מה יהיה אתו?

1

חברותיוּת

גורלם של הילדים הבודדים
 
 
יום אחד, כשג'ייני הייתה בת שש, היא חזרה מבית הספר והושיטה לאמה ציור שהיא ציירה בעצמה. על הדף היו מצוירים שני לבבות גדולים וכמה לבבות קטנים יותר. מספר קווים קישרו בין הלבבות – קווים ישרים, משוננים ושבורים.
"זה הלב שלי," אמרה ג'ני, והצביעה על אחד הלבבות הגדולים. "וזה הלב של סלינה," היא הוסיפה, כשהיא מצביעה על הלב הגדול השני. "הלבבות האחרים הם החברות שלנו והקווים האלה מראים לך מה קורה לי בחיים".
הלבבות הקטנים יותר היו מחוברים בקווים ישרים וברורים ללב של סלינה, אך כל הקווים שחיברו אותם ללב של ג'ייני היו משוננים או שבורים. הקו היחידי שחיבר ישירות בין הלב של סלינה והלב של ג'ייני היה חץ מחודד בקצהו, שפילח את ליבה של ג'ייני. הלב עצמו היה מורכב מרסיסים שכאילו חוברו יחד.
"הלב שלי שבור. אפילו אם נשלים, אני לא אצליח להדביק אותו שוב." אמרה ג'ייני בעצב.
ג'ייני הייתה ילדה חכמה ובוגרת לגילה. כמו אמה, שהייתה אפידמיולוגית, היא ידעה לנתח מצבים במהירות, לגלות טעויות ולהעלות טיעונים הגיוניים. היא קלטה מידע חדש במהירות ובקלות והצטיינה בלימודים. הדינמיקה החברתית בכיתתה העיקה עליה מאוד וכדי להבין מה קורה, היא ניסתה להיעזר ביכולות השכליות שלה. הציור שלה היווה המחשה מצוינת לדרך שבה ג'ייני חוותה את העולם החברתי שלה, שגרם לה תמיד לעוגמת נפש.
ג'ייני מעולם לא הייתה הילדה החמודה, המתוקה והפופולארית שכל הבנות אוהבות. אפילו בגיל 11, היא הרגישה שהיא מגושמת וחסרת חן. היה לה שיער חלק וקצר, וכשהיא דיברה, ניתן היה להבחין שהיא נבוכה מהעובדה שהשיניים הקדמיות שלה בולטות. בארוחות המשפחתיות, היא נהגה לדבר בקול רם מדי ולהמשיך לספר את סיפוריה גם לאחר שכל שאר בני המשפחה איבדו בהם עניין. אמה הייתה צריכה להזכיר לה לתת גם לאחרים הזדמנות לדבר.
לא היה לה קל להסתדר עם בנות כיתתה, ואילו הבנים לא ראו אותה בכלל. מבחינתם, היא לא הייתה קיימת. בכיתה ב' ו-ג', לא היה לה עם מי לשחק בהפסקה, וכשהיו מזמינים אותה למסיבות בכל זאת, הילדים האחרים לא טרחו להתייחס אליה. מדי קיץ, אחת הבנות ארגנה תחרות כישרונות צעירים. כל הילדות הכינו שירים, ריקודים או הצגות והתחרו זו בזו. ג'ייני הייתה בין המוזמנות, אך ההופעות שלה זכו כל שנה לביקורות מעליבות מצד חברותיה. בסופו של דבר, היא החלה להאמין למה שאומרים עליה, אך למרות זאת, המשיכה להשתתף בתחרויות השנתיות האלו כאילו מדובר היה בשאלה של חיים או מוות.
כמו שקורה לעיתים קרובות בסיטואציות חברתיות כגון אלו, ג'ייני עצמה הייתה חלק מהבעיה. היא הרבתה למתוח ביקורת על ההתנהגות הלא-מוסרית של חברותיה ונהגה לנזוף בהן בגלוי על כך שהן לא התנהגו אליה יפה. בגיל עשר, היא קיבלה את תפקיד האחראית לאיסוף מחבטי הטניס במועדון הספורט שבו היא למדה והתאמנה. יום אחד, היא תלתה פתק על לוח המודעות של המועדון, שבו היא כתבה באותיות גדולות ומאירות עיניים: "ג'סיקה, כדאי שתשגיחי קצת יותר טוב על הציוד שלך!"
ג'סיקה הייתה מעט מבוגרת ממנה, וזו הייתה טעות להשפיל אותה בפומבי, מה גם שג'ייני הייתה חדשה במועדון. לא הייתה זו הדרך הנכונה להשתלב בקבוצה. אולם, ג'ייני לא הבינה זאת, וגם לא היה לה אכפת.
אמה של ג'ייני לא ידעה אם לומר לה שתליית פתקים על לוח המודעות תגרור אחריה תגובת נגד. מה גרם לג'ייני לעשות טעות כזו? היא תהתה. האם התגרות כזו היא סימן מבשר לבעיות חברתיות בעתיד? האם ג'ייני תמיד תתקשה לרכוש חברים?
מהרגע שילדכם לומד לדבר וללכת, אתם מחפשים את הסימנים שיעידו כך שהוא יוכל להסתדר עם ילדים אחרים. חלק מההורים, אולי הידידותיים יותר שבינינו, מצפים שילדיהם יאהבו ילדים אחרים ויהיו אהובים על ידם. הורים אחרים, טיפוסים ביישניים או כאלה הנוטים לחוש מבוכה בסיטואציות חברתיות, לחוצים יותר בעניין הזה ועוקבים בדאגה אחרי ההתנהלות החברתית של ילדיהם. האם הוא מוזמן להצטרף לקרוסלה בפארק? האם הוא נמצא במרכז העניינים במסיבות יום הולדת? כל הורה מרגיש צביטה קטנה בלב כשהוא מגיע בסוף היום לקחת את הילד שלו מהגן ורואה שהוא עומד לבד בצד, כשכל הילדים האחרים משחקים בארגז החול ביחד. האם הילד שלו נידון לחיים של בדידות? מדוע הילדים האחרים לא מציעים לו להצטרף אליהם? מה גורם לו להתנתק מהם?
אם גם אתם מרגישים את צביטת הדאגה הזו כשילדכם אינו מקבל את תשומת הלב החברתית שהייתם רוצים שתינתן לו, אתם צודקים בהחלט, ואינכם היחידים שמרגישים כך. נוכחותם של חברים בחיי הילד חשובה ביותר להתפתחותו ומהווה את אחד מהסימנים המבשרים לאיכות חייו בעתיד. מחקרים רבים הוכיחו כי ילדים שמתקשים להסתדר בחברה נוטים יותר להיתקל בקשיים חברתיים גם בעתיד. ילדים בודדים ודחויים מצויים בסיכון גבוה הרבה יותר לדיכאון בבגרותם, ועלולים אפילו לפתח סימני דיכאון כבר בגיל צעיר. ילדים תוקפניים עלולים אף הם לסבול מבעיות חברתיות בעתיד.
ילד שאינו נבחר להשתתף במשחקי הספורט הכיתתיים, שאינו מוזמן לימי הולדת ושנשאר לבד בכיתה בהפסקה, חווה עוגמת נפש רבה, שגם הוריו שותפים לה. אחת הילדות שהכרתי, שנדחתה שוב ושוב על ידי חבורת הילדות בכיתתה, אמרה יום אחד לאמה, "אני לא חוזרת לשם. אני לא הולכת יותר לבית הספר ולא אכפת לי שלא יקבלו אותי לקולג'. לא אכפת לי שלא תהיה לי אף פעם עבודה. פשוט תשכחי מזה. שום דבר לא שווה את זה שאני אחזור לשם ואראה את הבנות האלו שוב. עדיף לי למות!"
לא כל ילד מדבר בכנות כזו עם הוריו ולא כולם מסוגלים להודות שהם נתקלים בקשיים חברתיים. בנוסף, קשה להורים לדעת מתי הילד עובר תקופה קשה וזמנית ומתי ההתנהגות שלו אכן מצביעה על קיומה של בעיה משמעותית. לפעמים, כשילד חוזר הביתה עצוב או כועס בגלל משהו שקרה בכיתה, הוריו נוטים לחשוב שהוא מגזים או שהתסכול שלו יחלוף מהר. אם ילדכם נהג להתלונן על בעיות חברתיות כבר מגיל צעיר, ייתכן שאתם בטוחים שזה מה שקורה לכל הילדים הקטנים. ייתכן שאפילו תיזכרו במעומעם שדברים דומים קרו לכם בילדותכם ולא תבינו למה הוא "עושה מזה עניין". הרי אם אתם עברתם את זה בשלום ולא קרה לכם כלום, סביר להניח שגם אצלו, הכול יהיה בסדר.
כל ילד מתקוטט עם חבריו פה ושם. כל ילד מרגיש לפעמים בודד ודחוי. אולם, אצל חלק מהילדים, הבעיה אינה חולפת והיא ממשיכה להשפיע בצורה משמעותית על חיי היומיום שלהם. כ-30%-10% מהילדים בבית הספר הם קורבנות כרוניים של תוקפנות מצד בני גילם. ומה שמדאיג אף יותר, כ-25% מהילדים המותקפים בצורה מתמשכת מתנהגים אף הם באלימות כלפי ילדים אחרים.
האם יש דרך אובייקטיבית כלשהי לדעת אם לילד שלנו היה פשוט יום רע או שיש לו בעיות חברתיות משמעותיות? הניסיון למצוא את התשובה לשאלה הזו מציב בפנינו שני מכשולים. המכשול הראשון הוא הקושי לבחון בצורה אובייקטיבית את התנהגותו של ילדכם. ניקח לדוגמא ילד בן שש שחוזר הביתה בדמעות מכיוון שלא בחרו אותו למשחק הכדורגל הכיתתי בהפסקה. חלק מהאבות יגיבו בכעס ובדאגה, ויהיו בטוחים שזהו זה, הכול אבוד, והילד שלהם נידון לסבול מבדידות נצחית בבית הספר. לעומת זאת, יש אבות שיתעלמו מהעובדה שבנם נוטה לנשור מכל קבוצה שהוא מנסה להצטרף אליה, בבית הספר, בחוגים או בקייטנה, ויתייחסו לכל מקרה במנותק מאירועים אחרים.
אולם, מכשול נוסף מקשה על ההורים בניסיונם להבין מה קורה בחיי החברה של ילדיהם. כיצד אנחנו, ההורים, יכולים לברר פרטים על מעמדם החברתי של ילדינו? את הסיפורים על מה שעבר עליהם במשך היום אנחנו שומעים מהם בלבד. אין לנו דרך לדעת מה החברים שלהם חושבים עליהם. עם זאת, ההורים אינם היחידים שמתקשים לקבל תמונה מדויקת של חיי החברה של הילד. גם הפסיכולוגים מתקשים בכך. אם המקוּבָּלוּת החברתית חשובה כל כך לאיכות חייו של הילד, כיצד נוכל לדעת האם הוא "מקובל" או לא?
מדד הפופולאריות

למרבה הצער, השיטה המתבקשת – לשאול את הילד – אינה הדרך המהימנה ביותר לגלות את התשובה. ילדים אינם תמיד מקור המידע המהימן ביותר בכל הנוגע לפופולאריות שלהם (במחשבה שנייה, הדבר נכון גם לגבי מבוגרים). למרות שילדים מקובלים למדי יודעים שהם כאלה, ילדים שאינם אהודים על חבריהם נוטים לעיתים שלא להבחין בכך, ולכן, הסיפורים שתשמעו מפי ילדכם עלולים שלא לספק לכם תמונה מדויקת על מצבו החברתי.
המקור השני והמתבקש למידע על המיומנויות החברתיות של הילד הם המורים והגננות שלו. הורים רבים שואלים את המורה או הגננת אם לילדיהם יש חברים בבית הספר ואכן, מורים מנוסים יודעים היטב מיהם הילדים המקובלים ומיהם הילדים שאינם אהודים על חבריהם. עם זאת, גם מקור המידע הזה אינו חף מחסרונות. מורים רבים אינם קשובים מספיק לתלמידים ולא תמיד מודעים לבעיות החברתיות שלהם. מעבר לכך, חלק ניכר מהדינמיקה החברתית מתנהלת מחוץ לכיתה – בחצר, בהפסקה ואחרי הלימודים. כדי להתגבר על המכשול הזה, הפסיכולוגית הקנדית דברה פפלר ועמיתיה התקינו מצלמת וידיאו בחצר של אחד מבתי הספר והצמידו לתלמידים מיקרופונים קטנים. הילדים ענדו את המיקרופונים ללא הפסקה במשך מספר ימים רצופים, עד שהם שכחו לחלוטין מקיומם. עבור פפלר ועמיתיה, הייתה זו הזדמנות לצפות מן הצד כיצד ילדים באמת מתנהגים אחד לשני כשהם אינם נתונים להשגחתם של מבוגרים. בכל הנוגע לקטטות בין ילדים, יש לתצפית כזו חשיבות עצומה, שכן, ילדים נוטים הרבה פחות להיטפל לילד אחר כאשר הם יודעים שאדם מבוגר מתבונן בהם. ניתוח הצילומים וההקלטות הראה שהילדים התוקפניים ביותר העליבו ילדים אחרים או התגרו בהם מדי שלוש דקות ונהגו באלימות גופנית מדי שמונה דקות. גם הילדים הפופולאריים ביותר לא היו טלית שכולה תכלת. הם הפגינו תוקפנות מילולית מדי חמש דקות, ותוקפנות גופנית – מדי 11 דקות. אין ספק שילדים מתאכזרים זה לזה ושחלקם נוטים יותר מאחרים להסתבך בקטטות (כצד הנפגע ו/או כצד הפוגע). אולם, נתונים אלה מספקים לנו מידע על ההיבט החיצוני בלבד של הבעיה, שמתבטא בתוקפנות גלויה בחצר בית הספר. אין ספק שהדינמיקה החברתית המתרחשת בכיתה במשך היום מורכבת וסמויה יותר, כפי שניתן להבין מתרשים הלבבות המפורט שג'ייני הראתה לאמה.
במשך שנים, הפסיכולוגים ניצבו חסרי אונים מול השאלה: כיצד ניתן למדוד בצורה אובייקטיבית משהו סובייקטיבי כל כך כמו מידת הפופולאריות של ילדים בקרב בני כיתתם? מסתבר שהפתרון שהם מצאו מזכיר במידה מסוימת את ספר הילדים הקלאסי של ג'יימס ת'רבר, "Many Moons". כאשר הנסיכה לורה חלתה ועמדה למות, היא ביקשה מאביה, המלך, להביא לה את הירח. המלך רצה נואשות למלא את בקשתה האחרונה של בתו וקרא לכל חכמי הממלכה כדי להתייעץ אתם מה עליו לעשות. החכמים הציעו לו פתרונות מסובכים ומופרכים להפליא, ללא הועיל. בסופו של דבר, ליצן החצר העלה הצעה שנראתה לכולם פשוטה עד כדי גיחוך – בואו נשאל את לורה כיצד לדעתה נוכל לעשות זאת. ואכן, כצפוי, לורה עצמה נתנה להם את התשובה. בשנות ה-80 של המאה ה-20, חוקרים שרצו לגלות מה ילדים חושבים זה על זה מצאו פתרון דומה. הם פשוט שאלו את הילדים מה הם חושבים זה על זה.
ב-20 השנים האחרונות, הפסיכולוגים פיתחו דרך מרתקת אך שנויה במחלוקת להערכת מצבו החברתי של הילד – המבחן הסוציומטרי. במידה מסוימת, השאלון הזה הוא הליך פורמלי שמשקף את מה שהילדים עושים אחד לשני ממילא. כדי למדוד בצורה מדויקת ככל האפשר את רמת הפופולאריות של הילדים בכיתה, החוקר מבקש מכל ילד לרשום את שמותיהם של הילדים שהוא הכי אוהב ואת שמותיהם של אלה שהוא הכי פחות אוהב. החוקרים הצביעו על דפוס חוזר של הסכמה כללית בנוגע לילדים האהובים ביותר, לילדים הדחויים ביותר ולילדים שכולם מתעלמים מהם.
אולם, מדד הפופולאריות הזה אינו חף מביקורת ויש לו שני חסרונות בולטים. ראשית, הוא בעייתי מבחינה סטטיסטית. כאשר ילד אחד זוכה לפופולאריות גבוהה במיוחד אצל מספר ילדים ולפופולאריות נמוכה במיוחד אצל ילדים אחרים, הוא יקבל ציון דומה לזה שקיבל הילד שכל הכיתה חושבת שהוא "קצת פופולארי". גם מי שאינו מומחה בפסיכולוגיה של ילדים יכול להבין ששני הילדים האלה נתקלים בחוויות חברתיות שונות מאוד בחיי היומיום.
החיסרון השני מורכב יותר. חלק מההורים והמורים חוששים שעצם איסוף הנתונים יוצר בעיות חברתיות בכיתה ומעודד את הילדים להצמיד זה לזה תוויות של "מקובל" ו"לא מקובל". לדעתם, כשילדים מתבקשים לדרג את חבריהם לפי רמת הפופולאריות, הם עלולים לשקוע במחשבות מיותרות אודות מצבם החברתי יחסית לאחרים. אולם, הטענה שמחקר כזה גורם לעוגמת נפש ולבעיות חברתיות נוספות מתעלמת מהמציאות היומיומית של חיי הילד. אצל רוב הילדים, לא עובר יום מבלי שהם עסוקים במחשבות או בדיבורים על ילדים אחרים. מי הילד הכי יפה בכיתה? מי הכי חכם? מי הכי מעצבן? ומי הכי "קוּל"? כולם חושבים על זה. כולם מדברים על זה. ילדים נותנים ציונים זה לזה כל הזמן. גם אם המחקר אכן היה גורם למספר ילדים למבוכה חולפת, הוא שווה את המאמץ, שכן, הוא מאפשר לחוקרים למנוע מילדים תוקפניים להתנהג באלימות מילולית או גופנית ולסייע לילדים דחויים להשתלב בכיתה.
הילד המתבודד

מבחנים סוציומטריים מצביעים על מספר דפוסים מרתקים, אם כי לא ממש מפתיעים. ילדים שמוערכים באופן עקבי על ידי חבריהם כ"לא מקובלים" או "לא פופולאריים" סובלים מבעיות אמיתיות שמלוות אותם לאורך שנים. אם ילדכם נדחה שוב ושוב על ידי חבריו לכיתה, לא זו בלבד שהוא צפוי להיות אומלל בשל הדחייה הבוטה הזו, אלא שהוא גם נמצא בסיכון גבוה יותר לפתח בעיות רגשיות בבגרותו. ילדים שחוו דחייה חברתית נוטים יותר מאחרים לסבול מדיכאון בהמשך החיים.
כשרייצ'ל הייתה בכיתה ג', המורה שלה, מר סאנגי'ט, נהג להציץ מדי פעם מחלון הכיתה כדי לראות כיצד תלמידיו מתנהגים בהפסקה. הדבר הראשון שהוא נהג לבדוק היה אם רייצ'ל הצטרפה לבסוף למשחק עם חברותיה או שהיא עדיין עומדת שם לבד. בכל יום, היא נהגה לעמוד ליד הנדנדות, להישען על העמודים ולהניע את החבלים הלוך וחזור. קשה היה להבחין אם היא פשוט חולמת בהקיץ ונהנית מהאוויר הצח ומתנועות הנדנדה או שהיא מחכה, בחשש ובדריכות, שמישהו מחבורת הילדים ששיחקו יחד ייגש אליה ויזמין אותה להצטרף אליהם. הכיתה של רייצ'ל מנתה 24 ילדים. כשהמורה רצה לחלק אותם ל-12 זוגות שיעבדו יחד בפעילות יצירה כלשהי, הילדה ה-23 העדיפה להצטרף לזוג אחר, רק כדי שהיא לא תצטרך לעבוד עם רייצ'ל.
לאורך השנה, מר סאנגי'ט היה בקשר רציף עם אמה של רייצ'ל. הוריה ידעו שאין לה חברים וכעסו על המורה ועל הצוות החינוכי שלדבריהם, אפשרו למצב הזה להימשך זמן רב כל כך. המורה לא ידע מה לעשות כדי לפתור את הבעיה החברתית של רייצ'ל. אחרי שמונה שנות הוראה, הוא הגיע למסקנה שלא ניתן לעשות הרבה כדי לשנות את סגנון התקשורת של ילד מסוים עם חבריו. שנה אחר שנה, הוא פגש קבוצות שונות של תלמידים ושם לב שלחלק מהילדים יש תכונה מובנית שגורמת להם לעשות או להגיד את הדבר הלא-נכון כשהם בחברת ילדים אחרים.
מר סאנג'יט אמר לאם שלדעתו, רייצ'ל אינה יודעת כיצד להתחבר לילדים אחרים ולתקשר אִתם. היא נהגה לומר להם דברים ש"לא היו לעניין". כתוצאה מכך, הילדים האחרים חשבו שהיא מוזרה. אצל ילדים בני תשע, חוש הומור, אנרגיה והבנת תגובותיהם של ילדים אחרים הם המפתחות להצלחה חברתית. זה היה נראה כאילו הקבוצה שרה שיר בסולם דו מז'ור ואילו רייצ'ל שרה בסולם רה מינור. יום אחד, אחרי שיעור חשבון מתיש, מר סאנגי'ט השמיע לכיתה את "ריקוד המקרנה" והציע לילדים לרקוד לצלילי המוסיקה. הילדים קפצו ממקומם בשמחה והחלו לקפוץ ולרקוד לפי הקצב. רבים מהם הכירו את התנועות ורקדו יחד. אפילו הילדים שלא הכירו את המקרנה קלטו את הקצב, חיקו את התנועות שעשו חבריהם ורקדו עם כולם. עבור הילדים האחרים, זו הייתה מעין הזמנה למסיבה, הזמנה לעשות משהו שכולם מכירים. אולם, נראה היה שרייצ'ל לא מבינה שגם היא מוזמנת למסיבה הזו. היא עמדה בצד, כשהיא מניעה את גופה בעדינות ובאיטיות, כאילו שהיא מאזינה ליצירה מוסיקלית בקצב הוואלס. מר סאנגי'ט חשש שהילדים האחרים יצחקו לה והוא לא התכוון להניח לזה לקרות, אבל חששותיו התבדו. הילדים לא צחקו עליה. הם פשוט התעלמו ממנה, וזה לא היה פחות גרוע.
הוריה של רייצ'ל כעסו מאוד על מר סאנג'יט. מדוע הוא לא עושה כלום כדי לשפר את מצבה החברתי? כאן המקום להעלות את השאלה המתבקשת – האם המורים יכולים לשנות את הדרך שבה הילדים בכיתתם מתייחסים זה לזה?
האם המורים יכולים לפתור בעיות חברתיות?

אין ספק שהמורים יכולים לשנות את האווירה החברתית בכיתה. לשם כך, עליהם להבהיר לתלמידיהם שהם לא יעברו לסדר היום על התנהגות מרושעת. ויויאן פאליי, הגננת והסופרת המפורסמת מבית הספר הניסויי בשיקגו, הציבה בפני הילדים בכיתת גן-החובה שלה כלל אחד ברור – אסור להגיד: "לא רוצים לשחק אתך." פאליי הייתה ידועה כגננת שמעודדת את הילדים לשחק, להפעיל את הדמיון ולבטא את מחשבותיהם בגלוי, והכלל שהיא קבעה היה ברור – אם ילד מבקש להשתתף במשחק, אסור לילדים האחרים לסרב לו. אם שני ילדים משחקים באמא ואבא בפינת המשפחה וילד נוסף מבקש להצטרף אליהם, הם חייבים למצוא את הדרך לשתף אותו. פאליי השקיעה הרבה זמן ואנרגיה כדי לאכוף את הכלל החדש שלה. היא הייתה בטוחה שילדים יכולים ללמוד כיצד להתגבר על הדחף הראשוני להתרחק מהילדים שאינם פופולאריים ובסופו של דבר, לשלב אותם במשחקיהם. ואכן, פאליי מספרת שבסוף השנה השיפור באווירה החברתית בגן היה ניכר. הילדים התנהגו בסובלנות רבה יותר זה לזה ונטו פחות לבודד את הילדים הדחויים. בעזרת כלל אחד פשוט אך דרמטי שבא לידי ביטוי במעשים ולא בדיבורים, פאליי הנהיגה נורמה חדשה בגן ושינתה את הדרך שבה הילדים התייחסו אחד לשני. כפי הנראה, רוב המורים והגננות סבורים שילדים נוטים מטבעם להתאכזר זה לזה ולכן, הם מוותרים מראש על הניסיון לשנות את המצב, מה שכמובן רק מנציח את הבעיה. לעומת זאת, אם הם יצאו מנקודת הנחה שילדים רוצים להתנהג יפה אחד לשני ורק מחכים שמישהו ידריך אותם כיצד לעשות זאת, הם עשויים לשפר במידה משמעותית את המצב החברתי בכיתה.
15 הילדים שלמדו בכיתה ב' בבית הספר הציבורי בהובוקן שבניו ג'רזי, היו קבוצה הרמונית למדי. נראה היה שהם מחבבים זה את זה. הם אהבו גם את קט פרסטון, המורה הצעיר שלהם. הוא תיאר אותם כקבוצה ממוקדת, שמוכנה ברצון להשתלב בחיי בית הספר. הם ניהלו שיחות ערות, פתרו בעיות, שיתפו פעולה זה עם זה ונהנו מסדר היום המגוון בכיתה, שכלל, בין השאר, צפייה בחולדות המחמד, הכנת קינוחים טעימים, פתירת תרגילים בחשבון, בניית דגמים להרכבה וכתיבת שירים בעזרת המחשב.
"הם היו ממושמעים, במיוחד בהשוואה לכיתות אחרות שלימדתי בעבר," סיפר קט. "כבר בתחילת השנה הם נראו לי מגובשים."
לכן הוא כל כך הופתע כשבתחילת חודש נובמבר, הוא גילה שהם משחקים במשחק חדש שנקרא "מועדון האויב האכזרי". בזמן ההפסקות, הרחק מעינו הצופייה של קט, שישה מילדי הכיתה הקימו מועדון סודי. המטרה העיקרית של המועדון הייתה לעקוב אחרי אחד הילדים ולבודד אותו משאר ילדי הכיתה. האמת היא שבהתחלה, קט לא חשב שהמשחק הזה מבטא רוע או כוונה להזיק אך כשההורים גילו זאת, הם כעסו מאוד. הם התקשרו אליו כדי להתלונן, והוא הסכים אתם ששום דבר טוב לא ייצא מזה.
בשיעורים שהוקדשו לעבודות יצירה, קט נהג לשוטט בכיתה, לעזור לילדים מתקשים, אך בעיקר – להתבונן בתלמידיו. כשהוא מצויד בלוח כתיבה ובמצלמה דיגיטלית, הוא עבר משולחן לשולחן ורשם בקצרה מה הילדים עושים ועל מה הם מדברים. לעיתים הוא צילם את עבודותיהם (גורד שחקים ענק, מבוך שמורכב מחלקי פלסטיק קטנים או ציור מיוחד), כדי שהם יוכלו לשתף את חבריהם ולהראות להם אחרי השיעור את מה שהם הכינו.
לאחר שקט שמע על המועדון הסודי, הוא החליט לברר את העניין לעומק. הוא שוחח עם הילדים, הקשיב לשיחותיהם ובעיקר – התבונן בהם. הוא גילה שהמועדון הוקם על ידי אחד מילדי הכיתה, שהיה בטוח שחברו גנב ממנו סירה מאבני לגו בפעם האחרונה שהם שיחקו ביחד. חברי המועדון התבקשו לעקוב אחרי הילד החשוד בגניבה ולבדוק מה הוא עושה. ההוראה הייתה ברורה – אם הילד המוחרם ישאל אותם מה הם רוצים ממנו, הם צריכים להפנות לו את הגב ולהתרחק מהמקום בלי לומר לו מילה. קט התקשה להבחין בפעילות של חברי המועדון. ממבט ראשון, נראה היה שכלום לא קורה. "אם לא היו מספרים לי עליו, לא הייתי יכול לדעת שהוא קיים. הייתי צריך להתבונן בהם זמן רב כדי להבחין שמשהו קורה שם."
קט החליט לשים קץ למועדון הזה. מכיוון שבתחילת השנה, הכיתה נראתה מגובשת להפליא, הוא היה בטוח שהוא יוכל להתגבר על הבעיה ללא כל קושי. בנוסף, הוא ידע שהילד המוחרם הוא טיפוס קשוח, אנרגטי וחסון. הוא הזכיר לעצמו שוב ושוב עקרון חשוב שהנחה אותו בעבודה עם תלמידים – כל ילד הוא איש קטן, אבל הגיוני. לאור כל מה שהוא ראה ושמע, קט היה בטוח שחברי המועדון פשוט נסחפו יותר מדי. מנקודת מבטם, זה נראה הגיוני. הם היו בטוחים שכך צריך לנהוג – להתארגן יחד, להפגין את תמיכתם זה בזה ולהראות ל"גנב הלגו" שהם כועסים עליו. "הם פשוט לא היו מודעים להשלכות של מעשיהם. הם לא חשבו מה זה יעשה לילד שהואשם בגניבה," אמר קט. ילדים בני שבע מתנהגים לעיתים בחוסר עקביות. כשילד נוהג בתוקפנות, אין זה אומר בהכרח שהוא רוצה שהילד השני ייפגע.
קט החליט לסמוך על ההיגיון הבריא של תלמידיו ולשוחח אִתם. אולם, הוא רצה להפתיע אותם מעט ולגרום להם לשנות את דרך המחשבה שלהם. הוא קבע פגישה עם חברי המועדון והזמין גם את "האויב" להצטרף. "לא הייתי עושה זאת," הוא אמר, "אלמלא חשבתי שהוא מספיק קשוח וחזק נפשית כדי לעמוד בזה."
הילדים נכנסו לכיתה והתיישבו על השטיח. קט שאל את הילד המוחרם אם הוא יודע על קיומו של המועדון.
"אני יודע עליו, ואני גם יודע למה הם הקימו אותו." ענה "האויב", שלהזכירכם, היה רק בכיתה ב'. כשקט שאל אותו איך זה גורם לו להרגיש, הוא ענה, "זה ממש מעצבן," אבל במפתיע, הוא לא נראה מוטרד במיוחד מכל העניין. לפתע, הוא הפנה את מבטו אל ששת הילדים ואמר להם, "לא גנבתי את הסירה. רק פירקתי אותה. אם הייתם שואלים אותי הייתי אומר לכם את זה."
קט פנה לחברי המועדון ושאל אותם, "מה הייתם עושים אילו הייתי אומר לכם שיש מועדון חדש בכיתה, שהמטרה היחידה שלו היא לבודד אתכם?"
זה הספיק. הילדים היו נבוכים מהשאלה והסכימו מיד לפרק את המועדון.
הכול התנהל למישרין במשך ששת השבועות הבאים. חסל סדר מועדונים בכיתה. ואז הגיעה לכיתה ילדה חדשה בשם שונדה. חלק מהילדים כבר הכירו אותה מהחוגים שבהם הם השתתפו יחד, ולכן, היו לה כמה חברים בכיתה. אולם, שבוע לאחר הגעתה, קט גילה שקבוצת תלמידים הקימה מועדון חדש בשם "אני שונא את שונדה". הם לא החרימו אותה באופן מעשי. הם פשוט דאגו להזכיר אחד לשני מדי פעם שהם חברים במועדון המדובר. גם הפעם, קט כינס אסיפת מועדון והזמין אליו את שונדה ופעילות המועדון הופסקה. למיטב ידיעתו של המורה, אף ילד לא הוכרז מאז לאויב הכיתה.
הילדים בכיתתו של קט נסחפו להתנהגות שמזכירה מעט את מה שמתאר הספר "בעל זבוב". התערבות נכונה בעיתוי הנכון מצד מורה ערני שהילדים אוהבים ומכבדים עשויה לכוון אותם להתנהגות מעודנת וחברותית יותר. תקרית "מועדון האויב המסוכן" הייתה אזעקת שווא ולא העידה על בעיה עתידית, הן אצל חברי המועדון והן אצל הילד שהוחרם.
אולם, בניגוד למה שקרה בכיתתו של קט, המצב אצל רייצ'ל היה שונה. חבריה דחו אותה שוב ושוב. למרות שמורה מיומן עשוי להצליח למנוע מקבוצת ילדים להתנהג בבריונות, אין זה אומר שהוא יכול לגרום לילדים לאהוב את מי שהם לא אוהבים. והנה אחת האמיתות הכואבות ביותר להורים לילדים דחויים – כמעט בכל המקרים, הילדים הלא-פופולאריים עושים משהו שגורם לילדים האחרים להתרחק מהם. אבל במה בדיוק מדובר?
אצל חלק מהילדים, כמו ריי'צל, למשל, לא קל להצביע על התנהגות מסוימת שמעוררת עוינות אצל זולתם. רייצ'ל לא הייתה רעה. היא גם לא הייתה קולנית. היא לא "חיפשה בעיות" בשום צורה שהיא. היא פשוט נראתה כאילו היא מנותקת או אדישה לסביבתה. הפסיכולוגים מתייחסים לילדים כאלה כאל "דחויים-נסוגים". כשהמורים נתקלים בילדים כמו רייצ'ל, קשה להם לדעת אם הם מתרחקים בכוונה מהקבוצה או שהילדים האחרים בכיתה מרחיקים אותם. קשה להצביע בבירור על הסיבה לדחייה החברתית, שכן, לעיתים, היא סמויה מן העין. עם זאת, ההשלכות של דחייה חברתית כזו אינן סמויות כלל. ילדים שסבלו מבידוד חברתי נוטים הרבה יותר לפתח דיכאון בבגרותם. החוקרים עדיין לא מצאו את התשובה לשאלה האם נטייה מוקדמת לדיכאון גורמת מלכתחילה לקשיים חברתיים או שמא הדיכאון שהילד מפתח בבגרותו הוא תוצאה ישירה של הבידוד החברתי שממנו הוא סבל. אולם, יש בידינו מספר ממצאים שנאספו באמצעות שיחות עם ילדים וקריאת יומניהם, שמצביעים על כך שילדים דחויים כמו רייצ'ל חווים תחושת עצב ובדידות כבר בגיל צעיר. ייתכן שרייצ'ל נראתה כאילו היא אינה מודעת למה שמתרחש סביבה בכיתה, אך קרוב לוודאי שהיא הבינה היטב כיצד הבידוד החברתי שלה גורם לה להרגיש. היא תמיד נראתה מהורהרת ועצובה מעט.
כשההורים מתקשים לעזור

מר סאנג'יט עודד את הוריה של רייצ'ל להזמין אליהם הביתה חברה מהכיתה שתשחק אִתה אחר הצהריים. לעיתים, ילדים כמו רייצ'ל מצליחים להתחבר עם ילד אחד, שמהווה עבורם מעין גשר לשאר התלמידים בכיתה. הידידות עם אותו ילד עשויה לפתוח עבורם פתח לתקשורת חברתית רחבה יותר. אולם, כאן טמון מכשול משמעותי, שכן, לעיתים קרובות, לילדים עם בעיות חברתיות יש לפחות הורה אחד שמתקשה אף הוא לתקשר עם אנשים אחרים. במקרים רבים, ההורים האלה אפילו אינם יודעים כיצד לעזור לילד למצוא חברים.
סטיב אשר, פרופסור לפסיכולוגיה ומדעי המוח, מספר על אב שניגש אליו בסיומה של אחת מהרצאותיו בנושא חברויות אצל ילדים. האב היה מודאג מכיוון שלבנו לא היו חברים, והמורה המליצה לו לנסות ולעזור לילד ליצור קשרים חברתיים.
"מה הבן שלך אוהב לעשות כשהוא נמצא עם ילדים בני גילו?" שאל אשר את האב.
"איך אני יכול לדעת?" ענה האב. נראה היה שהוא מופתע שמישהו מצפה ממנו לדעת את התשובה לשאלה כזו.
אשר המשיך לשוחח עם האב, ומרגע לרגע, הבין שאין לו מושג מה מצבו החברתי של הילד ומה אפשר לעשות כדי לעזור לו למצוא חברים ולפתח תחומי עניין שיגרמו לילדים אחרים לרצות להתיידד אתו. כיצד הוא יכול לעזור לבן שלו למצוא חברים כאשר הוא בעצמו אינו יודע כיצד לעשות זאת?
הוריה של רייצ'ל ניסו מספר פעמים להזמין לביתם ילדות מהכיתה, אולם לביקורים האלה לא היה המשך ועד מהרה, החברות הפסיקו לבוא. כששאלתי על כך את מר סאנג'יט, הוא סיפר לי שההורים נהגו להזמין ילדות בצורה אקראית, ולא ניסו לחשוב אלו ילדות יצליחו להסתדר עם רייצ'ל. לא היה לו מושג מה קרה בינה לבין הבנות בזמן הביקור, שכן, ההורים בעצמם לא ידעו מה התרחש שם. השורה התחתונה הייתה שהמפגשים לאחר הלימודים לא גרמו לרייצ'ל להתקרב יותר לילדות שביקרו אותה בבית ולא שינו את צורת ההתנהגות שלה בכיתה. שום דבר לא השתנה. כיום, למיטב ידיעתו של מר סאנג'יט, רייצ'ל לומדת בחטיבת ביניים ומתמודדת גם שם עם קשיים חברתיים. היא עדיין נראית מדוכאת.
אילו הוריה של רייצ'ל היו יוצרים מצבים שבהם היא הייתה יכולה להתיידד עם ילדה אחת או שתיים אחרי שעות הלימודים, ייתכן שמצבה כיום היה שונה. הם היו יכולים לפנות למר סאנג'יט, לשאול אותו איזו ילדה עשויה להתאים כחברה לרייצ'ל ולהזמין אותה לטיול או לפעילות אחרת, שבמהלכה, ניתן היה לקרב את הבנות בעדינות זו לזו. צעד כזה היה מהווה עבור רייצ'ל קרש קפיצה להתקדמות נוספת. אולם, מכיוון שהם עצמם לא ניחנו במיומנויות חברתיות טובות, הם פשוט לא עשו זאת. במצב כזה, הפתרון הטוב ביותר היה לשלוח אותה לפסיכולוג ילדים, שיהיה טיפוס חם ולבבי שמיומן ביצירת קשר טוב עם מטופליו הצעירים. לעיתים קרובות, בזכות החברות שנוצרת עם המטפל, הילד מצליח, בסופו של דבר, לשפר את ההתנהלות החברתית שלו בבית הספר.
בריונים בודדים

לא כל הילדים הדחויים שקטים ועצובים כמו רייצ'ל. חלקם, למרבה הפלא, מתנהגים בעצמם כמו בריונים וכתוצאה מכך, נאלצים להתמודד עם בעיות קשות אף יותר. הרולד היה ילד שנראה גדול לגילו, בעל מבנה גוף אתלטי אך מלא – בדיוק הטיפוס שהיה מפיל כסא בדרך תוך כדי שהוא ממהר לתפוס את המקום שהוא רוצה. כשהוא היה בגן, הוא תמיד נראה מרושל. שאריות של נזלת ירוקה היו מרוחות לו על הפנים, שיערו היה פרוע וכיסה את עיניו והחולצה שלו נראתה כאילו הוא התגלגל אִתה בבוץ כל היום. לפחות פעמיים ביום, הוא גרם לילדים אחרים לבכות. בכיתה ב', המורה שלו שמה לב שהרולד מרבה להעליב או להפחיד ילדים, לרוב את אלה שנראו קטנים או חסרי בטחון. הוא היה הטיפוס שהפסיכולוגים מכנים "דחויים-תוקפניים". הילדים לא רצו לשחק אתו, והוא, בתגובה, התגרה בהם. ילדים כמו הרולד אינם פופולאריים ואין להם הרבה חברים. הם לא טיפוסים קשוחים ו"קוּלים" כמו אייסמן מהסרט "אהבה בשחקים". הם מרושעים ומפחידים ואף אחד לא אוהב אותם. כשהרולד היה בן 16, חברתו נכנסה להיריון ובגיל 18, הוא נעצר בגלל תקיפה. הסבירות שילדים שמתנהגים בבריונות יסתבכו עם החוק בבגרותם עומדת על 70%.
לא קשה לאתר את הילדים האלה. כל מורה מיומן יוכל להגיד לכם מיהם הילדים הדחויים בכיתתו, מי נשאר אחרון כשהכיתה צריכה להתחלק לקבוצות ומי יושב לבד בצד בהפסקה. כל מורה יכול לזהות את הריי'צליות השקטות והעצובות ואת ההרולדים שתמיד מעוררים סביבם מהומות.
בעיות הסמויות מן העין

ילדים רבים מרגישים דחויים בבית הספר ולמרות זאת, הוריהם ומוריהם אינם רואים בכך סיבה לדאגה. לעיתים, הם משדרים סימני מצוקה שאיש אינו קולט וכתוצאה מכך, המבוגרים שסביבם מחמיצים את ההזדמנות לעזור להם.
אנדי היה ילד כזה. כבר בגיל ארבע, למרות שהוא אהב לבלות בחברת ילדים אחרים ונראה היה שגם הם אוהבים אותו, הוא החל להפגין סימנים שהעידו על הבעיות שמצפות לו בעתיד. יום אחד, כשהוא בא לבקר חבר מהגן, הם החליטו לבנות יחד בית על העץ בחצר. הם מצאו פטיש וכמה מסמרים והתחילו לעבוד. אולם, בשעה שחברו של אנדי השתדל ככל יכולתו, אם כי ללא הצלחה, לחבר את אחד הקרשים לגזע העץ, אנדי היה עסוק בזריקת המסמרים לשלולית בוץ. זה היה נראה כאילו הוא שכח לגמרי מה הייתה המטרה המשותפת שלהם ואיבד עניין בעובדה שהוא חלק מצוות – שתי התנהגויות הכרחיות למציאת חברים ולתחזוק חברויות קיימות בילדות.
אנדי היה אחד מחמישה אחים ואחיות, שההפרש ביניהם היה שנתיים בלבד. היו לו הורים אוהבים וחמים, אך הם היו עסוקים וטרודים מדי. הם לא חשבו שהורים צריכים להילחץ מכל דבר. באחד הימים, כשאמו של אנדי הייתה אִתו ביום הולדת של חבר, אחת האמהות האחרות שמה לב שבנה בן השנה וחצי מנסה לרדת במדרגות לכיוון החצר וקמה לעצור אותו. אמו של אנדי תפסה בידה בעדינות אך בסמכותיות ואמרה לה, "עזבי אותו. תני לו ללכת. תני לו לגלות את העולם." לכאורה, הייתה זו עצה נבונה – הרגעי, והניחי לילד להיות מי שהוא – אך עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שאנדי החל להפגין סימנים סמויים של ניתוק חברתי. לא תמיד אנחנו צריכים להניח לילד להיות מי שהוא ולגלות את העולם ללא עזרה או הכוונה.
כשאנדי גדל, הוא היה מבריק, אך נראה היה שהוא שונה מעט מחבריו. למרות זאת, הוא לא הסתבך בקטטות ולא התלונן שהילדים בכיתה מתנהגים אליו לא יפה. הוריו ומוריו לא הבחינו בנורות אזהרה כלשהן. אילו פסיכולוג היה נכנס לכיתה ועורך לילדים מבחנים סוציומטריים, קרוב לוודאי שאנדי היה נמנה על הילדים שמתעלמים מהם. זה לא שהילדים אהבו אותו במיוחד או שנאו אותו במיוחד. הם פשוט התעלמו מנוכחותו. העובדה שאנדי לא זכה להתייחסות מיוחדת מצד חבריו לא הייתה מותירה בו משקעים, אלמלא קשייו האחרים.
שנים לאחר מכן, כשהוא נתפס בגיל 16 בגניבת זוג נעלי כדורסל מחנות הספורט השכונתית, אמו נזכרה שבילדותו, הוא נהג להתרחק ממנה בלי הסברים מוקדמים. באמצע הרחוב, הוא פשוט היה שומט את ידה והולך לכיוון אחר. באותו הזמן, היא ראתה בכך סימן לאישיותו העצמאית. העובדה שהוא התנהג בצורה חולמנית ומשונה לא הטרידה אותה. היא גם זכרה שלפעמים, כשהיא הייתה שולחת את אנדי לחדרו כעונש על התנהגות בלתי הולמת, הוא נהג להתכופף מבעד לחלון בקומה השנייה ולשלשל את עצמו למטה בעזרת חבלים.
כשאנדי נתפס בגניבת הנעליים, אמו הייתה במקרה בחנות הסמוכה. השוטר, שהכיר אותה, ניגש אליה וסיפר לה מה קרה. היא הבטיחה לטפל בעניין והשוטר הסכים להעלים עין ולא לדווח על כך. אנדי החזיר את הנעליים וחזר הביתה עם אמו. כשהם נכנסו למכונית, הוא שאל אותה, "עכשיו תסכימי לקנות לי את הנעליים שרציתי?"
כיום, אנדי כבר בן 20 ומתמודד עם קשיים רבים. במבט לאחור, ברור שכל הסימנים המוקדמים היו שם כבר בילדותו. אולם, באותה מידה, אפשר להבין כמה קל היה להחמיץ אותם. כילד, אנדי לא הסתבך בצרות והילדים האחרים לא הציקו לו. נורות האזהרה לא דלקו במלוא עוצמתן. טרדות היומיום טשטשו את הסימנים המבשרים והוריו לא הצליחו להבחין שהילד מתחיל לפתח קשיים.
ההתנהגויות המשונות של אנדי, שנראו להוריו כסימנים לאישיותו הייחודית, הלכו וגברו כשהוא הגיע לגיל ההתבגרות. בגיל 15, הוא נשלח למעצר, נתפס שוב ושוב כשהוא משתמש באלכוהול וסמים וגם היה מעורב במספר תאונות דרכים. אולם, הוריו לא הוטרדו במיוחד. הם אמרו, "הרבה נערים שותים יותר מדי ונוהגים בצורה מסוכנת. בגלל שהוא לא הכי מבריק, הוא זה שנתפס, בעוד שחבריו מצליחים לברוח. אבל הוא לא כל כך שונה מילדים אחרים, נכון?"
מה שהרגיע אותם הייתה העובדה שיש לו חברה קבועה וחבר אחד שקרוב אליו במיוחד. בנקודה זו, הם טעו לחלוטין בפענוח הסימנים. מחקרים הוכיחו כי אצל ילדים שנדחים על ידי חבריהם, חברות קרובה עם ילד אחד או יותר עשויה להגן עליהם מפני דיכאון בעתיד, אך אין בכך כדי להעיד שהכול בסדר. לאמתו של דבר, ילד דחוי עם חבר טוב אחד נוטה יותר מאחרים להסתבך עם החוק בבגרותו. ילדים שנוטים להיקלע לצרות בבית הספר נמשכים לילדים בעייתיים אחרים. זה מה שקרה גם לאנדי. הוא התיידד עם ילד שנהג לעשן סמים קלים ולהיעדר לעיתים קרובות מבית הספר.
במחקר אחר שנערך בקרב ילדים לא מקובלים או ילדים שלא היו להם חברים, גילה סטיב אשר כי כאשר הילדים האלה מצליחים בכל זאת למצוא חברים, איכות החברוּת ביניהם נמוכה למדי. מה זאת אומרת? חברות קרובה, אפילו אצל ילדים קטנים, כוללת רמה גבוהה של חיזוקים הדדיים, עזרה ושיתוף במידע אישי ורמה נמוכה של עימותים ובגידה באמון. אולם, כאשר ילד לא פופולארי מתיידד עם ילד לא פופולארי אחר, אותן הבעיות שמלוות כל אחד מהם בחברת הילדים המורחבת מתחילות לבעבע גם ביניהם.
הוריו של אנדי היו אסירי תודה על כך שהיה לו חבר טוב, אך הם לא העלו על דעתם שהחברות הזו רק מחמירה את הבעיה.
כשאנדי היה בן 16, היו לו קשיים רבים כל כך, עד שהוריו החליטו להעביר אותו למרכז שיקום לנוער בקליפורניה. כשהוא נפלט ממרכז אחד, הוא עבר למרכז הבא וכך הלאה. בסופו של דבר, לאחר שהוא טופל בשלושה מרכזי שיקום, הוא הצליח להתקבל לקולג'. למרות זאת, הוא המשיך להשתמש בסמים, לנהוג בפראות ולהסתבך בצרות. זהו מסלול חיים קלאסי, שמוזכר במחקרים רבים. ילדים עם בעיות חברתיות נוטים יותר מאחרים לסבול מבעיות אחרות בעתיד. אילו הוריו היו מפרשים נכונה את נורות האזהרה שבישרו על עתידו הבעייתי, האם הם היו יכולים לעשות משהו כדי לשנות את מסלול חייו?
מבוא לחברוּת

אשר חוקר מזה 30 שנה את נושא החברות אצל ילדים. הוא בדק ילדים שנדחו על ידי חבריהם, ילדים שנתקלו בהתעלמות וילדים שהיו להם חברים רבים. הוא בחן את הקווים המאפיינים של יחסי חברות קרובים אצל ילדים, התבונן בצורת התקשורת שלהם ונעזר בראיונות אישיים. הוא צפה במשך שנים בהתפתחותן ודעיכתן של חברויות בין ילדים וכמו כן, ניסה להתערב ולשנות את מהלך חייהם של ילדים עם בעיות חברתיות. וכאן המקום להזכיר את שאלת מיליון הדולר: האם ניתן לעזור לילדים עם בעיות חברתיות? האם הם יכולים להשתנות?
אשר ועמיתיו הוכיחו כי רוב הילדים שנדחים באופן כרוני על ידי בני גילם מתנהגים בצורה שמעוררת את הדחייה. הם מתגרים בילדים אחרים, הם מקדמים את עצמם בצורה לא ראויה, העיתוי שלהם שגוי והם נוהגים בעקשנות במצבים שבהם יש צורך בסובלנות. לעיתים, קשה לשנות הרגלים כאלה. ילדים שאינם טובים בספורט לא יזכו לפופולאריות השמורה לילדים אתלטיים. בדומה לכך, ילדים שאין להם חוש הומור יהיו פחות פופולאריים מילדים שיודעים להצחיק את הסובבים אותם. אלו תכונות שאינן ניתנות לשינוי. אולם, אם לצטט את הפסיכולוג ג'ון קואי, היעדרן של תכונות אלו אינו מהווה גזר דין מוות לקשרים חברתיים. גם ילדים ממוצעים ולא מצחיקים יכולים למצות את המיטב מהתכונות הטובות שלהם, לפענח נכון מצבים חברתיים ולפלס לעצמם דרך אל הקבוצה. הילדים המתקשים בכך הם לרוב אלה שאינם יודעים לקרוא נכון את המציאות החברתית סביבם. הילדים שמתקשים יותר מכולם הם אלה שלא הצליחו להתמודד כראוי עם חוויית הדחייה הראשונית. ילדים פופולאריים שמים לב לאיתותים הנשלחים אליהם מכיוונם של אחרים ומגיבים בהתאם. ילדים דחויים אינם עושים זאת. ילדים אהודים נוטים להתעניין במה שילדים אחרים עושים ואומרים. הם חולקים עם אחרים מידע אודות עצמם ומדובבים את חבריהם בנושאים אישיים. הם מנסים ליהנות מפעילויות משותפות ולגרום לכך שגם חבריהם ייהנו מהן. ילדים שאין להם את המיומנויות האלו אינם יכולים לתקן טעויות חברתיות ראשוניות. אם הם התחילו ברגל שמאל, יש להם בעיה. ולכן, בעיה שמתבטאת בהתחלה בצורת קושי קל למצוא חברים או להשתלב בקבוצה מובילה לבעיות נוספות. מכיוון שהם טועים בפענוח של איתותים חברתיים ומחמיצים הזדמנויות להתחבר עם ילדים אחרים, אין להם את האפשרות להתאמן בחברוּת, מה שמנציח עוד יותר את תחושות העצב והבדידות שילוו אותם גם בבגרותם.
אולם, חוקרים אחרים, כמו קארן בירמן, גילו כי ילדים עשויים לשפר את יכולתם להשתלב בקבוצה בעזרת פגישות אימון (קואוצ'ינג) קצרות, במיוחד בגיל צעיר. ניתן ללמד אותם להתעניין יותר במה שילדים אחרים אומרים ועושים. הם יכולים ללמוד להתמקד יותר בהנאה מפעילויות חברתיות ופחות בדחף להוכיח את עצמם. אפשר להדריך אותם כיצד להראות לילדים אחרים שהם נהנים מחברתם. באחד המחקרים, בירמן ועמיתיה פיתחו תוכנית לאימון חברתי שהייתה מיועדת לילדים לא מקובלים. כל אחד מהילדים הדחויים (שאותרו באמצעות מבחנים סוציומטריים ודיווחים שהתקבלו מהמורים ומהילדים עצמם) צורף לשני ילדים אחרים מהכיתה, שנהנו מפופולאריות רבה. כל קבוצה השתתפה בעשר פגישות ועסקה במגוון של פעילויות כמו ציור, שיחה ועוד. מחצית מהקבוצות קיבלו גם אימון ישיר מאחד החוקרים. בקבוצות שלא קיבלו אימון היה נוכח איש מקצוע שסייע לפעילות, אך לא הדריך את הילדים בקבוצה כיצד לתקשר זה עם זה.
במסגרת האימון, הילדים למדו כיצד לומר זה לזה דברים חיוביים, להקשיב זה לזה ולכבד את דברי האחר. בנוסף, הם למדו כיצד להתגבר על הדחף להעליב ולהתווכח. עם הזמן, אכן חל שיפור במצבם החברתי של הילדים הדחויים, אך החוקרים לא הצליחו למדוד אותו במדויק. המחקר הזה שופך אור על מספר גורמים לבעיות חברתיות אצל ילדים ומצביע על שתי אפשרויות עיקריות לשיפור המצב – הזדמנות לתקשר עם ילדים פופולאריים יותר והדרכה ישירה בנוגע להתנהגויות שלכאורה, הן אלו שגורמות לבעיה מלכתחילה. אולם, קשה לדעת אם המחקר הזה יכול לסייע במשהו להורים, שכן, כפי שכבר ראינו, במקרים רבים, הילדים אינם היחידים במשפחה שמתמודדים עם קשיים חברתיים.
מרלן סנדסטרום חקרה את נושא החברויות בין ילדים מאז שהיא הייתה בת שמונה. היא זוכרת בבירור שיום אחד, כשהיא הייתה בכיתה ג', הגיע ילד חדש לכיתה.
"מסכן שכמותו," היא סיפרה. "הילדים דחו אותו מהיום הראשון. הוא אף פעם לא הצליח להשתלב. היה לי ברור שהילדים האחרים לא מתנהגים אליו יפה, אבל זו לא הייתה הבעיה היחידה. כבר אז, למרות שהייתי בעצמי ילדה, שמתי לב שיש בילד הזה משהו מוזר. הוא היה שונה מהילדים האחרים בכל מובן. זה היה מרתק ומכאיב כאחד להתבונן בו. מה מנע ממנו להשתלב בקבוצה? לא יכולתי להפסיק לחשוב על כך."
15 שנים לאחר מכן, כדוקטורנטית לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת דיוק, סנדסטרום עבדה עם ג'ון קואי, אחד החוקרים הבולטים בתחום הקשרים החברתיים בין ילדים. בעבודת הדוקטורט שלה, היא התמקדה בדרכים שבהם הורים יכולים להשפיע על מצבם החברתי של ילדיהם. בדומה לחוקרים אחרים בתחום זה, היא ביקשה מהילדים שהשתתפו במחקרה לרשום את שמותיהם של הילדים הפופולאריים ביותר ושל הילדים השנואים ביותר בכיתה. בהמשך, היא עקבה אחרי התנהגותם של הילדים השנואים וגילתה כי התלמידים שהוריהם החלו לגלות מעורבות במצבם החברתי וצירפו אותם לחוגים ולפעילויות קבוצתיות אחרות אחרי הלימודים, נטו יותר להשתלב מבחינה חברתית בכיתה בשנה שלאחר מכן. המסקנה הברורה שעולה ממחקרה של סנדסטרום היא שמצבם החברתי של ילדים עשוי בהחלט להשתפר, ולהורים יש תפקיד מכריע בתהליך הזה. עם זאת, המחקר שלה מעורר שאלה לא פשוטה. האם הילדים שהוריהם גילו מעורבות במצב שיפרו את מעמדם החברתי מכיוון שהם קיבלו הזדמנות להתאמן במיומנויות חדשות או בזכות העובדה שנוכחותם של הורים אכפתיים ורגישים משפרת מלכתחילה את סיכוייו של הילד להשתלב בסופו של דבר בחברה?
השפעתו של אימון חברתי

עבודתו המחקרית של אשר עשויה לספק לנו תשובה אפשרית לשאלה הזו. במסגרת אחד המחקרים, ילדים דחויים השתתפו בפגישות אימון חברתי, שבהן הם למדו כיצד לשאול ילדים אחרים על עצמם, כיצד לגרום למישהו שנכנס לחדר להרגיש בנוח, כיצד להציע משחק חדש וכיצד לחלוק מידע מעניין והולם על עצמם. אחרי שנה, הילדים הדחויים שהשתתפו בקבוצת האימון זכו לפופולאריות רבה יותר בקרב שאר ילדי הכיתה. ממצאי המחקר מעידים על כך שבכל זאת, ניתן לעשות משהו כדי לעזור לילדים לשפר את מצבם החברתי.
אשר אינו מהסס להודות שקשה עדיין לדעת האם ניתן לעזור לילדים לקיים קשרים חברתיים קרובים ומשמעותיים יותר. ילדים עם מיומנויות חברתיות לקויות יכולים ללמוד לעשות את מה שילדים חברותיים עושים באופן טבעי ולעיתים, המאמץ אכן משתלם. מחקרים הוכיחו כי ילדים שעברו אימון חברתי קיבלו ציונים גבוהים יותר במדדים הסוציומטריים בעקבות האימון ולעיתים קרובות, מצבם החברתי השתפר במידה משמעותית. עם זאת, לא ברור לנו האם האימון מוביל לשינוי באיכותם של הקשרים החברתיים.
אנחנו יכולים ללמד ילדים להתנהג בקבוצה, אך לא תמיד ניתן ללמד אותם כיצד לנהל חברות קרובה עם ילד אחד. אולם, מכיוון שהאימון עוסק במקובלות חברתית רחבה יותר, ייתכן שילדים לא פופולאריים יפיקו ממנו תועלת. למרות שרבים מאתנו מאמינים שכל הדברים הטובים קורים לילדים פופולאריים וכל הדברים הרעים קורים לילדים דחויים, הנתונים מצביעים על תמונה שונה. ילדים שאינם זוכים לפופולאריות אך גם אינם נתקלים בדחייה חברתית, מצליחים יפה רוב הזמן ומדווחים על מידה רבה של שביעות רצון מחיי היומיום שלהם. הם עשויים להשיג ציונים טובים ובבגרותם, להצליח למצוא חברים חדשים ולשמור על חברויות קיימות.
אחת הבעיות של ילדים כמו רייצ'ל ואנדי היא שללא עזרה, הם מתחילים להתייחס לעצמם כאל דחויים – הם מרגישים שהם "לוּזֶרים" וגם מתחילים להתנהג כך. אולם גם ההיפך הוא הנכון, מה שנותן סיכוי להתערבות טיפולית מבחוץ. כאשר הילד מבין שהתקשורת שלו עם ילדים אחרים הניבה תוצאות חיוביות, הוא מתחיל להיות ידידותי יותר. קואי ותלמידיו הוכיחו זאת באמצעות ניסוי מרתק. החוקרים הפגישו ילדים שהוגדרו על ידי חבריהם כדחויים עם שני ילדים שמעמדם החברתי היה דומה. אחרי כמה ימים, נאמר להם ששני הילדים החדשים אהבו אותם והיו שמחים לפגוש אותם שוב. קבוצת הביקורת כללה ילדים דחויים אחרים, שלא קיבלו משוב חיובי כזה. בהמשך, כל אחד מהילדים הדחויים נפגש פעם נוספת עם שני הילדים שהוא פגש קודם לכן. החוקרים גילו כי אחרי הפגישה השנייה, הילדים שקיבלו משוב חיובי תוארו כנחמדים יותר מהילדים שלא קיבלו את המשוב. במילים אחרות, כשהילדים הדחויים חשבו שהם עשו רושם טוב על אחרים, הם התנהגו בצורה ידידותית יותר. עובדה זו לא צריכה להפתיע אותנו.
במסגרת מחקר דומה שנערך בקרב מבוגרים, קבוצה של פסיכולוגים חברתיים ביקשו מהמשתתפים לשוחח בטלפון עם אדם זר. "האדם הזר" היה, למעשה, משתתף אחר במחקר, שקיבל תמונה של בן שיחו. הגברים שבין המשתתפים קיבלו תמונות של נשים מושכות במיוחד או מאוד לא מושכות ואילו הנשים קיבלו תמונות של גברים מושכים במיוחד או מאוד לא מושכים. השיחות הוקלטו והושמעו לאדם שלישי, שהתבקש להאזין לקולו של הדובר ולציין עד כמה הוא היה רוצה לפגוש אותו. ניתוח הממצאים הראה שהמשתתפים שהאזינו לשיחות היו מעוניינים הרבה יותר לפגוש את אלה שדיברו עם אנשים שחשבו אותם למושכים. השורה התחתונה היא זו: אם אתה מרגיש שאתה מושך, אתה גם מתנהג כך. העובדה שאנשים אחרים חושבים שאתה מושך גורמת לך להתנהג בצורה מושכת אף יותר.
למט היה תמיד חבר טוב אחד, ולעיתים גם שניים. הוא אהב להזמין אליו הביתה אותו ילד כל פעם. ביחד, הם היו ממציאים משחקים מתוחכמים, נלחמים באויבים מדומים ומדמיינים שהם גיבורי-על. הם הקימו דוכן קטן ברחוב למכירת לימונדה ובנו לעצמם מצודה בחורשה הסמוכה לביתם. בכיתה ג', מט עבר לבית ספר חדש וגם שם הוא מצא כמה חברים טובים. בכיתה ה', החברים שלו החלו להתעניין יותר בכדורגל והוקי, תחומים שמט כלל לא אהב. לכן, הוא מצא לו שני חברים חדשים – ילדים שאהבו לדבר, לצייר קומיקס ולתכנן ביחד את הסרטים שהם יפיקו כשהם יהיו גדולים. אולם, כשהוא הגיע לחטיבת הביניים, מט הרגיש בודד ועצוב. הוא היה הילד היהודי היחיד בכיתה. הוא קרא יותר מכולם. השאלות שהוא שאל את המורה היו שונות משאלותיהם של הילדים האחרים. הוא נקלע לעימותים עם כמה מילדי הכיתה בגלל נושאים כמו הצורך במגבלות על אחזקת נשק וזהותו של הנשיא הבא. לקראת סוף כיתה ז', הוא היה מבודד לחלוטין. בתחילת כיתה ח', ילדה שהתעמתה אתו בעבר ערכה מסיבה והזמינה את כל הכיתה, חוץ ממנו. הוא הרגיש שאין לו אפילו חבר אחד בעולם והיה ממש אומלל.
מחקרים הוכיחו כי ילדים שמרגישים דחויים בבית הספר ושאין להם חבר קרוב סובלים מבדידות שמלווה אותם בכל רגע ורגע מחייהם. רבים מהמבוגרים שהיו בעבר ילדים דחויים עדיין מרגישים את תחושת הבדידות הזו או יכולים להיזכר בה בקלות. זוהי אחת מחוויות הילדות השליליות והעוצמתיות ביותר שיש. לעיתים קרובות, ההורים אינם מבינים את מה שעובר על ילדיהם מבחינה חברתית, וגם אם כן, הם לא תמיד בטוחים מה יש בידם לעשות כדי לעזור להם.
ההורים נכנסים לתמונה

הוריו של מט החלו לחפש עבורו בית ספר אחר. סבתו העלתה את האפשרות שאולי משהו בהתנהגות שלו מעורר עוינות אצל הילדים. אולי הוא מתגרה בהם בצורה כלשהי ובמקרה כזה, הבעיה תמשיך ללוות אותו גם בבית הספר החדש. הוריו היו מודאגים ומבולבלים והצטערו לראות אותו סובל. הם לא ידעו מה לעשות כדי לגלות האם הבידוד החברתי של מט נובע מחיכוכים בינו לבין ילדי הכיתה המסוימת הזו או שיש לו בעיה כלשהי שתבוא לידי ביטוי בכל כיתה.
בסופו של דבר, הם החליטו לשלוח את מט לבית ספר ציבורי אחר בעיר סמוכה, עם מאפיינים דמוגרפיים שונים. רוב התלמידים בבית הספר החדש הגיעו ממשפחות שקראו יותר ספרים ורוב ההורים היו בעלי מקצועות חופשיים. היו שם יותר ילדים יהודים ויותר תלמידים מצטיינים. והכי חשוב, היו שם תלמידים שלא הכירו את מט בכיתה ז' ולכן, הוא הרגיש שיש לו הזדמנות לפתוח דף חדש. תוך שבוע, הוא מצא חבר טוב. תוך חודשיים התאספה סביבו קבוצה של מספר חברים ותוך שלושה חודשים, כבר הייתה לו חברה קבועה. הייתה זו אכן התחלה חדשה וטובה עבור מט. הסביבה החברתית החדשה אפשרה לו לשפר את הדימוי העצמי שלו ובמקרה הזה, הוא לא היה זקוק ליותר.
אולם, החלפת בתי ספר אינה הפתרון המתאים לכל הילדים הסובלים מבעיות חברתיות. החוקרים התחבטו זמן רב בשאלה שמעסיקה גם הרבה הורים. האם ילד לא פופולארי יכול לשנות את תדמיתו, או שמא בכל הנוגע לילדים דחויים, ההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה? קואי ועמיתיו פיתחו שיטה מתוחכמת כדי לגלות את התשובה. ראשית, הם נכנסו לאחת מכיתות ד' בבית ספר ציבורי בדורהאם שבצפון קרוליינה וערכו שם מבחנים סוציומטריים במטרה לבדוק מיהם הילדים הפופולאריים, הדחויים וה"שקופים" (אלה שכולם מתעלמים מהם). כל אחד מהילדים שאובחנו כדחויים או שקופים הוזמן להשתתף בפעילות שהתקיימה בשעות אחר הצהריים במשך שישה שבועות. כל ילד נשלח לקבוצה שהורכבה מילדים שלא היו מוכרים לו, שקיבלו ציונים חיוביים או נייטרליים בכיתה שממנה הם הגיעו. וכך, ילדים שנתקלו באופן קבוע בהתעלמות או דחייה נשלחו לבלות זמן עם קבוצה חדשה של ילדים פופולאריים למדי. לאחר כל מפגש, הילדים הוסעו לביתם על ידי מבוגר אחר. בעודם במכונית, הנהג היה שואל אותם, כבדרך אגב, שאלות כמו "מה חדש בקבוצה?" או "איך הייתה הפעילות?" שאלות אלו אפשרו לחוקרים לאסוף מידע אודות הדינמיקה החברתית בין הילדים, מבלי לגרום להם להיות מודעים מדי לעצמם או למטרת התוכנית. המסקנות שעלו מהמחקר היו מעודדות ומדאיגות כאחד. הילדים השקופים הצליחו לפתוח דף חדש. הם ניצלו את המפגשים עם ילדים שלא הכירו אותם כדי לשנות את התדמית החברתית שלהם. ואכן, חברי הקבוצה האחרים דיווחו שהם אוהבים את הילדים השקופים וחושבים שהם מעניינים. הילדים שהיו רגילים להתעלמות מצד בני כיתתם זכו פתאום לתשומת לב מצד חבריהם לקבוצה החדשה. אולם, בניגוד לכך, הילדים הדחויים לא זכו להצלחה דומה. נראה היה שהם חוזרים על אותם דפוסי התנהגות שגרמו להם להיות לא-פופולאריים בכיתתם. הילדים בקבוצה החדשה דיווחו על אותן תגובות שליליות שהילדים הדחויים היו רגילים לקבל בבית הספר. מחקר זה מסביר לנו מדוע ילדים כמו מט פורחים בעקבות שינוי מקום הלימודים ואילו אצל ילדים אחרים, המעבר אינו בהכרח פותר את הבעיה.
גם במקרה של ג'ייני, המעבר לבית ספר אחר לא פתר את הבעיה. היא המשיכה להתעמת עם חברותיה, ולעיתים קרובות, ספגה עלבונות דווקא מהילדות שהיא אהבה במיוחד. בנוסף, בתור הילדה החדשה בכיתה, היא נאלצה להתמודד עם מגוון רחב במיוחד של בעיות חדשות. היא רצתה להתיידד עם הילדות הפופולאריות בכיתה, אבל הן לא הזמינו אותה להצטרף אליהן. הן עדיין שקלו את בקשתה. בינתיים, ילדה אחרת מהכיתה, שהכירה את ג'ייני מחוג הטניס, רצתה מאוד להיות החברה הכי טובה שלה. אבל הילדה הזו הייתה מאוד לא מקובלת והבנות הפופולאריות הבהירו לג'ייני שאם היא תתחבר עם "הלוּזרית הזאת", הן לעולם לא יקבלו אותה לקבוצה. ג'ייני חזרה הביתה מבולבלת ונסערת.
אמה, מג, התלבטה מה לעשות. "אני לא רוצה שהיא תסבול. זה שובר את לבי לראות אותה כל כך מודאגת. אני חוששת שגם בבית הספר החדש היא תהיה דחויה. אני רוצה לייעץ לה איך להיות יותר פופולארית, אבל אמא שלי חושבת שאסור לי להתערב. לדעתה, המצב החברתי של ג'ייני לא צריך להדאיג אותי כל כך. היא אמרה לי שעלי לוודא שג'ייני תגדל להיות אדם מצפוני והגון וכי הגיע הזמן ללמד את ג'ייני לחשוב על אנשים אחרים לפני שהיא חושבת על עצמה ולדאוג תמיד לחוליה החלשה בחברה. אמא שלי בטוחה שהבעיות החברתיות של ג'ייני יסתדרו מעצמן, אבל היא טוענת שאם אני לא אדריך אותה להציב את טובת הזולת בראש סולם העדיפויות שלה, לפני טובתה האישית, היא תגדל להיות אנוכית וחסרת התחשבות. אין לי מושג מה אני צריכה לעשות."
הבעיה שניצבה בפני מג מוכרת להורים רבים. אף אחד מאתנו לא רוצה לראות שילדיו נדחים או מושפלים על ידי חבריהם. אף אחד מאתנו לא רוצה לגרום לילדיו להתנהג בצורה שתדון אותם לבידוד חברתי מתמשך.
מג ניסתה לעקוף את הבעיה. היא עודדה את ג'ייני למצוא דרך להתנהג בידידותיות לילדה הדחויה, אך בנוסף, להסביר לה שהיא רוצה להתחבר גם עם הבנות האחרות. במהלך השנה, ג'ייני התעודדה מעט. היא החלה לפלס את דרכה בעולם החברתי של הבנות, שכלל צ'אטים סוערים במחשב, חילופי בריתות, רכילות מרושעת ויציאות משותפות לבילויים.
לקראת סיום כיתה ח' התקיימה בבית הספר אסיפת הורים, שמהלכה ניגשה אחת האמהות אל מג ושאלה אותה: "מה קורה עם ג'ייני וחוליו?"
"מי זה חוליו?" שאלה מג.
נראה היה שכולם חוץ ממג ידעו שלג'ייני יש חבר. חוליו למד אִתה בכיתה. הם היו מסתובבים יחד בהפסקות. הם היו ידועים כזוג רשמי והיוו נושא לשיחות ערות בצ'אטים שהתנהלו בין תלמידי הכיתה בשעות הערב. פעם אחת, בערב ריקודים שהתקיים בבית הספר, ג'ייני וחוליו התנשקו. נגיעה קצרה של השפתיים, ולא יותר (זה מה שג'ייני סיפרה למג אחרי שהיא גילתה את הסיפור). כשמג שאלה את ג'ייני למה היא לא סיפרה לה על חוליו, היא ענתה, "כי כששאלתי אותך באיזה גיל את מרשה לי לצאת עם בנים, אמרת לי: 18. הייתי בטוחה שלא תרשי לי לצאת אתו".
העובדה המעניינת ביותר בסיפור הזה היא שג'ייני שאלה את אמה באיזה גיל מותר לה לצאת עם בנים. רוב הילדים לא היו שואלים את השאלה הזו. לג'ייני היה אכפת מה אמא שלה חושבת. ייתכן שהיא פשוט ניסתה לפתוח את הנושא באמצעות השאלה. מג אמרה שבתשובתה, היא ניסתה לגרום לג'ייני להבין שזה בסדר אם היא עדיין לא רוצה לצאת עם בנים. מג לא הבינה את המטרה האמיתית של השאלה. אבל זו לא הנקודה החשובה. מה שחשוב הוא שג'ייני, שהייתה מודעת מאוד לכללים, הן אלה שהיא צייתה להם והן אלה שהיא עקפה, התייחסה ברצינות להוראותיה של אמה.
אמרתי למג שאני חושבת שזה נפלא שלג'ייני יש חבר בכיתה ח', שכן, חבר הוא מטבע עובר לסוחר בעולם הבנות. מג שמחה לשמוע זאת. היא חייכה. היא שמחה שג'ייני לא תסבול יותר מעוגמת הנפש הכרוכה בבידוד חברתי. "את צודקת," אמרה מג בחיוך קטן, "ג'ייני באמת מתקדמת לאט אבל בטוח במעלה הסולם החברתי." לפתע, פניה קדרו מעט. "אבל הבעיה היא," המשיכה מג בדאגה, "שמיום ליום היא מתאימה את עצמה יותר ויותר למה שהבנות מצפות ממנה."
שאלה של מזג

בניגוד לג'ייני, לא כל הילדים יכולים להחליט לעשות את מה שצריך כדי להפוך לפופולאריים ולממש את החלטתם. אחד המחקרים המשכנעים ביותר שהתפרסמו ב-15 השנים האחרונות הוא מחקרו של ג'רום כגן מאוניברסיטת הרווארד. כגן הוכיח כי ביישנות היא אחת מתכונות האופי העקשניות ביותר שלנו. הסיפור שלו מתחיל בשנות ה-60 של המאה ה-20, כאשר סטלה צ'ס, מומחית בפסיכיאטריה של הילד, טענה לראשונה שאישיותו של הילד אינה תלויה אך ורק בשגיאות שעשו הוריו. בתגובה לתיאוריה הפרוידיאנית, שגרמה להורים להאמין שכל בעיה שמתעוררת אצל הילד נובעת מגורמים סמויים אך רבי עוצמה הקשורים ליחסיו עם הוריו, צ'ס החלה לחקור את האפשרות שתינוקות מגיעים לעולם עם מספר תכונות אישיות משמעותיות, הממלאות תפקיד מכריע בעיצוב חייו בעתיד. צ'ס ועמיתיה ביקשו מהורים לנהל יומן שיתעד את התפתחותו של תינוקם. היא ביקשה מהם לרשום ביומן את תגובותיו של התינוק למזון חדש, את דפוסי ההירדמות וההתעוררות שלו ואת צורת ההתמודדות שלו עם שינויים בשגרה הקבועה (יש לזכור כי באותה תקופה, הגישה הרווחת אצל ההורים האמריקאים המודרניים הייתה שהשגרה חיונית לבריאותם הגופנית והנפשית של תינוקות). בספרם הקלאסי, "Your Child is a Person", הרברט בירץ', סטלה צ'ס ואודרי תומס טענו כי לכל תינוק יש מזג (טמפרמנט), משלו שבא לידי ביטוי החל מרגע לידתו. זהו למעשה סגנון התגובה שלו לעולם, המשפיע על כל החוויות שהוא יעבור בעתיד. בירץ', צ'ס ותומס קבעו שלכל ילד יש אחד מתוך שלושת סוגי המזג הבאים: קל, קשה ו"מתחמם לאט". התינוק הקל נרדם בקלות, מגיב לחוויות חדשות (כמו אוכל חדש) בצורה רגועה ונעימה ובאופן כללי, עובר את היום בשלווה. לעומת זאת, תינוק קשה יהיה מתוח וכעוס ויגיב בעצבנות לכל שינוי, כמו התעוררות משינה, אוכל חדש או כניסה למקום חדש. כפי שניתן להבין בקלות מהשם שניתן לו, המזג השלישי – "מתחמם לאט" – מתאר תינוק שטועם בזהירות ובחשש את האוכל החדש המוגש לו, עוצר, חושב, ורק אז, ממשיך לאכול. לא קשה להבין כיצד דפוסי תקשורת בסיסיים מעצבים את חוויותיו של הילד. בנוסף, ברור שאנחנו נוטים להתייחס בצורה אחרת לתינוק הרגוע והידידותי מאשר לתינוק המתוח שמגיב לכל דבר בעצבנות. במילים אחרות, לא זו בלבד שהמזג של התינוק מעצב את התנהגותו, הוא גם מעצב את הסביבה הרגשית שבה הוא יגדל.
40 שנה לאחר פרסום הספר, ג'רום כגן החליט לבחון את תיאורית המזג ולפרק אותה למרכיביה. מנקודת מבטו המחקרית, לא ניתן להתייחס למה שההורים מספרים על ילדיהם כאל מידע אמין. אם שאומרת שהתינוק שלה בוכה כל הזמן כנראה מגזימה, בדיוק כמו אם שטוענת שהתינוק שלה תמיד נהנה מהתנסויות חדשות. לכן, כדי למצוא מדד מהימן יותר למזגו של התינוק, כגן ביקש מהאמהות שהשתתפו במחקר שלו להביא את התינוקות שלהן למעבדה. הוא הושיב כל אחד מהם בכסא מתנדנד מיוחד וצילם אותם. לאחר שהתינוקות הסתגלו לסביבה החדשה, כגן הראה להם צעצוע שהיה קשור בחוט למקל ארוך. למעשה, הייתה זו גרסה פשוטה ביותר של מִרְצֶדֶת (מובייל). הורים רבים נוהגים לתלות מרצדות מעל המיטה או העריסה של התינוק, אבל המרצדת המסוימת הזו הייתה חדשה והתינוקות לא ראו אותה קודם. בסרטים שהוא צילם ניתן לראות בבירור כיצד כל תינוק מגיב בצורה אחרת לצעצוע החדש. חלק מהתינוקות ישבו בכיסאותיהם ברוגע. כשהם הבחינו בצעצוע, העיניים שלהם התרחבו לרגע והם הפסיקו להתנועע (התנועות שגורמות לתינוקות בני ארבעה חודשים להיראות כאילו הם נמצאים כל הזמן בשיעור התעמלות אירובית). רצועות קטנות שחוברו לאמת היד שלהם הצביעו על שינויים זמניים בדופק וברמת הלחות בעור. המרצדת החדשה גרמה להם להזיע. אולם, אחרי מספר דקות, רוב התינוקות נרגעו, הדופק שלהם חזר לרמה התקינה והם חזרו לבעוט באוויר. הם בחנו את המרצדת, אבל אחרי כמה דקות, כבר לא התרגשו ממנה. כגן כינה אותם "בעלי תגובתיות נמוכה". אלה הם התינוקות הרגועים יחסית, שמסוגלים לספוג חוויות חדשות ללא קושי מיוחד. עם זאת, חלק מהתינוקות הגיבו לצעצוע החדש בצורה שונה לחלוטין. הם הפגינו סימנים של חוסר שקט ולא הצליחו להירגע. תחושות המתח וההפתעה העיקו עליהם, ועד מהרה, הם החלו לבכות ולא נרגעו. על פי המונחים של כגן, היו אלה תינוקות "בעלי תגובתיות גבוהה".
כשכגן ותלמידיו בדקו את התינוקות אחרי ארבע שנים, עדיין ניתן היה להבחין בהבדלי המזג ביניהם, אך יש לציין שההבדלים התבטאו בצורה מעט שונה. התינוקות שהוגדרו כבעלי תגובתיות נמוכה נכנסו בשמחה לגן, הצטרפו לקבוצת הילדים ששיחקו בחצר ונראו שמחים ומתעניינים כשילד חדש ניגש אליהם. לעומתם, הילדים בעלי התגובתיות הגבוהה, היו אלה שחיכו בעקשנות ליד דלת הגן, חששו להיכנס וסרבו להצטרף לחבורת הילדים המשחקים. במספר רב של מחקרים שנערכו לאחר מכן, כגן ואחרים הוכיחו כי התינוקות שהוגדרו כבעלי תגובתיות גבוהה הפכו לילדים ביישניים. אין הכוונה לביישנות טבעית שהילד חש כשהוא מוזמן למסיבה רבת משתתפים, אלא לחשש מחוויות חדשות, במיוחד אלו הכרוכות במפגש עם אנשים אחרים. אלה הם הילדים שמעדיפים להישאר בצד במגרש המשחקים ולא להצטרף לילדים לא מוכרים שמשחקים במתקנים בהנאה גלויה, רק כדי שהם לא יצטרכו לדבר אִתם.
אם אתם ביישנים מאוד או שאחד מבני המשפחה שלכם ביישן במיוחד, אתם בוודאי יודעים שלתכונה הזו יש השפעה עצומה על מהלך החיים. ילד ביישן מתקשה למצוא חברים חדשים, מפחד מהמעבר לבית ספר חדש ומתקשה לדבר עם המורים. אפילו היציאה לחצר בהפסקה עלולה לעורר בו חרדה. לעיתים, הביישנות מונעת מילדים לעסוק בתחומי עניין שהם אוהבים במיוחד. עיון קצר בהערות שכותבים המורים אודות ילדים בכיתתם מראה שרוב המבוגרים (למעט, כמובן, אלה הסובלים בעצמם מביישנות קיצונית) מצפים שהילדים ייפטרו מתכונת הביישנות עם הגיל. הערות כמו "אני מקווה שג'ק ינסה להיות חברותי יותר בשנה הבאה", "שרה צריכה להשתלב יותר בפעילויות קבוצתיות בכיתה" ו"השנה קרלו היה הרבה זמן לבד בכיתה. בשנה הבאה, אני מקווה לעבוד אתו על הנושא הזה", מעידות על כך בבירור. ולמרות זאת, ברוב המקרים, ילדים ביישניים הופכים להיות מתבגרים ביישניים, ולאחר מכן – מבוגרים ביישניים. הציפייה ש"זה יעבור להם" כמוה כציפייה שצבע העיניים שלהם ישתנה.
אם אינכם יכולים לשנות את הילד, שנו את המסלול שהוא צועד בו

היכולת לעזור לילד להתמודד עם בעיות חברתיות תלויה במידה רבה בסיפור האישי שלו. לעיתים קרובות, התועלת הרבה ביותר שמפיקים ההורים משיחות עם מטפל מתבטאת בכך שהם מצליחים לחבר יחד את החלקים הנפרדים של הסיפור. אולם, אינכם חייבים להיעזר באיש מקצוע לשם כך. התבוננו בילד, הקשיבו לו ולאחר מכן, נסו להרכיב את סיפור החוויה החברתית שלו. אל תסיקו מסקנות פזיזות. אם תנסו לחבר את הסיפור לפני שאתם מתבוננים בכל חלק לחוד, אתם עלולים להחמיץ את הפרטים החשובים ביותר. אם תדעו לבחור את הרמזים הנכונים, הסיפור שתחברו יהיה מדויק יותר.
סיפורו של פטריק ממחיש זאת היטב. הוא בא ממשפחה שיכלה לככב בסרט תדמית על מעמד הביניים המודרני בארה"ב. אמו הייתה מורה ואביו היה עובד סוציאלי. הם גרו באזור כפרי בצפון ניו יורק. הוריו נפגשו בקולג', התחתנו וכפי שציפו מהם, הולידו בת ולאחר מכן, בן. מי שטלפן אליהם הביתה, היה שומע את המענה הקולי הבא: "אנחנו לא יכולים לגשת לטלפון כרגע. אנחנו בעבודה או עסוקים בהכנת שיעורים. נא השאירו הודעה לקתרין, טים, מייגן או פטריק." בחצר הבית הייתה גינה צנועה אך מטופחת. שלט הכניסה שעל הדלת הוחלף מדי פעם בהתאם לעונות השנה והקירות היו מכוסים בתמונות משפחתיות שצולמו על ידי צלם מקצועי. החיים שלהם נראו צנועים, מאופקים ומתוכננים בקפידה. חיי החברה שלהם נעו סביב תחומי העניין של הילדים, הכנסייה והמשפחה המורחבת.
כשפטריק היה קטן, הוא הלך למעון יום והתחבר מיד עם קבוצה קטנה של ילדים, שאחיהם למדו יחד בבית הספר ושהוריהם עבדו כמורים או עובדים סוציאליים יחד עם הוריו. בגיל ארבע, שיערו הכהה והמבריק סופר בתספורת עגולה. הוא היה ילד שמנמן, מטופח ומתוק.
חבורת הילדים הקטנה עלתה לכיתה א'. פטריק וחבריו הצטרפו לליגת הבייסבול לילדים ולקבוצת הכדורסל במתנ"ס השכונתי, ואז החלו הצרות. העגלגלות המתוקה של פטריק, שתאמה להפליא את התספורת שלו, הקשתה עליו להצטיין בספורט. הילדים החלו להתחרות זה בזה על מקומות בהרכב ועל תפקידים בנבחרת, ופטריק התקשה להשתלב. כבר בגיל ארבע, נראה היה שהוא רגיש מדי בהשוואה לילדים אחרים בני גילו. פעם אחת, בחגיגות ליל כל הקדושים, הוא השתתף עם חבר בפעילות לילדים שכללה סיור בבית רדוף רוחות, לכאורה. באמצע הסיור, פטריק עזב את החבורה ונמלט החוצה בפחד ובצעקות. בקיץ, במהלך הטיסה הביתה מחופשה משפחתית בפלורידה, הוא נתקף בחרדה בלתי נשלטת. מספר שבועות לאחר הטיסה, הוא שכח חולצה אצל חבר והגיב בהיסטריה. הוא התקשר לאותו חבר מספר פעמים כדי לוודא שהחולצה עדיין ברשותו והתעקש שאמו תסיע אותו לשם למחרת כדי להחזיר אותה. במקביל, החלו גם לצוץ הבדלים בהישגים הלימודיים והספורטיביים בינו לבין חבריו. הוא לא נבחר להרכב הפותח של נבחרת הכדורסל במתנ"ס ובנבחרת הבייסבול, הוא הוצב בתפקיד שולי.
למרות זאת, חבריו הקרובים המשיכו לשחק אתו ולא הפסיקו להזמין אותו אליהם הביתה. הוא עדיין הוזמן למסיבות יום הולדת והמשיך לשחק בנבחרות הכדורסל והבייסבול. אולם, שאר ילדי הכיתה החלו להתגרות בו וללעוג לו, לעיתים אפילו באכזריות, בשל פחדיו. כשהוא אמר להם שזה מעליב אותו, הם לעגו לו עוד יותר. הם אימצו לעצמם צורת התנהגות מחוספסת וקשוחה, שתלווה אותם עוד שנים רבות. חלקם יפסיקו להתנהג כך לקראת אמצע גיל ההתבגרות ואילו האחרים, יתמידו בה כל חייהם. פטריק, לעומתם, לא הצליח לגדל לעצמו שריון של קשיחות. בגיל 11, הקשיים החברתיים שלו החמירו. נראה היה כאילו הוא מסתובב בבית הספר עם שלט שעליו כתוב: "תבעטו בי". פעם אחת, הוא הזמין את אחד מחבריו לפיקניק ביום העצמאות והחבר פשוט לא הופיע. מסתבר שברגע האחרון, הוא הוזמן לביתו של ילד אחר, שהיה אחד הפופולאריים ביותר בכיתה. פטריק, שנטה להיעלב בקלות והיה זקוק נואשות לחברים, נכנס לחדרו בבכי ולא יצא משם כל היום.
בכיתה ו', חבריו נבחרו שוב להרכב הפותח של נבחרת הכדורסל, ואילו פטריק בילה את העונה על ספסל המחליפים. הוא היה איטי ושמנמן מדי מכדי להיכלל בהרכב. בכיתה ח', שניים מארבעת הבנים שבחבורה התמודדו בבחירות לוועד הכיתה. פטריק היה אחד מהם. הוא הפסיד בסיבוב הראשון, וכאשר חברו, אד, הצליח להגיע לגמר, הייתה לו התפרצות זעם קשה. עיניו יצאו מחוריהן והוורידים שבצידי ראשו פעמו בחוזקה. הוא התנפל על אד וצעק שאסור לבחור בו לוועד. הוא הסתובב במשך מספר ימים בחצר בית הספר בניסיון לשכנע את ילדי הכיתה להימנע מלהצביע עבור אד. היה זה מעשה של בגידה שפטריק היה צפוי היה להתחרט עליו עוד ימים רבים. ואכן, אד הפסיק להזמין אליו הביתה את פטריק ושכנע גם את הבנים האחרים להרחיק אותו מהחבורה. זעמו של פטריק בשל הפסדו בבחירות סיבך אותו בצרות נוספות.
ערב אחד, כשפטריק היה בן 13, החבורה התאספה בביתו של אחד מהם לבילוי שגרתי שכלל משחקי וידאו, משחק כדורסל, הפסקות לשתייה וחטיפים, צ'אטים עם בנות וסרט שאותו הם כבר ראו 20 פעם בערך. בשלב כלשהו, הם הגיעו למרתף הבית ולשמחתם, מצאו שם ערכה ישנה של ציוד אגרוף. כצפוי, הם מיהרו ללבוש את הקסדות, מגני השיניים והכפפות ומיהרו לחצר כדי להתחיל להתאמן. השעה הייתה 11 בלילה. לפני שאמו של הילד המארח נכנסה למיטתה, היא הציצה למטה מהחלון כדי לראות שהכול בסדר אצל הבנים. היא ראתה את פטריק, שוכב על הרצפה ובוכה בקול רם, כשאחד הילדים האחרים מכה אותו באגרופיו שוב ושוב. "חתיכת חנוּן! פחדן עלוב! מה אתה בוכה? אתה מפחד שיכאב לך?" המכות לא פסקו והילדים האחרים רק ישבו בצד והסתכלו על המתרחש במין תערובת של פאסיביות ורוע. מה שהחל כבילוי תמים נגמר בפגיעה מרושעת ומעליבה. תגובתו של פטריק למכות שיקפה את מלוא היקפה של הבעיה. הוא הלך הצידה ובכה. הוא סירב להיכנע ולעזוב את המקום אבל מצד שני, לא הצליח להתעמת עם הילד שהכה אותו ולהחזיר לעצמו את כבודו האבוד. נראה היה שהוא תקוע בתפקיד הקרבן.
הקשיים החברתיים של פטריק גרמו להוריו עוגמת נפש רבה. אמו ניסתה לעודד אותו ומדי פעם, הייתה מסבירה לו כיצד דפוסי ההתנהגות שלו מחמירים את המצב. אביו התקשה להתמודד עם ביטויי המצוקה שלו. הוא רצה נואשות שהבן שלו יצליח בכדורסל ובבייסבול. אלה היו הדברים שהוא אהב לעשות בילדותו. אלה היו הדברים שקידמו את מעמדו החברתי בנעוריו. ולכן, הוא לקח את פטריק לאימונים אישיים בבייסבול בשעות אחר הצהריים. הוא שלח אותו לקייטנת ספורט בקיץ. הוא הציע לעזור באימון נבחרות הילדים. הוא התעצבן כשהמאמנים לא שילבו את פטריק בהרכב או לא הציבו אותו בעמדה שהוא רצה. הורים רבים נוטים לחשוב שבמעשיהם, הם תורמים להצלחתם של ילדיהם. אולם, ברוב המקרים, הם רק מחמירים את המצב. השלט "תבעטו בי", שפטריק נשא אתו לכל מקום, היה בולט מאי פעם.
מה ההורים יכולים לעשות?

פטריק היה זקוק לתמיכה מסוג אחר. הוריו היו צריכים לעודד אותו לעשות את הדברים שהוא אוהב ושהוא מרגיש שהוא טוב בהם, מה שהיה מאפשר לו למצוא חברים חדשים ולשפר את הדימוי העצמי שלו. אחת הבעיות שלו הייתה שמכיוון שהוא הרגיש חוסר בטחון ברבים מהתחומים שהוא היה אמור לאהוב ולהצטיין בהם, הוא התנהג בצורה שהכעיסה את הילדים האחרים. הפגנת הכעס הגלויה שלהם הטרידה אותו ופגעה עוד יותר בתפקוד שלו, מה שכמובן, הוביל ללעג נוסף. לכן, היזהרו מלהחמיר את המצב. למרות שילדים שמתמודדים עם דחייה חברתית אכן זקוקים לתמיכה, זה לא יעזור אם תכעסו תמיד על המאמן הרע, המורה הרע או החבר הרע. "תמיכה" כזו רק תנציח את תחושת המרירות של הילד ואת ההרגשה שאנשים אחרים לא מבינים אותו.
פטריק לא רצה לעזוב את קבוצת החברים הקטנה שלו. הוא המשיך לבלות אִתם בסופי השבוע, לשחק אִתם בנבחרות ולהזמין אותם אליו. זה היה נראה כמו מתכון בטוח לאסון. הרי הביוגרפיה החברתית שלו הייתה רצופה בסימני אזהרה. לכאורה, הוא עלה על הדרך הלא-נכונה וכל מה שהוא עשה רק החמיר את מצבו. אולם, חייו של פטריק, כמו חייו של כל ילד, היו מורכבים יותר והתמונה הגדולה כללה גם פרטים שבסופו של דבר, השפיעו בצורה משמעותית על עתידו. במהלך השנים שבהן הוצמדה לו תווית ה"לוּזר", הוא המשיך ללכת למסיבות שאליהן הוא הוזמן, הוא המשיך לשחק בנבחרות הכדורסל והבייסבול ומה שהכי חשוב – הצליח לנהל קשר חברי קרוב ומהנה עם אחד הילדים בקבוצה. במקביל, הוא החל להתרכז ברכישת מיומנות חדשה, שלא הייתה מוכרת לשאר הילדים. הוא למד לנגן בסקסופון.
בנוסף, הוא התחבר עם מספר ילדים שלא השתייכו לקבוצת החברים המקורית שלו. למרות שהוא לא הצליח להשתלב היטב בקבוצה, החברות שלו עם אחד מהם, וילסון, המשיכה להתקיים ואף העמיקה. הם נפגשו בקיץ, כשחברי הקבוצה האחרים התפזרו כל אחד למקום אחר. בסופי השבוע, הם בילו יחד ועשו דברים שלא היו קשורים לספורט או למה שחברי הקבוצה האחרים אהבו לעשות. פטריק התבגר. הוא ירד במשקל. הקשרים בין חברי הקבוצה התרופפו ומה שנשאר מהם הייתה החברות שלו עם וילסון. בשלב ההוא, זה כבר לא היה משנה שהוא לא מצטיין בספורט. הוא התמקד במוסיקה. הוא התאהב בנערה יפהפייה. זה נכון שהוא לעולם לא יהיה הקפטן של קבוצת הכדורגל או הילד הכי פופולארי שנישק את כל הבנות בכיתה. אבל הוא היה טוב בכמה דברים אחרים, היו לו חברים קרובים והוא הכיר את יתרונותיו ומגבלותיו. הוא שרד את הסערה.
כמו ילדים רבים אחרים, גם לפטריק היו בעיות עם חברים. אולם, הוא אף פעם לא היה מבודד לגמרי. למרות שהוא חווה רגעים רבים של תסכול וזעם בגלל הדרך שבה חבריו התייחסו אליו, הוא גם הצליח מדי פעם ליהנות בחברתם.
ילדים אינם חייבים להיות מלכי הטירה כדי לתפקד היטב בחברה. לא כל הילדים זוכים לפופולאריות רבה ולא לכולם יש הרבה חברים. גם ילדכם אינו חייב להיות הילד שנבחר ראשון לכל משימה. הוא לא חייב להיות מלך הכיתה. אם הוא יצליח לפעמים להיות חלק מקבוצה ולשמור על יחסי חברות קרובים, קרוב לוודאי שהוא יהיה בסדר. הוא יהיה בסדר גם אם בשלב מסוים הוא ירגיש בודד בבית הספר החדש או שהוא ייתקל בקשיים חברתיים רבים בתחילת גיל ההתבגרות. דרמות זמניות אלו עלולות להיות מכאיבות ביותר, אך הן אינן נמשכות לנצח ולא מעידות בהכרח על בעיות עתידיות. הן פשוט חלק מהמחיר שאנחנו צריכים לשלם בדרך להתבגרות.
אם אתם בכל זאת מוטרדים ממצבו החברתי של ילדכם, נסו לאסוף את כל הפרטים החיוניים להרכבת התמונה הכוללת. נסו לגלות מה ילדכם חווה בבית הספר וכיצד הוא מרגיש. הקשיבו היטב למה שהוא מספר לכם על המתרחש בבית הספר. הרמזים החשובים ביותר הם בדרך כלל אלה הסמויים מן העין. שימו לב במיוחד למה שהוא נמנע מלספר. האם הוא נמנע באופן עקבי מלדבר על חבריו?
אל תציקו לילד יותר מדי בשאלות על המצב החברתי שלו. אולם, אם אתם מבחינים בסימנים מעוררי דאגה, התבוננו בו והקשיבו לו. האם הוא מדבר על חברים מסוימים? האם אתם יכולים להבין מה הוא אוהב בחבריו ומה חבריו אוהבים בו? האם אתם יודעים מה הם אוהבים לעשות? האם הילד משחק עם ילדים אחרים מחוץ לשעות הלימודים? האם הוא מחכה להפסקות כדי לשחק עם חבר מסוים? האם החברויות שלו נמשכות יותר משבועות ספורים בלבד?
לעיתים קרובות, הורים לילדים דחויים או שקופים טרודים בענייניהם ואינם מעודכנים מספיק במה שעובר על הילד בבית הספר. אם אתם נמנים על הטיפוסים שמתקשים ביצירת אינטימיות עם הזולת, ייתכן שתתקשו ליצור קשר הדוק עם הילד ולגרום לו לחלוק אתכם את החוויות שהוא עובר. לעומת זאת, הורים רבים מתייחסים לחיי הילד כאל עבודה שהם צריכים לבצע ולפיכך, דורשים לדעת כל פרט ופרט בחייו. גם גישה כזו אינה מניבה תוצאות חיוביות. אל תחקרו את הילד. אל תגבו ממנו תצהיר. המטרה שלכם צריכה להיות לקבל תמונה עשירה ומפורטת ככל האפשר של החברויות, הקטטות והדילמות בחייו.
אם, לאחר שהתבוננתם בו והקשבתם לו, אתם עדיין סבורים שהילד שלכם בודד מאוד או מנותק מחיי החברה בבית הספר, תוכלו לעזור לו בשלוש דרכים. ראשית, תוכלו לנסות וליצור מצבים שבהם הוא יוכל לרכוש חברים חדשים. תוכלו לצרף אותו לחוגים (עדיף בקבוצות קטנות) שבהם הוא יוכל לפגוש ילדים שאינם לומדים אתו בכיתה. נסו למצוא חוג או פעילות שהילד אוהב במיוחד ורוצה לעשות. הזמינו את הילדים שהוא אוהב אליכם הביתה, אחר הצהריים או בסופי השבוע. הקשרים הנוצרים מחוץ לשעות הלימודים עשויים לתרום להשתלבותו של הילד בבית הספר ולשנות את הדינמיקה החברתית בכיתה.
שנית, אם נדמה לכם שילדכם חוזר שוב ושוב על אותן הטעויות ואינו יודע כיצד להתמודד עם חבריו, נסו למצוא קבוצה טיפולית שתתאים לו. מחקרים הוכיחו כי המשוב שילדים מקבלים בקבוצה המורכבת מבני גילם עשוי לסייע להם להתגבר על הקשיים החברתיים. אם לא תמצאו את הקבוצה המתאימה, תוכלו להיעזר ביועץ או מטפל מקצועי. גם חיי המשפחה יכולים למלא את החסר ולפצות על מה שהילד אינו מקבל מחבריו. אחד המאפיינים האירוניים והעצובים ביותר של דחייה חברתית היא העובדה שהיא מונעת מהילדים לרכוש את הכישורים החיוניים לקיום קשרים חברתיים בבגרותם. מחקרים הוכיחו כי רכישת חברים דורשת אימון. החוויות הראשונות שלנו בתחום האינטימיות והחברות מאפשרות לנו לפתח מיומנויות חברתיות משמעותיות יותר בעתיד. אם לילדכם אין את האפשרות להתאמן במיומנויות האלו בבית הספר, תצטרכו לספק לו הרבה הזדמנויות ליהנות עם אחרים, לחלוק סודות, לפתור בעיות ולהתקרב לאחרים בזמן שהוא בבית.
הדבר השלישי שתוכלו לעשות כדי לעזור לילדכם לשפר את מצבו החברתי אינו קל לביצוע – היו מודעים לכך שקשה לו לתפקד בקבוצה. הזכירו לעצמכם שהוא אינו מתכוון להסתבך בצרות עם הילדים האחרים. זו לא אשמתו שהוא מעורר בהם דחייה. ייתכן שאתם שואלים את עצמכם מה הטעם להיות מודעים לכך אם אינכם יכולים לעשות משהו בעניין. הורים רבים ממעיטים בחשיבותה של היכולת להבין את מה שעובר על ילדיהם. אתם יכולים להביע אהדה והזדהות ולעזור לו להתגבר על החוויות השליליות האלו.
הבעת אהדה והזדהות עם הקשיים החברתיים של ילדיכם אינה בהכרח מעידה על כך שאתם מצדיקים את מעשיו. כשהוא מתנהג בצורה לא הולמת כלפי ילדים אחרים, חשוב שתגרמו לו להבין שבריונות מהווה בעיניכם התנהגות בלתי ראויה. תנו לו דוגמה אישית. הבהירו לו, באמצעות יחסכם לבני המשפחה ולחברים, עד כמה חשוב להתחשב בזולת וברגשותיו. בכל הנוגע להתנהגות חברתית, ילדים נוטים מאוד לחקות את הוריהם.
מה שלא תצליחו לעשות בשום אופן הוא להפוך את ילדכם לטיפוס חברותי. כל הממצאים המחקריים שנאספו עד כה לא הצביעו על כך שילדים דחויים יכולים להשתנות בצורה כה משמעותית. מרלן סנדסטרום, תלמידתו של ג'ון קואי, מספרת שבמהלך אחת התצפיות על ילדים בני 11, החוקרים הבחינו שאחד הילדים, שנחשב ל"חנוּן" של הכיתה, הורחק שוב ושוב מכל פעילות חברתית. יום אחד, הילד הזה הניח שלט על השולחן שלו וכתב עליו: "אני בחור פראי ומשוגע". קואי הפר את כללי הריחוק המדעי שהוא קבע לעצמו, ניגש אל הילד ואמר לו: "אני לא חושב שזה רעיון כל כך טוב לשים את השלט הזה. אני במקומך הייתי מוריד אותו. אני לא חושב שהילדים יאהבו את זה." למחרת, כשקואי נכנס לכיתה, הוא ראה שהילד הדחוי שם על השולחן שלט נוסף: "אל תשימו לב למה שכתוב בשלט הקודם". הילד המסכן הזה רק החמיר את המצב. אף מחקר לא הוכיח שילדים עם אינסטינקטים חברתיים מוטעים כל כך יכולים להפוך בעזרת אימון או טיפול לילדים בעלי כישורים חברתיים מפותחים שרוכשים חברים בקלות.
כפי שהוכיחו מחקריו של כגן, ילד ביישן מאוד לא יהפוך להיות חיית מסיבות. אחד הדברים הגרועים ביותר שהורים מודאגים יכולים לעשות הוא להכריח את הילד להשתתף בפעילויות חברתיות. מצד שני, אין פירושו של דבר שאתם צריכים להרים ידיים או לוותר לחלוטין על התקווה שילדכם ינהל חיי חברה תקינים. חשוב לזכור שבעיות חברתיות בבית הספר היסודי אינן דנות את הילד לחיים של אומללות. הדרך הטובה ביותר לעזור לו היא להבין שגם אם אתם לא יכולים לשנות אותו, אתם יכולים לשנות את מסלול חייו.