ג'וליה

1

 
ג'ויה, ג'וינה בשם החיבה שניתן לה בלדינו, שפתה של יהדות ספרד, שמחה בשמה העברי וג'וליה בשם שהאיטלקים אילצו אותה לקבל ואשר ליווה אותה לאורך חייה הבוגרים, נולדה בשנת 1910 באי רודוס, שבאגן המזרחי של הים התיכון. כאשר נולדה אמר פאפו ("סבא" באיטלקית) ראובן לנונה ("סבתא") רחל, אשתו, כי הוא מאמין שבתו הבכורה תגדל להיות אישה נאה ביותר, "היא תהיה משאת נפשם של גברים רבים. אני מתפלל לאלוהים שתהיה חכמה ושיהיה לה שכל כדי להצליח בחייה." הוא נשא אותה על כפיו, קירב אותה לשפתיו ונשק ארוכות על מצחה, תוך שהוא שואף עמוק לתוך ריאותיו את הריח שלה. לאחר מכן הוא החזיר אותה לאמה ויצא לכיוון הנמל. הילדה החלה לבכות. היא הייתה רעבה. בחשכת הבית חלצה האם אחד משדיה ונתנה לבתה לינוק. היא התיישבה ליד החלון שפנה לכיוון הים והתמקדה במעוף השחפים הקולניים, שהיו עסוקים בבולמוס של אכילה. שקט השתרר בבית משפחת שרחון.
פאפו ראובן צעד במהירות. הוא רצה להודיע למזכיר הקהילה היהודית באי על הולדת בתו כדי שירשום אותה בספר הלידות של הקהילה, שמנתה באותם הימים כעשרת אלפים נפשות. אי רישום הלידה היה גורר אחריו קנסות כבדים על ידי המושל העותומאני, וראובן לא היה יכול להרשות לעצמו שדבר כזה יקרה. רודוס הייתה עדיין חלק מהאימפריה העותומאנית, אשר על אף תהליכי הפירוק שפקדו אותה באותם ימים, המשיכה במסורת בת מאות שנים של הקפדה חמורה במיוחד בכל הקשור לעדכון דקדקני של מרשם האוכלוסין. פאפו ראובן ידע על המלחמה שהתנהלה בין האימפריה העותומאנית לאיטליה, אך לא תיאר לעצמו כי עוד באותה שנה תהפוך רודוס לחלק מהממלכה האיטלקית.
פאפו יצא את "הקאיה אנצ'ה" ("הרחוב הרחב" בלדינו), שהיה מרכזו של הרובע היהודי בעיר, ופנה לכיוון המבצר במעלה הגבעה. המבצר, שהשקיף על העיר כולה ועל הנמל בפרט, היה מושבו של המושל הטורקי. הרחובות הצרים היו מרוצפים בחלוקי נחל שחורים ולבנים שזורים זה בזה, אשר למרות יופיים והייחוד שהעניקו למקום, הקשו את ההליכה ברגל משום שהיו חלקים יתר על המידה והכאיבו לכפות הרגליים. משרדו של מזכיר הקהילה לא נשתנה מאז כבשו הטורקים את רודוס במאה הארבע-עשרה מידי אבירי מלטה; הוא נמצא בכיכר רחבה ומוצלת, מרחק של כמה דקות הליכה מביתה של משפחת שרחון.
"אדון צוריאנו, בוקר טוב," פנה פאפו.
"אדון שרחון, בוקר טוב. מה מביא אותך אליי בבוקר זה?" התעניין צוריאנו.
"במזל טוב נולדה לנו בת. הייתי רוצה שתרשום אותה בספר הלידות," ביקש.
צוריאנו הכניס את פאפו למשרדו ורשם בקפידה את שמה ואת תאריך הלידה. לפתע הרים את ראשו ושאל, "היא נולדה ברודוס או במרמריס?"
השאלה לא הייתה מקרית. משפחתו של פאפו, משפחת שרחון, חיה את חייה בפיצול מתמיד. בחודשי הקיץ בני המשפחה שהו באי ובחורף העדיפו לנדוד ליבשה הטורקית לעיר מרמריס, מרחק של כמה שעות הפלגה מרודוס, שם היה חם ונעים יותר מאשר באי, שהיה חשוף לרוחות באותם חודשים. פאפו ושמונת אחיו היו הבעלים של שתי אניות מפרש, שעשו את הדרך הלוך ושוב בין האי לעיר מרמריס. הם התפרנסו מהעברת סחורות ולעתים גם מנוסעים שחיפשו אמצעי לחציית הים בין רודוס לטורקיה. כתוצאה מכך חיה משפחתו של פאפו בפיצול, חלק מבניה שהה בטורקיה והחלק האחר ברודוס.
"ברודוס, אדון צוריאנו," השיב ראובן והוסיף, "היא רק נולדה אתמול. אם אדוני יכבד אותנו בנוכחותו, הוא יוכל במו עיניו להיווכח באמִתות הצהרתי..."
"לא, לא, אדון שרחון! לא התכוונתי להטיל ספק בדבריך. אבל אתה מכיר את רגישותו של המושל הטורקי בכל הכרוך בעדתנו כאן," אמר צוריאנו בטון מתנצל.
"אם כן, אני רואה שהדברים מסודרים. אנחנו נתראה בוודאי בבית הכנסת מחר בבוקר," העיר ראובן.
"כן, בוודאי. היה שלום ומזל טוב לג'וליה הקטנה," אמר צוריאנו וקם כדי ללוות את ראובן בדרכו החוצה.
"פקיד!" מלמל ראובן לעצמו ונשבע כי יימנע ככל האפשר מכל מגע עם צוריאנו ומשפחתו. בדרכו לנמל הרהר ראובן אם לא הגיע הזמן להתיישב בפלשתינה. הוא כבר שמע על אלפי יהודים מכל קצות העולם שעזבו את רכושם ואת כל היקר להם והחליטו ליישב את המדבר ואת הביצות של ארץ-ישראל. הסיפורים שנפוצו על כך דיברו על הקמת מולדת עצמאית לעם היהודי בארצו ההיסטורית. מולדת עצמאית! איזה חלום! ימות המשיח בוודאי עומדים בשער! לא עוד אזרחים מושפלים הנהנים ממעמד נחות, אלא עם גאה היושב על אדמתו ובמרכזה ירושלים! לא עוד ירושלים של תפילות אלא ירושלים אמתית, מוחשית, ירושלים של יום-יום, של בתים, של מוסדות ושל שווקים!
מהסיפורים שהגיעו לקהילה ברודוס ראובן ידע על ההתנגשות בין התנועה הלאומית הערבית המתעוררת ובין המתיישבים היהודים בפלשתינה, שקראו לעצמם בשם מוזר, "ציונים," כפי שהוא היה ער לדמדומיה של האימפריה העותומאנית, שנאבקה אף היא בבדלנות הערבית. אבל כל זה היה מסובך מדי עבורו. מה יעשה בפלשתינה? נכון שהחיים ברודוס בצלו של המושל הטורקי לא היו אידאליים, אבל משפחת שרחון חיה באי כמעט ארבע מאות שנה, מאז נכבש על ידי הסולטן סולימאן הגדול בשנת 1522 מידי מסדר אבירי סנט ג'ון. נכון שהפרנסה באי לא הייתה פשוטה והייתה כרוכה בסיכונים רבים, אבל בסך הכול, תודה לאל, לא היה יכול להלין על כך. הסיפורים המדהימים יותר היו על יהודים שהגיעו לחופיה של אמריקה הרחוקה והפכו לעשירים בן-לילה. אבל גם אמריקה הייתה כל כך רחוקה, כל כך מפחיד היה לחשוב על עקירת המשפחה, נטישת הכול כדי להתחיל בחיים חדשים בארץ זרה שמדברים בה שפה שאיננו מבין... וכי מה יעשה שם?
בעודו מהרהר בכך הגיע ראובן לנמל. אחיו יעקב היה על סיפון אנייה, מנחה את פועליו כיצד לפרוק מטען של סחורות שזה עתה הגיע מטורקיה. הוא עלה על הסיפון וניגש לאחיו, שאותו לא ראה יותר מחודשיים. לאחר שהתנשקו סיפר ראובן כי נולדה תינוקת חדשה במשפחה. יעקב ביקש מאחד המלחים להביא בקבוק של אוזו.
הוא נטל שתי כוסות קטנות, מזג לתוכן מעט מן השיכר, הגיש אחת מהן לאחיו. לאחר שהשמיעו "לחיים!" בקול גדול, רוקנו שניהם בלגימה אחת את האוזו לתוך גרונם. כאילו כדי להקניט את אחיו הצעיר, אמר לו יעקב, "ומתי יהיה לך בן זכר?" וראובן ענה, "אם ירצה השם, בקרוב! ומה איתך, מתי כבר תתחתן? שמעתי שבת חלפון רוצה בך מאוד. יש לך תכניות לגביה?" "תכניות יש אבל טבעת אין!" הטעים יעקב. שניהם צחקו בקול ומילאו שוב את הכוסות, עד אשר רוקנו את הבקבוק.
כשראשו סחרחר, ירד ראובן מהספינה, ידיו עמוסות בסחורות שאחיו ביקש כי ייקח עמו לביתו. הוא מיהר לשוב הביתה. הוא לא רצה כי רחל אשתו תפנה לעברו מבט זועם, משום שהיא ציפתה כי ישוב לביתם מיד לאחר שיסיים את רישום הלידה.
כאשר נכנס הביתה ראה את עיניה החוקרות של אשתו, אך היא בחרה שלא לכעוס למראה המתנות שהניח על השולחן במטבח. היא רק העירה, "בפעם הבאה שאתה הולך לנמל, לפחות תשאל אותי אם אני צריכה משהו! יכולת להביא קצת דגים לארוחת הערב!" ראובן הנהן בראשו לאות הסכמה. ראשו היה כבד. הוא רצה לישון. הוא פנה לחדר השינה, הניח את ראשו על הכר ומיד נשמעו נחירות עמוקות.
רחל הסתכלה בבעלה הרדום וחייכה חיוך מלא חום ואהבה. ראובן היה בן דודה מדרגה שנייה מצד אמה. היא הייתה בת משפחת אלחדב, אשר התיישבה באי במאה הקודמת. בניגוד למשפחת שרחון, משפחתה באה מאיזמיר שבטורקיה. היא נחשבה למשפחה מיוחסת ועשירה. יד המקרה גרמה לכך כי שתי המשפחות גרו בשכנות בקאיה אנצ'ה. רחל הייתה בת חמש-עשרה והיא התאהבה מיד בשכנה ובן דודה ראובן. היא זו שביקשה מאמה כי תפנה לאמו של ראובן כדי לבדוק אם ניתן לשדך ביניהם. האם היססה מעט בגלל הקרבה המשפחתית, אבל לא היה בכך דבר חריג באי, שבני דודים יתחתנו זה עם זה. מה גם שמשפחת שרחון הייתה ידועה באיכות בניה ובחריצותם. שנה מאוחר יותר נערכה החתונה בטקס צנוע בבית הכנסת היחידי באי, שבמעלה הרחוב. הזוג הצעיר עבר לגור תחילה אצל הוריה של רחל, אולם בלחצו של ראובן הסכימו הורי שני הצדדים לרכוש בית שהיה צמוד לביתה של משפחת אלחדב, וכך עבר הזוג הצעיר להתגורר בבית הסמוך.
הבית היה קטן אך מיוחד. הכניסה אליו הייתה דרך הקאיה אנצ'ה. חצר פנימית מוארת הובילה אל הדלת הראשית וממנה לשלושה חדרים, שבאחד מהם היה חלון שהשקיף אל הים. הבית היה בעצם חלק מן החומה העתיקה שהקיפה את העיר. רוחבו של הבית היה כרוחב החומה. במשך השנים הפסיקה החומה לשמש מגן מפני פולשים אפשריים, משום שמאז שהאי נכבש על ידי הטורקים לא נשקפה עוד סכנה מצד אויב כלשהו. על כן, אט-אט השתלטו התושבים על חלקים מן החומה והפכו אותם לבתים לכל דבר, כל זאת באישורו של מושל האי, אשר שמח למכור את רכוש המדינה.
ביתם של רחל וראובן היה בין הבתים הבודדים שהיה בהם חלון שפנה לכיוון הים. רחל החליטה להפוך את החדר שבו החלון לחדר השינה שלהם. היא אהבה את הים. היא אהבה לשבת ולצפות בגווניו ובצבעיו המשתנים במהלך הימים והעונות. היה זה מחזה מרגיע ושובה לב. בזמן החופשי המועט שנותר לה, לאחר שסיימה את עבודות הבית, היא נהגה להתבודד בחדר זה ולשבת ליד החלון, ממוקדת כולה בים ובתנועותיו.
היא נטלה את התינוקת, הניחה אותה על בטנה ונשכבה ליד בעלה. זולת צעקות של הילדים ששחקו בקאיה אנצ'ה היה הרובע שקט יחסית. היא עצמה את עיניה ונרדמה.