משחק הציד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משחק הציד
מכר
מאות
עותקים
משחק הציד
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

משחק הציד

4.4 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

הרלן קובן

הרלן קובן (באנגלית: Harlan Coben;‏ נולד ב-4 בינואר 1962) הוא סופר מתח יהודי אמריקאי.

הוא למד מדע המדינה במכללת אמהרסט ולאחר מכן עבד בענף התיירות, בחברה בבעלות סבו. ספרו הראשון הופיע בשנת 1990. עד 2008 פרסם 17 ספרי מתח שהפכו לרבי-מכר, שניים מהם צעדו ברשימת רבי-המכר היוקרתית של הניו-יורק טיימס. ספריו, המתרחשים בדרך כלל בפרוורים הבורגניים של אזור ניו ג'רזי, מצטיינים בעלילה מהירה ורבת תפניות ובסוף מפתיע. כמעט בכל ספריו גיבור הסיפור הנו יהודי, אך הדבר זוכה לאזכור מועט מאוד (מלבד הספר מעגל מכושף בו מזכיר קובן פעמים רבות את השואה והיהדות). החל משנות ה-90 גיבורו הוא מיירון בוליטר, סוכן שחקני כדורסל ושחקני קולנוע המפענח תעלומות.
הוא ביקר בישראל חמש פעמים ויש לו קרובי משפחה בראשון לציון. את יחסו המיוחד לישראל הביע בכך שעל פי דרישתו הופיעו ספריו "תחזיקו חזק" ו"דם חם" שיצאו לאור בשנים 2008 וב-2009 בהתאמה, בעת ובעונה אחת בארצות הברית ובישראל.

תקציר

כשמתברר שהיילי מקווייד, נערה מקובלת ממשפחה טובה, נעדרת מביתה, עיירה שלמה עוצרת את נשימתה ומצפה לגרוע מכול. האם דן מרסר, העובד הסוציאלי המוערך, קשור להיעלמותה? כתבת טלוויזיה חסרת מעצורים יוצאת לחקור ומגלה שהסיפור מורכב וסבוך הרבה יותר ממה שהעזה להעלות בדעתה: סוד נורא של קבוצת חברים מאוניברסיטה יוקרתית מטיל צל כבד על עתידם, חוקר משטרה על סף פרישה מנסה להגיע לפתרון אמיתי אחרון, וגם הקורבנות-לכאורה נדרשים לחשבון נפש נוקב. עד מהרה מתגלים עוד ועוד שלדים בארונותיהם של כל המעורבים בפרשה, ורוחות רעות מן העבר מאיימות לזקוף את ראשיהן – ואולי גם לתבוע נקמה. והכול מתחיל בדלת אחת שאסור היה לפתוח... בספרו הבוגר והמרגש ביותר עד כה מצליח הרלן קובן לשלב מתח עצום באבחנות מפתיעות ומעמיקות על אבל ואשמה ועל היכולת שלנו לסלוח. מן הביקורות על משחק הציד: "הרלן קובן במיטבו ובשיאו." - Library Journal "מחול מסוגנן להפליא של אשמה וחפות, עונש ומחילה." - Publishers Weekly "קובן מוכיח שוב שהוא יודע בדיוק מה עושים ילדינו המתבגרים בזמן שאנחנו לא מסתכלים." - New York Times

פרק ראשון

כעבור שלושה חודשים

"את מבטיחה לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת, שכה יעזור לך האל?"
ונדי טיינס השיבה בחיוב, עלתה לדוכן העדים והביטה קדימה. היא הרגישה כאילו היא עומדת על במה. ככתבת חדשות בטלוויזיה ההרגשה לא אמורה להיות זרה לה, אבל הפעם היא התפתלה. הורי הקורבנות של דן מרסר היו בקהל. היא זיהתה את כל ארבעת הזוגות. הם באו לבית המשפט יום אחרי יום. בהתחלה הם הביאו תמונות של ילדיהם החפים מפשע ונופפו בהן, אבל השופטת הורתה להם לחדול מכך. עכשיו הם ישבו בדממה והתבוננו. איכשהו זה היה עוד יותר מלחיץ ומאיים.
הכיסא בדוכן העדים לא היה נוח. ונדי נעה באי נוחות, שילבה רגליים, נמלכה בדעתה, יישרה אותן והמתינה.
פלייר היקורי, פרקליט העל, כוכב בשמי הסנגוריה הארצית, קם ממקומו. העדה מצאה עצמה תוהה מאין היה לדן מרסר כסף כדי לשכור את שירותיו היקרים. פלייר הופיע בתלבושת (אולי תחפושת) טווסית מגונדרת שהיתה לסמלו המסחרי - חליפה אפורה עם פסים ורודים, חולצה ורודה ועניבה ורודה. הוא חצה את החדר באופן שבלשון המעטה אפשר לכנותו "תיאטרלי", ושאפילו דיוות במה מקצועיות היו מחשיבות כמוגזם.
"גברת טיינס," אמר בחיוך מאיר פנים. זה היה חלק מסגנונו של פלייר. גם מחוץ לשעות העבודה הוא היה גיי, אבל בבית המשפט הוא הגזים והעצים פי כמה את המניירות שלו. הוא התנהל כמו דראג קווין שיצאה מכלל שליטה.
"שמי פלייר היקורי. בוקר טוב לך."
"בוקר טוב," אמרה ונדי.
"את עובדת בתוכנית טלוויזיה צהובה ומזעזעת שנקראת 'נתפסו על חם'. האם אני צודק?"
פרקליט התביעה, איש בשם לי פורטנוי, הביע התנגדות. "זאת תוכנית טלוויזיה. אין שום עדות שתתמוך בטענה שזו תוכנית צהובה או מזעזעת."
פלייר חייך. "אתה רוצה שאני אספק הוכחות, מר פורטנוי?"
"אין צורך," אמרה השופטת לורי הווארד בקול עייף. היא פנתה אל ונדי. "עני על השאלה בבקשה."
"אני לא עובדת יותר בתוכנית הזאת," אמרה ונדי.
פלייר העמיד פני מופתע. "לא? אבל עבדת בה בעבר?"
"כן."
"אז מה קרה?"
"התוכנית ירדה מהמסך."
"בגלל אחוזי צפייה נמוכים?"
"לא."
"באמת? אז מאיזו סיבה?"
פורטנוי אמר, "כבוד השופטת, כולנו יודעים מאיזו סיבה."
לורי הווארד הנהנה בראשה. "תתקדם בבקשה, מר היקורי."
"את מכירה את מרשי, דן מרסר?"
"כן."
"ואת פרצת לבית שלו, נכון?"
ונדי ניסתה להישיר מבט מבלי למצמץ. היא עשתה כמיטב יכולתה לא להיראות אשמה, אם יש בכלל מראה של "לא אשמה". "זה לא מדויק."
"לא מדויק? יקירתי, אני רוצה לוודא שנהיה הכי מדויקים שרק אפשר. אז בואי נלך קצת אחורה, ברשותך." הוא פסע ברחבי האולם כאילו זה היה מסלול תצוגת אופנה במילאנו. היתה לו אפילו התעוזה, או החוצפה, לחייך אל משפחות הקורבנות. רוב ההורים התעלמו ממנו בהפגנתיות. אבל אחד האבות, אד גרייסון, נעץ בו מבטים רצחניים. פלייר לא התרגש.
"איך נפגשת עם מרשי בפעם הראשונה?"
"הוא התחיל איתי בחדר צ'ט באינטרנט."
גבותיו של פלייר התרוממו אל על. "באמת?" אמר כאילו זה הדבר המרתק והמדהים ביותר ששמע מימיו. "איזה מין חדר צ'ט?"
"חדר צ'ט של ילדים."
"ואת נכנסת לשם?"
"כן."
"אבל את לא ילדה, גברת טיינס. כלומר, את אולי לא הטעם שלי, אבל אפילו אני יכול להבחין בכך שאת אישה בוגרת ומושכת למדי."
"התביעה מתנגדת!"
השופטת הווארד נאנחה. "מר היקורי?"
פלייר חייך ונופף בידו לאות התנצלות. זו היתה הערה מהסוג שרק פלייר היקורי יכול לצאת ממנה ללא פגע. "כשנכנסת לחדר הצ'ט הזה התחזית לנערה קטינה, גברת טיינס. האם אני צודק?"
"כן."
"ואז השתתפת בשיחות שמטרתן לשדל גברים לקיים איתך יחסי מין. האם אני שוב צודק?"
"לא."
"למה לא?"
"אני תמיד נותנת להם לעשות את הצעד הראשון."
פלייר נענע בראשו וצקצק בלשונו. "אם היה לי דולר על כל פעם שאמרתי את זה..."
גלי צחוק עברו באולם בית המשפט.
השופטת אמרה, "רישומי השיחות נמצאים בידינו, מר היקורי. אנחנו יכולים לקרוא אותם ולהחליט בעצמנו."
"מצוין, כבוד השופטת. תודה לך."
ונדי תהתה מדוע דן מרסר אינו נוכח באולם, על אף שהסיבה היתה די ברורה. מדובר בשימוע ראייתי שאינו מחייב את נוכחות הנאשם. פלייר היקורי קיווה לשכנע את השופטת למחוק ולהשמיד את החומר המחריד, המחליא ומהפך הקרביים שהמשטרה מצאה במחשב של מרסר ובמקומות מחבוא בביתו. אם פלייר יצליח במשימתו - וכולם הסכימו שסיכוייו קלושים - התביעה נגד דן מרסר תתפוגג, וטורף מסוכן וחולני ישולח לחופשי.
"דרך אגב..." פלייר שב ונפנה אל ונדי טיינס. "...איך ידעת שמרשי היה הצד השני בשיחות האינטרנט האלו?"
"בהתחלה לא ידעתי."
"אה, באמת? אז עם מי חשבת שאת משוחחת?"
"לא היה לי שם. זה חלק מהעניין. בשלב הזה ידעתי רק שמדובר במבוגר שמתחזה לקטין במטרה לקיים יחסי מין עם קטינות."
"איך ידעת את זה?"
"סליחה?"
פלייר סימן מרכאות בעזרת אצבעותיו. "'מבוגר שמתחזה לקטין במטרה לקיים יחסי מין עם קטינות', כהגדרתך. איך ידעת שזה מה שהאדם שאיתו שוחחת עושה?"
"כמו שהשופטת אמרה, מר היקורי. קרא את רישומי השיחות."
"אה, קראתי אותם. ואת יודעת לאיזו מסקנה הגעתי?"
השאלה הקפיצה את לי פורטנוי ממקומו. "מתנגד. לא מעניין אותנו לאיזו מסקנה הגיע מר היקורי. הוא לא מוסר עדות פה."
"ההתנגדות התקבלה."
פלייר חזר לשולחנו והתחיל לעבור על ניירותיו. ונדי השקיפה לעבר היציע. זה עזר לה להתמקד. האנשים האלה סבלו סבל גדול. ונדי עזרה להם להוציא את הצדק לאור. היא מכירה את הגישה הצינית המזלזלת בעבודתה, מבטלת את מניעיה ומשוכנעת שעיתונאית כמוה תעשה הכול כדי להשיג סיפור טוב - וגם תמכור את אמא שלה בשביל סקופ בלעדי. אבל הציניקנים טועים. בעיני ונדי, יש משמעות גדולה ועמוקה לתועלת שעבודתה עשויה להביא לבני אדם. היא תורמת לשירות הציבורי.
אבל כשנתקלה בעיניו של אד גרייסון היה בהן משהו שלא אהבה. משהו זועם. אולי קריאת תיגר.
פלייר הניח את הניירות שלו. "השאלה שאני מבקש להציג לך, ברשותך, גברת טיינס, היא כדלקמן: אם אדם רגיל מן היישוב, האדם הסביר, יקרא את רישומי השיחות האלה, האם הוא יוכל לקבוע בהחלטיות ומעל לכל ספק שאחת המשתתפות בשיחות היא כתבת חדשות מושכת בת שלושים ושש..."
"מתנגד!"
"...או שמא הוא יסיק מהכתוב שמדובר בילדה בת שלוש עשרה?"
ונדי פתחה וסגרה את פיה מבלי להשמיע הגה. היא המתינה להמשך. "את יכולה לענות," אמרה השופטת הווארד.
"אני התחזיתי לילדה בת שלוש עשרה."
"אה," אמר פלייר, "ברור, כמו כולנו."
"מר היקורי," נזפה השופטת בטון מאיים.
"מצטער, כבוד השופטת, לא יכולתי להתאפק. ובכן, גברת טיינס, אם הייתי קורא את הטקסטים האלה, לא הייתי יכול לדעת שאת מתחזה, נכון? הייתי מאמין שאת אכן ילדה בת שלוש עשרה."
לי פורטנוי נופף בידיו בייאוש. "יש פה איפשהו שאלה לעדה?"
"הנה מגיעה השאלה, מתוק, אז תתכונן. האם הטקסטים האלה נכתבו בידי ילדה בת שלוש עשרה?"
"השאלה הזאת כבר נשאלה וזכתה לתשובה, כבוד השופטת."
"זאת שאלה פשוטה של כן או לא. האם מחברת הטקסטים האלה היתה ילדה בת שלוש עשרה?"
השופטת הווארד הנהנה לאישור. העדה יכולה לענות.
"לא," אמרה ונדי.
"למעשה, כפי שאמרת, את התחזית לילדה בת שלוש עשרה. נכון?"
"נכון."
"ועד כמה שידוע לך, האדם השני היה מבוגר שמתחזה לקטין במטרה לקיים יחסי מין עם קטינות. או קטין שמתחזה למבוגר. או נזירה לבקנית חולת הרפס. נכון?"
"מתנגד!"
ונדי הישירה מבט אל פלייר. "מי שהתייצב בבית הילדה בחיפוש אחר סקס לא היה נזירה לבקנית חולת הרפס."
פלייר לא התרשם. "על איזה בית אנחנו מדברים, גברת טיינס? הבית שבו שתלתם את המצלמות שלכם? תאמרי לי בבקשה, זה הבית שבו גרה הקטינה?"
ונדי שתקה.
"תעני על השאלה בבקשה," אמרה השופטת.
"לא."
"אבל את היית שם, נכון? אז אולי מי שביקר בחדר הצ'ט שלך באינטרנט - ובשלב הזה באמת אין לנו מושג מי הוא היה - אולי האדם הזה ראה את תוכנית החדשות שלך..." פלייר ביטא את המילה "חדשות" כאילו היא ממלאת את פיו בטעם רע, "...והחליט לשחק את המשחק כדי שיוכל לפגוש כוכבת טלוויזיה מושכת בת שלושים ושש. זה לא אפשרי?"
פורטנוי קם על רגליו. "מתנגד, כבוד השופטת. אלה נושאים לשיקול דעתם של המושבעים."
"צודק," אמר פלייר. "את נושא המלכודת הכוזבת נוכל ללבן בהמשך עם המושבעים." הוא נפנה שוב אל ונדי. "בואי נישאר בלילה של ה 17 בינואר, בסדר? מה קרה אחרי שהתעמתת עם מרשי בזירה של תרגיל העוקץ שלך?"
ונדי ציפתה להתנגדות של פרקליט התביעה למונח "עוקץ", אבל הוא כנראה חשב שהתנגד מספיק בדקות האחרונות. "הלקוח שלך ברח."
"אחרי שהגחת מאיזו פינה והתנפלת עליו עם מצלמות ופנסי תאורה ומיקרופונים, נכון?"
ונדי שוב חיכתה למחאה מצד התביעה, אך משזו שוב בוששה להגיע ענתה "כן."
"תאמרי לי בבקשה, גברת טיינס. האם זהו האופן שבו רוב הגברים שמוצאים את עצמם לכודים בזירות העוקץ שלך מגיבים?"
"לא. ברוב המקרים הם נשארים במקום ומנסים להסביר."
"האם רוב הגברים האלה אשמים?"
"כן."
"ועם זאת, מרשי התנהג אחרת. מעניין."
פורטנוי נעמד שוב על רגליו. "אולי את מר היקורי זה מעניין. את כל השאר, התרגילים והתעלולים שלו מתחילים כבר ל..."
"כן, בסדר, לא משנה," אמר פלייר באדישות. "תירגע, מכובדי, אין פה מושבעים. אתה לא סומך על השופטת שתזהה את ה'תעלולים' שלי גם בלי עזרה ממך?" הוא סידר את חפתיו כלאחר יד. "ובכן, גברת טיינס, נתת הוראה להפעיל מצלמות ולהדליק אורות וזינקת על דן מרסר עם המיקרופון שלך. ואז הוא ברח. זה מה שאת אומרת?"
"כן."
"מה עשית אחרי שהוא ברח?"
"אמרתי למפיקים שלי לעקוב אחריו."
פלייר שוב העמיד פני מזועזע. "המפיקים שלך הם אנשי משטרה, גברת טיינס?"
"לא."
"את חושבת שאזרחים רגילים צריכים לרדוף אחרי חשודים בפלילים ללא עזרת המשטרה?"
"היה איתנו שוטר."
"אוי, תעשי לי טובה." היקורי נאנח בספקנות. "התוכנית שלך היא אשפה טלוויזיונית, עיתונות צהובה מהסוג הגרוע והזול ביותר..."
ונדי קטעה את דבריו. "נפגשנו בעבר, מר היקורי."
הוא נראה מבולבל. "באמת?"
"כן, כשהייתי עוזרת הפקה במגזין האקטואליה 'נושאים בוערים'. הזמנתי אותך להשתתף כפרשן מומחה למשפט הרצח של רוברט בלייק."
פלייר קד קידה לקהלו. "גבירותי ורבותי, זאת האמת העירומה והכואבת: אני זונת תקשורת. כל הכבוד לגברת טיינס על החשיפה המרעישה."
אולם בית המשפט שוב התמלא בצחוקים.
"בחזרה לענייננו, גברת טיינס. את מנסה לספר לבית המשפט שהמשטרה עודדה את הקשקושים העיתונאיים שלך עד כדי שיתוף פעולה עם התוכנית?"
"מתנגד."
"אני מאשרת את השאלה."
"אבל כבוד השופטת..."
"ההתנגדות נדחית. שב בבקשה, מר פורטנוי."
"יש לנו קשרים טובים עם המשטרה ועם משרד הפרקליט המחוזי," אמרה ונדי. "היה חשוב לנו להישאר בצד הנכון של החוק."
"אני מבין. אז עבדת ביחד עם המשטרה, כן?"
"לא בדיוק, לא."
"אני לא מבין, גברת טיינס. את תכננת את כל מבצע העוקץ הזה לבדך, ללא ידיעת המשטרה וללא שיתוף פעולה איתם?"
"לא."
"בסדר, מאה אחוז. את התקשרת למשטרה ולמשרד הפרקליט המחוזי בלילה של ה 17 בינואר בקשר למרשי?"
"התקשרנו למשרד של התובע המחוזי, כן."
"נהדר, תודה. אמרת שהמפיקים שלך התחילו לרדוף אחר מרשי, נכון?"
"זה לא היה הניסוח שלה," אמר פורטנוי. "היא אמרה 'לעקוב' ולא 'לרדוף'."
פלייר הביט בפורטנוי כאילו מימיו לא נתקל ביתוש מציק וטורדני יותר.
"כן, בסדר, מה שתגיד - לרדוף, לעקוב, בהבדלים הדקים ביניהם נוכל לדון בהזדמנות אחרת. כשמרשי ברח, גברת טיינס, לאן את הלכת?"
"לבית שלו."
"למה?"
"תיארתי לעצמי שדן מרסר יופיע שם באיזשהו שלב."
"אז חיכית לו שם, בבית שלו?"
"כן."
"חיכית לו מחוץ לבית?"
ונדי התפתלה. הנה זה בא. היא הביטה בפנים שביציע וננעלה על עיניו של אד גרייסון. בנו בן התשע היה מקורבנותיו הראשונים של דן מרסר. היא ממש הרגישה את כובד מבטו בזמן שאמרה, "ראיתי אור דולק."
"בבית של דן מרסר?"
"כן."
"כמה מוזר," אמר פלייר בעוקצנות מודגשת. "מעולם, אבל מעולם, לא שמעתי על מישהו שמשאיר אור דולק כשהוא יוצא מהבית."
"מתנגד!"
השופטת הווארד נאנחה. "מר היקורי, בבקשה."
פלייר הביט בוונדי. "אז מה עשית, גברת טיינס?"
"דפקתי בדלת."
"מרשי פתח את הדלת?"
"לא."
"מישהו פתח את הדלת?"
"לא."
"אז מה עשית אחר כך, גברת טיינס?"
ונדי ניסתה לא להתפתל. "חשבתי שאולי ראיתי דרך החלון תזוזה בתוך הבית."
"חשבת שאולי ראית תזוזה בתוך הבית," חזר פלייר על דבריה. "שכה יהיה לי טוב, לא יכולת למצוא ניסוח יותר מעורפל?"
"מתנגד!"
"בסדר. אז מה עשית?"
"סובבתי את הידית. הדלת לא היתה נעולה. פתחתי אותה."
"באמת? למה עשית את זה?"
"הייתי מודאגת."
"מודאגת ממה?"
"היו מקרים שפדופילים הזיקו לעצמם אחרי שנתפסו."
"מה את שחה? אז היית מודאגת מהאפשרות שהמלכודת שלך תגרום למרשי לשים קץ לחייו?"
"משהו כזה, כן."
פלייר הניח יד על חזהו. "זה ממש נוגע ללבי, את יודעת? כל כך מרגש."
"כבוד השופטת!" צעק פורטנוי.
פלייר נופף בידו בתנועת ביטול. "אז רצית להציל את חייו של מרשי?"
"אם הוא באמת עמד להתאבד, רציתי לעצור בעדו."
"בשידור את משתמשת במילים כמו 'סוטה', 'פסיכופת', 'מנוול', 'רקוב', 'מפלצתי' ו'חלאה' כדי לתאר את הניצודים שלך, נכון?"
"כן."
"אבל בעדותך היום את אומרת שהיית מוכנה לפרוץ לביתו של מרשי, ולמען האמת לעבור על החוק, כדי להציל את חייו?"
"אפשר להגיד."
קולו של פלייר לא סתם נטף ארס, אלא נשמע כאילו טבל בארס ימים שלמים. "כמה אצילי ונעלה מצדך."
"מתנגד!"
"זאת לא היתה אצילות נפש," אמרה ונדי. "אני מעדיפה לראות אנשים כאלה מובאים לדין ומקבלים את העונש המגיע להם כדי לתת למשפחות אפשרות לסגור מעגל. התאבדות היא הפתרון הקל."
"אני מבין. אז מה קרה כשפרצת לביתו של מרשי?"
"מתנגד!" קרא פורטנוי. "גברת טיינס אמרה שהדלת לא היתה נעולה..."
"כן, בסדר, אין בעיה. נכנסת, פרצת, כל מה שיניח את דעתו של האדון שם," אמר פלייר והניח את אגרופיו על ירכיו. "רק שיפסיק להפריע. מה קרה, גברת טיינס, אחרי שנכנסת..." פלייר הדגיש את המילה הרבה מעבר לנדרש, "לביתו של מרשי?"
"כלום."
"מרשי לא ניסה להזיק לעצמו?"
"לא."
"אז מה הוא עשה?"
"הוא לא היה שם."
"היה מישהו אחר בבית?"
"לא."
"וה'תזוזה' שאולי ראית בפנים?"
"אני לא יודעת."
פלייר הנהן בראשו והתרחק מהדוכן בהילוך טווסי. "את העדת שנסעת לביתו של מרשי כמעט מיד אחרי שברח ואחרי שהמפיקים שלך התחילו לרדוף אחריו. את באמת חשבת שיהיה לו מספיק זמן לחזור הביתה ולהיערך לקראת ניסיון התאבדות?"
"הוא מכיר את כל קיצורי הדרך אל הבית שלו והוא יצא ראשון. כן, חשבתי שיהיה לו מספיק זמן."
"אני מבין. אבל טעית, נכון?"
"בקשר למה?"
"מרשי לא נסע מיד הביתה, נכון?"
"הוא לא נסע מיד הביתה, זה נכון."
"אבל את נכנסת לתוך ביתו של מר מרסר לפני שהוא או המשטרה הספיקו להגיע לשם, נכון?"
"רק לרגע קצר."
"כמה ארוך זה רגע קצר?"
"אני לא בטוחה."
"בטח בדקת בכל החדרים, נכון? כדי לוודא שהוא לא תלוי על איזו קורה עם החגורה שלו או משהו כזה, נכון?"
"בדקתי רק בחדר שדלק בו אור. המטבח."
"מה שאומר שהיית צריכה לעבור דרך הסלון, לכל הפחות. תאמרי לי בבקשה, גברת טיינס, מה עשית אחרי שגילית שמרשי לא בבית?"
"יצאתי שוב החוצה וחיכיתי."
"למה חיכית?"
"למשטרה."
"והמשטרה הגיעה?"
"כן."
"והיה להם צו חיפוש לבית של מרשי, נכון?"
"כן."
"ועם כל ההערכה לכוונותייך הנשגבות במעשה הפריצה לביתו של מרשי, לא חששת ולו מעט, טיפ טיפה, שהתיק שתפרת למרשי פשוט לא יחזיק?"
"לא."
"מאז התוכנית של 17 בינואר ערכת חקירה מקיפה על עברו של מרשי. מעבר למה שהמשטרה מצאה בביתו באותו לילה, האם גילית איזושהי הוכחה מוצקה לפעילות לא חוקית אחרת?"
"עדיין לא."
"כלומר לא," אמר פלייר. "בקיצור, בלי הראיות שנמצאו בחיפוש המשטרתי בבית מרשי, אין שום דבר שקושר את מרשי לפעילות בלתי חוקית מכל סוג שהוא, נכון?"
"הוא הופיע בבית ההוא באותו לילה."
"הוא הופיע בזירת העוקץ שלכם, שבה לא מתגוררת שום קטינה. כך שלמעשה, גברת טיינס, התיק הזה, וגם... אה, המוניטין שלך... כולם קמים ונופלים על החומרים שנמצאו בביתו של מרשי. בלעדיהם אין לך כלום. במילים אחרות, היו לך האמצעים והמניע הגורף לשתול את הראיות בביתו, נכון?"
לי פורטנוי לא השתהה. "כבוד השופטת, זה מגוחך. טיעון כזה הוא לשיקולם של מושבעים."
"גברת טיינס הודתה שנכנסה לבית מרשי באופן לא חוקי, בלי צו חיפוש," אמר פלייר.
"אין בעיה," אמר פורטנוי, "אז תאשים אותה בניסיון פריצה, אם אתה חושב שתוכל להוכיח את זה. ואם מר היקורי רוצה להציג תיאוריות מגוחכות על נזירות לבקניות או ראיות מושתלות, זאת זכותו - אבל במהלך המשפט, בפני חבר מושבעים שכונס כחוק. ואז אני אוכל להציג ראיות שיסתרו את טענותיו חסרות השחר ויחשפו אותן במלוא ערוותן האבסורדית. זו בדיוק הסיבה שיש לנו משפטים ומושבעים במדינה הזאת. גברת טיינס היא אזרח פרטי, ועל אזרח פרטי לא חלים החובות והכללים המחמירים שחלים על עובד ציבור או על אדם מזרועות החוק. אי אפשר להתעלם ולהשמיד את התמונות והחומרים שנמצאו במחשב, כבוד השופטת. הם נמצאו במהלך חיפוש חוקי עם צו חיפוש חתום על ידי שופט מחוזי. חלק מהתמונות המחרידות נמצאו חבויות במוסך ומאחורי מדף ספרים - ואין שום סיכוי שהגברת טיינס היתה מסוגלת לשתול אותם בדקות או בשניות הבודדות שבהן אולי שהתה בתחומי הבית."
פלייר הניד בראשו לשלילה. "ונדי טיינס פרצה לביתו של מרשי מסיבות מפוקפקות במקרה הטוב. אור דולק? תזוזה בתוך הבית? בחייכם, תהיו רציניים. היה לה מניע ברור וחזק לשתול ראיות והיו לה האמצעים. בנוסף לכול, היה לה ידע מוקדם על החיפוש הקרוב שעומד להיערך בביתו של דן מרסר. פירות החיפוש הזה הם פירות רעילים. חובה עלייך, כבוד השופטת, להורות על השמדה של כל פיסת ראייה שנמצאה בבית ולסגור את התיק."
"ונדי טיינס היא אזרח פרטי."
"זה לא מאפשר לה לעשות ככל העולה על רוחה ובטח לא אמור לזכות אותה בפרסים. היא לא עומדת מעל החוק. והיא בקלות היתה יכולה לשתול במקום את המחשב הנייד ואת התמונות הפורנוגרפיות."
"אתה יכול לטעון את כל הדברים האלה בפני המושבעים."
"כבוד השופטת, החומר שנמצא מוטה בצורה מעוותת. על פי הודאתה שלה, הגברת טיינס היא יותר מסתם אזרח פרטי. שאלתי אותה כמה וכמה פעמים על יחסיה עם משרד התובע המחוזי. היא עצמה הודתה שהיתה מעין סוכנת של המשרד."
תגובתו של לי פורטנוי לא איחרה לבוא. "צר לי, כבוד השופטת, אך עמיתי המכובד מדבר שטויות. כל עיתונאי שעובד על סיפור פלילי נחשב לסוכן של החוק?"
"לפי דבריה שלה והודאתה שלה עצמה, ונדי טיינס עבדה באופן קרוב וצמוד עם המשרד שלך, מר פורטנוי. אני יכול לבקש מהקצרנית לקרוא לך את הדברים, כולל העובדה שהיה שוטר בתמונה ושמשרד התובע המחוזי היה מעודכן בכל פרט."
"זה עדיין לא הופך אותה לעובדת שלנו."
"אלה רק משחקי מילים, ומר פורטנוי יודע את זה. למשרד שלו אין שום בסיס לתביעה נגד מרשי בלעדי ונדי טיינס. כל התיק הזה, כל הפשעים שמרשי מואשם בביצועם, הכול מתחיל ונגמר בניסיונה של גברת טיינס לטמון למרשי מלכודת. בלי המעורבות שלה בפרשה לא היה מונפק שום צו חיפוש מלכתחילה."
פורטנוי צעד לעבר דוכן השיפוט. "כבוד השופטת, הגברת טיינס אמנם הציגה בפנינו את המקרה, אבל לפי ההיגיון הזה כל עד וכל מי שיעלה חשדות או יגיש תלונה או ירמוז איזה רמז ייחשב לסוכן ו..."
"שמעתי מספיק להיום," אמרה השופטת הווארד. היא הכתה בפטיש וקמה ממקומה. "אגיש את פסיקתי מחר בבוקר."
 

הרלן קובן

הרלן קובן (באנגלית: Harlan Coben;‏ נולד ב-4 בינואר 1962) הוא סופר מתח יהודי אמריקאי.

הוא למד מדע המדינה במכללת אמהרסט ולאחר מכן עבד בענף התיירות, בחברה בבעלות סבו. ספרו הראשון הופיע בשנת 1990. עד 2008 פרסם 17 ספרי מתח שהפכו לרבי-מכר, שניים מהם צעדו ברשימת רבי-המכר היוקרתית של הניו-יורק טיימס. ספריו, המתרחשים בדרך כלל בפרוורים הבורגניים של אזור ניו ג'רזי, מצטיינים בעלילה מהירה ורבת תפניות ובסוף מפתיע. כמעט בכל ספריו גיבור הסיפור הנו יהודי, אך הדבר זוכה לאזכור מועט מאוד (מלבד הספר מעגל מכושף בו מזכיר קובן פעמים רבות את השואה והיהדות). החל משנות ה-90 גיבורו הוא מיירון בוליטר, סוכן שחקני כדורסל ושחקני קולנוע המפענח תעלומות.
הוא ביקר בישראל חמש פעמים ויש לו קרובי משפחה בראשון לציון. את יחסו המיוחד לישראל הביע בכך שעל פי דרישתו הופיעו ספריו "תחזיקו חזק" ו"דם חם" שיצאו לאור בשנים 2008 וב-2009 בהתאמה, בעת ובעונה אחת בארצות הברית ובישראל.

עוד על הספר

משחק הציד הרלן קובן

כעבור שלושה חודשים

"את מבטיחה לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת, שכה יעזור לך האל?"
ונדי טיינס השיבה בחיוב, עלתה לדוכן העדים והביטה קדימה. היא הרגישה כאילו היא עומדת על במה. ככתבת חדשות בטלוויזיה ההרגשה לא אמורה להיות זרה לה, אבל הפעם היא התפתלה. הורי הקורבנות של דן מרסר היו בקהל. היא זיהתה את כל ארבעת הזוגות. הם באו לבית המשפט יום אחרי יום. בהתחלה הם הביאו תמונות של ילדיהם החפים מפשע ונופפו בהן, אבל השופטת הורתה להם לחדול מכך. עכשיו הם ישבו בדממה והתבוננו. איכשהו זה היה עוד יותר מלחיץ ומאיים.
הכיסא בדוכן העדים לא היה נוח. ונדי נעה באי נוחות, שילבה רגליים, נמלכה בדעתה, יישרה אותן והמתינה.
פלייר היקורי, פרקליט העל, כוכב בשמי הסנגוריה הארצית, קם ממקומו. העדה מצאה עצמה תוהה מאין היה לדן מרסר כסף כדי לשכור את שירותיו היקרים. פלייר הופיע בתלבושת (אולי תחפושת) טווסית מגונדרת שהיתה לסמלו המסחרי - חליפה אפורה עם פסים ורודים, חולצה ורודה ועניבה ורודה. הוא חצה את החדר באופן שבלשון המעטה אפשר לכנותו "תיאטרלי", ושאפילו דיוות במה מקצועיות היו מחשיבות כמוגזם.
"גברת טיינס," אמר בחיוך מאיר פנים. זה היה חלק מסגנונו של פלייר. גם מחוץ לשעות העבודה הוא היה גיי, אבל בבית המשפט הוא הגזים והעצים פי כמה את המניירות שלו. הוא התנהל כמו דראג קווין שיצאה מכלל שליטה.
"שמי פלייר היקורי. בוקר טוב לך."
"בוקר טוב," אמרה ונדי.
"את עובדת בתוכנית טלוויזיה צהובה ומזעזעת שנקראת 'נתפסו על חם'. האם אני צודק?"
פרקליט התביעה, איש בשם לי פורטנוי, הביע התנגדות. "זאת תוכנית טלוויזיה. אין שום עדות שתתמוך בטענה שזו תוכנית צהובה או מזעזעת."
פלייר חייך. "אתה רוצה שאני אספק הוכחות, מר פורטנוי?"
"אין צורך," אמרה השופטת לורי הווארד בקול עייף. היא פנתה אל ונדי. "עני על השאלה בבקשה."
"אני לא עובדת יותר בתוכנית הזאת," אמרה ונדי.
פלייר העמיד פני מופתע. "לא? אבל עבדת בה בעבר?"
"כן."
"אז מה קרה?"
"התוכנית ירדה מהמסך."
"בגלל אחוזי צפייה נמוכים?"
"לא."
"באמת? אז מאיזו סיבה?"
פורטנוי אמר, "כבוד השופטת, כולנו יודעים מאיזו סיבה."
לורי הווארד הנהנה בראשה. "תתקדם בבקשה, מר היקורי."
"את מכירה את מרשי, דן מרסר?"
"כן."
"ואת פרצת לבית שלו, נכון?"
ונדי ניסתה להישיר מבט מבלי למצמץ. היא עשתה כמיטב יכולתה לא להיראות אשמה, אם יש בכלל מראה של "לא אשמה". "זה לא מדויק."
"לא מדויק? יקירתי, אני רוצה לוודא שנהיה הכי מדויקים שרק אפשר. אז בואי נלך קצת אחורה, ברשותך." הוא פסע ברחבי האולם כאילו זה היה מסלול תצוגת אופנה במילאנו. היתה לו אפילו התעוזה, או החוצפה, לחייך אל משפחות הקורבנות. רוב ההורים התעלמו ממנו בהפגנתיות. אבל אחד האבות, אד גרייסון, נעץ בו מבטים רצחניים. פלייר לא התרגש.
"איך נפגשת עם מרשי בפעם הראשונה?"
"הוא התחיל איתי בחדר צ'ט באינטרנט."
גבותיו של פלייר התרוממו אל על. "באמת?" אמר כאילו זה הדבר המרתק והמדהים ביותר ששמע מימיו. "איזה מין חדר צ'ט?"
"חדר צ'ט של ילדים."
"ואת נכנסת לשם?"
"כן."
"אבל את לא ילדה, גברת טיינס. כלומר, את אולי לא הטעם שלי, אבל אפילו אני יכול להבחין בכך שאת אישה בוגרת ומושכת למדי."
"התביעה מתנגדת!"
השופטת הווארד נאנחה. "מר היקורי?"
פלייר חייך ונופף בידו לאות התנצלות. זו היתה הערה מהסוג שרק פלייר היקורי יכול לצאת ממנה ללא פגע. "כשנכנסת לחדר הצ'ט הזה התחזית לנערה קטינה, גברת טיינס. האם אני צודק?"
"כן."
"ואז השתתפת בשיחות שמטרתן לשדל גברים לקיים איתך יחסי מין. האם אני שוב צודק?"
"לא."
"למה לא?"
"אני תמיד נותנת להם לעשות את הצעד הראשון."
פלייר נענע בראשו וצקצק בלשונו. "אם היה לי דולר על כל פעם שאמרתי את זה..."
גלי צחוק עברו באולם בית המשפט.
השופטת אמרה, "רישומי השיחות נמצאים בידינו, מר היקורי. אנחנו יכולים לקרוא אותם ולהחליט בעצמנו."
"מצוין, כבוד השופטת. תודה לך."
ונדי תהתה מדוע דן מרסר אינו נוכח באולם, על אף שהסיבה היתה די ברורה. מדובר בשימוע ראייתי שאינו מחייב את נוכחות הנאשם. פלייר היקורי קיווה לשכנע את השופטת למחוק ולהשמיד את החומר המחריד, המחליא ומהפך הקרביים שהמשטרה מצאה במחשב של מרסר ובמקומות מחבוא בביתו. אם פלייר יצליח במשימתו - וכולם הסכימו שסיכוייו קלושים - התביעה נגד דן מרסר תתפוגג, וטורף מסוכן וחולני ישולח לחופשי.
"דרך אגב..." פלייר שב ונפנה אל ונדי טיינס. "...איך ידעת שמרשי היה הצד השני בשיחות האינטרנט האלו?"
"בהתחלה לא ידעתי."
"אה, באמת? אז עם מי חשבת שאת משוחחת?"
"לא היה לי שם. זה חלק מהעניין. בשלב הזה ידעתי רק שמדובר במבוגר שמתחזה לקטין במטרה לקיים יחסי מין עם קטינות."
"איך ידעת את זה?"
"סליחה?"
פלייר סימן מרכאות בעזרת אצבעותיו. "'מבוגר שמתחזה לקטין במטרה לקיים יחסי מין עם קטינות', כהגדרתך. איך ידעת שזה מה שהאדם שאיתו שוחחת עושה?"
"כמו שהשופטת אמרה, מר היקורי. קרא את רישומי השיחות."
"אה, קראתי אותם. ואת יודעת לאיזו מסקנה הגעתי?"
השאלה הקפיצה את לי פורטנוי ממקומו. "מתנגד. לא מעניין אותנו לאיזו מסקנה הגיע מר היקורי. הוא לא מוסר עדות פה."
"ההתנגדות התקבלה."
פלייר חזר לשולחנו והתחיל לעבור על ניירותיו. ונדי השקיפה לעבר היציע. זה עזר לה להתמקד. האנשים האלה סבלו סבל גדול. ונדי עזרה להם להוציא את הצדק לאור. היא מכירה את הגישה הצינית המזלזלת בעבודתה, מבטלת את מניעיה ומשוכנעת שעיתונאית כמוה תעשה הכול כדי להשיג סיפור טוב - וגם תמכור את אמא שלה בשביל סקופ בלעדי. אבל הציניקנים טועים. בעיני ונדי, יש משמעות גדולה ועמוקה לתועלת שעבודתה עשויה להביא לבני אדם. היא תורמת לשירות הציבורי.
אבל כשנתקלה בעיניו של אד גרייסון היה בהן משהו שלא אהבה. משהו זועם. אולי קריאת תיגר.
פלייר הניח את הניירות שלו. "השאלה שאני מבקש להציג לך, ברשותך, גברת טיינס, היא כדלקמן: אם אדם רגיל מן היישוב, האדם הסביר, יקרא את רישומי השיחות האלה, האם הוא יוכל לקבוע בהחלטיות ומעל לכל ספק שאחת המשתתפות בשיחות היא כתבת חדשות מושכת בת שלושים ושש..."
"מתנגד!"
"...או שמא הוא יסיק מהכתוב שמדובר בילדה בת שלוש עשרה?"
ונדי פתחה וסגרה את פיה מבלי להשמיע הגה. היא המתינה להמשך. "את יכולה לענות," אמרה השופטת הווארד.
"אני התחזיתי לילדה בת שלוש עשרה."
"אה," אמר פלייר, "ברור, כמו כולנו."
"מר היקורי," נזפה השופטת בטון מאיים.
"מצטער, כבוד השופטת, לא יכולתי להתאפק. ובכן, גברת טיינס, אם הייתי קורא את הטקסטים האלה, לא הייתי יכול לדעת שאת מתחזה, נכון? הייתי מאמין שאת אכן ילדה בת שלוש עשרה."
לי פורטנוי נופף בידיו בייאוש. "יש פה איפשהו שאלה לעדה?"
"הנה מגיעה השאלה, מתוק, אז תתכונן. האם הטקסטים האלה נכתבו בידי ילדה בת שלוש עשרה?"
"השאלה הזאת כבר נשאלה וזכתה לתשובה, כבוד השופטת."
"זאת שאלה פשוטה של כן או לא. האם מחברת הטקסטים האלה היתה ילדה בת שלוש עשרה?"
השופטת הווארד הנהנה לאישור. העדה יכולה לענות.
"לא," אמרה ונדי.
"למעשה, כפי שאמרת, את התחזית לילדה בת שלוש עשרה. נכון?"
"נכון."
"ועד כמה שידוע לך, האדם השני היה מבוגר שמתחזה לקטין במטרה לקיים יחסי מין עם קטינות. או קטין שמתחזה למבוגר. או נזירה לבקנית חולת הרפס. נכון?"
"מתנגד!"
ונדי הישירה מבט אל פלייר. "מי שהתייצב בבית הילדה בחיפוש אחר סקס לא היה נזירה לבקנית חולת הרפס."
פלייר לא התרשם. "על איזה בית אנחנו מדברים, גברת טיינס? הבית שבו שתלתם את המצלמות שלכם? תאמרי לי בבקשה, זה הבית שבו גרה הקטינה?"
ונדי שתקה.
"תעני על השאלה בבקשה," אמרה השופטת.
"לא."
"אבל את היית שם, נכון? אז אולי מי שביקר בחדר הצ'ט שלך באינטרנט - ובשלב הזה באמת אין לנו מושג מי הוא היה - אולי האדם הזה ראה את תוכנית החדשות שלך..." פלייר ביטא את המילה "חדשות" כאילו היא ממלאת את פיו בטעם רע, "...והחליט לשחק את המשחק כדי שיוכל לפגוש כוכבת טלוויזיה מושכת בת שלושים ושש. זה לא אפשרי?"
פורטנוי קם על רגליו. "מתנגד, כבוד השופטת. אלה נושאים לשיקול דעתם של המושבעים."
"צודק," אמר פלייר. "את נושא המלכודת הכוזבת נוכל ללבן בהמשך עם המושבעים." הוא נפנה שוב אל ונדי. "בואי נישאר בלילה של ה 17 בינואר, בסדר? מה קרה אחרי שהתעמתת עם מרשי בזירה של תרגיל העוקץ שלך?"
ונדי ציפתה להתנגדות של פרקליט התביעה למונח "עוקץ", אבל הוא כנראה חשב שהתנגד מספיק בדקות האחרונות. "הלקוח שלך ברח."
"אחרי שהגחת מאיזו פינה והתנפלת עליו עם מצלמות ופנסי תאורה ומיקרופונים, נכון?"
ונדי שוב חיכתה למחאה מצד התביעה, אך משזו שוב בוששה להגיע ענתה "כן."
"תאמרי לי בבקשה, גברת טיינס. האם זהו האופן שבו רוב הגברים שמוצאים את עצמם לכודים בזירות העוקץ שלך מגיבים?"
"לא. ברוב המקרים הם נשארים במקום ומנסים להסביר."
"האם רוב הגברים האלה אשמים?"
"כן."
"ועם זאת, מרשי התנהג אחרת. מעניין."
פורטנוי נעמד שוב על רגליו. "אולי את מר היקורי זה מעניין. את כל השאר, התרגילים והתעלולים שלו מתחילים כבר ל..."
"כן, בסדר, לא משנה," אמר פלייר באדישות. "תירגע, מכובדי, אין פה מושבעים. אתה לא סומך על השופטת שתזהה את ה'תעלולים' שלי גם בלי עזרה ממך?" הוא סידר את חפתיו כלאחר יד. "ובכן, גברת טיינס, נתת הוראה להפעיל מצלמות ולהדליק אורות וזינקת על דן מרסר עם המיקרופון שלך. ואז הוא ברח. זה מה שאת אומרת?"
"כן."
"מה עשית אחרי שהוא ברח?"
"אמרתי למפיקים שלי לעקוב אחריו."
פלייר שוב העמיד פני מזועזע. "המפיקים שלך הם אנשי משטרה, גברת טיינס?"
"לא."
"את חושבת שאזרחים רגילים צריכים לרדוף אחרי חשודים בפלילים ללא עזרת המשטרה?"
"היה איתנו שוטר."
"אוי, תעשי לי טובה." היקורי נאנח בספקנות. "התוכנית שלך היא אשפה טלוויזיונית, עיתונות צהובה מהסוג הגרוע והזול ביותר..."
ונדי קטעה את דבריו. "נפגשנו בעבר, מר היקורי."
הוא נראה מבולבל. "באמת?"
"כן, כשהייתי עוזרת הפקה במגזין האקטואליה 'נושאים בוערים'. הזמנתי אותך להשתתף כפרשן מומחה למשפט הרצח של רוברט בלייק."
פלייר קד קידה לקהלו. "גבירותי ורבותי, זאת האמת העירומה והכואבת: אני זונת תקשורת. כל הכבוד לגברת טיינס על החשיפה המרעישה."
אולם בית המשפט שוב התמלא בצחוקים.
"בחזרה לענייננו, גברת טיינס. את מנסה לספר לבית המשפט שהמשטרה עודדה את הקשקושים העיתונאיים שלך עד כדי שיתוף פעולה עם התוכנית?"
"מתנגד."
"אני מאשרת את השאלה."
"אבל כבוד השופטת..."
"ההתנגדות נדחית. שב בבקשה, מר פורטנוי."
"יש לנו קשרים טובים עם המשטרה ועם משרד הפרקליט המחוזי," אמרה ונדי. "היה חשוב לנו להישאר בצד הנכון של החוק."
"אני מבין. אז עבדת ביחד עם המשטרה, כן?"
"לא בדיוק, לא."
"אני לא מבין, גברת טיינס. את תכננת את כל מבצע העוקץ הזה לבדך, ללא ידיעת המשטרה וללא שיתוף פעולה איתם?"
"לא."
"בסדר, מאה אחוז. את התקשרת למשטרה ולמשרד הפרקליט המחוזי בלילה של ה 17 בינואר בקשר למרשי?"
"התקשרנו למשרד של התובע המחוזי, כן."
"נהדר, תודה. אמרת שהמפיקים שלך התחילו לרדוף אחר מרשי, נכון?"
"זה לא היה הניסוח שלה," אמר פורטנוי. "היא אמרה 'לעקוב' ולא 'לרדוף'."
פלייר הביט בפורטנוי כאילו מימיו לא נתקל ביתוש מציק וטורדני יותר.
"כן, בסדר, מה שתגיד - לרדוף, לעקוב, בהבדלים הדקים ביניהם נוכל לדון בהזדמנות אחרת. כשמרשי ברח, גברת טיינס, לאן את הלכת?"
"לבית שלו."
"למה?"
"תיארתי לעצמי שדן מרסר יופיע שם באיזשהו שלב."
"אז חיכית לו שם, בבית שלו?"
"כן."
"חיכית לו מחוץ לבית?"
ונדי התפתלה. הנה זה בא. היא הביטה בפנים שביציע וננעלה על עיניו של אד גרייסון. בנו בן התשע היה מקורבנותיו הראשונים של דן מרסר. היא ממש הרגישה את כובד מבטו בזמן שאמרה, "ראיתי אור דולק."
"בבית של דן מרסר?"
"כן."
"כמה מוזר," אמר פלייר בעוקצנות מודגשת. "מעולם, אבל מעולם, לא שמעתי על מישהו שמשאיר אור דולק כשהוא יוצא מהבית."
"מתנגד!"
השופטת הווארד נאנחה. "מר היקורי, בבקשה."
פלייר הביט בוונדי. "אז מה עשית, גברת טיינס?"
"דפקתי בדלת."
"מרשי פתח את הדלת?"
"לא."
"מישהו פתח את הדלת?"
"לא."
"אז מה עשית אחר כך, גברת טיינס?"
ונדי ניסתה לא להתפתל. "חשבתי שאולי ראיתי דרך החלון תזוזה בתוך הבית."
"חשבת שאולי ראית תזוזה בתוך הבית," חזר פלייר על דבריה. "שכה יהיה לי טוב, לא יכולת למצוא ניסוח יותר מעורפל?"
"מתנגד!"
"בסדר. אז מה עשית?"
"סובבתי את הידית. הדלת לא היתה נעולה. פתחתי אותה."
"באמת? למה עשית את זה?"
"הייתי מודאגת."
"מודאגת ממה?"
"היו מקרים שפדופילים הזיקו לעצמם אחרי שנתפסו."
"מה את שחה? אז היית מודאגת מהאפשרות שהמלכודת שלך תגרום למרשי לשים קץ לחייו?"
"משהו כזה, כן."
פלייר הניח יד על חזהו. "זה ממש נוגע ללבי, את יודעת? כל כך מרגש."
"כבוד השופטת!" צעק פורטנוי.
פלייר נופף בידו בתנועת ביטול. "אז רצית להציל את חייו של מרשי?"
"אם הוא באמת עמד להתאבד, רציתי לעצור בעדו."
"בשידור את משתמשת במילים כמו 'סוטה', 'פסיכופת', 'מנוול', 'רקוב', 'מפלצתי' ו'חלאה' כדי לתאר את הניצודים שלך, נכון?"
"כן."
"אבל בעדותך היום את אומרת שהיית מוכנה לפרוץ לביתו של מרשי, ולמען האמת לעבור על החוק, כדי להציל את חייו?"
"אפשר להגיד."
קולו של פלייר לא סתם נטף ארס, אלא נשמע כאילו טבל בארס ימים שלמים. "כמה אצילי ונעלה מצדך."
"מתנגד!"
"זאת לא היתה אצילות נפש," אמרה ונדי. "אני מעדיפה לראות אנשים כאלה מובאים לדין ומקבלים את העונש המגיע להם כדי לתת למשפחות אפשרות לסגור מעגל. התאבדות היא הפתרון הקל."
"אני מבין. אז מה קרה כשפרצת לביתו של מרשי?"
"מתנגד!" קרא פורטנוי. "גברת טיינס אמרה שהדלת לא היתה נעולה..."
"כן, בסדר, אין בעיה. נכנסת, פרצת, כל מה שיניח את דעתו של האדון שם," אמר פלייר והניח את אגרופיו על ירכיו. "רק שיפסיק להפריע. מה קרה, גברת טיינס, אחרי שנכנסת..." פלייר הדגיש את המילה הרבה מעבר לנדרש, "לביתו של מרשי?"
"כלום."
"מרשי לא ניסה להזיק לעצמו?"
"לא."
"אז מה הוא עשה?"
"הוא לא היה שם."
"היה מישהו אחר בבית?"
"לא."
"וה'תזוזה' שאולי ראית בפנים?"
"אני לא יודעת."
פלייר הנהן בראשו והתרחק מהדוכן בהילוך טווסי. "את העדת שנסעת לביתו של מרשי כמעט מיד אחרי שברח ואחרי שהמפיקים שלך התחילו לרדוף אחריו. את באמת חשבת שיהיה לו מספיק זמן לחזור הביתה ולהיערך לקראת ניסיון התאבדות?"
"הוא מכיר את כל קיצורי הדרך אל הבית שלו והוא יצא ראשון. כן, חשבתי שיהיה לו מספיק זמן."
"אני מבין. אבל טעית, נכון?"
"בקשר למה?"
"מרשי לא נסע מיד הביתה, נכון?"
"הוא לא נסע מיד הביתה, זה נכון."
"אבל את נכנסת לתוך ביתו של מר מרסר לפני שהוא או המשטרה הספיקו להגיע לשם, נכון?"
"רק לרגע קצר."
"כמה ארוך זה רגע קצר?"
"אני לא בטוחה."
"בטח בדקת בכל החדרים, נכון? כדי לוודא שהוא לא תלוי על איזו קורה עם החגורה שלו או משהו כזה, נכון?"
"בדקתי רק בחדר שדלק בו אור. המטבח."
"מה שאומר שהיית צריכה לעבור דרך הסלון, לכל הפחות. תאמרי לי בבקשה, גברת טיינס, מה עשית אחרי שגילית שמרשי לא בבית?"
"יצאתי שוב החוצה וחיכיתי."
"למה חיכית?"
"למשטרה."
"והמשטרה הגיעה?"
"כן."
"והיה להם צו חיפוש לבית של מרשי, נכון?"
"כן."
"ועם כל ההערכה לכוונותייך הנשגבות במעשה הפריצה לביתו של מרשי, לא חששת ולו מעט, טיפ טיפה, שהתיק שתפרת למרשי פשוט לא יחזיק?"
"לא."
"מאז התוכנית של 17 בינואר ערכת חקירה מקיפה על עברו של מרשי. מעבר למה שהמשטרה מצאה בביתו באותו לילה, האם גילית איזושהי הוכחה מוצקה לפעילות לא חוקית אחרת?"
"עדיין לא."
"כלומר לא," אמר פלייר. "בקיצור, בלי הראיות שנמצאו בחיפוש המשטרתי בבית מרשי, אין שום דבר שקושר את מרשי לפעילות בלתי חוקית מכל סוג שהוא, נכון?"
"הוא הופיע בבית ההוא באותו לילה."
"הוא הופיע בזירת העוקץ שלכם, שבה לא מתגוררת שום קטינה. כך שלמעשה, גברת טיינס, התיק הזה, וגם... אה, המוניטין שלך... כולם קמים ונופלים על החומרים שנמצאו בביתו של מרשי. בלעדיהם אין לך כלום. במילים אחרות, היו לך האמצעים והמניע הגורף לשתול את הראיות בביתו, נכון?"
לי פורטנוי לא השתהה. "כבוד השופטת, זה מגוחך. טיעון כזה הוא לשיקולם של מושבעים."
"גברת טיינס הודתה שנכנסה לבית מרשי באופן לא חוקי, בלי צו חיפוש," אמר פלייר.
"אין בעיה," אמר פורטנוי, "אז תאשים אותה בניסיון פריצה, אם אתה חושב שתוכל להוכיח את זה. ואם מר היקורי רוצה להציג תיאוריות מגוחכות על נזירות לבקניות או ראיות מושתלות, זאת זכותו - אבל במהלך המשפט, בפני חבר מושבעים שכונס כחוק. ואז אני אוכל להציג ראיות שיסתרו את טענותיו חסרות השחר ויחשפו אותן במלוא ערוותן האבסורדית. זו בדיוק הסיבה שיש לנו משפטים ומושבעים במדינה הזאת. גברת טיינס היא אזרח פרטי, ועל אזרח פרטי לא חלים החובות והכללים המחמירים שחלים על עובד ציבור או על אדם מזרועות החוק. אי אפשר להתעלם ולהשמיד את התמונות והחומרים שנמצאו במחשב, כבוד השופטת. הם נמצאו במהלך חיפוש חוקי עם צו חיפוש חתום על ידי שופט מחוזי. חלק מהתמונות המחרידות נמצאו חבויות במוסך ומאחורי מדף ספרים - ואין שום סיכוי שהגברת טיינס היתה מסוגלת לשתול אותם בדקות או בשניות הבודדות שבהן אולי שהתה בתחומי הבית."
פלייר הניד בראשו לשלילה. "ונדי טיינס פרצה לביתו של מרשי מסיבות מפוקפקות במקרה הטוב. אור דולק? תזוזה בתוך הבית? בחייכם, תהיו רציניים. היה לה מניע ברור וחזק לשתול ראיות והיו לה האמצעים. בנוסף לכול, היה לה ידע מוקדם על החיפוש הקרוב שעומד להיערך בביתו של דן מרסר. פירות החיפוש הזה הם פירות רעילים. חובה עלייך, כבוד השופטת, להורות על השמדה של כל פיסת ראייה שנמצאה בבית ולסגור את התיק."
"ונדי טיינס היא אזרח פרטי."
"זה לא מאפשר לה לעשות ככל העולה על רוחה ובטח לא אמור לזכות אותה בפרסים. היא לא עומדת מעל החוק. והיא בקלות היתה יכולה לשתול במקום את המחשב הנייד ואת התמונות הפורנוגרפיות."
"אתה יכול לטעון את כל הדברים האלה בפני המושבעים."
"כבוד השופטת, החומר שנמצא מוטה בצורה מעוותת. על פי הודאתה שלה, הגברת טיינס היא יותר מסתם אזרח פרטי. שאלתי אותה כמה וכמה פעמים על יחסיה עם משרד התובע המחוזי. היא עצמה הודתה שהיתה מעין סוכנת של המשרד."
תגובתו של לי פורטנוי לא איחרה לבוא. "צר לי, כבוד השופטת, אך עמיתי המכובד מדבר שטויות. כל עיתונאי שעובד על סיפור פלילי נחשב לסוכן של החוק?"
"לפי דבריה שלה והודאתה שלה עצמה, ונדי טיינס עבדה באופן קרוב וצמוד עם המשרד שלך, מר פורטנוי. אני יכול לבקש מהקצרנית לקרוא לך את הדברים, כולל העובדה שהיה שוטר בתמונה ושמשרד התובע המחוזי היה מעודכן בכל פרט."
"זה עדיין לא הופך אותה לעובדת שלנו."
"אלה רק משחקי מילים, ומר פורטנוי יודע את זה. למשרד שלו אין שום בסיס לתביעה נגד מרשי בלעדי ונדי טיינס. כל התיק הזה, כל הפשעים שמרשי מואשם בביצועם, הכול מתחיל ונגמר בניסיונה של גברת טיינס לטמון למרשי מלכודת. בלי המעורבות שלה בפרשה לא היה מונפק שום צו חיפוש מלכתחילה."
פורטנוי צעד לעבר דוכן השיפוט. "כבוד השופטת, הגברת טיינס אמנם הציגה בפנינו את המקרה, אבל לפי ההיגיון הזה כל עד וכל מי שיעלה חשדות או יגיש תלונה או ירמוז איזה רמז ייחשב לסוכן ו..."
"שמעתי מספיק להיום," אמרה השופטת הווארד. היא הכתה בפטיש וקמה ממקומה. "אגיש את פסיקתי מחר בבוקר."