סלפי אחד יותר מדי

1
 

הסיפור שלי נשמע סתם כמו עוד סיפור. כזה שקוראים בהודעה פרטית בווטסאפ, או ששומעים ברכילות חמה הנלחשת בחצר בית הספר על "חברה של חברה שזה בדיוק מה שקרה לה". אם לפני שנה, תמר, החברה מהבסיס שבו גרתי, הייתה מראה לי תמונה חושפנית שפרסמה אחת הבנות שאנחנו מכירות, הייתי בטוח מנענעת בראשי מצד לצד כלא־מאמינה, ואומרת, "זה לא יכול להיות, איזה סתומה היא." ושתינו היינו מביטות זו בזו במבט ארוך של הסכמה - ומהנהנות.
אם, למשל, ירון לוי, הידיד שלנו, היה עובר בסביבה באותו רגע, היינו מעבירות לו את הרכילות הזאת כמו עוגה חמה שיצאה הרגע מהתנור. הוא בטח היה שומע, מעיף מבט אל הצילום, מעקם פרצוף ומוסיף בקול רם, "לגמרי מגיע לה." אחר־כך היה מושך כתף בתנועה של "מעניין את סבתא שלי", כדי שנבין מה הוא חושב על הסיפור. אחרי דקה או שתיים היינו חוזרות לעניינינו. מקשקשות על המבחן שהמורה למתמטיקה הודיעה עליו בשיעור האחרון, מנחשות האם גילי תסכים לחברות שהציע לה יובל, או סתם יושבות יחד ושותקות, העיקר להעיף את העניין הזה ואת התמונה מהראש - ומהר. הסיפור הפעם הוא לא על מישהי אחרת שאני בקושי מכירה - אלא עליי, על טל. אני, שיכולה למתוח קו על החיים שלי ולחלק אותם ל"לפני ואחרי" פרסום התמונה.
זאת אני שעוברת בעיניים מושפלות במסדרון בית הספר, מתאמצת לא לפגוש את המבט של אף אחד כי אני יודעת - מי שעובר מולי ממילא לא רואה אותי כמו שאני, אלא את תמונת הסלפי המקוללת ההיא. כשיסתכלו עליי ימחקו בראש מייד את חולצת בית הספר האדומה שאני לובשת, את מכנסי הג'ינס הצמודים המשופשפים, את עגילי הפנינה הלבנים שקיבלתי בחג מסבתא שרה, את הקוקו הגבוה שהתאמצתי למתוח בבוקר, ויראו אותי לגמרי שונה - כמו שהייתי בתמונה.
בסלפי רואים רק את הגוף שלי. במטרה להיות זהירה, לא צילמתי את הראש. וטוב שכך, כי אם הייתי מצלמת את הפנים שלי, היה אפשר לראות את הדמעות שעמדו לי בקצה העיניים, נאחזות באחרון הריסים רגע לפני שהן זולגות מטה. אי־אפשר לראות את השפתיים הדקות שלי שמהודקות היטב זו לזו ואת השיער השחור שהיה פרוע וסתור. הרי לא מעניין אף אחד איך הרגשתי באותה שנייה כשלחצתי על המצלמה ושלחתי את התמונה. מי שראה אותה, התעניין רק בגוף שלי: שוכבת על המיטה בחדר שלי, יד על המותן כשחתיכת בד קטנטנה שחשבתי שמסתירה את מה שהתביישתי לחשוף.
נדמה היה לי שאם לא אחשוף את פניי אני בטח אהיה מוגנת, אלא שכמו דברים רבים שקרו מאז שצילמתי את אותה התמונה, התברר שטעיתי - ובגדול.