סודות בירושלים הדבר הכי גדול בעולם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סודות בירושלים הדבר הכי גדול בעולם

סודות בירושלים הדבר הכי גדול בעולם

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

רונית לוינשטיין-מלץ

רונית לוינשטיין מלץ (1960- 2015) הייתה מורה וסופרת ישראלית.

מלץ נולדה בתל אביב, ליעקב מלץ, שהיה שופט בית המשפט העליון ומבקר המדינה. למדה בתיכון צייטלין, ובאותה עת החלה ללמוד שיעורי יהדות מפיהם של הרב חיים דרוקמן והרב צוקרמן בבית הכנסת "איחוד שיבת ציון". אחרי התיכון עשתה שנתיים שירות לאומי, שנה כקומונרית באילת ושנה במדרשה ליהדות בעפרה. למדה לתואר ראשון ושני בתנ"ך וסוציולוגיה. במשך כ-20 שנה לימדה בבתי ספר תיכוניים ובמכללות למורים.

נישאה לרב יגאל לוינשטיין, מראשי המכינה קדם-צבאית בני דוד, והתגוררה ביישוב עלי, ולהם חמש בנות.

בגיל 43, בזמן שלימדה באולפנת עפרה, התגלתה אצלה מחלת סרטן השד. עקב המחלה חדלה לעסוק בהוראה, וכתבה את ספרה הראשון, "תריסים ירוקים פתוחים". לאחר שהחלימה פרסמה ספרים רבים נוספים. נפטרה בגיל 55 ממחלת הסרטן ונטמנה בהר המנוחות.

תקציר

רועי בהתלבטות איומה.
כבר כמה פעמים שהוא רואה את עומר ותומר, התלמידים החדשים בכיתה, נושאים ארגזים חשודים בשעות החושך ואפילו בורחים מאיש מבוגר שצועק לעברם.
מה הוא אמור לעשות? מותר להלשין במצבים כאלה? אולי זו אפילו חובה לספר למישהו?
בנוסף הוא משחק בסרט השני בסדרה על ירושלים, מה שמשאיר לו מעט מאוד זמן לדברים אחרים. הוא אוהב את אווירת הצילומים, את השחקנים ואת הצוות, אבל פתאום הוא נחשף גם לצדדים הפחות נעימים של הצילומים: העבודה הקשה והמעייפת, הקנאה והתחרות באתר הצילומים. בספר השני בסדרת "סודות בירושלים" לומד רועי על שנאת חינם ועל הסכנות הטמונות בה, ומנגד על הדבר הכי גדול בעולם: אהבה והאור שהיא מפיצה סביבה.

רונית לוינשטיין־מלץ, הסופרת המצליחה לילדים ולנוער, ממשיכה את סיפורו המרתק של השחקן הצעיר רועי, השזור בסיפוריה ובסודותיה של העיר ירושלים. אולי בעזרתם יפענח גם את סודה של משפחתו. ספריה הקודמים של לוינשטיין־מלץ זכו לאהבת הקהל והביקורת, בהם תריסים ירוקים פתוחים, וקראתם דרור, מבצע אחים, מעבר לפינה, הזדמנות לעבר חדש ועוד רבים.

פרק ראשון

1
 
"הלילה, בשעה שמונה, בכיכר צה"ל. סיכמנו?"
חשבתי שנפגשים בשבע. מה פתאום שמונה. ולמה עומר מגיע בכלל לצילומים, ולמה הוא מתאם את השעה עם תומר? במקרה שמעתי אותם קובעים ביניהם את השעה, כשעברתי לידם בסיום הלימודים. גם הם מגיעים לצילומים? כל הכיתה שלי מגיעה? מי הזמין אותם בכלל? אני חייב לשאול את חיים איך הוא קובע עם עוד ילדים בלי לומר לי מילה. ועוד ילדים מהכיתה שלי. ועוד תומר ועומר, הילדים הכמעט הכי מעצבנים שאני מכיר.
תומר ועומר עברו אלינו השנה מבית ספר אחר. היו שמועות שהם נשארו כיתה, שבבית הספר הקודם הם שברו למורה לאנגלית את המשקפיים, שהם קרעו את התופים של התזמורת, ניפצו מבחנות במעבדה, ושהזמינו פעם משטרה בגללם. המפקח הציע להעביר אותם לבית ספר חדש, כדי שיוכלו להתחיל דרך חדשה בלי התווית שהיתה להם במקום הקודם. אז הם פשוט תפרו לעצמם תווית חדשה אצלנו, אם אני מבין נכון את כוונת הביטוי. אמנם הם לא שברו כלום ולא הרביצו לאף אחד (בינתיים), אבל הם בהחלט נראים כאלה שמסוגלים לעשות את זה בקלות. הם נראים גדולים מאיתנו, גבוהים מכולנו, עם פרצוף של "לא כדאי לך להסתכסך איתנו". באמת אף אחד לא מעז לנסות. קראנו להם בכיתה "התאומים". גם בגלל השמות הדומים, ובעיקר כי שניהם תמיד יחד. תמיד. אי־אפשר למצוא את תומר בלי עומר, ולהפך. הם מבינים זה את זה בלי לדבר, לפעמים נראה שהם משוחחים ביניהם במבטי עיניים בלבד, שפת גוף כזאת שרק שניהם מבינים. ממש כמו תאומים. ועוד משהו דומה יש להם: שניהם חמי מזג, וממש לא כדאי להיכנס איתם לריב. מה שקורה כמעט בכל משחק שהם משתתפים בו.
אז מה הקשר שלהם לצילומים של סרט שאני מככב בו? למה שמעתי שהם מתכננים להגיע לכיכר צה"ל, סמוך לאתר הצילומים שלנו היום?
אני היחיד בכיתה שמשחק בסרט אמיתי, ואפילו יש לי שחרור מדי פעם, להפסיד לימודים לטובת הצילומים, כי אבא שלי שיכנע את המנהל שלעשות סרטים על ירושלים זה מאוד חשוב ומשמעותי ו"לא פחות חשוב מאשר ללמוד עוד תרגיל בחשבון". משפט שאני לגמרי מסכים איתו. בטח גם התאומים מסכימים, אין לי ספק שגם הם ישמחו להפסיד שיעורים, אבל מי חיבר אותם בכלל לצילומים האלה, ולמה אני לא יודע מזה כלום?
טוב שהם קבעו לשמונה. מצוין. הם יאחרו בשעה, ויפסידו כמעט הכול. חיים אמר שהצילומים מתחילים בשבע, אבל בדיוק. והוא לא סובל איחורים. טוב, את זה אני זוכר גם מהסרט הקודם שעשינו יחד.
 
בשבע בדיוק אבא הוריד אותי בכיכר צה"ל, והבטיח לחיים לבוא לאסוף אותי בעשר. "ולא דקה מאוחר יותר, כן?" אמר אבא לחיים מבעד לחלון המכונית. "מחר רועי צריך ללמוד, כן?" כאילו שאם הוא יגיד הרבה פעמים את המילה "כן", אז מה שהוא רוצה באמת יקרה.
חיים טפח על כתפי והפנה אותי לאברי. "מזמן לא נפגשתם נכון?" הסתכל על אברי בעין אחת, צימצם את השנייה לחצי קריצה ואמר לו בחצי לחישה: "אל תשכח את האחריות שלך... אתה צריך לשים עין על הנער, זוכר? הבטחתי לאבא שלו!"
"שלום, אברי," אמרתי לו אחרי שנופפתי לשלום לאבא, שנסע משם.
"נעמן בשבילך..."
חייכתי. כמו תמיד, בכל סרט שאנחנו משחקים בו, צריך להתרגל לזהוּת חדשה, וזהות חדשה מתחילה בשם חדש. שמחתי לפגוש את אברי. מאז סיום הצילומים של הסרט הקודם לא ראיתי אותו.
"האמת היא שאני אפילו לא נעמן בשבילך," אברי חייך, "תקרא לי אבא. ו...אני שמח שאתה תהיה עִירָד, הבן שלי."
בסדר לי עירד. דווקא שם מיוחד.
"עוד מעט תכיר גם את אֶשבָּל, אחי בסרט," הוסיף אברי־נעמן־אבא והביט בי במבט של אבות, "וכשדוֹד אשבל יגיע, תתנהג אליו יפה. כן, עירד?"
ידעתי שהוא סתם צוחק, כביכול נוזף בי, מנסה להכניס אותי לאווירה. ובכל זאת הייתי מוטרד. כי אם יש דוד, יהיו גם בני דודים.
"ותומר ועומר יהיו הילדים של אשבל?" שאלתי.
"תומר ועומר? מי הם? אני לא מכיר. ולא, אין סיכוי שהם יהיו הילדים של אשבל."
רווח לי. ממש לא התחשק לי שהם יהיו בתפקיד דומה לשלי.
"אתה בטוח?" הבטתי בו, מתפלל לתשובה חיובית.
"ברור שאני בטוח. לאשבל אין ילדים. זה הרי כל הסיפור."

רונית לוינשטיין מלץ (1960- 2015) הייתה מורה וסופרת ישראלית.

מלץ נולדה בתל אביב, ליעקב מלץ, שהיה שופט בית המשפט העליון ומבקר המדינה. למדה בתיכון צייטלין, ובאותה עת החלה ללמוד שיעורי יהדות מפיהם של הרב חיים דרוקמן והרב צוקרמן בבית הכנסת "איחוד שיבת ציון". אחרי התיכון עשתה שנתיים שירות לאומי, שנה כקומונרית באילת ושנה במדרשה ליהדות בעפרה. למדה לתואר ראשון ושני בתנ"ך וסוציולוגיה. במשך כ-20 שנה לימדה בבתי ספר תיכוניים ובמכללות למורים.

נישאה לרב יגאל לוינשטיין, מראשי המכינה קדם-צבאית בני דוד, והתגוררה ביישוב עלי, ולהם חמש בנות.

בגיל 43, בזמן שלימדה באולפנת עפרה, התגלתה אצלה מחלת סרטן השד. עקב המחלה חדלה לעסוק בהוראה, וכתבה את ספרה הראשון, "תריסים ירוקים פתוחים". לאחר שהחלימה פרסמה ספרים רבים נוספים. נפטרה בגיל 55 ממחלת הסרטן ונטמנה בהר המנוחות.

עוד על הספר

סודות בירושלים הדבר הכי גדול בעולם רונית לוינשטיין-מלץ

1
 
"הלילה, בשעה שמונה, בכיכר צה"ל. סיכמנו?"
חשבתי שנפגשים בשבע. מה פתאום שמונה. ולמה עומר מגיע בכלל לצילומים, ולמה הוא מתאם את השעה עם תומר? במקרה שמעתי אותם קובעים ביניהם את השעה, כשעברתי לידם בסיום הלימודים. גם הם מגיעים לצילומים? כל הכיתה שלי מגיעה? מי הזמין אותם בכלל? אני חייב לשאול את חיים איך הוא קובע עם עוד ילדים בלי לומר לי מילה. ועוד ילדים מהכיתה שלי. ועוד תומר ועומר, הילדים הכמעט הכי מעצבנים שאני מכיר.
תומר ועומר עברו אלינו השנה מבית ספר אחר. היו שמועות שהם נשארו כיתה, שבבית הספר הקודם הם שברו למורה לאנגלית את המשקפיים, שהם קרעו את התופים של התזמורת, ניפצו מבחנות במעבדה, ושהזמינו פעם משטרה בגללם. המפקח הציע להעביר אותם לבית ספר חדש, כדי שיוכלו להתחיל דרך חדשה בלי התווית שהיתה להם במקום הקודם. אז הם פשוט תפרו לעצמם תווית חדשה אצלנו, אם אני מבין נכון את כוונת הביטוי. אמנם הם לא שברו כלום ולא הרביצו לאף אחד (בינתיים), אבל הם בהחלט נראים כאלה שמסוגלים לעשות את זה בקלות. הם נראים גדולים מאיתנו, גבוהים מכולנו, עם פרצוף של "לא כדאי לך להסתכסך איתנו". באמת אף אחד לא מעז לנסות. קראנו להם בכיתה "התאומים". גם בגלל השמות הדומים, ובעיקר כי שניהם תמיד יחד. תמיד. אי־אפשר למצוא את תומר בלי עומר, ולהפך. הם מבינים זה את זה בלי לדבר, לפעמים נראה שהם משוחחים ביניהם במבטי עיניים בלבד, שפת גוף כזאת שרק שניהם מבינים. ממש כמו תאומים. ועוד משהו דומה יש להם: שניהם חמי מזג, וממש לא כדאי להיכנס איתם לריב. מה שקורה כמעט בכל משחק שהם משתתפים בו.
אז מה הקשר שלהם לצילומים של סרט שאני מככב בו? למה שמעתי שהם מתכננים להגיע לכיכר צה"ל, סמוך לאתר הצילומים שלנו היום?
אני היחיד בכיתה שמשחק בסרט אמיתי, ואפילו יש לי שחרור מדי פעם, להפסיד לימודים לטובת הצילומים, כי אבא שלי שיכנע את המנהל שלעשות סרטים על ירושלים זה מאוד חשוב ומשמעותי ו"לא פחות חשוב מאשר ללמוד עוד תרגיל בחשבון". משפט שאני לגמרי מסכים איתו. בטח גם התאומים מסכימים, אין לי ספק שגם הם ישמחו להפסיד שיעורים, אבל מי חיבר אותם בכלל לצילומים האלה, ולמה אני לא יודע מזה כלום?
טוב שהם קבעו לשמונה. מצוין. הם יאחרו בשעה, ויפסידו כמעט הכול. חיים אמר שהצילומים מתחילים בשבע, אבל בדיוק. והוא לא סובל איחורים. טוב, את זה אני זוכר גם מהסרט הקודם שעשינו יחד.
 
בשבע בדיוק אבא הוריד אותי בכיכר צה"ל, והבטיח לחיים לבוא לאסוף אותי בעשר. "ולא דקה מאוחר יותר, כן?" אמר אבא לחיים מבעד לחלון המכונית. "מחר רועי צריך ללמוד, כן?" כאילו שאם הוא יגיד הרבה פעמים את המילה "כן", אז מה שהוא רוצה באמת יקרה.
חיים טפח על כתפי והפנה אותי לאברי. "מזמן לא נפגשתם נכון?" הסתכל על אברי בעין אחת, צימצם את השנייה לחצי קריצה ואמר לו בחצי לחישה: "אל תשכח את האחריות שלך... אתה צריך לשים עין על הנער, זוכר? הבטחתי לאבא שלו!"
"שלום, אברי," אמרתי לו אחרי שנופפתי לשלום לאבא, שנסע משם.
"נעמן בשבילך..."
חייכתי. כמו תמיד, בכל סרט שאנחנו משחקים בו, צריך להתרגל לזהוּת חדשה, וזהות חדשה מתחילה בשם חדש. שמחתי לפגוש את אברי. מאז סיום הצילומים של הסרט הקודם לא ראיתי אותו.
"האמת היא שאני אפילו לא נעמן בשבילך," אברי חייך, "תקרא לי אבא. ו...אני שמח שאתה תהיה עִירָד, הבן שלי."
בסדר לי עירד. דווקא שם מיוחד.
"עוד מעט תכיר גם את אֶשבָּל, אחי בסרט," הוסיף אברי־נעמן־אבא והביט בי במבט של אבות, "וכשדוֹד אשבל יגיע, תתנהג אליו יפה. כן, עירד?"
ידעתי שהוא סתם צוחק, כביכול נוזף בי, מנסה להכניס אותי לאווירה. ובכל זאת הייתי מוטרד. כי אם יש דוד, יהיו גם בני דודים.
"ותומר ועומר יהיו הילדים של אשבל?" שאלתי.
"תומר ועומר? מי הם? אני לא מכיר. ולא, אין סיכוי שהם יהיו הילדים של אשבל."
רווח לי. ממש לא התחשק לי שהם יהיו בתפקיד דומה לשלי.
"אתה בטוח?" הבטתי בו, מתפלל לתשובה חיובית.
"ברור שאני בטוח. לאשבל אין ילדים. זה הרי כל הסיפור."