לחלום מעבר לחומה

פרק 1
1989: נפילת חומת ברלין
 
נפילת חומת ברלין פתחה בפני קלאוס עולם חדש, עליו יכול היה רק לחלום עד לאותו הרגע. במהלך השנים היו רמזים רבים לכך שהדבר צפוי לקרות, אולם הקריסה הסופית של החומה היתה פתאומית. בעיקר העיתוי היה מפתיע.
נדירים הם הרגעים בחייו של אדם, שבהם לאירועים המתחוללים מחוץ לחוג הקרוב אליו יש השפעה ממשית על קיומו היום־יומי. זה היה בוודאות אחד מהם. מחיקתה של החומה שהפרידה בין שני חלקי ברלין שׂמה בתוך זמן קצר קץ לחלוקתה של גרמניה, שהתרחשה בעקבות מלחמת העולם השנייה, ולטשטוש מוחלט של הגבול בין הגוש המזרחי לבין הגוש המערבי.
מבחינתו של קלאוס, היתה זו בשורה הצפויה להביא למהפך מוחלט בחייו. הוא הרגיש זאת בעצמותיו. חייו נחלקו ללפני ולאחרי נפילת החומה. מה שקרה אחרֵי, לא היה דומה כלל למה שהיה לפני: החומה נפלה וחייו קיבלו תפנית בלתי צפויה.
מאז שנות העשרה לחייו נהג קלאוס לחשוב שגורלו נגזר, ושלנצח הוא יתנהל בעצלתיים בשולי החברה. הוא סיים את לימודי התיכון בעיר הולדתו, ואף שהשיג ציונים סבירים לא גילה כל רצון להמשיך במסלול שייעד המשטר המזרח־גרמני לצעירים כמוהו. הכנסייה הפרוטסטנטית־לותרנית סימנה עבורו את המוצא כאשר סייעה לו להתגייס ליחידת "בַּאוּאֵינהייטן" (Baueinheiten) שעסקה בעבודות בנייה של מחנות צבאיים. היחידה הוקמה, בלחץ הכנסייה, למען גברים בגיל הגיוס, שבשל השקפת עולמם הדתית סירבו לשרת ביחידות קרביות. בתום שירותו, עבר להתגורר בעיר לייפציג, שם למד לימודי תיאולוגיה והקדיש חלק גדול מזמנו לכנסייה.
הוא לא היה היחיד.
כמו אחרים בני דורו בגרמניה המזרחית, בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת נמשך קלאוס לכנסייה מהסיבה הבנאלית: הוא לא יכול היה ללכת בתלם. מסגרת החינוך הקשוחה של המשטר הקומוניסטי ביקשה לשלוח אותו, לאחר השירות הצבאי, ללמוד מקצוע מועיל באוניברסיטה ולהפוך אותו לאזרח צייתן. פעם נוספת נכנסו אנשי הכנסייה לתמונה והעמידו בפניו אלטרנטיבה. בעבור קלאוס, היה זה אות שהמשטר נואש ממנו ואפילו המשטרה החשאית הידועה לשמצה - ה"שְטאזי" - נאלצה להסכים לכך. במקום להיות פקיד המשרת את המשטר המזרח־גרמני, הוא הפך, בעל כורחו, להיות בן חסותה של הכנסייה.
כנסיית ניקולאי בלייפציג, המקושטת בסגנון הבארוק, שימשה לו כמקלט מפני המציאות שבחוץ. רוב הזמן הוא בילה עם צעירים אחרים ששהו שם: הם ישבו על רצפת השיש הקרירה וניגנו על גיטרות. מוזיקת הרוק, הרחוקה כל כך מהמיסות של באך שנוגנו לרוב בין כותלי הכנסייה, העצימה את תחושתו כי עדיף לו להישאר מנותק מהסדר החברתי שמסביב.
הוא יצר לעצמו בועה קטנה, בתוך עולם אליו לא רצה ולא יכול היה להתחבר.
בחלוף הזמן, שינה קלאוס את האופן בו התייחס ללימודי הדת. זה כבר לא היה עבורו מוצא של חוסר ברירה אלא בחירה מרצון. הוא אפילו הודה בכך בפה מלא כאשר נשאל על ידי מכריו מה הוא בדיוק עושה שם.
קלאוס למד להעריץ את האומץ שגילו אנשי הכנסייה, שהצליחו בנחישות לשמר את אמונתם תחת שלטון העריצות הקומוניסטי במזרח־גרמניה. בזכותם, כך האמין, נוצר הסיכוי שהסובלנות תנצח את הדיכוי. הכומר כריסטיאן פוהרר, שהניף את הדגל לקידום השלום, היה נערץ עליו במיוחד.
בכל יום שני ניהל הכומר תפילה בכנסייה למען השלום ולאחריה התקיים דיון פוליטי אקטואלי. הוא החל בכך כבר בראשית שנות השמונים. את השראתו לקמפיין למען השלום הוא שאב מחזון הנביא ישעיהו על אחרית הימים ביהודה וירושלים. פעם אחר פעם שינן את הפסוק מספר ישעיהו: "וכִתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב, ד). לראשונה בחייו חש קלאוס כי הוא שותף במאבק צודק, למען מטרה נעלה.
בימיו הראשונים, כיוון האב פוהרר את מאבקו נגד מרוץ הטילים במלחמה הקרה. תוך פרק זמן קצר הפך המאבק לגל מחאה נגד אלו שהיו אחראים למצב הפנימי. לעתים הוא הוביל מאבק למען אלו שאיבדו את עבודתם או את ביתם, כיוון שביקשו להגר ממזרח־גרמניה. ולעתים הוא חולל מחאה נגד מעצרם של מתנגדי המשטר המזרח־גרמני.
במהלך השנים רק בודדים הגיעו לתפילות למען השלום. זאת ככל הנראה היתה הסיבה לכך שהמשטרה החשאית הפגינה זלזול ולא ראתה באירועי הכנסייה בסיס לאופוזיציה מאורגנת למשטר.
אלא שהפעילות צברה תאוצה. ככל שנקפו החודשים בשנת 1989, יותר ויותר מזרח־גרמנים התגברו על החשש מפני המשטר ואווירת החופש בתוך הכנסייה הפכה אותה למקום של תקווה. בחודש ספטמבר באותה שנה, כבר היתה הכנסייה מלאה עד אפס מקום בעת התפילה והדיון הפתוח שנערך בעקבותיה.
מיד לאחר מכן החלו להתקיים גם הפגנות פומביות למען השלום. הדבר גרם לכך שהשלטונות כבר לא יכלו להתעלם מהמתרחש ושלחו כוחות משטרה כדי להקיף את הכנסייה. קלאוס ראה במו עיניו כיצד תנועה של קומץ מאמינים הפכה בהדרגה לתנועת המונים שדרשה לשים קץ למשטר הסגור והקשוח. אנשים צעדו ברחובות ודרשו לכונן "מדינה פתוחה עם אנשים בני־חורין". ההכרה כי הוא שותף להתרחשות כה מסעירה גרמה לו להרגיש כי יש תכלית לקיומו. הוא כמו התעורר מחדש לחיים.
קלאוס נזכר בדיווח שקרא על הרצאתו של המתמטיקאי וחוקר המטאורולוגיה האמריקני, אדוארד לורנץ, שהחל את הקריירה המדעית שלו בחיזוי מזג האוויר והפך לאחד החוקרים החשובים של תורת הכאוס. ב־1979 נשא לורנץ הרצאה מלומדת על יכולת הניבוי, ובמהלכה הוא שאל: "האם משק כנפיו של פרפר בברזיל יכול לחולל טורנדו בטקסס?"*
[* כאוס, ג'יימס גליק, ספריית מעריב 1991, עמ' 26.]
ביום שני, 9 באוקטובר 1989, עשר שנים לאחר אותה הרצאה שעליה קרא בסקרנות עוד כשהיה בדירת אמו במזרח־ברלין, חש קלאוס בפעם הראשונה כי משק כנפיו של הפרפר בכנסייה בה בילה שעות ארוכות, עשוי לחולל סופה רחבת ממדים בגרמניה ובאירופה כולה. הוא ניסה לדמיין את רפרופו של הפרפר בכנסייה, והרהר לעצמו כי בכדי לחולל את המהפכה עליה הוא חולם, ייתכן שבכל זאת יידרשו כנפיים רחבות יותר. לא של פרפר פשוט אלא כנפיים של שחף.
ביום ההוא, זרמו המוני אדם ללייפציג, רובם מהעיר דרזדן הסמוכה, אבל גם מאזורים מרוחקים יותר. בשלוש וחצי אחר הצהריים, שעה וחצי לפני הזמן המיועד לתחילת התפילה, התמלאו כל הדרגשים בכנסיית ניקולאי. קצת לפני השעה חמש נפתחו גם שתי הגלריות שנמלאו במהרה בחברי הקהילה שהגיעו בתום יום עבודתם. יותר משמונת אלפים איש התכנסו פנימה, ורבים נוספים הצטופפו ליד הדלתות כיוון שלא הצליחו להיכנס. בחוץ נאספו כוחות גדולים של חיילים ושוטרים חמושים, שנערכו כדי לעצור התקוממות אפשרית. כל ניצוץ, ולוּ הקטן ביותר, עלול היה להבעיר תבערה גדולה.
קלאוס, שהתעורר כהרגלו רק בשעת צהריים, עשה דרכו במהירות לכנסייה: ההתכנסות הצפויה הפכה לשיחת העיר, והוא חשש לאחר. כשהגיע, תפס מקום באחת השורות האחרונות וצפה כיצד חבורת צעירים אותם הכיר משיעורי התיאולוגיה, עמדו בכניסה וכיוונו את האנשים למקומות פנויים. מעבר לעמודי השיש הגדולים, במעבר המרכזי בקדמת הכנסייה, הוא הבחין באנה שעמדה ושוחחה עם האב פוהרר. כמה פעילים הקיפו אותם וניסו לקלוט על מה מדברים השניים. מראהו החיצוני החיוור ושׂערו האפור הקצוץ של האב, היו ניגוד מוחלט לאישיותו הדומיננטית ולמזגו העצבני. הוא נראה תמיד כהר געש המאיים להתפרץ. באותו יום שני היתה לו סיבה טובה במיוחד לכך.
 
רבים מהנוכחים היו שייכים לגרעין הקשה של מתנגדי המשטר. על רקע המצב הכלכלי הקשה והמשך מדיניות הדיכוי, הם היו נחושים להיפטר ממנו אחת ולתמיד. מהצד האחר, גם מפלגת השלטון הקומוניסטית, שחששה שמשהו הולך להתרחש, נתנה לחבריה הוראה לבוא לכנסייה לא רק כדי להפגין נוכחות אלא גם כדי לעמוד על המשמר. זה לצד זה ישבו על הדרגשים אלו שביקשו שינוי, גם אנשים שלא היו בהכרח נוצרים מאמינים, וגם אלו שביקשו למנוע את התרחשותו. צעירים לבושים בחולצות מרושלות, שניצוצות של תקווה בעיניהם, לצד אנשים מבוגרים יותר, לבושים בחליפות ובעניבות שמרניות, שנעו במקומם בחוסר נוחות. בין האחרונים היו בוודאי גם אנשי ה"שטאזי". הם היו יכולים להתערבב בין חבורת המבוגרים חמורי הסֵבר, בלי לעורר כל חשד.
דממה ירדה על האולם כאשר הכומר פוהרר ניגש למזבח התפילה. הוא ידע שרבים מהיושבים לפניו הִנם חברי המפלגה הקומוניסטית והדגיש בדבריו ש"כנסיית ניקולאי פתוחה בפני כולם". לאחר מכן, החל הקהל הקבוע לקרוא מהבשׂורה בברית החדשה. "אהבו את אויביכם", קראו המתפללים בכוונה עמוקה. קלאוס עצם את עיניו ודקלם את הפסוקים בדבקות. ברגעים הללו הוא הרשה לעצמו להרגיש כי האמונה היא המפתח ליצירת מציאות טובה יותר. שיש בכוחה להפוך את העולם למקום בו האהבה מנצחת את השנאה, מקום בו הבריות הנמצאות היום בתחתית הסולם החברתי יוכלו לטפס מחר לראשו. הכול יהיה אפשרי.
לפני סוף הטקס, קם הבישוף הלוּתרני של סקסוניה, ד"ר ג'והנס המפל, וניצל את הבמה כדי לחזור שוב על הבקשה לנהוג בדרכי שלום ולהימנע מאלימות. הוא ביקש להימנע במיוחד מפרובוקציות מול השוטרים.
בכך ניתן האות לסיום התפילה למען השלום והקהל הרב קם על רגליו. בצפיפות שמסביב קשה היה לזוז. קלאוס נסחף בזרם שנע באִטיות לעבר הדלתות הראשיות. כשהגיע אל הפתח, הוא פער את עיניו לרווחה כלא מאמין: הכיכר שליד הכנסייה והרחובות הסמוכים היו מלאי אדם, גברים ונשים נרגשים שקיבלו בקריאות שמחה את היוצאים מהכנסייה.
בזווית עינו הוא הצליח לקלוט את אנה: היא עמדה בפתח וחילקה נרות ליוצאים מהכנסייה. היא שלחה לעברו חיוך קטן וסימנה לו שיצטרף לסייע. בימי שגרה קשה היה לגייס אותו לפעילות כמו חלוקת נרות, אבל האופוריה שמסביב ובעיקר מבטה של אנה שכנעו אותו. הוא נעמד לצִדה, הדליק נרות וחילק מהם להמונים שהתקבצו בכיכר, עד שאזל המלאי. רק אז הם הצטרפו לעשרות אלפי הצועדים שפנו לריטר־שטראסה ומשם למרחב הפתוח של כיכר קרל מרקס. באוויר היה ריח טוב של שינוי: קלאוס הרגיש שלִבו מתרחב וחום גופו עולה. הוא עדיין לא ידע כי תרמה לכך לא מעט גם נוכחותה של אנה.
היתה זו ההפגנה הגדולה ביותר שהתקיימה עד אותו יום במזרח־גרמניה. ברחובות נאספו כשבעים אלף איש. הערב היה קר למדי, אך הצועדים שהיו מלאים באנרגיה ותקווה לא הוטרדו ממזג האוויר. הם חייכו אחד לשני בתחושה נעימה של שמחה וניצחון. הנרות הדלוקים, שבהם אחזו האנשים, העבירו מסר ברור כי אין בדעתם לנקוט באלימות. הקריאות שעלו מהקהל היו קצובות: "ללא אלימות", "אנחנו לא חוליגנים - אנחנו העם!" ופעם אחר פעם - "אנחנו העם!" ההמון נראה נחוש להשיג את מטרתו. הפחד מפני המשטר פינה את מקומו להתפרצות של אומץ.
החיילים החמושים שעמדו ממול והווֹפּוֹס (Vopos) - אנשי "משטרת העם" המזרח־גרמנית - נראו המומים. כדרכם הם היו מצוידים באלות, בגז מדמיע, במגִנים ובכלבים ועמדו בשורות של שניים עד שלושה כדי למנוע מהמפגינים לזרום אל תוככי העיר. מאחור חנו, באורות דלוקים, מכוניות משטרה ומשאיות רבות עם זרנוקי מים המכוונים כלפי הקהל. בימים שקדמו למפגן הכוח, כאשר התקיימו הפגנות קטנות יותר של דורשי הרפורמות, לא היססה המשטרה מלעשות שימוש מיידי באמצעים הרבים שעמדו לרשותה כדי לעצור מאות אנשים ולהכות רבים אחרים. באותו ערב המצב היה שונה לחלוטין. המעטים שהעזו להתקרב לשוטרים אמנם חטפו זרם מים ואלו שנפלו אל הקרקע אף ספגו בעיטות, אבל זה לא היה דומה להפגנות העבר. השוטרים נראו חסרי אונים מול הקהל שקרא לעברם בקול גדול: "אנחנו כאן כדי להישאר!" ושוב חזרו על הקריאה, "ללא אלימות".
 
בשמונה בערב, כשהכול נגמר, ליווה קלאוס את אנה לביתה. אירועי אותו יום היו עבורו הוכחה ניצחת לצִדקת דרכו של המאבק הלא־אלים. הוא שמח יותר מתמיד על כך שלפני שנים אחדות החליט להישאר נאמן למצפונו. אם היה הולך בתלם, כמו רבים מחבריו שהלכו ללמוד באוניברסיטה לימודי משפטים, עסקים או הנדסה, הוא היה צריך לגלות נאמנות אידיאולוגית, לפחות כלפי חוץ, כלפי המשטר המזרח־גרמני. כעת, כבר לא היה בו ספק שהחלטתו הגורלית, להתחבר לכנסייה, היתה הנכונה. לִבו אמר לו עם זאת שאורח החיים אותו ניהל בשנים האחרונות עומד להשתנות וכי הנוחות היחסית של חייו עומדת להגיע לקִצה. הוא לא יוכל יותר להסתפק בהתבוננות באירועים מהצד. ברגע זה היה ברור לו כי הוא עומד להיות הרבה יותר מעורב.
כשהגיעו לביתה של אנה היא הזמינה אותו להיכנס פנימה. הם התיישבו ליד השולחן הקטן ואכלו, ברעב של מהפכנים, חביתה וסלט גדול שהכינה עבורם ברגע.
לרגל האירוע ההיסטורי פתחו בקבוק יין ועד סוף הארוחה לא נותרה בו אף טיפה אחת. כששכב מאוחר יותר בזרועותיה, הקשיב בשקט לנשימותיה ונרגע אט־אט. ההתרגשות של אירועי היום התחלפה בתחושה של רוגע כמותה לא הכיר מעולם. הוא עצם את עיניו ונרדם כשחיוך על פניו, נינוח כמו אלה שיודעים כי הימים הבאים צופנים עבורם התחלות חדשות.
השתלשלות האירועים היתה מהירה יותר מכפי שצפה. בהפגנה שהתקיימה בלייפציג, שבוע לאחר מכן, כבר השתתפו 120 אלף איש. ושבוע נוסף מאוחר יותר, ב־23 באוקטובר, השתתפו בהפגנה בעיר 300 אלף איש. המשטר הקומוניסטי, המאומן בדיכוי התנגדות פוליטית, החל להבין את עוצמתם של האירועים. אריק הונקר, המנהיג הכול־יכול שהנהיג את מזרח־גרמניה קרוב לעשרים שנה, נאלץ להתפטר תחת לחצם של עמיתיו במשטר הקומוניסטי. במקומו מונה אגון קרנץ, שהבטיח שינוי ואף נפגש עם נציגי הכנסייה הפרוטסטנטית. היה זה מעט מדי ומאוחר מדי. את השריפה לא ניתן עוד לכבות וההפגנות בערים שונות במזרח־גרמניה המשיכו לצבור תאוצה. הן הפכו לגל ענק.
בשבת, 4 בנובמבר 1989, התקיימו כבר הפגנות לא רק בלייפציג, אלא גם במגדבורג, האלה, פלאון, רוסטוק ופוטסדם. באלכסנדר פלאץ, במזרח־ברלין, התקיימה הפגנה עצומת ממדים, בהשתתפות כחצי מיליון בני אדם. תחת עיניהם הפקוחות של שוטרי ה"שטאזי" הם הקשיבו לנאומים של מנהיגי התנועות הפוליטיות החדשות. ריח המרד עמד באוויר.
בדיוק חודש לאחר ההפגנה הגדולה בלייפציג, ב־9 בנובמבר 1989, ישב קלאוס על המזרן המרופט בחדרו הקטן ופרט בגיטרה, כאשר אנה פתחה בסערה את הדלת והתפרצה פנימה. כמו רוח תזזית היא נעה בין החלון לדלת, מלמלה כמה מילים כאילו לא ידעה בדיוק איך להתחיל את הסיפור. חלפו כמה דקות טובות, עד שנרגעה מעט והמילים זרמו לה מהפה כמו שיטפון.
לפני שהגיעה, ראתה בטלוויזיה הקטנה שבסלון ביתה את מסיבת העיתונאים עם דובר המשטר המזרח־גרמני, גונטר סשבובסקי. היא דיברה כל כך מהר, עד שקלאוס ההמום החזיק את ראשו בידיו כדי לנסות להבין את שטף דבריה וסדר האירועים. הוא קלט ממנה שהופעתו של הדובר היתה מבולבלת, ותחת לחץ שאלותיהם של העיתונאים הוא הכריז שכל אזרחי מזרח־גרמניה חופשיים לצאת מגבולות המדינה, כולל בברלין. המשפט האחרון שלה הִכה בו כמו מכת ברק: הוא לא ידע איך להגיב.
"זהו ערב היסטורי," היא דחקה בו, "אנחנו חייבים לנסוע לברלין כדי לחצות, ולוּ לכמה שעות, למערב העיר." היא הציעה שיֵצאו מיד לדרך ברכבה. דרך קשריה הרבים הצליחה איכשהו להשיג מספיק דלק לנסיעה.
קלאוס אסף את עצמו מהמזרן בלי לחשוב פעמיים. יש רגעים שנדמה לך שציפית רק להם כל החיים. זה היה אחד מהם בבירור. הוא לקח את מעילו השחור המיושן, שבכיסו היו תחובים מעט שטרות כסף שאמו שלחה לו רק ימים ספורים לפני כן, וירד אחרי אנה לרחוב השקט. הוא הביט בבניינים סביב. האורות ריצדו מהחלונות. נראה היה שרוב האנשים העדיפו להישאר בבתיהם דבוקים למסכי הטלוויזיה, צופים בוודאי בשידורי הטלוויזיה המערב־גרמנית שנקלטו מעבר לגבול. הוא אמר לעצמו שבטח הם עדיין לא מאמינים, ממש כמוהו.
 
בעקבות אנה הוא נכנס למכונית הטרבנט המיושנת, הצבועה בצבע צהוב דהוי, היא הניעה והחלה לנווט דרך הסמטאות בדרך החוצה מהעיר. במהרה הם הגיעו לכביש החשוך בכיוון צפון־מזרח לברלין.
"זה בסדר," הרגיעה אותו כשקלטה את מבטו המודאג, "המכונית אמנם קצת מיושנת אבל עד היום בדרך כלל לא הכזיבה אותי, לפחות לא כשזה היה באמת חשוב."
ברגעים כאלה טוב שיש אמונה, חשב והשתדל להתעלם מקולות המנוע המקרטע.
בדרך לברלין, היא סיפרה לו בפרוטרוט על מסיבת העיתונאים עם חבר הפוליטביוּרוֹ, גונטר סשבובסקי. "ניכר היה שהנהגת המפלגה הקומוניסטית נחושה להרגיע את הרוחות הסוערות במדינה ולהחזיר לידיה את השליטה במצב," אמרה והדגישה שלא זכור לה תקדים בו חבר הפוליטביורו השתתף במסיבת עיתונאים ששודרה בשידור חי לאזרחי מזרח־גרמניה. ברגע שזיהתה אותו על המסך, היה ברור לה כי היא עדה לאירוע שישנה את כללי המשחק.
"סשבובסקי היה לבוש בחליפה אפורה משובצת ובעניבת פסים," תיארה אנה באוזניו את הפרטים. היא הדגישה כי בתחילת השידור הוא נראה כמי ששולט במצב ושמר על ארשת פנים בוטחת. אולם בחלוף הדקות התחוור שהיה פחות בטוח בעצמו ממה שנראה תחילה. אנה שתקה לרגע ואז הוסיפה כי בתשובה לשאלות העיתונאים, הוא נראה כמי שפוסע בארץ לא זרועה. הוא לא ממש ידע מה עליו לומר, ובעיקר מה אסור לו עדיין להגיד. אנה אמרה כי ברגעים מסוימים הוא נראה לה אבוד למדי.
קלאוס הרגיש כאילו הוא עצמו צפה בשידור הטלוויזיה: אנה הרבתה בפרטים שהעבירו אליו לא רק את המסרים בשידור אלא גם את האווירה. "כשנלחץ על ידי אחד העיתונאים, ששאל על משמעות המדיניות החדשה לגבי הנסיעות ומתי היא צפויה להיכנס לתוקף, הוא החל לדפדף בניירותיו בעצבנות ונתן תשובות מבולבלות," אמרה אנה, "ופתאום, במענה לשאלה נוספת, סשבובסקי הטיל את הפצצה ואמר שהמשטר החליט לאמץ רגולציה חדשה המאפשרת לכל אזרח מזרח־גרמני לעזוב את המדינה למטרות נסיעה או הגירה, דרך מעברי הגבול של המדינה."
קלאוס היה פעור פה כאשר המשיכה אנה בתיאור: "בעקבות התשובה הזו, כל הסכרים נפרצו וסשבובסקי היה נתון לחקירה צולבת מצד כמה עיתונאים. הוא החל לגרד בראשו ואגלי הזיעה התפשטו על פניו. כשהחל לקרוא בקול רם מתוך הניירות שהיו מונחים לפניו, היה ברור שהוא לומד את תוכנם תוך כדי קריאה. מישהו מהצד השני של החדר, שלא נראה בעדשת המצלמה, שאל בקול רם: 'מתי התקנות החדשות נכנסות לתוקף?' ואיש הפוליטביורו, שעיניו היו עדיין בתוך ניירותיו, פלט בלא לחשוב: 'מדובר בצעד מיידי, כאן ועכשיו ללא דיחוי.'"
אנה הדגישה כי הוא לא הזכיר דבר לגבי דרכונים או ויזות ונראה שהוא רק רוצה כבר לעזוב את חדר מסיבת העיתונאים. גם כששאלו אותו אם המעבר ממזרח־גרמניה למערב־גרמניה כולל את המעברים בברלין עצמה, הוא ענה כמו רובוט שאמנם הוא לא מעודכן לחלוטין, אך המעבר למערב־גרמניה בוודאי כולל גם את המעבר למערב־ברלין. אנה שתקה לרגע, כמו נתנה לקלאוס לעכל את מלוא המידע.
"ברגע שהבנתי שברלין נפתחת," אמרה, "נכנסתי למכונית ובלי לחשוב נסעתי ישר אליך."
אנה ניסתה להתרכז בכביש שלפניה וקלאוס התבונן בה מהצד. היא היתה מבוגרת ממנו בארבע שנים ואף יותר מכך בבגרותה הנפשית. בדברה נראתה בטוחה מאוד בעצמה וכפעילה פוליטית במשטר אפל גילתה אומץ לב ראוי לציון. גם בכנסייה, כשהוא היה עסוק בעיקר בבטלה ובשאלת שאלות, היא התמקדה במציאת תשובות. הוא ידע שהיא היתה יכולה בקלות למצוא מישהו בוגר ממנו לבלות עמו את שעותיה. הוא העריך כי בחרה בו בעיקר כי רצתה לצִדה אדם מתמסר, עליו תוכל לפרושׂ את חסותה. ברגע שהבין שזה בעצם מפגש הכוחות ביניהם הוא פתח את החלון, הפנה את ראשו החוצה ונתן לרוח לצלוף בפניו.
השעה היתה כבר אחרי שמונה ובחוץ היה חושך קודר של סתיו.
 
קלאוס ידע בדיוק מה אנה תשיב לו ובכל זאת הפנה אליה שאלה ישירה: הוא ביקש לדעת אם היא באמת מאמינה שיוכלו לעזוב את מזרח־גרמניה ולמצוא מקום אחר ללמוד בו או לעבוד. עד לאותו הרגע, הוא מעולם לא העלה בדמיונו כיצד עשויים חייו להיראות מחוץ למסך האטום שהקיף אותו כל ימיו.
אנה נראתה כמי שמאבדת את סבלנותה. "הגיע הזמן שתבין שלא מדובר רק בחיים הפרטיים שלך!" היא הטיחה בו, "יש לנו סוף־סוף הזדמנות לבנות מציאות חדשה ביחסים שבין האזרחים לבין המדינה." היא נשמעה כמי שנושאת דברים באסיפה פוליטית והוא הקהל שלה. היא נזפה בו על שברגע נשגב שכזה הוא נותר אנוכי, ואיננו קולט את גדולתה של השעה בה אפשר יהיה - אחרי הכול - לשנות את המשטר מבפנים.
"מי שבורח כעת רק מחליש את הסיכויים שנצליח," אמרה לו, "ברור לחלוטין שאנחנו צריכים להישאר."
ברגעים ההם בתוך המכונית, בדרך לברלין, הרגיש קלאוס כי חומה קטנה הולכת ונבנית בינו לבין אנה, וההרגשה הזאת גרמה לו להתכווץ. הוא לא כל כך ידע כיצד להגיב. קשה היה לו שלא להיסחף בקסמה. שׂערה החום קיפץ על כתפיה לפי קצב דיבורה ושפתיה התהדקו בנחישות בכל פעם שרצתה להדגיש דבר־מה. היא התאמצה, פניה היו ממוקדות וגופה נע על כיסא הנהג בלהט. אולם, מול העוצמה שהפגינה, הוא דווקא נטה להיאטם. היא לא הצליחה ממש לחדור אליו.
הדברים שאמרה נשמעו לו פתאום שייכים לתקופה אחרת. מנקודת הראות שלו, אנה היתה שבויה עדיין בעולם ישן. שנים של חיים תחת הרטוריקה השוחקת של המשטר המזרח־גרמני, דינם לתת אותותיהם גם באורחות מחשבתם של מתנגדיו, אפילו המבריקים והמקסימים שבהם. הוא חשש שהיא תתקשה להבין מה עובר עליו. ברגעים ההם הוא העדיף להימנע מעימות נוסף.
"אני עדיין לא יודע," הוא אמר בקול שקט, שטוח מעט, "הכול עדיין מבולבל."
את יתרת הנסיעה עברו בשתיקה.
לאחר פחות משלוש שעות הם הגיעו לברלין. קלאוס הציע שיחנו את המכונית בשכונה בה גדל, מרחק הליכה מהחומה ומ"צ'ק־פוינט צ'רלי" - המעבר המפורסם ביותר למערב העיר בפינת הרחובות פרידריך־שטראסה וצימר־שטראסה. הוא נזכר כיצד בילדותו התבונן בערגה בדגל האמריקני שהתנוסס בצד השני. כעת כיוון את אנה דרך אלכסנדר פלאץ, המרכז המסחרי של מזרח העיר. הכיכר המתה המון אדם, אף שהשעה היתה כבר אחרי חצות. הם נסעו דקות אחדות ברחובות צדדיים עד שהגיעו לחצר פנימית מוזנחת והחנו בה את המכונית.
כל חייו, עד לאותו הרגע, התמצו בניסיון לברוח מהמקום הזה. מבנייני הקומות חסרי הייחוד, בעלי החלונות הקטנים והמרובעים, שמאחוריהם הסתתרו אנשים שפסגת שאיפותיהם היתה לעבור בשלום עוד יום תחת משטר העריצות המזרח־גרמני. מבחינה חיצונית, החצר נראתה לו כעת עלובה מתמיד. העצים השילו את עליהם וענפיהם הדקים נותרו שם כממתינים לימים יפים יותר. הטיח על קירות הבתים התקלף מכבר והעיד על הזנחה רבת שנים, חושף שכבות שונות של ברזל ולבֵנים. אבל באותו הלילה, כבמטה קסם השתנה משהו משמעותי. על אף השעה המאוחרת, נותר האור דלוק במרבית הדירות וניתן היה לשמוע ברקע את הרחש שעלה ממקלטי הטלוויזיה. אולי בכל זאת התגעגע. קלאוס הבחין שבחלון הדירה בה גרה אמו כבר כבה האור. זו היתה עבורו הקלה גדולה. הוא ידע שעליו ללכת לבקר אותה, והחשיכה בדירתה סיפקה לו עוד כמה שעות עם עצמו לפני שילך לראותה, אולי למחרת בבוקר.
הם יצאו מהחצר וצעדו בשקט ברחובות החשוכים והקרים, דרך שוק "האקשר" (Hackescher) והלב ההיסטורי של העיר. כעבור רבע שעה כבר עברו ליד ה"ברלינר דום" - הקתדרלה הקתולית של ברלין בה נקברו בעבר רבים מבני משפחת המלוכה. מן העבר השני עמד ה"פלאסט דר רפובליק", בניין מרובע ומכוער ששימש לאסיפות שארגן המשטר. על חזיתו, העשויה זכוכית חומה, התנוסס סמלה של מזרח־גרמניה: פטיש ומחוגה על רקע אדום. קלאוס זכר שלימדו אותם כי הפטיש מסמל את מעמד הפועלים והמחוגה את האינטליגנציה, אך הוא תמיד חשב שהפטיש מייצג את האגרסיביות של המשטר והמחוגה את המעגל הסגור שבתוכו היו לכודים תושבי המדינה. כעת כבר היה ברור לחלוטין שהמעגל הזה, שנראה במשך שנים כה רבות כטבעת חונקת, עומד להיפרץ באורח סופי.
קלאוס ואנה הגיעו ל"אונטר דן לינדן", השׂדרה הרחבה המובילה ממזרח למערב. הם נשטפו בהמון האדם שעשה דרכו לכיוון החומה. המתח שהצטבר במשך חודשים התפרק באחת והרחוב הפך למסיבה המונית. צעירים שכבר הספיקו לחזור סיפרו כיצד "צ'ק־פוינט צ'ארלי" בפרידריך־שטראסה הפך למעבר חצייה חופשי למערב העיר. אחרים סיפרו שרבים עושים כעת את דרכם לעבר שער ברנדנבורג. השער היה מסמליה החשובים של ברלין. הוא הוזמן כמאתיים שנה לפני כן, על ידי המלך הפרוסי פרידריך וילהלם השני כסמל לשלום, אבל הפך דווקא לאחד מסימני ההיכר של המלחמה הקרה בין הגוש המזרחי לגוש המערבי.
השעה היתה כבר שלוש לפנות בוקר כשחצו את כיכר פריז. לפני שער ברנדנבורג, נאספו אלפי חוגגים. אפילו שוטרי "משטרת העם" נראו המומים לחלוטין מהמתרחש. אותם שוטרים שהתרגלו לרדות ביד קשה באזרחי מזרח־גרמניה, זכו בלילה ההוא לתגובה אדישה מצד החולפים על פניהם. החומה, שהיתה אמורה להרתיע את ההמונים שרצו לחצות למערבה של העיר, הפכה למעין יציע מאולתר, ממנו ניתן היה להשקיף על מחוז החלומות.
צעירים עמדו על החומה ונראו כאילו נסחפו באיזו רוח שטות: הם רקדו על האבנים, התפרצו בצחוק משחרר והעוו פניהם בעליזות לאלה שנותרו עדיין למטה. קלאוס סייע לאנה לעלות על החומה ונעזר בידי אחד הצעירים כדי להצטרף אליה. למעלה, תחת אור הזרקורים של מצלמות הטלוויזיה מהצד המערבי, החגיגה היתה בעיצומה. איש מזוקן לבוש במעיל אדום שלף פקק מבקבוק שמפניה והעביר את הבקבוק בין החוגגים. הם לא היו זקוקים לכוסות: כל אחד אחז בבקבוק, נטל לגימה הגונה והעביר הלאה. קבוצת צעירים ישבה על הרצפה למרגלות החומה. בחלוף השעות האזור נראה כמו קרנבל החופש. מבעד לרעמת השׂיער שגלש על פניה של אנה בצבץ חיוך של אושר מוחלט. קלאוס הצמיד אותה אל גופו ונישק אותה ארוכות על שפתיה. הוא נאחז בה כמי שמבקש לנצור את הרגע.
קלאוס ואנה קפצו מהחומה לצִדה השני, ולאחר שנדחקו דרך הקהל שנאסף כדי לחזות בפלא, מצאו עצמם משוטטים נרגשים ברחובות מערבה של ברלין.
רק ב־6 באוקטובר, שלושה ימים לפני התפילה וההפגנה הגדולה בלייפציג, חגגה מזרח־גרמניה, תחת הנהגתו של אריך הונקר, ארבעים שנה לייסודה על ידי סטלין. אל המצעד החגיגי, שכעת נראה כמו מסיבת סיום, הגיעו נשיא רומניה ניקולאי צ'אוצ'סקו, וּויצ'ך ירוזלסקי, שכבר הפסיד את הבחירות בפולין, ואפילו יאסר ערפאת שנהנה מיחסים קרובים עם הצמרת המזרח־גרמנית. במבט לאחור נראה שהיתה זאת חגיגה אחרונה של ציר העריצים, משתה פרידה מימי הרוע.
ההפרדה, שהחלה לאחר מלחמת העולם השנייה, בין גוש מזרחי של מדינות לבין גוש מערבי, איבדה באחת כל משמעות. בלילה ההוא היא נמוגה.
שילוב של גורמים שהתנקזו לאותה נקודת זמן הביאו להפלת החומה. הפגנות ההמונים, שרק בדרך נס לא גלשו להתנגשויות אלימות נרחבות עם כוחות הביטחון, האיצו באופן ניכר את השינוי.
ואולי אלו שתרמו תרומה מכרעת להתרסקות הסופית של המשטר המזרח־גרמני, שלא במודע ומבלי שהתכוונו לכך, היו דווקא המנהיגים של ברית־המועצות ומזרח־גרמניה. למשל מיכאיל גורבצ'וב, שליטהּ של ברית־המועצות, שלאחר פגישתו עם הונקר, השמיע במסדרון את המשפט שצוטט והדהד סביב העולם: "מי שפועל מאוחר מדי נענש על ידי החיים". והונקר עצמו, שמיאן להקשיב לביקורת של גורבצ'וב שאמר לו כי לטובתו עליו לחולל רפורמות נחוצות במשטרו, שאם לא כן, יקרטע בבידוד מוחלט לדרך ללא מוצא.
אגון קרנץ, שנטל את מושכות השלטון מידי הונקר ניסה אמנם לבצע רפורמות, שלושה שבועות לפני נפילת החומה, אך לא יכול היה להדוף את גל המהפכה. העיתוי היה אומלל. אפילו אם קרנץ התכוון באמת לקדם שינויים, הוא נעדר אמינות כלשהי: הוא עצמו הביע את הסכמתו לדיכוי הרצחני של הסטודנטים בכיכר טיאננמן בסין, בתחילתה של אותה שנה. הוא תמך בגלוי במשטר העריצות הסיני.
הכוחות הפנימיים והחיצוניים התמזגו והובילו להתמוטטות הסופית של מזרח־גרמניה. לקלאוס היה ברור שלא מדובר בזעזוע בר חלוף, אלא במהפכה עד היסוד שעתידה לשנות את פניה של אירופה כולה.
אנה שׂמה את ידה בתוך ידו של קלאוס כאשר חצו את החומה ממזרח־ברלין למערבה. המתח שעבר ביניהם בזמן הנסיעה החל להתפוגג. הוא לא ידע אם הבחינה שהוא כועס עליה, וגם אם כן נראה לו שבשל גודלו של הרגע היא החליטה "לטייח" קצת. בדיוק כמוהו. המעבר למערב סימן עבור קלאוס מה שהוא כינה מאוחר יותר "לידתי מחדש". עד כדי כך היה עצום השינוי.
הוא התוודע לעולם שלא הזכיר אף לא ברמז את זה שהכיר עד כה. מכוניות חדישות ומעוגלות, שהיו שונות לחלוטין ממכוניות הטרבנט המרובעות והדחוסות שקרטעו בכבישי מזרח־גרמניה. צעירות וצעירים לבושים בבגדים מודרניים וצבעוניים, ואנשים שחילקו אוכל ושתייה בנדיבות שלא רואים כמותה בימים רגילים. הוא נחשף לחברת השפע.
הקדרוּת של חייו התחלפה באחת באושר שנראה לו אינסופי.
לאורכו של הלילה הסתובבו קלאוס ואנה במערבה של ברלין כשהם נפעמים מהמראות החדשים. עם בוקר, נפתחו חנויות עמוסות כל טוב. הפירות והירקות הצבעוניים שנגלו לעיניהם לא היו דומים כהוא זה לאלו שהכיר קלאוס כל חייו. הם היו טריים וקשים, נטולי כתמים, עסיסיים ומזמינים. הם נראו לו כל כך מושלמים, כאילו היו יצוקים מפלסטיק ולא נקטפו מהעץ. במזרחה של העיר, טרם נפילת החומה, גם אם היה מגיע משלוח נדיר של פירות או ירקות, היה נוצר מיד תור ארוך, מה שהפך את הסיכוי לגעת בפרי לכמעט בלתי אפשרי. כאן הכול היה בשפע, בערימות צבעוניות, מבושמות ומפתות. כל דוכן קלמנטינות נראה להם כמו פירמידה של עסיס כתום. עיניהם נצצו מהתרגשות.
הם חששו לחזור למזרחה של העיר, פן יתחוור להם לפתע שהיה זה רק חלום חולף. לכן, אף שלא היו רעבים או צמאים במיוחד, נכנסו לבית קפה בפינת הרחוב. לא היה להם הרבה כסף בכיס, אבל הרצון לדחות את הקץ גבר עליהם והם נדחפו בין האנשים שעמדו ליד הבר כדי לנסות למצוא מקום פנוי, ולוּ רק כדי ליהנות מריח הקפה המשובח שהציף את חלל האוויר.
בעודו מהרהר על שאירע בשעות האחרונות, קלאוס כבר הבין כי לא היה זה רק דחף רגעי שמנע ממנו לחזור לכיוון ביתה של אִמו במזרח העיר. ללכת לאמו במזרח־ברלין היה כמו לסגת לאחור. והוא כבר ידע שלא יוכל לחזור לחייו הקודמים, לימים ארוכים של בטלה או נגינה בגיטרה במרתף הכנסייה. גם לא נראה לו שיש טעם לחזור ללייפציג, כדי ללמוד מקצוע שימושי או למצוא עבודה שלא תעניק לו את מה שהוא מחפש. זה היה כמו הלם חשמלי: הוא הבין שהוא חייב לעזוב. הוא מאס בכל מה שהכיר. הוא סלד מהקשיחות והאכזריות של המשטר המזרח־גרמני ועל כן לא יכול היה לקבל מצב בו יקדיש את חייו לבניית אלטרנטיבה על יסודות המשטר הישן.
כמו אסיר בבית כלא, שכל דלתותיו נפתחו לפתע, הוא רצה לעזוב את המקום במהירות האפשרית. גם אם יצליח יחד עם האסירים האחרים להקים הנהלה חדשה, שתצבע את הכלא בצבעים זוהרים ותכניס ריהוט חדש, לא יהיה בכך כדי למחוק את הזיכרונות הכואבים. הוא תמיד חי בשולי החברה וכעת היה חייב לצאת החוצה, כדי לנסות למצוא את מקומו בעולם שמעבר לחומה. הוא רצה לרוץ קדימה ולא להסתכל יותר לאחור. דלתות הכלא של חייו נפערו לרווחה ולא היתה לו כל כוונה לחזור לתא בו היה נעול עם בריח.
בהמולת בית הקפה, מוקף באנשים צוהלים שלא הכיר, החליט קלאוס להקדיש את שארית חייו למטרה בעלת ערך. הוא לא חשב שזה נאיבי. בראשו הדהדו דבריו של הכומר, שדיבר עִמם ארוכות בכנסייה על רוחה ההומניסטית של הנצרות ועל כוחה לתקן את עוולות העולם. לפתע הדברים נראו לו הגיוניים. התמונה התבהרה לו. הוא רצה לדעת יותר. ללמוד כיצד יוכל להשפיע לטובה על העולם סביבו.
החומה שלא חשב שאי פעם תיפול אכן נפלה בבת אחת. זה אמר מבחינתו שהכול אפשרי.
הוא לא חשב לרגע שלו־עצמו היתה יד כלשהי בדבר, לבטח לא כמו אנה ועמיתיה שפעלו לארגון המחאה נגד המשטר המזרח־גרמני. עם זאת, ברור היה לו, ללא צל של ספק, שלאירוע המכונן של נפילת החומה צריכה להיות השפעה שתכתיב את המשך צעדיו: הוא יחפש את הדרך ללמד אחרים שהחומה נפלה לא כי אבניה היו רעועות, אלא בזכות האנשים, משני צִדיה, שהשכילו להתגבר על הפחדים שלהם.
עבורו היתה זו תחילתו של יום חדש. ברגע שהחליט כי הוא הולך הלאה ולא נשאר, חש הקלה עצומה. הוא סיפר על כך לאנה שמיד קלטה שלא תוכל לשנות את דעתו. היא גם לא ניסתה. היא רק חיבקה אותו בחוזקה וכעבור שעה ארוכה הם החלו לעשות את הדרך חזרה. כאשר חצו את המעבר שנפער בחומה, בחזרה למזרח העיר, ראשו של קלאוס התמלא רעיונות ותכנונים לעתיד. הוא רצה, בכל מאודו, למצוא את ייעודו מעבר לגבולותיה של גרמניה.
ברגע ההוא הוא הבין שבעצם זה מה שרצה תמיד.