן. אלונה החליטה לפקוח עין על כל הידברות, שתיווצר בינה לבין דן וציפתה בקוצר רוח, שהשתיים תסיימנה לאכול ותצטרפנה אליהם.
לצידה של סוהם, ישבה דומיניק, אישה קטנה ולה חזה גדול ותספורת קצרה, מרובעת, ששימשה מסגרת לפניה הנעימות. עיניה היו שחורות וגדולות, אפה קטן ופיה חמוד, משוח בִּשְׂפָתון בצבע ורוד. היא עלתה מצרפת כשהייתה בת ארבעים והשתלבה בחוג לאמנות באוניברסיטה העברית. עיקר התמחותה היה אדריכלות ואמנות אסלאמית בסוף ימי הביניים. לסדנה הצטרפה בעקבות סוהם, חברתה הטובה, ודן סמך עליה, שתתרום מן הידע שלה בכל הנוגע ליצירות אמנות אסלאמית שספרד משופעת בהן.
עתה קם ממקומו ויישר את הקפלים במכנסיו. "עד ששתי הגרציות תסיימנה את ארוחת הערב, אני נכנס למשרד שלי", אמר, "אני חייב גם לעבוד לפעמים".
אלונה ניצלה את ההזדמנות והתדפקה על דלת חדרו של פרופסור גוטנהיים. זקן חביב, גבוה ורזה נשא את ראשו מעל שולחן כתיבה ענקי, עשוי עץ אלון, ונעץ בה זוג עיניים קצרות רואי, שהסתתרו מאחורי משקפי קרן עבים.
"שלום לך, גבירתי הצעירה. מה שלום ההורים?"
פרופסור גוטנהיים היה חבר טוב של הוריה, ומבאי ביתם, ואלונה ידעה, שלא תתחמק מדיווח על מצבם. "מצוין, הם תמיד מוסרים לך ד"ש... מאין השולחן היפה הזה?", החליפה מיד נושא, קודם שידרוש דיווח מפורט יותר.
"אה, אני שמח, שמוצא חן בעינייך. הבאתי אותו מהבית, הרי חלק נכבד מעבודתי נעשה כאן".
זה כבוד גדול לדן, חשבה אלונה, שפרופסור גוטנהיים -מומחה בין-לאומי בחקר התזונה - החליט, שמזונכון הוא מקום עבודתו העיקָרי. "בכל פעם שדן מזמין אותי לאכול כאן, אני שמחה שמומחה כמוך קובע מה אני מכניסה לפה שלי", החמיאה לו.
לפרופסור גוטנהיים אכן הייתה סמכות קובעת בכל הקשור להרכבת הארוחות בבית האוכל. בנימוס אופייני הודה לאלונה על מה שכינה 'הקומפלימנט', אך הדגיש את מקומה המרכזי של בלה, הטבחית המיומנת והמסורה.
לפתע צלצל הטלפון. הפרופסור נראה מופתע. "בסדר, בסדר" הרעים אל תוך השפופרת, "אשלח לכם את החומר. אני מעוניין להיפטר ממנוּ לא פחות מכפי שאתם להוטים לקבל אותו". הוא הציץ בשעונו, ואלונה הבינה שגם הוא, כמו דן, רוצה להמשיך לעבוד, אולי גם להתקשר ולהמשיך את שיחת הטלפון שניתק בברוטאליות. היא נפרדה ממנו בלחיצת יד פזורת נפש, ופנתה שוב אל משרדו של דן. על איזה חומר הוא מדבר, תהתה. ברור שלא מדובר בסמים. מה אם-כן?
כשנכנסה אל חדרו של דן, הוא העיף בה מבט וחזר לרשום מספרים במחברת משובצת. אלונה המתינה בסבלנות עד שסיים. דן הכניס את המחברת אל מגירת השולחן וכאילו שיחתם ליד השולחן לא נפסקה, החל לספר לה על משתתף רביעי בסדנה: "שמו נחום, הוא גרוש. בן ארבעים, יבואן של אבזרים לרכב. צריך להתרגל אליו...".
נחום היה אחד מחמשת הסועדים התל אביביים במזונכון. בכל יום ראשון נשלחו אל הסועדים הללו במונית מיוחדת, ארוחות לשבוע, ארוזות על ידי בלה בקופסות פלסטיק אטומות.
"פגשתי אותו לפני חצי שנה. הוא הופיע אצלנו וביקש להירשם ל'מזונכון'. הוא סחב אז על עצמו שלושים וחמישה קילוגרמים מיותרים, שחבל על הזמן. שישה חודשים אכל רק את הארוחות שקיבל מאיתנו, וירד במשקל בקצב טוב ובריא. גם הוא קיבל בשמחה את ההצעה לצאת לסדנה".
"אם כך, אנחנו רק ארבעה, חוץ מבעלי התפקידים", אלונה אמרה בסיפוק, "סדנה קטנה ואינטימית, נחמד".
"היא לא קטנה כל כך. בהתייעצות עם פרופסור גוטנהיים החלטתי לצרף אל ארבעת חברי הקבוצה, שני זוגות שאינם לָקוחות של בית האוכל. הזוג הראשון - גרהרד והנרייטה ברסלאו - ירושלמים, במשקל תקין, ידידים טובים של הפרופסור. הם ביקשו להצטרף לנופש, המבטיח גם אוכל בריא. את הזוג השני, את מכירה מצוין. שנדור ואסתר וייס, בני הדוד שלך, מארצות הברית..."
אלונה אכן הכירה אותם. למעשה היא סיפרה להם על התכנית, והם ביקשו, שתעזור להם להצטרף 'כדי ששנדור ירזה, ואני אלמד עקרונות של תזונה בריאה', כתבה לה אסתר. עתה, אלונה החמיצה פנים. לאסתר ושנדור היו תמיד תכניות, ואף אחת מהן לא יצאה אל הפועל. כשפנתה אל דן לא שיערה, שדווקא תכניתם זאת תתגשם.
דן לא הבחין בעננה שהשתכנה על פניה. "פרופסור גוטנהיים דווקא מתייחס בחיוב להכפלת מספר החברים בקבוצה. הוא רואה בכך הזדמנות ליצור אינטראקציות מגוונות בין משתתפיה".
אלונה הנהנה בעגמומיות.
בתשע בדיוק נכנסו סוהם ודומיניק למשרדו של דן. סטיב, שכבר חיכה שם, לחץ את ידה של סוהם בידו הימָנית, ואת ידה של דומיניק - בשמאלו. כל אחת מן הבנות הושיטה יד לאלונה. "זאת החברה סלך, דן? איפה החבאת אותה עד עכסיו?" שאלה סוהם, מתעלמת מסטיב. היא מדדה את אלונה מכף רגל ועד ראש, מתעלמת ממבט הפליאה שלה על דיבורה המשובש.
אלונה לא יכלה שלא להתפעל מן הטעם הטוב, שסוהם, וגם דומיניק, הפגינו בלבושן. סוהם הייתה ארוזה בחליפת תכלת קיצית מחויטת, בעלת צווארון תחרה לבן. דומיניק לבשה שמלת משי זהובה ובה נקודות לבנות, בגימור איכותי. לעומת זאת, הפריט הבולט בתלבושתו של סטיב, היה כובע בוקרים רְחַב שוליים וגורמט עבה במיוחד, שהבהיק על פרק ידו הימנית. בהופעה שכזאת, חשבה אלונה, אין לו שום סיכוי אצל דומיניק...
דן פתח: "טוב, כדי שלא תהיינה אכזבות, חשוב להבין, שאיננו מדברים פה על נופש שגרתי".
"מה זה שגרתי", שאל סטיב, שלא הכיר את המילה.
"נופש שגרתי", הבהיר דן, "הוא נופש רגיל, שבו יוצאים לסיורים באתרי תיירות ואוכלים במסעדות מקומיות. אבל אנחנו נקפיד על אכילה נכונה ונאכל רק בפנסיון שבו נשהה".
"זה נסמע קצת מדכא", לחשה סוהם.
"בנופש שגרתי מבקרים במוזיאונים ובאתרים ארכאולוגיים, אם יש כאלה בסביבה", הוסיפה דומיניק.
"גם לנו יהיו כמה סיורים. אני בונה עלייך, דומיניק, שתתרמי לקבוצה מן הידע שלך באמנות... אבל עיקר תשומת הלב תיוחד לבריאות שלכם ולשכלול היכולת הגופנית. בוודאי תשמחו לדעת, שיש בפנסיון ברכת שחייה, חדר כושר ומגרש טניס, למי שמעוניין. הכי חשוב, יש יָם, מה שבוודאי משמח ירושלמים. נוסף על הים, תקבלו בחינם, גם רצועה ארוכה של חוף, לטייל בה - חלק מתכנית ההרזיה". דן חייך, ומיד הרצין: "מוקד הסדנה תהיה כמובן הדיאטה. יוגשו אך ורק ארוחות המתאימות לירידה במשקל. את הארוחות יפיק בפועל קרלוס אלחנדרו, שף ספרדי רב מוניטין".
"מה עושה שף בעל רפיוטסיון 1 בפנסיון קטן שכזה?" הקשתה דומיניק.
 
"שאלה טובה", החמיא לה דן, "שף אלחנדרו יושאל, במיוחד בעבור הסדנה, ממלון אספניה המפואר, הנמצא במרחק של שני רחובות מפנסיון גרנדה שלנו. הוא ירכיב את התפריטים, בניצוחה של בלה, לפי הנחיותיו המקצועיות של פרופסור גוטנהיים".
סוהם וסטיב התלהבו מן המידע. אלונה התלהבה דווקא מן הרהיטות של דן ומן המנהיגות שהפגין.
"לקח לי זמן עד שהתרגלתי לאוכל הישראלי, ועכשיו אני אצטרך להתרגל לאוכל ספרדי, פָּאֵייוֹת וכאלה", הסתייגה דומיניק.
"אני מכיר את השיגעון של הצרפתים לאוכל צרפתי", אמר סטיב וחייך חיוך רב משמעות.
עכשיו אין ספק שהוא הפסיד את דומיניק לגמרי, קבעה אלונה בינה לבין עצמה, ואילו דומיניק חשבה, הנה עוד אמריקני, שחושב שהוא מבין צרפתים. כמו קורא מחשבות, אמר סטיב, "הייתי נשוי לצרפתייה", ופניו קדרו.
 
"האוכל הדיאטתי איננו בשום פנים ואופן אוכל ספרדי טיפוסי; תסמכו על בלה", דן הבטיח, ואלונה הרגישה לפתע לא-שייכת. כמה אפשר לדבר על אוכל ועל דיאטה?
"האם פרופסור גוטנהיים יסקול אותנו כל יום?" שאלה סוהם. סטיב חייך. אלונה התאפקה שלא לצחוק. דן נשאר רציני: "בשונה מן המקובל בתוכניות דומות", הסביר, "לא תהיה שקילה יומית. המשתתפים ייִשַקְלוּ פעמיים, בתחילת הסדנה ובסיומה. לא פרופסור גוטנהיים ישקול אתכם, גם לא בלה. חברתי אלונה תהיה ממונה על השקילה בשתי נקודות הזמן שציינתי".
"זה יופי, אלונה היא גברת נֶחְמֶדֶת", אמר סטיב בעברית המיוחדת שלו.
הפעם היה תורה של סוהם לחייך ודומיניק הצהירה: "חמישה קילוגרמים, זה מה שהייתי רוצה לרדת בנסיעה הזאת. לפני שנה היינו ברומא, סוהם ואני, וחזרנו כל אחת שלושה קילוגרמים פחות".
"פרופסור גוטנהיים אינו מאמין בשינויי משקל גדולים בתוך תקופה קצרה", אמר דן בארשת חמורה. "ההצלחה בירידה במשקל נמדדת לאורך זמן. שקילה יומיומית עשויה לגרום שתי תופעות בלתי רצויות. הראשונה - תסכול כשאין ירידה, למרות שמירה קפדנית על כללים של תזונה נכונה. השנייה - אופוריה במקרה שיש ירידה. גם תסכול וגם אופוריה משפיעים לרעה על מי שנמצא בתהליך הרזיה". דן הביט סביב: "יש עוד שאלות?"
איש לא שאל דבר. אלונה חשדה בסטיב, שהוא מרגיש צורך בלתי נשלט להכניס משהו לפה, ורוצה שהמפגש כבר יסתיים. גם סוהם ודומיניק נראו חסרות סבלנות. האם הן להוטות להחליף רשמים על סטיב או אולי - לרכל עליה?! דן חש בקוצר הרוח של שלושת המשתתפים וניסה במשפטי סיום קצרים להפיס את דעתם. "במשך הסדנה אעמוד כמובן לרשותכם ואענה על כל שאלה הקשורה להרגלי אכילה והרכב הארוחות. גם פרופסור גוטנהיים ובלה יהיו מוכנים להסביר, לייעץ ולחשוב אתכם יחד על כל נושא רלוונטי שתמצאו לנכון להביא לפניהם".
השלושה הנהנו ומיהרו לצאת. דן המתין, עד שהדלת נסגרה ואז התקשר אל נחום בתל אביב ומסר לו את תוכן הפגישה. נחום לא שאל שאלות, ורק העיר, שבעיניו הכול יהיה בסדר "אם תהיינה חתיכות". בפעם הראשונה עברה בדן המחשבה, שמא הבחירה בנחום לא הייתה מוצלחת כל כך...
 
 
1 מוניטין