חברה טובה

המכונה הדביקה ותפרה, הדביקה ותפרה וחן הביט עליה ברגעי החסד האלה במשמרות הארורות שלו, כמניח הנחה רגעית שבאחד הימים יוטב לו, שבאחד הימים יהיה עניין בחייו. באותו בוקר ניגש אליו אבינועם, הבוס, שהיה מבוגר ממנו בעשר שנים, ואמר לו שבחודש האחרון הוא עובד לאט מדי ושעליו להספיק את ההזמנה הענקית מצה"ל לנעליים שחורות בזמן, הווה אומר עד העשרים ושלושה ליולי. "אתה בטח תחרבן את ההזמנה הזו כמו שאני מכיר אותך." אבינועם שתה לאט את הקפה שלו והביט ברצפה. חן ידע כי בעוד שלוש-ארבע שניות ירים אבינועם כמו תמיד את עיניו ויישיר אליו מבט תהומי של צדק שמגרדים מאי שם, מהיכן שהשמש לא מאירה, למשל. גם חן הביט ברצפה ומשהרים אבינועם מבט אליו המשיך להביט ברצפה בתוכחה משונה. "כן, אני יודע מה אתה חושב, אבי, אתה לא צריך להגיד לי את זה..."
"בטח שאני צריך להגיד לך את זה! אתה יודע איזה לחץ יש עלי? קדימה! תסתכל על המכונה שלך, היא שואפת לאפס ביצועים... תראה את הלכלוך פה ופה וכאן!" צעק אבינועם והצביע על שלושה מקומות.
"אם זה היה תלוי בך לא היה לי זמן להכין לעצמי אפילו קפה פעם או פעמיים במשמרת." חן הפסיק את המכונה והרעש המונוטוני של "שליף שלאף" ושריקת לחץ האוויר הדחוס החרישו. הייתה תקלה.
"כן, עכשיו תעצור בטח איזו חצי שעה בגלל כלום, בגלל שאתה לא יודע להפעיל אותה כמו שצריך. תרד לארץ, חן, זו מכונה והיא צריכה מפעילים טובים. לאור הניסיון שלך כבר היית צריך לעבוד על אפס תקלות, כמו אביגדור."
חן הכיר את אביגדור כשהיה חי. הוא ידע כי עכשיו ישמע עוד כמה משפטי מפתח על הוותיק שלא היה עושה חשבון למשכורת ושבתקופה שלו לא הייתה בכלל משכורת, כי המשק היה שיתופי.
"אביגדור היה צוחק ממך, ותאמין לי שהיום הייתי לוקח אותו גם בגיל שבעים ושלוש מהקבר שלו ועדיין הוא היה מספיק יותר נעליים ממך, יא קוטר אחד."
חולצתו של אבינועם תמיד הדיפה ריח זיעה. זה היה ריח שחן לא סבל, אבל מעולם לא העיז להגיד לו שכבר המציאו את האפטר שייב ואת הדאודורנט. כל שעשה חן היה לתפעל את התקלה בצורה הטובה ביותר שידע, אך בעוד עיניו של אבינועם תקועות בו, שגה חן בתנועה וידו נדבקה לשנייה או שתיים לגוף החימום הלוהט. ריח של עור שרוף עמד באוויר. חן פלט צעקה והחזיק את ידו, ואחר כך הסתכל באבינועם. "אתה רואה מה קורה?" אמר לו כשדמעת כעס עומדת בעיניו ורץ ישר לברז המים הקרים.
אבינועם הניף את ידו וזרק כדור דמיוני לעבר חן. "אתה לא יוצלח, חן, זה בדם שלך," אמר והלך משם כשהוא לוגם שוב מכוס הקפה הענקית שלו שהייתה עשויה זכוכית כה משופשפת מסקוטש ומים, עד כי אי אפשר היה לראות כמעט את סוג וצבע המשקה ממנו הוא לוגם.
באותו יום ידע חן כי הוא ייקח חופשה של שעה או שעה וחצי, בגלל מה שקרה לסו. "כן, אני הולך להלוויה הזו," אמר לאימו כאשר ביקרה אותו במפעל. בקיבוץ ידעו כי בין חן ואמו יש יחסים קרובים. כל ידידותיה של אמו לאה ידעו כי באמצע ארוחת הצהריים בחדר האוכל השוקק חיים, אם חן בא לאמו, גם באמצע השיחה הכי מעניינת בין החברות, או "הפרלמנט של לאה ואביבה" כפי שנקראו, אמא של חן הייתה מתפנה אליו באחת וזונחת את השיחה הפוליטית או הרכילותית ברמות הגבוהות של המילה ומתמקדת בבנה שאהבה כל כך.
"אתה בטוח? אני לא הייתי ממליצה לך, יהיה שם עצוב." קולה של לאה בקע מבעד לפלאפון שעה שהמכונה משמיעה את ה"שליף שלאף" הקבוע שלה ומדביקה עוד סוליות שחורות לנעליים שאותן ינעלו בעתיד חיילים.
חן הביט במכונה. "אמא, לוויות הן בדרך כלל דבר עצוב." הוא בדיוק חיבר את האוזנייה עם החוט והתקע לפלאפון ונאבק עם נייר דבק שקוף כדי להדביק את התקע היטב למכשיר. כאשר הצליח, חיבר שוב את האוזנייה לאוזנו. "אמא את אתי?"
"כן, אני אתך, בן."
"את יודעת מה אמרו בחדשות לפני שעה? אמרו שזה היה מתאבד שבא מעזה. המסכנה באה לארץ בשביל אהבה ומה היא קיבלה?"
"זין בעין היא קיבלה."
חלחלה עברה בגופו של חן. הוא היה רגיל להערותיה של אמו, אך ידע כי לא מרוע לב הן באות, אלא מסוג קשיחות של נשים שראו יותר מדי דברים בפחות מדי זמן. היא הייתה בת שבעים ושלוש. "אמא, בחייך, הגזמת." חן סובב מנוף עם שנתות והגביר את קצב המכונה.
"אתה שומע אותי, בן?" ללאה היה קול שבוקע מהמכשיר למרחק שני מטר. קול חד וברור, אפס ספקות.
"אמא, אני חייב לה את זה. אני הכרתי אותה מקרוב. אפשר להגיד שהכרתי אותה בכמה דברים יותר טוב מיניב." המכונה עצרה לרגע. חן הוציא נעל שנדבקה לא טוב לסוליה וזרק אותה הצידה לתוך ארגז עץ גדול, אחר כך ניקה את משטח החימום הלוהט בבד עם חומר ניקוי. הבד היה כחול ושחור וידו התלכלכה. במצב רגיל היה שם כפפה גדולה, אך הפלאפון עדיין היה אחוז בידו השנייה והוא התרגש.
"תשמע לי, אל תלך," פסקה אמו. היא מוללה בידה גרביים חדשים שקנתה ב"קניון" של הקיבוץ. הגרביים היו מיועדים לחן. אמו קנתה לו המון דברים: גרביים, מכנסי עבודה מחנות יד שנייה של הקיבוץ, כובעי קיץ, קומקום חשמלי לחדר שלו (שיהיה לו חדש, מה יש?), מזונות שונים דלי שומן שקנתה בעיר (גבינות עיזים, חלב סויה, ריקוטה דלת שומן, סוג בריא מאוד של דגני בוקר, לחם שיפון קל ועוד שלל מוצרים שיקלו את בעיית הכולסטרול שלו. "יש לך עוד מספיק ריטלין, חן? אתה שומע אותי?"
"כן, אמא, יש לי מספיק כדי להרגיע חצי מדינה. אמא, את לא עצובה בכלל ממה שקרה אתמול בבוקר? את קולטת שהיא הייתה חברה קרובה?"
"חברה קרובה... כן כן, חברה של החבר שלך, הצעיר הזה יניב. אני רואה אותו מתאושש מזה תוך חודש-חודשיים. אתה יודע שאומרים שזה במילא היה מתפרק ביניהם. יש גם שמועה שהיה לו משהו עם תרזה של יענקל'ה, זאתי, איזה זוג שדיים יפים יש לה, מתוקה ממש."
"אמא, תקשיבי. אם היה ליניב משהו עם תרזה או לא זה לא רלוונטי..." חן ניסה להמשיך, אך התקלה חזרה ועוד נעל צבאית נהרסה וסולייתה נדבקה למחמם הלוהט. חן תפעל את התקלה כרגיל בקודש והפעם הצליח לפנות את שתי ידיו ולהאזין לאמו.
"חנוש, השדיים של תרזה עניינו אותו יותר מהאישה שלו. אני חושבת שאם היה ילד מהם, הוא היה ילד של הורים שעתידים להתגרש, כמו כל הזוגות האלה של האנגלים והישראלים, או האוסטרלים והישראלים, או האוסטרליות והאנגליות והגברים הישראלים בקיבוץ במקרה הזה הספציפי. בנת? הם היו נפרדים – נקודה."
"זה לא משנה, אני הולך ללוויה הזו, עצוב לי ממש."
"גם לי עצוב, כל מי שנהרג או נהרגת בפיגוע זה עצוב לי, תתפלא עד כמה. הכול מיותר גם... אתה ראית אתמול את התכנית ב'דיסקאברי' על הנמרים באסיה? הייתה להם תכנית מהממת. אתה היית נמרח מהצילומים שם. הם הראו תקריבים מהממים של הזדווגות וחיזור של נמרים בהרים משגעים ביופיים, ראית?"
"כן, ראיתי... תגידי לי, נראה לך שאחרי דבר כזה אצפה סתם בטלוויזיה? אפילו לא היה לי מצב רוח לראות חדשות ולהביט בטרנזיט המפוצצת של קו ארבע שבטח נראתה כמו איזה פסל של תומרקין אחרי מה שהערבי הזה עשה לה. את מבינה שהיו לו בתוך הבגדים מסמרים וכדורי ברזל קטנים שהתפזרו ונכנסו לכל הנוסעים ולכל מי שהיה ברחוב אלנבי פינת מזא"ה באותו רגע לתוך הרקמות בגוף ועשו שם שמות? למה, אמא? למה?" חן התפלא על עצמו על הביטוי הרגשני של מה שהתחולל בתוך נפשו באותו יום. הוא לא ספר בכלל את הנעליים שהנפיק. האמת שהוא כלל לא טרח להסתכל במידות ולהתאימן לטבלה שאבינועם נתן לו בשש בבוקר, עת נפגשו ללא שמץ חיוך מאיש מהם בחדרון הקטן בעל הצבע המתקלף שנקרא "מועדון" או "חדר עישון" ושאותו נשבע חן כי יצבע פעם לבד, בזמנו החופשי, רק כדי לתת שמץ של מכובדות לחדרון העלוב הזה שליד הכיור, עם כוסות הזכוכית הקבועות שעליהן היו רשומים שמות העובדים במפעל, וכוסות הקרטון שאותן חן לא ספר, משום שהיה צרכן כפייתי של נס קפה סוג ב' מהול בחלב רזה שהביא כל שבוע בקרטון שעליו היה רשום שמו. תמיד גמרו לו את החלב הזה אחרי יום יומיים ורק לעתים רחוקות היה תופס את מי שעשה לו את זה על חם. "עזוב אותך משטויות" ו"מה אתה נתפש לקטנות" או "צא מזה, חנוש" היו בדרך כלל התגובות שספג מאנשים שעבדו אתו. למעשה כולם כמעט חיבבו אותו, אם כי מתוך מרחק מסוים. חן היה בקיבוץ מעין הוכחה שבני משק נכשלים נשארים בו ועושים בו למראית עין את חייהם המיותרים. אבא כבר לא היה לו; אביו נפטר ממחלה ממושכת ונקבר בנוכחות קהל מצומצם במיוחד בבית הקברות של הקיבוץ. חן נשאר שעה ארוכה ליד הקבר כשכולם כבר התפזרו והמילים כבר נאמרו. הוא שר ליד הקבר שיר שהיה אהוב במיוחד על יוחנן אביו – "שיערך הארוך נערה" – וחזר על הבתים שוב ושוב עד שהערב ירד. הוא לא ידע כמה שעות בילה שם, אך כשאוח פילח את האוויר החורפי באותו אחר צהריים מאוחר, הבין חן ששהה שם יותר מדי, או פחות מדי, או שבעצם היה צריך לשכב על הקבר הלח ולהחזיק ולמולל בידו את רגבי האדמה שנותרו בחוץ. הוא חשב אז על כוכבים רחוקים, על אלה הרחוקים ביותר, אלה שעין אדם לא ראתה. הוא חשב על צדק מוחלט. הוא חשב שאולי שם יש צדק כזה שאנשים טובים חיים יותר שנים. כמה אהב את אביו.
אמו הייתה זו ששלחה אנשים לבדוק את הקבר ואם חן עדיין שם. בא לקחת אותו אחד שהיה מורה שלו בבית הספר היסודי האזורי שבנגב המערבי. יורם קראו לו.
"אולי תבוא אתנו? אימא שלך מחכה, המשפחה שלך מחכה," אמר המורה לשעבר לתלמידו לשעבר.
"אם אבא שלי לא היה נלחם בכל צוות ההנהלה של בית הספר מבואות בזמנו, לא הייתי גומר י"ב. אם הוא לא היה מוותר על כל הזמן הפנוי שלו ומלמד אותי שיעורים פרטיים, הייתי עובר כמו שכולכם רציתם, לבית ספר של מפגרים. אני יודע שתכננתם להעביר אותי, אמא שלי סיפרה לי הכול," אמר חן שהיה אז כבן שלושים ושמונה ובתול עדיין.
פניו של המורה לשעבר נהרו אליו. הוא האיר בפנס על פניו וסימן לשלושת האחרים שהתלוו אליו להישאר במקומם. "הוא נלחם שם כמו אריה, זה נכון, והשאירו אותך בבית הספר. חבל שלא היה אז ריטלין וטוב שעשו כך. נכון, חן, זה היה בזכותו. אם היית עובר לבית הספר שאליו רצו לשלוח אותך גם היית חי שם כל השבוע, זו הייתה פנימייה," אמר יורם. עתה סימן בקו האור את הקבר הטרי ואת מצבת העץ הזמנית שעליה היה חרוט שם אביו של חן, יוחנן.
כאשר הגיע חן באותו לילה לבית אמו, האכילו אותו והוא שתק כקבר. לא היה לו מה להגיד. כשאמו שאלה אותו אם ירצה לישון בסלון שלה או אצלו בבית, ענה לה שזה לא משנה וכך ידעה להכין לו מיטה ולפזר את האורחים שהחלו להגיע כבר במסגרת השבעה. חן ישן כמו כלב, מכונס בידיו וברגליו כשרגשות טמירים וגבוהים אפפוהו באותו לילה. הוא חלם על מטוסים, הוא חלם שהוא ואביו טסים במטוסים בכל אירופה ומפזרים עשן ועלונים שעליהם היה כתוב כי דרך חדשה לבני האנוש נפרשת מעליהם. הם היו טייסי ניסוי במטוסים מהירים. עד שאביו נחלץ מהמטוס בכיסא המפלט שלו ואמר לו: "אני לא יכול יותר חן." ומאז חן לא ראהו עוד. אמו שמעה את בנה מדבר מתוך שנתו. היא בדיוק עברה על דף התקציב האישי שלו, תמיד הקדימה לבדוק אותו לפניו. היא הסתכלה בכמות הקניות שלו בכלבו וידעה גם לחשב כמה בקבוקי בירה רוקן בנה לבד, בלי נפש חיה למוטט את חומת הבדידות שלו בקהילה ה"חמה והאוהבת" שנקראת קיבוץ מבואות שלום. "כן, אפשר גם אפשר להיות בודד בקיבוץ," שחה לעצמה לאה האם, כממשיכה שיחה נעלמת שאת תחילתה או סופה אין יודעים. היא הרתיחה מים בקומקום ושמעה את בנה נאנח ואומר משהו לא ברור ומסתובב על הספה הרחבה האדומה שלה. היה לה בית מעוצב ויפה, תמיד היה לה טעם. בקיבוץ אמרו כי היא מעצבת פנים מבוזבזת.
 
המכונה התחממה יתר על המידה. חן כיבה את גוף החימום ובדק עוד פריטים של נעלי צבא שחורות במכל העץ הגדול שהיה בסמוך לו. הוא הסתכל בפעם הראשונה בנומרטור ובדק כמה נעליים עשה עד כה. המספר לא היה משביע רצון. פניו המיוזעים והגדולים של אבינועם וגופו המגודל והגס הופיעו בעיני רוחו. רוח קרה נישבה ברקותיו עת דמיין את הפגישה הבאה שלהם, לאחר שייעדר ממשמרת הערב שלו כשעה עד שעה וחצי בשל הלוויה שעמדה להתחיל בתהלוכה אחרי הארון בשעה ארבע, מבית העם. הוא ניסה לחזק את רוחו בכך שבכלל לא יגיד כלום לאבינועם ולא לשמשון שעובד אתו במשמרות על המכונה הארורה. שמשון היה בן שבעים ושלוש ועוד כוחו במותניו. לחן לא היה כל כך נעים ששמשון מוציא יותר תוצרת ממנו, אך לשמשון לא היה אכפת והוא מעולם לא ירד על חן בשל הבעיות המוטוריות שלו ותנועותיו המוגבלות משהו והאיטיות. השעה הייתה שתיים וחן רצה להקשיב לחדשות. הוא הרכיב זוג אוזניות רדיו שחורות של סוני והקשיב לצפצופים – הוא ספר שישה מהם – ולקריין שאחריהם ששפך אור חדש על הפיגוע. "שמו של המחבל המתאבד הוא מוחמד יאסין, פלשתיני בן שש עשרה מרצועת עזה," אמר הקריין, כחכח בגרונו לרגע, אמר "סליחה" והמשיך: "שלושה עשר הרוגים וחמישים ושלושה פצועים, מהם שלושים במצב קשה, הם סיכום הפגועים וההרוגים בפיגוע ברחוב אלנבי בתל אביב. כפי הנראה עלה המחבל המתאבד במונית קו ארבע בתחנה המרכזית. עדים סיפרו כי הבחינו בצעיר בעל מראה חשוד שעלה ראשון למונית וחיכה שהמונית תתמלא. ארגון ה'חמאס' לקח על עצמו את האחריות לפיגוע ומוסיף שכל עוד העם הפלשתיני יהיה ללא מדינה, יפגע הארגון בלב האוכלוסייה הישראלית בכל כוחו. צה"ל הגיב בירי ממוקד מהאוויר על קיני מחבלים באזור הרצועה ופוצץ שלוש מפקדות של ארגון ה'חמאס'. ואלה שמות ההרוגים: יעקב הלוי, בן ארבעים ושמונה מנתיבות; חיים כליפא, בן עשרים ושמונה מגבעת עדה; יוספי חנון, בן עשרים ושמונה מקיבוץ יגור; אברהם שפירא, עולה חדש מברית המועצות והוא בן חמישים; גת פוקס, בת עשרים מגבעת עדה; סוזן הנסון, בת עשרים ותשע..." חן סגר באחת את המכשיר בידו השמאלית והניף לאוויר את האוזניות השחורות. כשהיו מבקרים "מכובדים" באים מבחוץ לראות את המפעל בסיורים עסקיים ואחרים, חן היה תמיד מוריד את האוזניות האלה, משום שחשש שיחשיבוהו לאימבציל מוחלט או חייזר קיבוצי. האמת שגם כשהיה רואה את עצמו בראי הגדול של כיור הנירוסטה שבו רחצו ידיים כל העובדים במחלקתו במפעל נעלי מבואות, היה חן מתבייש בעצמו לפני תדמיתו במראה. הוא היה גבוה, כמטר שמונים ושלושה, רזה וגרמי, בעל כתפיים רחבות ומרובעות, גרוגרת בולטת ועיניים סקרניות וילדותיות שכבו מזה כבר מפני כמה עובדות חיים פשוטות. לא הייתה לו אישה, לא ילדים ולא משפחה משלו והוא בן ארבעים וארבע. הוא חשב עכשיו על האוזניות. האם להעיף אותן קיבנימט ולא להקשיב יותר לאף תשדיר חדשות מזוין? האם לזרוק אותן לאחר מה ששמע? הן היו מקור הרע. משם נפתחה הרעה הרי, מהרדיו הישראלי המחורבן שמוסר יום יום בדיוק רב מה שקורה וקורה הרבה בארץ הקודש – הרבה. האם להמשיך את המשמרת שלו עד חמישה לארבע וללכת ללוויה? או לשכוח מכל הכללים בסערת הנפש שלו שאף אחד לא ער אליה, כי לאף חבר קיבוץ גם לא אכפת במיוחד מרזי הנפש הפתלתלים שבהם היה אחוז כרגע. סו הלכה, התאדתה לה, בחורה יפה עם צחוק זוהר, בחורה שבחורים רדפו אחריה. בחורה שהיטיבה עמו ונתנה לו תשומת לב שאף צברית לא נתנה. סו התעניינה בו ממש. חן הפסיק את מסוע הנעליים חסרות הסוליות והחל למלא אותו בנעליים חדשות. הוא הקפיד כפי שלא הקפיד כל אותו יום לשים אותן כיאות, שיעברו אפילו ביקורת פתע של אבינועם אם רק יבוא. הוא הסתכל בלוח השנה שהיה צמוד לקיר העץ האדמדם שליד המכונה. יום שישי השלושה עשר בחודש סימן את עצמו כיום הלוויה. זה אומר שאתמול היה רק השנים עשר והפיגוע קרה בשנים עשר ביולי – זה אומר שהקללה הייתה ביום לא "נכון". הוא גרד בפדחתו וכמה שבבים של קשקשים נפלו לאט מפדחתו. היה לו שיער ארוך יחסית לאופנה של אלפיים ושש. אם לא יגיע לאלפיים זוגות לפחות במשמרת שלו יהיו בעיות עם אבינועם המסריח הזה שרודף אותו כאילו היה הסיבה לכל החרא בחיים שלו. אבינועם היה חולה סכרת כרונית, וכל יום היה מזריק אינסולין במפעל בלי להתבייש. היה לו כלב "פיטבול" שנשך כבר שלושה אנשים בקיבוץ ועדיין למרבה הפלא הסתובב חופשי. לאבינועם היו הקשרים שלו והוא אהב את הכלב הזה. הכול התחיל כאשר סו ננשכה קלות ברגלה בעת שהייתה בדרך לכלבו של הקיבוץ. היו לה שקיות ועיתון "ג'רוזלם פוסט" ביד והיא לא הבחינה בו כי הסתכלה על ילדים ששיחקו כדורגל ברחבת הגרנוליט שלפני חדר האוכל. הכלב שהסתובב חופשי נגס נגיסה קלה ברגלה ונמלט. דם פרץ מרגלה. הכלב, "פוטי" קראו לו, נלקח לכמה ימים לכלבייה של הקיבוץ ליד הרפת, אך מאחר שלא הוגשה תביעה משפטית או תלונה רשמית מסו ויניב, הכלב שוחרר לשמחתו של אבינועם. כששאל חן את יניב וסו למה לא דרשו לסלק את הכלב מהקיבוץ וחסל, ענו לו שבגלל שסו חדשה בקיבוץ ובגלל שלא קרה לה משהו חמור אין גם טעם בנקיטת אמצעים כנגד הכלב ובעליו. ידעו שיש לאבינועם בן אחד עם פיגור שכלי ובת ששונאת אותו ולא מדברת אתו מאז שיצאה לדרכה מהמשק. אחרי שלא עשתה צבא היא הקדישה את עצמה לתורת הבודהיזם ולנסיעות ארוכות להודו, שם עשתה עסקים לא רעים בעסקי הלבוש והתכשיטים. אשתו של אבינועם שנאה את הכלב אך חיה אתו בבית אחד. כולם ידעו שביום שהכלב הזה ימות, או ינשוך מישהו עם פגיעה רצינית ויסולק או יורדם, תהיה תהילה, כך קראו לה, מאושרת.
"אני מצטער, סו," מלמל חן לעצמו בעת שהפעיל שוב את המכונה. הנעליים הוצמדו לסוליות ונדבקו בלחץ אדיר. המסוע נסע וחן החליט בכל זאת להמר על האוזניות שלו כקשר היחיד עם העולם החיצון בזמן שעבד. הוא שנא אותן רק היום, בגלל החדשות, אבל לפעמים הן גרמו לו נחת, למשל בתוכניות הבוקר של רזי ברקאי, כשהיה לו כוח לפוליטיקה, וביום שישי, השעתיים של מולי שפירא היו הדובדבן שלו. גם התוכניות של אברי גלעד מדי פעם היו לא רעות וזה עשה לו את זה בייחוד אם לעירית לינור היה יום טוב. אבל הרדיו גם ניג'ס, היו המון תוכניות של ראיונות דפוקים שחן שנא מאוד. בין שמונה לתשע היה שומע את רפי רשף ונגנב עליו. למרות הציניות השחוקה שבקולו זיהה בו חן עוד רגש חם ואמיתי. ביום הם היו ידידיו הטובים בעבודה, וכשהיו לו משמרות לילה היה גולש לציפורי לילה ולתוכניות תרבות מלאות קולות נעימים וערבים של שדרנים ושדרניות תרבותיים ומתאהב ברגעי הקסם שלהם. הוא גם שמע מתקשרים אלמוניים, או כאלה שרק גילו את שמם הפרטי שסיפרו על לבטים באהבה, קריירה ומין. חן לא הבין מאיפה יש לאנשים הללו כזה אומץ לספר את סיפורם, שלעתים היה קורע הלב. כך או כך חן אהב את האוזניות שלו מדגם "סוני" ובאותו יום של הלוויה השאיר אותן ולא השמידן כפי שחשב שראוי לעשות מיד לאחר שנשמע שמה של סוזן ברדיו.
 
"סוזן נקטפה מאתנו בעודה בחודש השביעי להריונה," פתח אחד החברים את הדרשה שלו בעודו מביט בדף שבידו הרועדת קמעה. "היא הייתה רק בת עשרים ותשע וכוחות הרשע כיבו את להבת חייה..."
חן הביט באדם אחד לא מוכר בעל זקן מחודד, שעמד גבוה וזקוף מעל לקהל ועיניו באדמה. הוא עמד ליד יניב שגם הביט באדמה. אמו ואביו של יניב עמדו מאחורי שני הגברים ואמו של יניב מחתה דמעה. כולם ידעו כי אמו של יניב לא אהבה את העובדה שעמד להיוולד לה נכד לא יהודי, אך עתה לא היה זה זמן למחשבות כאלה. הקיבוץ עמד דומם ונציגי משרד הביטחון והשגרירות הבריטית עמדו זקופים בצד ימין של הקהל. חן הביט באיש הזה וידע שהוא אביה של סו. זו הייתה הפעם הראשונה שראה אותו. מעולם לא ביקר קודם לכן בקיבוץ. לדעתו של חן הוא היה בעל מראה נוצרי וזה מצא חן בעיניו מיד. הוא ידע שמשהו מקשר ביניהם. הוא ידע שבתו הקדישה לו מזמנה וגם התייעצה אתו על דברים שונים שבעלה יניב, שהיה איש שיווק במפעל הנעליים וטס לחו"ל מדי פעם, לא ענה לה עליהן, או שלא היה איכפת לו. לסו היה איכפת ממנו, יותר מאנשים שגדלו אתו כל החיים ושהיו אדישים אליו ולסיפורו. סו גם אמרה לו שיום אחד היא תכיר לו מישהי בריטית, חברה נוצרייה שחשבה עליה בקשר אליו. חן דחה אותה בכך שהוא מקרה אבוד. עכשיו האיש הזה תקע מבט קשה באדמה ומצחו היה קמוט. הוא הביט בריכוז בקבר שלפניו ומדי פעם כחכח בגרונו ונע מרגל אל רגל. גם חן העביר את משקלו מרגל לרגל. האם הוא אהב את סו מאוד? או שאהב אותה פחות מכך? האם הוא יהיה פה כל השבעה ואחר כך יחזור לאנגליה? איפה יישן? האם בכה או יבכה? בהיחבא או בפרהסיה, עוד מעט כאשר יורידו את שרידי בתו לקבר? האם הוא איש עדין או קשוח? כל אלה הטרידו את מוחו של חן והוא לא יכול היה להוריד את עיניו מהאיש. עורו הלבן בהק בין חברי הקיבוץ הלבושים בגדי עבודה דהויים בחלקם. חולצתו, חולצה צהובה בהירה ונקייה, הייתה כמו דגל של ארץ אחרת בלב המון מנוכר. כך חשב חן וכבש בכי חנוק שהחל בוקע מליבו. עיניו האדימו. האם אהב את סו יותר מכפי שהודה בפני עצמו? האם היא הייתה פשוט נפש טובה, או שמא באמת היה ראוי לתשומת הלב שהקדישה לו? סו הייתה האחת שהתעניינה בו באמת ושהסירה במקצת את זרעי הציניות וחוסר האמון שלו ביכולתו לעבור את החיים האלה בשלום, או בעניין מסוים מעבר לעבודה, שינה ואוכל. אוכל. כן, אוכל. עליו להכין לאיש הזה עוגה, או מאפה של אמפנדס ממולאים בפטריות חמות או זיתים. עליו להכין משהו לאיש הזה ולתת לו הרגשה שהוא לא לבד. יניב לא יסתדר אתו. הוא אמר לו פעם בעת שסו הייתה בשירותים בדירתם כי הוא לא סובל את אבא שלה כי הוא שונא יהודים. "הוא אנטישמי וזה בדוק," אמר אז יניב לפני שסו הורידה את המים בשירותים ונכנסה חזרה לסלון. האם הוא באמת אנטישמי? האם הוא יכול בכלל להעריך אותו, הוא שעובד בעבודה סופר פשוטה ולא נחשבת? האם הוא מאמין בישו? הכוונה ממש מאמין? האם הוא מאמין באלוהים ובחיים לאחר המוות? שורה של שאלות לא מרגיעות וספציפיות להרגיז לגבי האיש הזה נפרשה לו והוא לא ידע אף אחת מהתשובות. "אנו כואבים את כאבה של המשפחה, יניב הבעל, האב מלקולם וכמובן משפחתו הגדולה והענפה של יניב, משפחת הרן. כולנו המומים מכך שהיא ופרי בטנה נקטפו סתם כך, באמצע יום קיץ חם בתל אביב ואין גואל, לא לסו היקרה ולא להרוגי ופצועי הפיגוע הנורא."
החבר הקריין פנה עתה למלקולם האב וסיפר לו באנגלית כמה שבתו השתלבה בענף הפלחה ואיך סחבה צינורות השקיה כמו גבר. "בתך הייתה גאה בכך שהשתייכה לקיבוצנו ואנו היינו גאים בה. זה עושה משהו בלב כאשר אדם, גבר או אישה, מגיעים למקום כל כך שונה ממה שהורגלו וגדלו עליו, כולל הבדלי דת ומנטליות. זה ריגש לא מעט אנשים לראות את סו עובדת ומנסה להקים משפחה בלב אוכלוסיה שונה מבאנגליה, שרגילה לירי טילי קסאם על יישוביה. כן, פעם התבדחתי עם סו בחדר האוכל ואמרתי לה משהו על זה שבמולדתה היה לה יותר בטוח, לה ולבעלה. "אני יותר ציונית ממך, רון, אתה תלך לפני," היה כל מה שאמרה לי, והגורל הועיד אותה לצערי הרב והבלתי נדלה, ללכת לפני. היי ברוכה, סוזן, ויהי זכרך ברוך ועמו היופי של נשמתך ודמותך. תחסרי לכולנו."
רון מזכיר הקיבוץ סיים את דבריו והגופה הורדה לבור לקול חמת חלילים המשמיעה את נעימת השיר שאהבה, "הו דני בוי" שהעבירה רטט בלתי נשלט בגופו הארוך והצר של חן לב, וכן יבבה חרישית שהלכה ותפשה מקום, עד שמישהו לידו הסתכל עליו בתוכחה שכן לא יאה לבן קיבוץ לחשוף את רגשותיו בפרהסיה.
 
כעבור שעה וחצי היה חן שוב בעבודה והנעליים אירחו לו חברה. הוא ניסה לשים קצת מוסיקה קלאסית שקלט באוזניות השחורות וזה לא התאים, אז הוא העביר לגלי צה"ל ושמע שתי דקות של התוכנית "בואו נדבר" עם יעקב אחימאיר ומששמע שהפונה הוא אדם שהיה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי ולא מצליח להשתקם, סגר את המכשיר. עד סוף המשמרת שהסתיימה באחת עשרה בלילה שר חן את "דני בוי" שוב ושוב ומדי פעם הלך לכיור המתכת המבריק והסתכל על דמותו בראי. "אני לא משהו, אבל אני מישהו, אני לא מישהו אבל אני משהו. חן, הרגשת היום משהו," אמר לעצמו וחייך חיוך עצוב. כאב לו בחזה. היא תחסר לו. היא הייתה האישה היפה היחידה שהוא היה יכול לשבת לידה בחדר האוכל בלי שהיא תתפלא שהוא עושה זאת. היא נהרגה עם ילד בבטן, זה כואב כפליים. הוא דמיין תמונה שלה ושל הילד שעמד להיוולד. הוא היה גאה בכך שסו סיפרה לו מה מין העובר מיד אחרי שגילתה להוריו של יניב, בני הזוג הרן. הוא לא דחה את סו. בחורות אחרות היו מתרחקות ממנו עוד לפני שהתקרב אליהן. חברים טובים באמת לא היו לו. אולי איתי, צעיר רווק גם הוא שחלק אתו גורל משותף, ואולי שמשון שמקשה עליו במכונה בזמן האחרון, שמשון שיודע להפעיל את המכונה הזו טוב כל כך והוא בן שבעים ושלוש. שמשון מדי פעם סונט בו שייקח כבר אישה ויבנה לה בית, כמו בשיר. והוא, הוא לא עונה לו.