חפצים חדים

1
 
הסוודר שלבשתי היה חדש, אדום צעקני, ומכוער. התאריך היה 12 במאי, אבל הטמפרטורה צנחה אל מתחת לעשר, ואחרי ארבעה ימים שבהם רעדתי מקור בחולצה בלבד, חטפתי לי משהו להתכסות בו במכירת חיסול, כדי לא לחטט בבגדי החורף הארוזים בקופסאות. אביב בשיקגו.
ישבתי בתא שלי, המרופד ביוטה, ובהיתי במסך המחשב. הכתבה שלי לאותו יום היתה רוע מהסוג העלוב. ארבעה ילדים בני שנתיים עד שש נמצאו נעולים בחדר בסאות סייד עם כמה כריכי טונה וקרטון חלב. הם נזנחו שם שלושה ימים והתרוצצו מבוהלים כמו תרנגולות, על האוכל והצואה שעל השטיח. אמא שלהם הסתלקה לעשן כמה שאכטות, ופשוט שכחה. זה מה שקורה לפעמים. לא כוויות מסיגריות, לא עצמות שבורות. סתם מעידה שאין ממנה חזרה. ראיתי את האם אחרי המעצר: תמי דייוויס בת העשרים ושתיים, בלונדינית ושמנה, עם סומק ורוד על לחייה, בשני עיגולים מושלמים כמו שתי כוסיות. יכולתי לדמיין אותה יושבת על ספה ממורטטת, שפתיה על מקטרת המתכת, פרץ חד של עשן. אחר כך הכול צף במהירות, הילדים נותרים הרחק מאחור, והיא נזרקת בחזרה לחטיבת הביניים, לתקופה שבה לבנים עוד היה אכפת, והיא היתה היפה מכולן, בת שלוש־עשרה עם שפתיים מבריקות, שלועסת מקלות קינמון לפני שהיא מתנשקת.
כרס. ריח. סיגריות וקפה ישן. העורך שלי, פרנק קארי המכובד והיגע, נשען לאחור בנעלי ההאש פאפיז הסדוקות שלו, ושיניו ספוגות רוק חוּם מטבק.
"איך את מתקדמת עם הכתבה, ילדה?" על השולחן שלי היה נעץ כסוף, עם החוד כלפי מעלה. הוא דחף אותו קלות מתחת לציפורן הצהובה שלו.
"כמעט גמרתי." היו לי שבעה סנטימטרים של כתבה. הייתי צריכה עשרים וחמישה.
"טוב מאוד. תזייני אותה, תגישי את זה ותיכנסי אלי למשרד."
"אני יכולה להיכנס עכשיו."
"תזייני אותה, תגישי את זה ואז תיכנסי אלי למשרד."
"בסדר. עשר דקות." רציתי את הנעץ שלי בחזרה.
הוא פנה לצאת מהתא שלי. העניבה התנדנדה לו מעל המפשעה.
"פריקר?"
"כן, קארי?"
"תזייני אותה."
פרנק קארי חושב שאני רכרוכית. אולי כי אני אישה. אולי כי אני רכרוכית.
 
המשרד של קארי נמצא בקומה השלישית. אני בטוחה שלחץ הדם שלו עולה כל פעם שהוא מביט מהחלון ורואה גזע של עץ. עורכים טובים לא רואים קליפות גזעים; הם רואים עלים - אם הם מסוגלים בכלל להבחין בעצים מגובה הקומה העשרים או השלושים. אבל ה"דיילי פוסט", העיתון הרביעי בגודלו בשיקגו, גלה לפרוורים, ויש לו מקום להתפרש עליו. מספיקות לו שלוש קומות, והוא מתפשט לצדדים ללא הגבלה, כאילו נשפך, ולא ניתן להבחין בו בין קמעונאי השטיחים וחנויות המנורות. יזם נדל"ן ייצר את השכונה שלנו במשך שלוש שנים מאורגנות היטב - 1961-1964 - ואז קרא לה על שם בתו, שעברה תאונת רכיבה קשה חודש לפני סיום העבודה. "אורורה ספרינגס", קבע, ועצר להצטלם ליד השלט החדש עם שם השכונה. ואז לקח את המשפחה שלו והסתלק. הבת, היום בשנות החמישים לחייה ובריאה מלבד עקצוץ בזרועות מדי פעם, מתגוררת באריזונה וחוזרת כל כמה שנים להצטלם ליד השלט הנושא את שמה, ממש כמו אבא'לה.
אני כתבתי את הכתבה על הביקור האחרון שלה. קארי שנא אותה, הוא בדרך כלל שונא כתבות על פיסות חיים. בזמן שקרא אותה הוא דפק את הראש עם ליקר שמבורד ישן, וכשהחזיר לי את העותק נדף ממנו ריח של פטל. קארי משתכר די בשקט, אבל לעתים קרובות. זאת לא הסיבה, בכל אופן, לכך שהוא משקיף מקרוב כל כך על הקרקע. סתם מזל דפוק.
נכנסתי וסגרתי את דלת המשרד שלו, שהוא ממש לא כמו שדמיינתי אי פעם שייראה משרד העורך שלי. אני השתוקקתי ללוחות גדולים מעץ אלון ולשמשה קבועה בדלת - עם שלט "עורך ראשי" - כדי שפרחי העיתונות יוכלו לראות אותנו בדיונינו הסוערים על חופש הביטוי. המשרד של קארי סתמי ומוסדי, כמו שאר הבניין. אפשר להתווכח בו על עיתונות או לעשות משטח צוואר הרחם. לאף אחד לא אכפת.
"ספרי לי על וינד גאפ." קארי החזיק את קצה העט הכדורי ליד סנטרו המאפיר. יכולתי לדמיין את הדקירה הכחולה הזעירה שתישאר בין הזיפים.
"היא ממש בתחתית של מיזורי, בעקב המגף. מרחק יריקה מטנסי ומארקנסו," אמרתי במאמץ נחפז לדלות את העובדות. קארי אהב להנחית על הכתבים שלו שאלות בכל נושא שנראה לו מתאים - מספר מעשי הרצח בשיקגו בשנה שעברה, הנתונים הדמוגרפיים של מחוז קוק, או, מסיבה כלשהי, סיפורה של עיירת הולדתי, נושא שהעדפתי להימנע ממנו. "היא קיימת מלפני מלחמת האזרחים," המשכתי. "היא ליד המיסיסיפי, אז היא היתה עיר נמל באיזשהו שלב. היום העסק הכי גדול בעיר הוא שחיטת חזירים. גרים שם בערך אלפיים איש. עשירים ותיקים וזבָּאלה עניים."
"ואיזה מהם את?"
"אני זבָּאלה עני. ממשפחה של עשירים ותיקים." חייכתי. הוא הזעיף פנים.
"ומה לעזאזל קורה שם?"
ישבתי בשתיקה וקטלגתי כל מיני אסונות שהיו עלולים להתרחש בווינד גאפ. זאת אחת העיירות הדפוקות האלה, שפשוט מועדות לאומללות: תאונת אוטובוס או סופת טורנדו. פיצוץ בסילו תבואה או פעוט שנפל לבאר. חוץ מזה זעפתי קצת. קיוויתי - כמו שאני תמיד מקווה כשקארי מזמן אותי למשרד שלו - שהוא עומד להחמיא לי על כתבה מהזמן האחרון, לקדם אותי לתחום מוצלח יותר; לעזאזל, אולי אפילו להחליק על השולחן חתיכת נייר שהעלאה של אחוז אחד במשכורת משורבטת עליה - אבל לא התכוננתי לשבת ולקשקש על אירועי השעה בווינד גאפ.
"אמא שלך עדיין שם, נכון, פריקר?"
"אמא. אבא חורג." אחות חורגת שנולדה כשלמדתי בקולג', וקיומה כל כך לא אמיתי בעיני, שלעתים קרובות אני שוכחת איך קוראים לה. אָמה. ומריאן, תמיד מריאן, שמזמן איננה.
"נו, לכל הרוחות, את מדברת איתם לפעמים בכלל?" לא מאז חג המולד: שיחת טלפון צוננת ומנומסת אחרי שהכנתי ונתתי לעצמי שלוש מנות בורבון. חששתי שאמא שלי תריח אותו דרך קווי הטלפון.
"לא בזמן האחרון."
"אלוהים, פריקר, תקראי את המבזקים לפעמים. נראה שהיה שם רצח באוגוסט האחרון? מישהו חנק ילדה?"
הנהנתי כאילו אני יודעת. שיקרתי. אמא שלי היתה האדם היחיד בווינד גאפ שאיתו הייתי בכלל בקשר מוגבל, והיא לא אמרה כלום. מעניין.
"עכשיו עוד אחת נעלמה. נראה לי שזה יכול להיות סדרתי. תיסעי לשם ותשיגי לי את הסיפור. בזריזות. תהיי שם מחר בבוקר."
בשום אופן לא. "יש לנו סיפורי אימה גם כאן, קארי."
"כן, ויש לנו גם שלושה עיתונים מתחרים עם פי שניים כוח אדם ומזומנים." הוא העביר יד בשערו, שצנח בקוצים עייפים. "נמאס לי שחוטפים לי את כל החדשות. זאת ההזדמנות שלנו לפרוץ עם משהו. משהו גדול."
קארי מאמין שבעזרת הכתבה הנכונה נהפוך בן לילה לעיתון הנבחר של שיקגו ונזכה בהכרה לאומית. בשנה שעברה שלחה מערכת עיתון אחר, לא אנחנו, עיתונאי לעיירת הולדתו איפשהו בטקסס, אחרי שחבורת נערים טבעה בשיטפונות האביב. הוא כתב כתבה עגמומית אבל מדווחת היטב על טבע המים והחרטה, שכיסתה כל פרט, מקבוצת הכדורסל של הנערים, שאיבדה את שלושת השחקנים הטובים ביותר שלה, ועד בית ההלוויות המקומי, שממש לא היה מיומן בניקוי גופות טבועות. הכתבה זכתה בפוליצר.
בכל זאת לא רציתי לנסוע; עד כדי כך, כנראה, שכרכתי את זרועותי סביב מסעד הכיסא, כאילו קארי עלול לנסות לגרור אותי ממנו בכוח. הוא ישב ובהה בי במשך כמה רגעים בעיניו החומות המימיות. הוא כחכח בגרונו, העיף מבט בתצלום של אשתו, וחייך כמו רופא שעומד לבשר חדשות רעות. קארי אהב לנבוח - זה התאים לדימוי שלו כעורך מהדור הישן - אבל הוא היה גם אחד האנשים ההגונים ביותר שהכרתי.
"תראי, ילדה, אם את לא יכולה לעשות את זה, אז את לא יכולה. אבל אני חושב שזה יכול להועיל לך. להתנקות מכמה דברים. יעמיד אותך על הרגליים. זה חתיכת סיפור טוב - אנחנו צריכים אותו. את צריכה אותו."
קארי תמיד תמך בי. הוא חשב שאהיה העיתונאית הטובה ביותר שלו, אמר שיש לי חשיבה מפתיעה. בשנתיים מאז שהתקבלתי לתפקיד, הצלחתי בעקביות לא לעמוד בציפיות. לפעמים במידה מרשימה. עכשיו יכולתי להרגיש בו מעבר לשולחן, דוחק בי לתת בו קצת אמון. הנהנתי וקיוויתי שאני נראית מלאת ביטחון.
"אני הולכת לארוז." הידיים שלי הותירו טביעות זיעה על הכיסא.
 
לא היו לי חיות מחמד לדאוג להן, שום עציץ להשאיר אצל שכנים. לתוך קיטבג דחפתי בגדים שיספיקו לי לחמישה ימים, ההבטחה שלי לעצמי שאסתלק מווינד גאפ בתוך פחות משבוע. כשהעפתי מבט אחרון על הדירה שלי, היא נחשפה לעיני פתאום כפי שהיא. היא נראתה כמו דירת סטודנטים: זולה, זמנית ובעיקר חסרת השראה. הבטחתי לעצמי שכשאחזור אשקיע בספה מהוגנת, כפרס על הסיפור המדהים שאין ספק שאחשוף.
על השולחן ליד הדלת עמד תצלום שלי כשהייתי ילדה, מחזיקה את מריאן בגיל שבע בערך. שתינו צוחקות. העיניים שלה פעורות בהפתעה, שלי עצומות בכוח. אני לוחצת אותה אלי, ורגליה הקצרות והרזות משתלשלות מעל הברכיים שלי. אני לא יכולה לזכור את האירוע או על מה צחקנו. עם השנים זה הפך לחידה נעימה. אני חושבת שאני מעדיפה לא לדעת.
 
אני עושה אמבטיות. לא מקלחות. אני לא סובלת את רסס המים, הוא גורם לעור שלי לזמזם, כאילו שמישהו הפעיל מתג. אז סתמתי במגבת מלון דקה את פתח יציאת המים ברצפת המקלחת, כיוונתי את הטוש אל הקיר וישבתי בשבעה סנטימטר מים שנקוו בתוך המקלחון. שערת ערווה של מישהו אחר צפה לידי.
יצאתי. לא היתה מגבת נוספת, אז רצתי למיטה והספגתי את עצמי בשמיכה הספוגית הזולה. אחר כך שתיתי בורבון פושר וקיללתי את מכונת הקרח.
וינד גאפ נמצאת כאחת־עשרה שעות מדרום לשיקגו. קארי העניק לי בנדיבותו תקציב ללילה אחד במוטל ולארוחת בוקר, אם אוכל בתחנת דלק. אבל ברגע שאגיע לעיירה, אתגורר בבית של אמא שלי. את זה הוא החליט בשבילי. ידעתי כבר מה תהיה התגובה כשאופיע פתאום בפתח. סערת נפש קצרה והמומה, ידה בשערה, חיבוק מגושם שישאיר אותי נוטה קלות לצד אחד. דיבורים על הבית המבולגן, מה שלא יהיה נכון. בירור לגבי משך השהייה הצפוי, ארוז במחווֹת נימוסין.
"כמה זמן נזכה לארח אותך, חומד?" היא תגיד. כלומר: "מתי את עוזבת?"
הנימוס הוא שמטריד אותי יותר מהכול.
ידעתי שאני צריכה להכין רשימות, לשרבט שאלות. במקום זה שתיתי עוד בורבון, אחר כך בלעתי כמה כדורי אספירין, כיביתי את האור. תחת ההשפעה המרגיעה של הגרגור הרטוב של המזגן ושל התקתוקים החשמליים מאיזה משחק וידיאו בחדר הסמוך, נרדמתי. נמצאתי רק חמישים קילומטר מעיירת הולדתי, אבל נזקקתי ללילה אחד אחרון מחוץ לה.
 
בבוקר שאבתי סופגניית ריבה ישנה ופניתי דרומה; הטמפרטורה זינקה למעלה, והיער השופע היתמר משני צדי הכביש. החלק הזה של מיזורי לא ממש הררי, אבל הגבעות עצומות, כמו סדרה של גלים ענקיים. כל פעם שהגעתי לפסגה יכולתי לראות קילומטרים של עצים שמנים וחסונים, שרק הרצועה הצרה של הכביש המהיר שבו נסעתי קוטעת אותם.
אי אפשר לאתר את וינד גאפ ממרחק; הבניין הגבוה ביותר בעיירה הוא בן שלוש קומות בלבד. אבל אחרי עשרים דקות נהיגה ידעתי שזה מגיע: תחילה צצה תחנת דלק. חבורה של נערים מוזנחים ישבו בחזית, חשופי חזה ומשועממים. ליד טנדר ישן, פעוט בחיתול זרק באוויר חופני חצץ בזמן שאמו מילאה דלק. השיער שלה היה צבוע בגוון זהוב, אבל השורשים החומים הגיעו לה כמעט עד האוזניים. היא צעקה לעבר הנערים משהו שלא הצלחתי לפענח כשעברתי. אחרי זמן קצר התחיל היער להתדלדל. עברתי על פני שדרת חנויות מגובבת עם מיטות שיזוף, חנות כלי נשק, חנות וילונות. אז הגיע רחוב בודד ללא מוצא עם בתים ישנים, שהיה אמור להיות חלק מפרויקט בינוי שמעולם לא יצא אל הפועל. ולבסוף, העיירה עצמה.
ללא סיבה של ממש, עצרתי את הנשימה כשעברתי על פני השלט המקדם את פני בברכה עם הכניסה לווינד גאפ, כמו שילדים עושים כשהם נוסעים ליד בתי קברות. שמונה שנים עברו מאז הפעם האחרונה שחזרתי הנה, אבל הנוף נשאר לי בתוך הקרביים. אם אמשיך לנסוע בכביש הזה, אגיע לבית של המורה שלי לפסנתר מבית הספר היסודי, נזירה לשעבר עם ריח של ביצים מהפה. השביל ההוא הוביל לפארק זעיר שבו עישנתי את הסיגריה הראשונה שלי, ביום קיץ מיוזע. אם אפנה בשדרה ההיא, אהיה בדרכי אל ווּדבֶּרי ואל בית החולים.
החלטתי לנסוע ישר לתחנת המשטרה. היא רובצת בקצה רחוב מֵיין, שכשמו כן הוא, הרחוב הראשי של וינד גאפ. ברחוב מיין תוכלו למצוא מכון יופי וחנות כלי עבודה, חנות הכול־בדולר שנקראת "הכול בדולר", וספרייה שעומקה שנים־עשר מדפים. תמצאו שם חנות בגדים בשם "קנדי'ז קז'ואל", שבה תוכלו אולי לקנות אפודות, חולצות גולף וסוודרים עם דוגמאות של ברווזים ושל בתי ספר. רוב הנשים הטובות של וינד גאפ הן מורות או אמהות או עובדות במקומות כמו קנדי'ז קז'ואל. בתוך כמה שנים אולי תמצאו כאן סניף של "סטַארבָּקְס", שיביא לעיירה את מה שהיא כמהה לו: אופנתיות נורמטיבית ארוזה מן המוכן. אבל בינתיים יש רק מסעדה שמנונית, שמנהלת אותה משפחה שאת שמה אני לא זוכרת.
רחוב מֵיין היה ריק. לא מכוניות, לא אנשים. כלב דהר על המדרכה, ללא בעלים שקורא לו. על כל פנסי הרחוב היו מודבקים סרטים צהובים ותצלומים מטושטשים של ילדה קטנה. חניתי וקילפתי את אחת המודעות שהודבקה במעוקם, בגובה של ילד, על תמרור עצור. השלט היה תוצרת בית, והמילה "נעדרת" נכתבה בראשו באותיות עבות שמולאו אולי בטוש. בתצלום נראתה ילדה כהת עיניים עם חיוך פראי ויותר מדי שיער יחסית לראש שלה. ילדה מהסוג שהמורים מכנים "שובבה". היא מצאה חן בעיני.
 
נטלי ג'יין קין
גיל: 10
נעדרת מאז 11/5
נראתה לאחרונה בפארק ג'ייקוב ג'יי גארֶט, לבשה
מכנסי ג'ינס קצרים, חולצת טריקו עם פסים אדומים
נא להתקשר: 7377-555
 
קיוויתי שאכנס לתחנת המשטרה וידווחו לי שנטלי ג'יין כבר נמצאה. שום דבר לא קרה. נראה שהיא הלכה לאיבוד או עיקמה את הקרסול ביער, או ברחה מהבית ואז התחרטה. אני אחזור למכונית ואסע בחזרה לשיקגו ולא אדבר עם איש.
התברר שהרחובות נטושים כי חצי עיירה יצאה לחפש ביער שמצפון. פקידת הקבלה בתחנת המשטרה אמרה לי שאני יכולה לחכות - המפקד ביל ויקֶרי יחזור עוד מעט לארוחת צהריים. בחדר ההמתנה שררה התחושה הביתית המזויפת של מרפאת שיניים; ישבתי בכיסא כתום בקצה שורת המושבים ודפדפתי במגזין נשים. מטהר אוויר שחובר לשקע סמוך פלט בקול לחשוש ריח פלסטיקי שהיה אמור להזכיר לי אוויר כפרי צח. שלושים דקות אחר כך גמרתי לעבור על שלושה מגזינים והתחלתי להרגיש חולה מהריח. כשוויקרי נכנס לבסוף, הנהנה פקידת הקבלה לעברי ולחשה בבוז להוט, "עיתונות."
מדיו של ויקרי, בחור רזה בשנות החמישים המוקדמות לחייו, היו ספוגים זיעה. החולצה נדבקה לחזהו, והמכנסיים התקמטו פנימה מאחור, במקום שבו אמור להיות תחת.
"עיתונות?" הוא לטש בי מבט מעל משקפיים ביפוקליים ענקיים. "איזו עיתונות?"
"המפקד ויקֶרי, אני קמיל פריקר מה'דיילי פוסט' בשיקגו."
"שיקגו? למה הגעת לכאן משיקגו?"
"היית רוצה לשוחח איתך על הילדות - נטלי קין והילדה שנרצחה בשנה שעברה."
"אלוהים אדירים. איך שמעתם על זה שם? אלוהים."
הוא הסתכל על פקידת הקבלה ושוב עלי, כאילו שיתפנו פעולה. ואז סימן לי לבוא אחריו. "אל תעבירי לי שיחות, רות."
פקידת הקבלה גלגלה עיניים.
ביל ויקרי צעד לפני במסדרון מחופה עץ, משובץ תמונות זולות ממוסגרות של דגים ושל סוסים, אל משרדו נטול החלונות, שהיה למעשה ריבוע זעיר מכוסה ארונות תיוק ממתכת. הוא התיישב, הדליק סיגריה. לא הציע לי אחת.
"אני לא רוצה שזה יֵצא, מיס. אין לי שום כוונה לתת לזה לצאת."
"אני חוששת, המפקד ויקרי, שאין הרבה ברירה בעניין. מישהו תוקף ילדים. הציבור צריך להיות מודע לכך." זאת השורה שגלגלתי על לשוני בנסיעה לכאן. היא מפנה את האשמה כלפי האלים.
"מה אכפת לכם? אלה לא הילדים שלכם, אלה הילדים של וינד גאפ." הוא קם ממקומו, התיישב שוב, סידר כמה ניירות. "אני בטוח שלא אטעה הרבה אם אומר שלשיקגו מעולם לא היה אכפת מהילדים של וינד גאפ לפני כן." קולו נסדק בסוף המשפט. ויקרי שאף מהסיגריה, שיחק בטבעת הזהב העבה שעל זרת ידו, מצמץ ברצף מהיר. תהיתי פתאום אם הוא עומד לבכות.
"אתה צודק. סביר להניח שלא. תשמע, זאת לא תהיה מין כתבה נצלנית כזאת. זה חשוב. אם זה ישפר את הרגשתך, אני מווינד גאפ." אתה רואה, קארי, אני מנסה.
הוא הסתכל בי שוב. בהה בפני.
"איך קוראים לך?"
"קמיל פְּריקֶר."
"איך זה שאני לא מכיר אותך?"
"מעולם לא הסתבכתי, אדוני," חייכתי קלות.
"למשפחה שלך קוראים פּריקר?"
"אמא שלי החליפה את השם כשהתחתנה, לפני עשרים וחמש שנה בערך. אדורה ואלן קְרֶלין."
"אה. אותם אני מכיר." אותם הכירו כולם. עושר לא היה עניין שכיח בווינד גאפ, לא עושר אמיתי. "אבל בכל זאת אני לא רוצה אותך כאן, מיס פריקר. את תכתבי את הכתבה הזאת, ומאותו רגע יֵדעו עלינו רק... בגלל זה."
"יכול להיות שקצת פרסום רק יעזור," אמרתי. "זה עזר במקרים אחרים."
ויקרי ישב דומם לרגע והתבונן בשקית הנייר עם ארוחת הצהריים, שנחה מקומטת בפינת השולחן. היה לה ריח של נקניק. הוא מלמל משהו על ג'ונבֶּנֶה* וחרא מהסוג הזה.
[* גופתה של ג'ונבֶּנֶה רמזי, ילדה אמריקאית בת שש, נמצאה בשנת 1996 במרתף בית הוריה. הרצח, שלא פוענח, זכה לסיקור תקשורתי נרחב, בין השאר משום שג'ונבנה היתה מתחרה קבועה בתחרויות יופי לילדות (כל ההערות הן מאת המתרגמת).]
"לא תודה, מיס פּריקר. ואין תגובה. אין לי שום תגובה לגבי החקירות המתנהלות כרגע. את יכולה לצטט אותי."
"תראה, זכותי להיות כאן. בוא נקל את העניין. אתה תיתן לי מידע כלשהו. משהו. ואז לפרק זמן מסוים לא תשמע ממני. אני לא רוצה להקשות את העבודה שלך עוד יותר. אבל גם לי יש עבודה לעשות." עוד תגובה קטנה שהגיתי איפשהו בסביבות סנט לואיס.
יצאתי מתחנת המשטרה עם מפה מצולמת של וינד גאפ, שעליה סימן המפקד ויקרי איקס קטן במקום שבו התגלתה בשנה שעברה גופתה של הילדה שנרצחה.
אן נאש, בת תשע, נמצאה ב־27 באוגוסט בפוֹלְז קְריק, אפיק סלעי ורועש שזורם בלב היערות הצפוניים. מאז רדת הלילה ב־26 בחודש, כשדווח על היעלמותה, סרקה את היער חוליית חיפוש. אבל ציידים הם שנתקלו בה, קצת אחרי חמש לפנות בוקר. היא נחנקה בסביבות חצות באמצעות חבל כביסה שגרתי שנכרך פעמיים סביב צווארה. אחר כך הושלכה לנחל, שנמצא בשפל אחרי בצורת ממושכת כל הקיץ. חבל הכביסה נתקע על סלע גדול והיא בילתה את הלילה בציפה בזרם האיטי. היא נקברה בארון סגור. זה כל מה שוויקרי הסכים לתת לי. אפילו לזה נדרשה שעה של שאלות.
•••
 
חייגתי מהטלפון הציבורי שבספרייה למספר שעל כרזת הנעדרת. קול נשי מבוגר הזדהה כקו החם של נטלי קִין, אבל ברקע יכולתי לשמוע רחש של מדיח כלים. האישה דיווחה לי שלמיטב ידיעתה החיפושים עדיין נמשכים ביערות הצפוניים. על המעוניינים לסייע בחיפושים להתייצב בשביל הגישה המרכזי ולהביא איתם מים. צפויה טמפרטורת שיא.
באתר החיפושים ישבו בנוקשות ארבע נערות בלונדיניות על שמיכת פיקניק שנפרשה בשמש. הן הצביעו לעבר אחד השבילים ואמרו לי להתקדם עד שאמצא את הקבוצה.
"מה את עושה כאן?" שאלה היפה מביניהן. לפניה הסמוקות היתה עגלגלות של ילדה על סף ההתבגרות, ושערה היה אסוף בסרטים, אבל שדיה, שאותם הבליטה בגאווה, היו שדי אישה בוגרת. אישה בוגרת בת מזל. היא חייכה כאילו הכירה אותי, מה שלא היה אפשרי, כי היא היתה צריכה להיות בגן בפעם האחרונה שהייתי בווינד גאפ. אבל היא נראתה לי מוכרת. אולי הבת של אחת מחברותי לספסל הלימודים. בדיוק בגיל המתאים אם מישהי נכנסה להיריון מיד אחרי סיום התיכון. אפשרות לא בלתי סבירה.
"רק באתי לעזור," אמרתי.
"הבנתי," היא גיחכה ושילחה אותי לדרכי, והפנתה את כל תשומת לבה לקילוף הלק מאחת מבהונותיה.
ירדתי משביל החצץ הלוהט, הנִגרס, ונכנסתי אל תוך היער, שהיה נדמה שחם בו עוד יותר. האוויר היה לח כמו בג'ונגל. שיחי שבט זהב ואוג בר שרטו לי את הקרסוליים, ואניצי זרעים לבנים מעצי הצפצפה ריחפו בכל מקום, חמקו לי לתוך הפה ונדבקו לי לזרועות. כשהייתי ילדה נהגנו לקרוא להם שמלות פיה, נזכרתי פתאום.
ממרחק שמעתי אנשים קוראים לנטלי, שלוש ההברות עולות ויורדות כמו שיר. אחרי עשר דקות נוספות של צעידה מאומצת הבחנתי בהם: כחמישים איש צועדים בשורות ארוכות ומחטטים במקלות בשיחים שלפניהם.
"שלום! יש חדשות?" קרא גבר בעל כרס בירה שהיה הקרוב ביותר אלי. ירדתי מהשביל ועשיתי את דרכי אליו בין העצים.
"אני יכולה לעזור במשהו?" עדיין לא הרגשתי מוכנה לשלוף את הפנקס.
"את יכולה ללכת כאן לצדי," הוא אמר. "עוד בן אדם לא יזיק. פחות שטח לכסות." צעדנו בדממה במשך כמה דקות, ושותפי עצר מפעם לפעם לכחכח בגרונו בשיעול לח וצרוד.
"לפעמים אני חושב שאנחנו צריכים פשוט לשרוף את היערות האלה וזהו," אמר פתאום. "נראה ששום דבר טוב לא קורה בהם. את חברה של משפחת קִין?"
"בעצם אני עיתונאית. 'שיקגו דיילי פוסט'."
"המממ... מה את אומרת. את כותבת על כל זה?"
יללה פתאומית נשמעה בין העצים, צעקה של נערה: "נטלי!" הידיים שלי התחילו להזיע כשרצנו לעבר הצעקה. ראיתי דמויות כושלות לעברנו. נערה עם שיער בלונדיני בהיר רצה ועברה על פנינו אל השביל בפנים אדומות ומכווצות. היא התנודדה כמו שיכור תזזיתי וצעקה את שמה של נטלי אל השמים. גבר מבוגר, אולי אביה, השיג אותה. הוא חיבק אותה בזרועותיו והתחיל להוליך אותה אל מחוץ ליער.
"מצאו אותה?" קרא הידיד שלי.
נענוע קולקטיבי לשלילה. "היא סתם נבהלה, אני חושב," קרא מישהו אחר בחזרה. "יותר מדי בשבילה. ילדות לא צריכות להיות פה בכלל, לא במצב הנוכחי." האיש הביט בי במבט חודר, הסיר את כובע הבייסבול שלו כדי לנגב את המצח וחזר לחטט במקלו בעשב.
"עבודה עצובה," אמר השותף שלי. "זמנים עצובים." התקדמנו באיטיות. בעטתי הצדה פחית בירה חלודה. ועוד אחת. ציפור יחידה עופפה על פנינו בגובה העיניים, ואז זינקה ישר למעלה אל הצמרות. חרגול נחת פתאום על היד שלי. מאגיה מצמררת.
"אכפת לך אם אשאל מה אתה חושב על כל זה?" שלפתי את הפנקס שלי ונפנפתי בו.
"לא יודע כמה יש לי להגיד."
"רק מה שאתה חושב. שתי ילדות בעיירה קטנה..."
"טוב, אף אחד לא יודע אם יש קשר, נכון? אלא אם כן את יודעת משהו שאני לא יודע. ככל שאנחנו יודעים, נטלי עוד תתגלה בריאה ושלמה. לא עברו אפילו יומיים."
"יש תיאוריות כלשהן לגבי אן?" שאלתי.
"בטח עשה את זה איזה פסיכי, איזה מטורף. איזה בחור שעובר בעיירה עם המכונית, שכח לקחת את התרופות שלו, קולות מדברים אליו. משהו כזה."
"למה אתה אומר את זה?"
הוא נעצר, שלף חפיסת טבק לעיסה מהכיס האחורי, טמן גוש גדול בין חניכיו ועבד עליו עד שהטבק התחיל לחלחל פנימה. פנים הפה שלי התחיל לעקצץ בהזדהות.
"אחרת למה לעקור לילדה מתה את השיניים?"
"הוא לקח את השיניים שלה?"
"את כולן מלבד החלק האחורי של טוחנת חלב."
 
אחרי שעה נוספת ללא תוצאות וכמעט ללא מידע נוסף, נטשתי את השותף שלי, רונלד קיימנס ("תכתבי גם את האות של השם האמצעי שלי, אם לא אכפת לך: ג'יי"), והלכתי דרומה לעבר המקום שבו התגלתה גופתה של אן בשנה שעברה. עברו חמש־עשרה דקות עד שהקריאות בשמה של נטלי לא נשמעו עוד. אחרי עשר דקות נוספות יכולתי לשמוע את פוֹלְז קְריק, את קריאתם הצלולה של המים.
קשה לסחוב ילדה ביערות האלה. ענפים ועלים חונקים את השביל, ושורשים עולים מהאדמה. אם אן היתה בת וינד גאפ אמיתית, בת עיירה הדורשת מבנות המין היפה נשיות מוחלטת, בוודאי היה לה שיער פזור ארוך. הוא היה מסתבך בשיחים שבדרך. שוב ושוב טעיתי, וחשבתי קורי עכביש לקווצות שיער מבריקות.
העשב נותר רמוס במקום שבו התגלתה הגופה, לאחר שסרקו אותו היטב בחיפוש אחר רמזים. היו שם כמה בדלי סיגריות מהזמן האחרון, שהשאירו סקרנים אקראיים. ילדים משועממים שמפחידים זה את זה בדיווחים על כך שראו מטורף שמותיר אחריו נתיב של שיניים מדממות.
בערוץ הנחל היתה פעם שורה של אבנים, שבהן נתקע חבל הכביסה שסביב צווארה של אן, כך שהיא נותרה קשורה וצפה בזרם במשך חצי לילה כמו נידונה למוות. כעת, רק מים שקטים שוטפים מעל החול. מר רונלד ג'יי קיימנס סיפר לי זאת בגאווה: אנשי העיירה חילצו את האבנים, העמיסו אותן על טנדר וניפצו אותן בגבול העיירה. מחווה חריפה של אמונה, כאילו הרס כזה ירחיק רעות עתידיות. לא נראה שזה עבד.
התיישבתי על שפת הנחל והחלקתי בכפות ידי על האדמה הסלעית. לקחתי אבן חלקה וחמה ולחצתי אותה אל הלחי. תהיתי אם אן באה לכאן אי פעם כשהיתה בחיים. ייתכן שהדור החדש של וינד גאפ מצא לעצמו דרכים מעניינות יותר להרוג קיצים. כשהייתי ילדה שחינו בנקודה מסוימת לא רחוק מכאן, במורד הזרם, במקום שבו יצרו הסלעים השטוחים הענקיים בריכות רדודות. סרטנים היו מקפצים סביב כפות רגלינו ואנחנו היינו מזנקים עליהם, צווחים אם הצלחנו לגעת באחד מהם. אף אחד לא לבש בגד ים, זה דרש יותר מדי תכנון. אז פשוט רכבת הביתה על האופניים במכנסיים קצרים ובגופייה ספוגים מים, וניערת את הראש כמו כלב רטוב.
מדי פעם היו נערים מבוגרים יותר, מצוידים ברובי ציד ובבירה גנובה, עוברים שם בדרכם לירות בסנאים מעופפים או בארנבות. גושי בשר מדממים התנדנדו על חגורותיהם. הנערים הללו, שחצנים ושתויים ומצחינים מזיעה, שהתעלמו באגרסיביות מקיומנו, תמיד ריתקו אותי. היום אני יודעת שישנם סוגים שונים של ציִד. הצייד הג'נטלמן, עם הפנטזיות על טדי רוזוולט ועל חיות גדולות, שמסיים יום בשטח עם כוס ג'ין אנד טוניק רענן, הוא לא סוג הצייד שהכרתי בילדותי. הנערים שהכרתי, שהתחילו בגיל צעיר, היו ציידי דם. מה שעניין אותם היתה אותה עווית מוות של החיה המוטחת מכוח הירייה, שרגע אחד נמלטת, משיִית כמים, וברגע הבא מוטלת על צדה מכדור הרובה שלהם.
כשעדיין הייתי בבית ספר יסודי, בת שתים־עשרה אולי, שוטטתי והגעתי אל מחסן הציד של הבן של אחד השכנים, צריף עץ שבו היה פושט את עור החיות וחותך אותן. רצועות של בשר ורוד ולח היו תלויות על ווים, ממתינות לתהליך הייבוש. רצפת העפר היתה אדומה מדם. הקירות היו מכוסים בתצלומי נשים עירומות. כמה מהבחורות פישקו את עצמן לרווחה, אחרות הוחזקו בכוח כשחדרו לתוכן. אישה אחת היתה קשורה, עיניה מזוגגות, שדיה מתוחים ומכוסי ורידים כמו ענבים, בעוד גבר חודר אליה מאחור. יכולתי להריח את כולן באוויר הכבד מדם.
בבית, באותו הלילה, החלקתי אצבע אל מתחת לתחתונים ואוננתי בפעם הראשונה, מתנשפת ומלאת בחילה.