ג'ונגל הסיליקון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ג'ונגל הסיליקון
הוספה למועדפים

ג'ונגל הסיליקון

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: ליאת פלן-לברטובסקי
  • הוצאה: אחלמה
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: עסקים וניהול
  • מספר עמודים: 384 עמ' מודפסים

שומיט בלוג'ה

ד"ר שומיט בלוג´ה הוא מדען וחוקר בכיר בחברת גוגל, דוקטור למדעי המחשב וחבר הסגל האקדמי במחלקה למדעי המחשב ובמכון לרובוטיקה של אוניברסיטת קרנגי מלון. בעבר, הוא היה ראש חטיבת הטכנולוגיה בחברת ג´מדט מובייל והמדען הראשי של חברת לייקוס.

נושאים

תקציר

- מה קורה כשמתמחה צעיר ונאיבי מקבל גישה חופשית ובלתי מוגבלת למחשבות ולפעולות הפרטיות ביותר שלנו? סטיבן ת'ורפ זוכה במשרת התמחות נחשקת באובטו, אימפריית אינטרנט המספקת למשתמשיה שירותים מקוונים רבים, החל ממנוע חיפוש ואתר קניות וכלה בחשבון אימייל ורשת חברתית. כאשר הבוס שלו מבקש ממנו לעבוד על פרויקט עבור הקואליציה האמריקאית לזכויות האזרח, הוא מתגייס למשימה בתום לב, אבל מכאן, הכול רק הולך ומסתבך. סטיבן נקלע בעל כורחו למרדף מסחרר שבמהלכו צצים על פני השטח אנשי היי-טק תאבי בצע, פעילים איסלאמיים קיצוניים וסוכני ביון ממשלתיים, שכולם נחושים להשיג גישה למאגרי המידע הרגישים ביותר של החברה.
גו'נגל הסיליקון הוא מותחן טכנולוגי סוחף, המתאר את המתרחש בחברת ענק פורצת דרך וחסרת מתחרים בתחום כריית המידע, המחזיקה בכספות הנתונים העצומות שלה את מאגר התשוקות, הסודות ונקודות התורפה האינטימיות ביותר של כל משתמשיה. הספר נכתב על ידי ד"ר שומיט בלוג'ה, חוקר בכיר בגוגל שמכיר את המערכת לפני ולפנים – את היתרונות האינסופיים הגלומים בה, כמו גם את הסכנות המצמררות הכרוכות בניצולה לרעה על ידי גורמים בעלי עניין. הספר מעלה תהיות אתיות משמעותיות אודות הקלות שבה ניתן לנצל את הפעולות המקוונות שכולנו עושים לצרכים פוליטיים, ביטחוניים ואישיים ולחבר את פיסות המידע הקטנות ביותר שאנחנו חושפים על עצמנו מבלי משים לפרופיל מתוחכם של ההרגלים, המטרות והמאוויים הכמוסים ביותר שלנו, שניתן לנצלו בדרכים העולות על כל דמיון. ואכן, עם צאתו לאור, עורר הספר הדים רבים בארה"ב וזכה לביקורות נלהבות.

פרק ראשון

1      

צמידי רגל

ינואר 2009.
"סטיבן, גש למשרד של אליסון מייד," רעם האינטרקום. סטיבן חלף אוטומטית על פני המשקאות המוגזים הטבעיים, מוצרי הנייר הממוחזר והחידושים האחרונים בתחום הדשא והדשנים ועשה את דרכו לעבר ירכתי החנות. גרינסמארט, שרק לאחרונה מיתגה את עצמה מחדש כחברה "ירוקה ובעלת מודעות סביבתית", היתה התשובה עצומת הממדים של עמק הסיליקון לרשתות גדולות כמו וולמארט וטארגט. הדלתות עמדו להיפתח לקונים בכל רגע והבוקר של סטיבן לא צפוי היה להיות שונה מהבקרים האחרים שעברו עליו בשנתיים וחצי האחרונות. מכל פינה בחנות יקראו לו שוב ושוב כדי לתקן תקלות במחשבים, בשירותי הדואר האלקטרוני, במדפסות, ברשתות, במכשירי הפקס ובטלפונים.
אינסטינקטיבית, הוא עשה את דרכו אל הדלת שעליה היה כתוב "עובדים בלבד". מעבר למפתן, המרצפות הקרות של אולמות התצוגה פינו את מקומן לשטיח שמגעו היה נעים מתחת לרגליו. השעות הרבות שאותן הוא בילה בעמידה מדי יום גרמו לו להיות אסיר תודה על קיומו של השטיח הזה – ישן, זול, תעשייתי ומוכתם ככל שיהיה. הוא ניגש למשרד הפנימי של מחלקת משאבי אנוש, חדרה של אליסון גלייס. הוא נעצר לרגע, ונכנס פנימה.
"בוקר טוב, גב' גלייס. מה קורה?" הוא נשמע כמו ילד והוא ידע זאת. זה מה שהוא עשה מאז שהוא עזב את סטיל-אקסצ'יינג'ז.
"כרגיל. המקלדת שלי שוב לא פועלת," השיבה אליסון.
סטיבן ידע מה הבעיה עוד לפני הבדיקה, והוא היה כמעט בטוח שגם היא יודעת. לפחות פעמיים או שלוש בחודש, אליסון היתה בועטת בטעות בכבל המקלדת תוך כדי חליצת נעליים ומושכת אותו החוצה. בכל פעם שזה קרה, המחשב היה מפסיק להגיב להקלדותיה.
התיקון היה קל למדי וסטיבן הדריך את אליסון אינספור פעמים כיצד להחזיר את הכבל למקומו, אבל הנה הוא שוב כאן, במשרד שלה.
הוא זחל מתחת לשולחן הענק שאליס השיגה לעצמה (בתואנה שמחלקת משאבי אנוש חייבת לעשות רושם טוב אם היא רוצה להעסיק את העובדים הטובים ביותר). הוא שכב על גבו והסתובב לכיוון החלק האחורי של השולחן. זה אפילו לא היה דומה לעבודה שהוא עשה בסטיל-אקסצ'יינג'ז, אבל זה לא היה גרוע כל כך כמו כמה מהמשימות שהוא נאלץ לבצע בשנתיים וחצי האחרונות.

"אנחנו חייבים להכות על הברזל בעודו חם!" התחנן ארתור, שותפו לחדר של סטיבן. "זאת הזדמנות של פעם בחיים. אם לא נעשה את זה עכשיו, מישהו אחר יקדים אותנו," הוא הוסיף בבהילות. "אתה מטורף," השיב סטיבן בצורה לא משכנעת. חילופי הדברים חזרו על עצמם מספר פעמים, אך לאחר שלושה שבועות, סטיבן ויתר על השלמת הדוקטורט שלו, שנה לפני סיומו המשוער. במקום לקבל פיסת נייר שתעיד על כך שהוא דוקטור למדעי המחשב, הוא וארתור הקימו את החברה הראשונה שלהם – פיטסבורג סטיל-אקסצ'יינג'ז. הצהרת המשימה של החברה הורכבה למעשה ממספר ביטויים טרנדיים שנשזרו יחד למשפט קולע ומבריק. היתה זו שנת 2004, ולא היה להם ספק שהגל השני של מהפכת הדוט.קום היה אמור להגיע בכל רגע. אם הם לא ייקחו חלק באופוריה המחודשת, במיוחד לאור העובדה שב-1999 הם פחדו להצטרף לגל הראשון שלה, הם יתחרטו על כך לנצח. הוויתור על הדוקטורט לא היה צעד של מה בכך. באופן רשמי, סטיבן המשיך להימנות על תלמידי התואר השלישי באוניברסיטת קרנגי מלון שבפיטסבורג, פנסילבניה, אבל אם להיות מציאותיים, הסיכוי שהוא יסיים את התואר שאף לאפס.

במקום רק להחזיר את כבל המקלדת למקומו וללכת, סטיבן שכב שם במשך מספר דקות, מתענג על הדקות השקטות, הרחק מחדר התצוגה הרועש של גרינסמארט. הדלתות בוודאי כבר נפתחו ומן הסתם, הלקוחות הראשונים כבר החלו לזרום לחנות.
"סטיבן, יפריע לך אם אני אדבר אתך בזמן שאתה שם למטה, מתקן לי שוב את המחשב?" שאלה אליסון בטון האימהי שלה. היה לה קול מהסוג שהיה יכול להרדים אותו בקלות. "חשבתי לעצמי שאם אתה כבר כאן, אולי כדאי שנדבר על מצב הקריירה שלך. אתה יודע שבחודש שעבר היתה אמורה להיות לך פגישת מעקב עם המנהל שלך. עכשיו הוא בחופש, והוא ביקש ממני להיפגש אתך במקומו." סטיבן עשה כמיטב יכולתו כדי להתחמק מהפגישה הזאת. משמעותה של פגישת מעקב נוספת היא ששישה חודשים נוספים עברו עליו בגרינסמארט. הוא לא רצה לחשוב על העובדה שזמן רב כל כך עבר, אבל כעת, כנראה שלא תהיה לו ברירה. יתכן שהיא תכננה זאת מראש.

ארתור עמד על שולחן המהגוני הגדול שלפני מסך המקרן, ונאם בלהט: "אתם חייבים להבין, יש לנו היכרות אינטימית עם שוק הפלדה. אנחנו גרים בפיטסבורג. הפלדה זורמת בעורקינו." גם סטיבן עמד שם, אם כי לא על השולחנות. "אם נצרף לזה את הכישרון הגדול ביותר בתחום מדעי המחשב באוניברסיטת קרנגי מלון, נקבל סטארט-אפ שאי אפשר יהיה לעצור אותו." הצגת היחיד המופרכת של ארתור היתה מרשימה. כל האמצעים התיאטרליים תוכננו היטב בחזרות. היתה זו פגישתם השביעית עם משקיעי הון סיכון מהשורה הראשונה בעמק הסיליקון, שעשויים היו לממן את הרעיון שלהם. פיטסבורג סטיל-אקסצ'יינג'ז הציעה למכור פלדה במכירה פומבית פתוחה באינטרנט, בדומה מאוד למה שעושה אי-ביי כיום. הרעיון הוכתר כמבריק והם גייסו כסף רב. היו אלה סכומים גבוהים במיוחד, שבוגרי תואר שני אינם יודעים, בדרך כלל, מה לעשות איתם.

סטיבן החזיר את הכבל למקומו. לא היה טעם לעכב עוד יותר את התיקון. הוא לא טרח לקום מהשטיח. אם הדיון בקריירה שלו חייב להתקיים, הוא יעשה כמיטב יכולתו כדי לוודא שהוא יהיה קצר ככל האפשר.

"התקבלת!" אמרו סטיבן וארתור שלושים פעם בשלושים יום. פיטסבורג סטיל-אקסצ'יינג'ז טבלה בכסף ושכרה את צוות המומחים שלה ללא דיחוי. "שלושים איש? פיטסבורג קטנה עליכם," הזהירו המשקיעים. "הגיע הזמן לעבור לקליפורניה. אנחנו נעזור לכם להתקדם לשלב הבא." השלב הבא? זה נשמע מבטיח. "ומה לגבי השם? חשבנו שאתם מבינים מה קורה באינטרנט," נזפו המשקיעים. וכך, יחד עם שלושים ושניים עובדיה (שכולם הסכימו ברצון להעתיק את מגוריהם לחוף המערבי, כשכל אחד מהם רואה בדמיונו את "השלב הבא" בצורה שונה), החברה שנקראה במקור פיטסבורג סטיל-אקסצ'יינג'ז נולדה מחדש בלב לבו של עמק הסיליקון – פָּאלוֹ אָלְטוֹ, קליפורניה, בתור סטיל-אקסצ'יינג'ז.קום.

"למה אתה כאן? אל תבין אותי לא נכון, כולנו שמחים שאתה אתנו. אבל עברו כבר שנתיים וחצי. לא הגיע הזמן שתמצא משהו טוב יותר לעשות? סליחה שאני אומרת לך את זה, סטיבן, אבל נראה לי שהרמת ידיים, וזה פשוט מגוחך. תפסיק לבזבז את הזמן שלך כאן." אליסון היתה מנהלת משאבי האנוש הראשונה שדיברה איתו בכנות כה רבה.

השעה היתה 2:10 בלילה. הם ישבו במזנון של תחנת הדלק, שתו קפה ואכלו נקניקיה דקה מדי בלחמנייה. "זו הארוחה הלילית האחרונה שלנו," אמר סטיבן בדכדוך, אחרי שכולם התיישבו. "רציתי שתהיו הראשונים לדעת. הסכומים הנוספים שהובטחו לנו, לא יגיעו. אנחנו סוגרים את סטיל-אקסצ'יינג'ז בעוד שבועיים. אני אודיע על כך רשמית מחר." הוא שם לב שכמה מהנוכחים הופתעו, אך רובם כבר חשדו שהדבר עומד להתרחש. שישה חודשים אחרי שהם עברו לקליפורניה התפוצצה בועת הדוט.קום ובכל הנוגע לסטיל-אקסצ'יינג'ז, השלכות המשבר היו ברורות. "אני אעזור לכל אחד מכם למצוא עבודה. אני מבטיח. אני אטפל בזה. זו לא אשמתכם. עשינו כמיטב יכולתנו. הייתי צריך לדעת שזה מה שיקרה."
הברוטליות שבה נלקח מהם המימון עלתה אפילו על ההתרגשות שנלוותה להענקתו. החדרים הפנימיים, הסיגרים והוויסקי היקר שהיו חלק בלתי נפרד מעסקאות הקנייה והמכירה בשוק הפלדה מצאו חן בעיניהם מאוד. האזהרות החוזרות ונשנות בדבר "חוסר יעילות", "פיגור" ומונחים גרועים בהרבה שנשמעו מכיוונם של הטכנולוגים בקליפורניה, לא הרשימו במיוחד את ענקי הפלדה, בהנחה שהם טרחו בכלל להקשיב להן.

סטיבן הפנה את ראשו, פלט אנחה בלתי מורגשת וחיכה. כל שהוא יכול היה לראות מנקודת התצפית שלו שמתחת לשולחן הגדול, היו שולי החצאית האפורה של אליסון ושוקיה החשופות. היא קמה ממקומה והחלה להתהלך בחדר. הוא לא יכול היה לראות את פניה וגם היא לא יכלה לראות את פניו. "יש כל כך הרבה חברות באזור הזה שהיו שמחות להעסיק אותך בלי לחשוב פעמיים. אני חושבת שאתה יכול להיות חלק ממשהו ממש גדול. אני אומרת לך את זה כחברה, ולא כמנהלת משאבי אנוש. בתור מנהלת המחלקה, ברור שהייתי רוצה שתישאר כאן. אבל באמת, סטיבן, שנינו יודעים שאתה צריך לעשות משהו אחר."

"מה אני אמורה לעשות עכשיו?" שאלה אחת העובדות הוותיקות ביותר בסטיל-אקסצ'יינג'ז.קום, שהיתה אם לשני ילדים. "באתי לכאן מפיטסבורג בעקבותיכם. חשבתי שארתור ואתה עליתם על משהו." סטיבן מלמל את מילות הנחמה שכבר הפכו מוכרות מדי. "תשלחי לי את קורות החיים שלך ואני אלווה אותך עד שנמצא לך משהו מתאים. אני מצטער. אני ממש מצטער על מה שקרה. לכי הביתה ותגידי למשפחה שלך שהכל יהיה בסדר. אני אמצא לך משהו." הנטל שרבץ עליו הלך וגדל. שבעים איש עבדו בסטיל-אקסצ'יינג'ז.קום כאשר נודעו החדשות בדבר סגירתה.
הוא חזר לרשימה הארוכה של כל המשקיעים והעמיתים שאיתם הוא נפגש בששת החודשים האחרונים. הוא פתח את השיחה במשפט "אני צריך טובה אישית". הוא היה מוכן לעשות הכל בשביל לעזור לצוות העובדים שלו. אחרי הכל, הם היו באחריותו. זה היה יכול להיות נחמד אם גם ארתור היה מתקשר לאנשים שברשימה, אבל ארתור עזב מייד, כשהוא מנתק את עצמו במהירות האפשרית מהכישלון ששמו סטיל-אקסצ'יינג'ז.קום. הוא לא רצה שקורות החיים שלו יוכתמו.

אליסון המשיכה לדבר, אך סטיבן הפסיק להקשיב. הוא התבונן ברגליה, בשעה שהיא צעדה בחדר הלוך ושוב. היא היתה יחפה, והוא הצטער שהיה עליה לפסוע על שטיח ישן, מרופט ומכוער כל כך. הוא עקב אחרי פסיעותיה. קולה היה עדין. הוא לא היה בטוח מה היא אמרה, אבל אין ספק שהוא כבר שמע זאת בעבר. הוא זכר את המילים בעל-פה.
הוא צפה בה. הוא הבחין לראשונה בצמידי הרגל שהיא ענדה סביב שני קרסוליה. אם היא תפסיק לדבר בדיוק ברגע שרגליה יגעו זו בזו, יתכן שהוא יצליח לשמוע את צליל החיכוך הרך שלהם זה כנגד זה. עם כל צעד, הוא עצר את נשימתו והמתין לרגע השקט הזה, שבו הוא ישמע את הצלצול העדין של הצמידים.
היא דיברה במשך מספר דקות נוספות. בסופו של דבר, עלה על דעתו שהוא כבר נמצא מתחת לשולחן זמן רב מדי והוא ניסה בגמלוניות להתיישב בחלל הצר שסביבו. הוא הציץ החוצה מהמחבוא המאולתר וגילה את פניה של אליסון, במרחק סנטימטרים ספורים בלבד משלו.
"הי," היא אמרה בקול מופתע. "חשבתי שנרדמת לי. בבקשה תגיד לי ששמעת לפחות חלק ממה שאמרתי."
"כן, שמעתי. תודה, גב' גלייס," הוא השיב במהירות. "את צודקת. נתת לי חומר רב למחשבה. את יודעת שאני ממש נהנה כאן, אבל אני אחשוב על זה. מבטיח."
אליסון חייכה רק חצי חיוך. סטיבן חשב לעצמו שהיא כנראה נוהגת כך גם עם בנה. "בסדר, אבל תחשוב על זה באמת, סטיבן. החיים קצרים מדי, אתה יודע."

"אל תדאג לי, סטיבן. כבר מצאתי עבודה," אמר ריאן, אחד מעוזריו של ארתור, שהתיידד במהירות עם כולם. "גרינסמארט מחפשת עובדים והתקבלתי לשם הבוקר. בוא לבקר אותי בהזדמנות. האוכל בקפטריה שלהם טוב יותר ממה שמגישים במזנונים של תחנות הדלק שהיינו נפגשים בהם." הוא אמר, בניסיון לעודד אותו.
סטיבן אכן ביקר את ריאן, יומיים אחרי שסטיל-אקסצ'יינג'ז.קום נסגרה לצמיתות. הוא נתקל במקרה במנהל מחלקת התמיכה הטכנית של החנות, אך הוא היה בטוח שריאן ארגן זאת מראש. "אז אתה סטיבן? ריאן סיפר לי כל כך הרבה עליך. אני יודע שאתה גאון מחשבים. תוכל להועיל לנו מאוד. יש לנו המון בעיות עם המחשבים והפקסים. אתה חושב שתוכל לעזור לנו?" האיש היה ידידותי להפליא. העבודה אפילו לא היתה דומה למה שסטיבן עשה בעבר, למרות שריאן השתדל למענו ככל יכולתו. סטיבן ידע זאת. בהיעדר תוכנית גיבוי, הצורך לנוח מהמחשבות אודות מה שהוא עולל לעשרים ואחד אנשים או פשוט הרצון להיות עם חבר במשך מספר שבועות עד שהבעיה תיפתר גרמו לו לקבל את העבודה שהוצאה לו – משרה חלקית בתור עוזר לראש המחלקה לתמיכה טכנית בגרינסמארט. עברו שנתיים וחצי. ריאן עזב כבר מזמן וארתור חזר לאוניברסיטה. סטיבן, לעומת זאת, לא מיהר לשום מקום. הוא נשאר לעבוד בגרינסמארט, במשרה מלאה.

השיחה הגיעה לסיומה. סטיבן נעמד על רגליו, כנראה במהירות רבה מדי, שכן, אליסון כמעט מעדה בנסותה לפנות לו את הדרך בזריזות. הוא שקל בדעתו אם לחבק אותה. נעים היה לו לדעת שלמישהו אכפת ממנו. הוא קיווה שגם הוא נהג כך בעובדיו, אבל אולי היו אלה זמנים אחרים.

שבעים איש בטחו בו. לארבעים ותשעה מהם הוא מצא מקומות עבודה חלופיים. אולם, עבור עשרים ואחד הנותרים, ההרס שהותירה אחריה בועת הדוט.קום המנופצת היה כבד יותר. סטיבן לא שכח זאת. שבועות אחרי שסטיל-אקסצ'יינג'ז.קום נסגרה, שיחות הטלפון החלו להגיע: "אתה בסדר?" תהו כולם. אחרי שהעניינים נרגעו, עובדיו-לשעבר טרחו לברר איך הוא מסתדר. ארבעה שבועות לאחר התמוטטות החברה, אף אחד – אפילו לא אלה שחזרו לפיטסבורג עניים ומרוששים יותר מאי פעם – לא האשים את סטיבן.

במקום לספר לאליסון על כל מה שקרה, או אפילו רק לחבק אותה, כמו שהוא כל כך רצה, סטיבן התנצל בגמגום ויצא בצעדים כושלים מהחדר.

שומיט בלוג'ה

ד"ר שומיט בלוג´ה הוא מדען וחוקר בכיר בחברת גוגל, דוקטור למדעי המחשב וחבר הסגל האקדמי במחלקה למדעי המחשב ובמכון לרובוטיקה של אוניברסיטת קרנגי מלון. בעבר, הוא היה ראש חטיבת הטכנולוגיה בחברת ג´מדט מובייל והמדען הראשי של חברת לייקוס.

עוד על הספר

  • תרגום: ליאת פלן-לברטובסקי
  • הוצאה: אחלמה
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: עסקים וניהול
  • מספר עמודים: 384 עמ' מודפסים

נושאים

ג'ונגל הסיליקון שומיט בלוג'ה

1      

צמידי רגל

ינואר 2009.
"סטיבן, גש למשרד של אליסון מייד," רעם האינטרקום. סטיבן חלף אוטומטית על פני המשקאות המוגזים הטבעיים, מוצרי הנייר הממוחזר והחידושים האחרונים בתחום הדשא והדשנים ועשה את דרכו לעבר ירכתי החנות. גרינסמארט, שרק לאחרונה מיתגה את עצמה מחדש כחברה "ירוקה ובעלת מודעות סביבתית", היתה התשובה עצומת הממדים של עמק הסיליקון לרשתות גדולות כמו וולמארט וטארגט. הדלתות עמדו להיפתח לקונים בכל רגע והבוקר של סטיבן לא צפוי היה להיות שונה מהבקרים האחרים שעברו עליו בשנתיים וחצי האחרונות. מכל פינה בחנות יקראו לו שוב ושוב כדי לתקן תקלות במחשבים, בשירותי הדואר האלקטרוני, במדפסות, ברשתות, במכשירי הפקס ובטלפונים.
אינסטינקטיבית, הוא עשה את דרכו אל הדלת שעליה היה כתוב "עובדים בלבד". מעבר למפתן, המרצפות הקרות של אולמות התצוגה פינו את מקומן לשטיח שמגעו היה נעים מתחת לרגליו. השעות הרבות שאותן הוא בילה בעמידה מדי יום גרמו לו להיות אסיר תודה על קיומו של השטיח הזה – ישן, זול, תעשייתי ומוכתם ככל שיהיה. הוא ניגש למשרד הפנימי של מחלקת משאבי אנוש, חדרה של אליסון גלייס. הוא נעצר לרגע, ונכנס פנימה.
"בוקר טוב, גב' גלייס. מה קורה?" הוא נשמע כמו ילד והוא ידע זאת. זה מה שהוא עשה מאז שהוא עזב את סטיל-אקסצ'יינג'ז.
"כרגיל. המקלדת שלי שוב לא פועלת," השיבה אליסון.
סטיבן ידע מה הבעיה עוד לפני הבדיקה, והוא היה כמעט בטוח שגם היא יודעת. לפחות פעמיים או שלוש בחודש, אליסון היתה בועטת בטעות בכבל המקלדת תוך כדי חליצת נעליים ומושכת אותו החוצה. בכל פעם שזה קרה, המחשב היה מפסיק להגיב להקלדותיה.
התיקון היה קל למדי וסטיבן הדריך את אליסון אינספור פעמים כיצד להחזיר את הכבל למקומו, אבל הנה הוא שוב כאן, במשרד שלה.
הוא זחל מתחת לשולחן הענק שאליס השיגה לעצמה (בתואנה שמחלקת משאבי אנוש חייבת לעשות רושם טוב אם היא רוצה להעסיק את העובדים הטובים ביותר). הוא שכב על גבו והסתובב לכיוון החלק האחורי של השולחן. זה אפילו לא היה דומה לעבודה שהוא עשה בסטיל-אקסצ'יינג'ז, אבל זה לא היה גרוע כל כך כמו כמה מהמשימות שהוא נאלץ לבצע בשנתיים וחצי האחרונות.

"אנחנו חייבים להכות על הברזל בעודו חם!" התחנן ארתור, שותפו לחדר של סטיבן. "זאת הזדמנות של פעם בחיים. אם לא נעשה את זה עכשיו, מישהו אחר יקדים אותנו," הוא הוסיף בבהילות. "אתה מטורף," השיב סטיבן בצורה לא משכנעת. חילופי הדברים חזרו על עצמם מספר פעמים, אך לאחר שלושה שבועות, סטיבן ויתר על השלמת הדוקטורט שלו, שנה לפני סיומו המשוער. במקום לקבל פיסת נייר שתעיד על כך שהוא דוקטור למדעי המחשב, הוא וארתור הקימו את החברה הראשונה שלהם – פיטסבורג סטיל-אקסצ'יינג'ז. הצהרת המשימה של החברה הורכבה למעשה ממספר ביטויים טרנדיים שנשזרו יחד למשפט קולע ומבריק. היתה זו שנת 2004, ולא היה להם ספק שהגל השני של מהפכת הדוט.קום היה אמור להגיע בכל רגע. אם הם לא ייקחו חלק באופוריה המחודשת, במיוחד לאור העובדה שב-1999 הם פחדו להצטרף לגל הראשון שלה, הם יתחרטו על כך לנצח. הוויתור על הדוקטורט לא היה צעד של מה בכך. באופן רשמי, סטיבן המשיך להימנות על תלמידי התואר השלישי באוניברסיטת קרנגי מלון שבפיטסבורג, פנסילבניה, אבל אם להיות מציאותיים, הסיכוי שהוא יסיים את התואר שאף לאפס.

במקום רק להחזיר את כבל המקלדת למקומו וללכת, סטיבן שכב שם במשך מספר דקות, מתענג על הדקות השקטות, הרחק מחדר התצוגה הרועש של גרינסמארט. הדלתות בוודאי כבר נפתחו ומן הסתם, הלקוחות הראשונים כבר החלו לזרום לחנות.
"סטיבן, יפריע לך אם אני אדבר אתך בזמן שאתה שם למטה, מתקן לי שוב את המחשב?" שאלה אליסון בטון האימהי שלה. היה לה קול מהסוג שהיה יכול להרדים אותו בקלות. "חשבתי לעצמי שאם אתה כבר כאן, אולי כדאי שנדבר על מצב הקריירה שלך. אתה יודע שבחודש שעבר היתה אמורה להיות לך פגישת מעקב עם המנהל שלך. עכשיו הוא בחופש, והוא ביקש ממני להיפגש אתך במקומו." סטיבן עשה כמיטב יכולתו כדי להתחמק מהפגישה הזאת. משמעותה של פגישת מעקב נוספת היא ששישה חודשים נוספים עברו עליו בגרינסמארט. הוא לא רצה לחשוב על העובדה שזמן רב כל כך עבר, אבל כעת, כנראה שלא תהיה לו ברירה. יתכן שהיא תכננה זאת מראש.

ארתור עמד על שולחן המהגוני הגדול שלפני מסך המקרן, ונאם בלהט: "אתם חייבים להבין, יש לנו היכרות אינטימית עם שוק הפלדה. אנחנו גרים בפיטסבורג. הפלדה זורמת בעורקינו." גם סטיבן עמד שם, אם כי לא על השולחנות. "אם נצרף לזה את הכישרון הגדול ביותר בתחום מדעי המחשב באוניברסיטת קרנגי מלון, נקבל סטארט-אפ שאי אפשר יהיה לעצור אותו." הצגת היחיד המופרכת של ארתור היתה מרשימה. כל האמצעים התיאטרליים תוכננו היטב בחזרות. היתה זו פגישתם השביעית עם משקיעי הון סיכון מהשורה הראשונה בעמק הסיליקון, שעשויים היו לממן את הרעיון שלהם. פיטסבורג סטיל-אקסצ'יינג'ז הציעה למכור פלדה במכירה פומבית פתוחה באינטרנט, בדומה מאוד למה שעושה אי-ביי כיום. הרעיון הוכתר כמבריק והם גייסו כסף רב. היו אלה סכומים גבוהים במיוחד, שבוגרי תואר שני אינם יודעים, בדרך כלל, מה לעשות איתם.

סטיבן החזיר את הכבל למקומו. לא היה טעם לעכב עוד יותר את התיקון. הוא לא טרח לקום מהשטיח. אם הדיון בקריירה שלו חייב להתקיים, הוא יעשה כמיטב יכולתו כדי לוודא שהוא יהיה קצר ככל האפשר.

"התקבלת!" אמרו סטיבן וארתור שלושים פעם בשלושים יום. פיטסבורג סטיל-אקסצ'יינג'ז טבלה בכסף ושכרה את צוות המומחים שלה ללא דיחוי. "שלושים איש? פיטסבורג קטנה עליכם," הזהירו המשקיעים. "הגיע הזמן לעבור לקליפורניה. אנחנו נעזור לכם להתקדם לשלב הבא." השלב הבא? זה נשמע מבטיח. "ומה לגבי השם? חשבנו שאתם מבינים מה קורה באינטרנט," נזפו המשקיעים. וכך, יחד עם שלושים ושניים עובדיה (שכולם הסכימו ברצון להעתיק את מגוריהם לחוף המערבי, כשכל אחד מהם רואה בדמיונו את "השלב הבא" בצורה שונה), החברה שנקראה במקור פיטסבורג סטיל-אקסצ'יינג'ז נולדה מחדש בלב לבו של עמק הסיליקון – פָּאלוֹ אָלְטוֹ, קליפורניה, בתור סטיל-אקסצ'יינג'ז.קום.

"למה אתה כאן? אל תבין אותי לא נכון, כולנו שמחים שאתה אתנו. אבל עברו כבר שנתיים וחצי. לא הגיע הזמן שתמצא משהו טוב יותר לעשות? סליחה שאני אומרת לך את זה, סטיבן, אבל נראה לי שהרמת ידיים, וזה פשוט מגוחך. תפסיק לבזבז את הזמן שלך כאן." אליסון היתה מנהלת משאבי האנוש הראשונה שדיברה איתו בכנות כה רבה.

השעה היתה 2:10 בלילה. הם ישבו במזנון של תחנת הדלק, שתו קפה ואכלו נקניקיה דקה מדי בלחמנייה. "זו הארוחה הלילית האחרונה שלנו," אמר סטיבן בדכדוך, אחרי שכולם התיישבו. "רציתי שתהיו הראשונים לדעת. הסכומים הנוספים שהובטחו לנו, לא יגיעו. אנחנו סוגרים את סטיל-אקסצ'יינג'ז בעוד שבועיים. אני אודיע על כך רשמית מחר." הוא שם לב שכמה מהנוכחים הופתעו, אך רובם כבר חשדו שהדבר עומד להתרחש. שישה חודשים אחרי שהם עברו לקליפורניה התפוצצה בועת הדוט.קום ובכל הנוגע לסטיל-אקסצ'יינג'ז, השלכות המשבר היו ברורות. "אני אעזור לכל אחד מכם למצוא עבודה. אני מבטיח. אני אטפל בזה. זו לא אשמתכם. עשינו כמיטב יכולתנו. הייתי צריך לדעת שזה מה שיקרה."
הברוטליות שבה נלקח מהם המימון עלתה אפילו על ההתרגשות שנלוותה להענקתו. החדרים הפנימיים, הסיגרים והוויסקי היקר שהיו חלק בלתי נפרד מעסקאות הקנייה והמכירה בשוק הפלדה מצאו חן בעיניהם מאוד. האזהרות החוזרות ונשנות בדבר "חוסר יעילות", "פיגור" ומונחים גרועים בהרבה שנשמעו מכיוונם של הטכנולוגים בקליפורניה, לא הרשימו במיוחד את ענקי הפלדה, בהנחה שהם טרחו בכלל להקשיב להן.

סטיבן הפנה את ראשו, פלט אנחה בלתי מורגשת וחיכה. כל שהוא יכול היה לראות מנקודת התצפית שלו שמתחת לשולחן הגדול, היו שולי החצאית האפורה של אליסון ושוקיה החשופות. היא קמה ממקומה והחלה להתהלך בחדר. הוא לא יכול היה לראות את פניה וגם היא לא יכלה לראות את פניו. "יש כל כך הרבה חברות באזור הזה שהיו שמחות להעסיק אותך בלי לחשוב פעמיים. אני חושבת שאתה יכול להיות חלק ממשהו ממש גדול. אני אומרת לך את זה כחברה, ולא כמנהלת משאבי אנוש. בתור מנהלת המחלקה, ברור שהייתי רוצה שתישאר כאן. אבל באמת, סטיבן, שנינו יודעים שאתה צריך לעשות משהו אחר."

"מה אני אמורה לעשות עכשיו?" שאלה אחת העובדות הוותיקות ביותר בסטיל-אקסצ'יינג'ז.קום, שהיתה אם לשני ילדים. "באתי לכאן מפיטסבורג בעקבותיכם. חשבתי שארתור ואתה עליתם על משהו." סטיבן מלמל את מילות הנחמה שכבר הפכו מוכרות מדי. "תשלחי לי את קורות החיים שלך ואני אלווה אותך עד שנמצא לך משהו מתאים. אני מצטער. אני ממש מצטער על מה שקרה. לכי הביתה ותגידי למשפחה שלך שהכל יהיה בסדר. אני אמצא לך משהו." הנטל שרבץ עליו הלך וגדל. שבעים איש עבדו בסטיל-אקסצ'יינג'ז.קום כאשר נודעו החדשות בדבר סגירתה.
הוא חזר לרשימה הארוכה של כל המשקיעים והעמיתים שאיתם הוא נפגש בששת החודשים האחרונים. הוא פתח את השיחה במשפט "אני צריך טובה אישית". הוא היה מוכן לעשות הכל בשביל לעזור לצוות העובדים שלו. אחרי הכל, הם היו באחריותו. זה היה יכול להיות נחמד אם גם ארתור היה מתקשר לאנשים שברשימה, אבל ארתור עזב מייד, כשהוא מנתק את עצמו במהירות האפשרית מהכישלון ששמו סטיל-אקסצ'יינג'ז.קום. הוא לא רצה שקורות החיים שלו יוכתמו.

אליסון המשיכה לדבר, אך סטיבן הפסיק להקשיב. הוא התבונן ברגליה, בשעה שהיא צעדה בחדר הלוך ושוב. היא היתה יחפה, והוא הצטער שהיה עליה לפסוע על שטיח ישן, מרופט ומכוער כל כך. הוא עקב אחרי פסיעותיה. קולה היה עדין. הוא לא היה בטוח מה היא אמרה, אבל אין ספק שהוא כבר שמע זאת בעבר. הוא זכר את המילים בעל-פה.
הוא צפה בה. הוא הבחין לראשונה בצמידי הרגל שהיא ענדה סביב שני קרסוליה. אם היא תפסיק לדבר בדיוק ברגע שרגליה יגעו זו בזו, יתכן שהוא יצליח לשמוע את צליל החיכוך הרך שלהם זה כנגד זה. עם כל צעד, הוא עצר את נשימתו והמתין לרגע השקט הזה, שבו הוא ישמע את הצלצול העדין של הצמידים.
היא דיברה במשך מספר דקות נוספות. בסופו של דבר, עלה על דעתו שהוא כבר נמצא מתחת לשולחן זמן רב מדי והוא ניסה בגמלוניות להתיישב בחלל הצר שסביבו. הוא הציץ החוצה מהמחבוא המאולתר וגילה את פניה של אליסון, במרחק סנטימטרים ספורים בלבד משלו.
"הי," היא אמרה בקול מופתע. "חשבתי שנרדמת לי. בבקשה תגיד לי ששמעת לפחות חלק ממה שאמרתי."
"כן, שמעתי. תודה, גב' גלייס," הוא השיב במהירות. "את צודקת. נתת לי חומר רב למחשבה. את יודעת שאני ממש נהנה כאן, אבל אני אחשוב על זה. מבטיח."
אליסון חייכה רק חצי חיוך. סטיבן חשב לעצמו שהיא כנראה נוהגת כך גם עם בנה. "בסדר, אבל תחשוב על זה באמת, סטיבן. החיים קצרים מדי, אתה יודע."

"אל תדאג לי, סטיבן. כבר מצאתי עבודה," אמר ריאן, אחד מעוזריו של ארתור, שהתיידד במהירות עם כולם. "גרינסמארט מחפשת עובדים והתקבלתי לשם הבוקר. בוא לבקר אותי בהזדמנות. האוכל בקפטריה שלהם טוב יותר ממה שמגישים במזנונים של תחנות הדלק שהיינו נפגשים בהם." הוא אמר, בניסיון לעודד אותו.
סטיבן אכן ביקר את ריאן, יומיים אחרי שסטיל-אקסצ'יינג'ז.קום נסגרה לצמיתות. הוא נתקל במקרה במנהל מחלקת התמיכה הטכנית של החנות, אך הוא היה בטוח שריאן ארגן זאת מראש. "אז אתה סטיבן? ריאן סיפר לי כל כך הרבה עליך. אני יודע שאתה גאון מחשבים. תוכל להועיל לנו מאוד. יש לנו המון בעיות עם המחשבים והפקסים. אתה חושב שתוכל לעזור לנו?" האיש היה ידידותי להפליא. העבודה אפילו לא היתה דומה למה שסטיבן עשה בעבר, למרות שריאן השתדל למענו ככל יכולתו. סטיבן ידע זאת. בהיעדר תוכנית גיבוי, הצורך לנוח מהמחשבות אודות מה שהוא עולל לעשרים ואחד אנשים או פשוט הרצון להיות עם חבר במשך מספר שבועות עד שהבעיה תיפתר גרמו לו לקבל את העבודה שהוצאה לו – משרה חלקית בתור עוזר לראש המחלקה לתמיכה טכנית בגרינסמארט. עברו שנתיים וחצי. ריאן עזב כבר מזמן וארתור חזר לאוניברסיטה. סטיבן, לעומת זאת, לא מיהר לשום מקום. הוא נשאר לעבוד בגרינסמארט, במשרה מלאה.

השיחה הגיעה לסיומה. סטיבן נעמד על רגליו, כנראה במהירות רבה מדי, שכן, אליסון כמעט מעדה בנסותה לפנות לו את הדרך בזריזות. הוא שקל בדעתו אם לחבק אותה. נעים היה לו לדעת שלמישהו אכפת ממנו. הוא קיווה שגם הוא נהג כך בעובדיו, אבל אולי היו אלה זמנים אחרים.

שבעים איש בטחו בו. לארבעים ותשעה מהם הוא מצא מקומות עבודה חלופיים. אולם, עבור עשרים ואחד הנותרים, ההרס שהותירה אחריה בועת הדוט.קום המנופצת היה כבד יותר. סטיבן לא שכח זאת. שבועות אחרי שסטיל-אקסצ'יינג'ז.קום נסגרה, שיחות הטלפון החלו להגיע: "אתה בסדר?" תהו כולם. אחרי שהעניינים נרגעו, עובדיו-לשעבר טרחו לברר איך הוא מסתדר. ארבעה שבועות לאחר התמוטטות החברה, אף אחד – אפילו לא אלה שחזרו לפיטסבורג עניים ומרוששים יותר מאי פעם – לא האשים את סטיבן.

במקום לספר לאליסון על כל מה שקרה, או אפילו רק לחבק אותה, כמו שהוא כל כך רצה, סטיבן התנצל בגמגום ויצא בצעדים כושלים מהחדר.