אדם קמל על ספסל ציבורי

היפיפיה הנרדמת
בכל רגע זה יקרה.
 
אני עולה לעליית הגג. צעד אחר צעד. מבינה שאלו הרגעים האחרונים. שלווה מוזרה מציפה אותי. תחושת חוסר שליטה. אני מרגישה כיצד החיים נשאבים בתנועה איטית ממני והלאה. המוח מתרוקן ממחשבות. ריק מוחלט.
 
ואז הדלת נפתחת. אני מבחינה בזקנה עם החוט והמחט. יודעת שהדקירה תגיע מיד. מדמיינת כיצד הדם יפרוץ בזרם חמים. מצליחה לחוות את טעמו המלוח על שפתותי.
 
כאב חד מפלח את עצמותי. הוא קורע לגזרים את בועת השלווה שעטפה אותי לפני רגע. עיני נעצמות. אני מתנשמת בכבדות. עוד מעט ארדם. אך לא אקום יותר. לא במאה השנים הקרובות.
 
זהו סיפור חיי. הוא התחיל בתקוה לייצר שינוי ולהשאיר מורשת, ונמשך אל תוך שינה עמוקה.