הפחד לדרוס שליח פיצה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הפחד לדרוס שליח פיצה
מכר
מאות
עותקים
הפחד לדרוס שליח פיצה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הפחד לדרוס שליח פיצה

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

רותי ויטל גילעד

רותי ויטל גילעד נולדה בישראל בשנת 1963. בילדותה חיה בפיליפינים, באנגליה, באוסטרליה ובישראל. בוגרת בית הספר למשחק "בית צבי", מחזור 86'. תרגמה מחזות עבור בית צבי וביניהם "אגנס של אלוהים", "פיקניק" ו "תה וסימפטיה". עבדה ככתבת לענייני תרבות ואמנות בעיתונים וככתבת לענייני תיירות במגזין תיירות באנגלית. עשרה ספרי ילדים פרי עטה יצאו לאור, ביניהם "ברוך הכיסא והטוסיק הגדול מכולם", "לילי בארץ הבגדים הקטנים מדי", "אורי ואבן הים" , "גברת מפוזרת"  וספר שירה בשם "מתים עלי" (הוצאת גוונים). מנחה סדנאות וחוגי כתיבה.

תקציר

חבר ועבודה, זה מה שעלמה ומיכל הבטיחו לעצמן למצוא בחופש הגדול. אלא שמהר מאוד מיכל מצאה לה חבר, ועלמה נשארה לבד, בלי חבר ובלי עבודה, רק עם מריבות עם אמא ועם המכתבים שהשאיר לה אביה.
ואז, במקום הכי לא צפוי, היא פוגשת איש מיוחד שנראה כמו שחקן קולנוע מזדקן, והוא מכיר לה אישה לא רגילה, מטולה, בעלת בית-קפה.  

עלמה מתחילה לעבוד בבית-הקפה, וחוץ מללמוד איך להכין באופן מקצועי סלט ירקות קצוץ דק, היא לומדת להכיר אנשים ולהכיר את עצמה.

ברגישות ובהומור חושפת רותי ויטל גילעד את עולמה של נערה צעירה, המתמודדת עם אובדן אב ועם יכולתה להאמין בעצמה ולהמשיך קדימה.

הספר משתתף במצעד הספרים.

פרק ראשון

נסענו הביתה. כבר היה מוצאי שבת. אמא נהגה, אני לידה, שתינו עייפות ומפוצצות מאוכל. אכלנו הרבה כי אנחנו לא ממש רגילות לאוכל טעים בבית.
יום ההולדת של רועי, הבן דוד שלי. חגגנו לו עשר שנים של נדנוד ופינוק. השולחן העמוס היה בגינה, ומדי פעם יצאתי למלא את הצלחת. אבל רוב הזמן נשארתי בתוך הבית, ראיתי טלוויזיה, שיחקתי במחשב וניסיתי לפתור תשבצי היגיון מתנשאים בעיתונים שמצאתי בסלון.
"אמא, מה זה גולת הכותרת? זה הופיע בהגדרה בתשבץ בעיתון. זה משהו שקשור בפרחים? בעלי כותרת?" שאלתי, ומיד הצטערתי ששאלתי.
"אתן לך דוגמה. גולת הכותרת של היום הזה היא שאת מתעניינת במשהו. רועי כל־כך אוהב אותך. כולם אוהבים אותך. לא יכולת להיות קצת יותר חברותית? זה נראה לך יפה לשבת כל הזמן בפנים עם פנים חמוצות?"
"היינו במושב, לא? אז ישבתי. חוצמזה, את יודעת שאני לא אוהבת להיות איתם. הם מתייחסים אלי ברחמים, כאילו אני כלב מצער בעלי־חיים שאף אחד לא יאמץ אותו."
"נו באמת, עַלִי. כבר אמרתי לך - זה הכול בראש שלך. הם אוהבים אותך וכואבים יחד איתנו. מה את רוצה מהם? זאת לא אשמתם." ובסוגריים, שלא נאמרו בקול רם אבל אני שמעתי, הוסיפה: "ואותו דבר לגבי - זאת גם לא אשמתי!"
חזרנו לשתוק. עדיף. בטח בקיץ, כשאין כוח אפילו לריב.
עשר דקות אחרי זה הגענו הביתה.
נכנסתי לחדר שלי וטרקתי את הדלת.
לא נכון, אמא. זאת גולת הכותרת של היום הזה.
 
מה בן־אדם משאיר אחריו? הוא תמיד יכול להשאיר אחריו בגדים מלוכלכים על הרצפה ואנשים מאוכזבים. זה מה שאני משאירה אחרי.
ומישהו שמת? הוא יכול להשאיר אחריו אישה עייפה וילדה ש"הכול בראש שלה", ומשפחה כואבת ולא אשמה. אבל אבא שלי השאיר אחריו פירורי לחם, כדי שתמיד אמצא אותו.

רותי ויטל גילעד

רותי ויטל גילעד נולדה בישראל בשנת 1963. בילדותה חיה בפיליפינים, באנגליה, באוסטרליה ובישראל. בוגרת בית הספר למשחק "בית צבי", מחזור 86'. תרגמה מחזות עבור בית צבי וביניהם "אגנס של אלוהים", "פיקניק" ו "תה וסימפטיה". עבדה ככתבת לענייני תרבות ואמנות בעיתונים וככתבת לענייני תיירות במגזין תיירות באנגלית. עשרה ספרי ילדים פרי עטה יצאו לאור, ביניהם "ברוך הכיסא והטוסיק הגדול מכולם", "לילי בארץ הבגדים הקטנים מדי", "אורי ואבן הים" , "גברת מפוזרת"  וספר שירה בשם "מתים עלי" (הוצאת גוונים). מנחה סדנאות וחוגי כתיבה.

עוד על הספר

הפחד לדרוס שליח פיצה רותי ויטל גילעד

נסענו הביתה. כבר היה מוצאי שבת. אמא נהגה, אני לידה, שתינו עייפות ומפוצצות מאוכל. אכלנו הרבה כי אנחנו לא ממש רגילות לאוכל טעים בבית.
יום ההולדת של רועי, הבן דוד שלי. חגגנו לו עשר שנים של נדנוד ופינוק. השולחן העמוס היה בגינה, ומדי פעם יצאתי למלא את הצלחת. אבל רוב הזמן נשארתי בתוך הבית, ראיתי טלוויזיה, שיחקתי במחשב וניסיתי לפתור תשבצי היגיון מתנשאים בעיתונים שמצאתי בסלון.
"אמא, מה זה גולת הכותרת? זה הופיע בהגדרה בתשבץ בעיתון. זה משהו שקשור בפרחים? בעלי כותרת?" שאלתי, ומיד הצטערתי ששאלתי.
"אתן לך דוגמה. גולת הכותרת של היום הזה היא שאת מתעניינת במשהו. רועי כל־כך אוהב אותך. כולם אוהבים אותך. לא יכולת להיות קצת יותר חברותית? זה נראה לך יפה לשבת כל הזמן בפנים עם פנים חמוצות?"
"היינו במושב, לא? אז ישבתי. חוצמזה, את יודעת שאני לא אוהבת להיות איתם. הם מתייחסים אלי ברחמים, כאילו אני כלב מצער בעלי־חיים שאף אחד לא יאמץ אותו."
"נו באמת, עַלִי. כבר אמרתי לך - זה הכול בראש שלך. הם אוהבים אותך וכואבים יחד איתנו. מה את רוצה מהם? זאת לא אשמתם." ובסוגריים, שלא נאמרו בקול רם אבל אני שמעתי, הוסיפה: "ואותו דבר לגבי - זאת גם לא אשמתי!"
חזרנו לשתוק. עדיף. בטח בקיץ, כשאין כוח אפילו לריב.
עשר דקות אחרי זה הגענו הביתה.
נכנסתי לחדר שלי וטרקתי את הדלת.
לא נכון, אמא. זאת גולת הכותרת של היום הזה.
 
מה בן־אדם משאיר אחריו? הוא תמיד יכול להשאיר אחריו בגדים מלוכלכים על הרצפה ואנשים מאוכזבים. זה מה שאני משאירה אחרי.
ומישהו שמת? הוא יכול להשאיר אחריו אישה עייפה וילדה ש"הכול בראש שלה", ומשפחה כואבת ולא אשמה. אבל אבא שלי השאיר אחריו פירורי לחם, כדי שתמיד אמצא אותו.