התאונה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
התאונה
מכר
אלפי
עותקים
התאונה
מכר
אלפי
עותקים

התאונה

3.6 כוכבים (23 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • תרגום: מעין זיגדון
  • הוצאה: סלע ספרים
  • תאריך הוצאה: פברואר 2015
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 376 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 16 דק'
  • קריינות: אביבה גר
  • זמן האזנה: 13 שעות ו 17 דק'

כריס פאבונה

כריס פאבונה הוא סופר אמריקאי. ספרו "תושבי חוץ", הגיע למקום הרביעי ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס טרם זכייתו בפרס האדגר למותחן הביכורים הטוב ביותר לשנת 2012. מתגורר עם משפחתו בניו - יורק. 

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"כריס פאבונה הוא קריאת החובה החדשה בעולם המותחנים. את הספר הזה באמת אי אפשר להניח מהידיים" (ניו יורק טיימס)

הסוכנת הספרותית איזבל ריד כמעט לא עצמה עין הלילה בדירתה הניו-יורקית המעוצבת. מחבר שחותם בשם 'אנונימי' הגיש לה כתב-יד של ביוגרפיה מסתורית על איל התקשורת הגדול בתבל, והסיפור סוחף אותה לחלוטין. החשיפות המחרידות שמתגלות בכתב-היד, בזו אחר זו, מטלטלות את עולמה של איזבל ומאיימות להפוך על פיהם את חייה, ואת חייהם של רבים אחרים.

באותו זמן, מעל בית קפה טורקי בקופנהגן, סוכן הסי.איי.איי הוותיק היידן גריי משוכנע שהצליח לעלות על עקבותיו של הסופר המסתורי ומוציא לפועל מבצע שתוכנן במשך חודשים ארוכים. המבצע הזה, שאין לו רישום ותיעוד בשום מקום, מתנהל מחוץ לעינה הפקוחה של סוכנות הביון האמריקאית, ורחוק ככל האפשר מהמוסר כפי שאנו מכירים אותו.

כשיעלה השחר על ניו יורק תתחיל יממה ארוכה, נואשת ומסוכנת, שמטרתה אחת – למנוע בכל מחיר את פרסום כתב היד, שעלול לחסל קריירות של רבים ולהציל קריירות של אחרים. אנשי החוג הספרותי, מפיקי קולנוע, מרגלים, מנהלים בכירים ופוליטיקאים – כולם נמצאים בסכנה ממשית ומיידית, בידיעתם או שלא, וכל אלה יידרשו להתייצב מול המחיר היקר של שאפתנותם ושל חטאי עברם.

כריס פאבונה, זוכה פרס האדגר היוקרתי למותחן הביכורים הטוב ביותר לשנת 2012 עבור ספרו תושבי חוץ (שראה אור בעברית בסלע ספרים), רוקם שוב עלילה מתוחכמת, מפותלת ומסעירה המתרחשת במקביל בשתי יבשות, שלא תחדל להפתיע גם את המיומנים שבקוראי המותחנים. כמו תושבי חוץ, גם התאונה זכה לשבחי הביקורות וכבש את רשימות רבי המכר בכל המדינות שבן ראה אור.

פרק ראשון

1.
 
רגע לפני עלות השחר מגיעה איזבל ריד לדף האחרון. בערך במחצית העמוד פיה נפער לרווחה ולבה מתחיל לפעום במהירות. עיניה תוקפות את השורות המודפסות במקצב ירייה, מאיצות כשהיא מתקרבת לפסקה האחרונה, נואשת להגיע לחשיפה, לאשר את החששות שלה. היא בולעת את נשימתה, עוצרת אותה, עד השורה האחרונה.
איזבל בוהה בנקודה האחרונה, נקודת דיו קטנה ושחורה... בוהה...
הסוף.
היא משחררת את נשימתה, המומה לנוכח עוצמת הסיפור ומאוכזבת מהיעדר האישור שקיוותה למצוא פה. היא זועמת מהמשמעות של הדברים ומבועתת מהסכנות שמתלוות אל המילים. ומעל הכול, שבורת לב מעומק הבגידה. הבגידות.
היא מניחה את הדף על ערימת הניירות השמנמנה שיושבת על המצעים שלה, ליד חפיסת הסיגריות המקומטת ומאפרת הקריסטל העמוסה לעייפה, מתנת יום הולדת מתנשאת־מה של קולגה פסיבית־אגרסיבית. היא מרימה את כתב היד בשתי ידיים, מדפדפת בו, משתמשת באגודליה כדי ליישר את הדפים. ידיה רועדות. היא מנסה לייצב את עצמה בעזרת נשימות עמוקות, ומניחה את ערימת הדפים המיושרת בחיקה. שלוש מילים ממורכזות בראש הדף:
 
התאונה
מאת: אנונימי
 
איזבל בוהה סביב החדר ומבטה חולף על הריקנות של החלון בקיר הנגדי. משטחו האפל בלתי מופרע על ידי הווילונות המשוכים למחצה. החדר מואר בקושי באמצעות מנורת קריאה קטנה שמותקנת מעל ראש המיטה, שולחת קרן אור מרוכזת ישירות אליה. בחלון, השתקפות האור מרחפת מעל פניה כמו שמש קטנה שמאירה את קודקודה ויוצרת הילה קסומה.
היא יכולה להרגיש את גופה מתוח, את לסתה מתכווצת ואת כתפיה מתכנסות בעווית של זעם. היא מנסה להדחיק את זה, לנשוך את שפתה, לנסות לשלוט בעצמה ולו קצת.
איזבל מסיטה את כיסוי המיטה, נאבקת להתיישב. חלפו שעות מאז שהזיזה את גופה בדרך ראויה לציון, וידיה וגווה נוקשים וכואבים. רגליה משתלשלות לצד המזרון, אצבעות כף הרגל מחפשות את נעלי הבית המרופדות.
לאורך הקיר, רצועות ארוכות של מדפי אלומיניום - עשרות מטרים אופקיים - עמוסות בכתבי יד מסודרים בצורה מופתית. שמות המחברים כתובים בעט שחור עבה בצדי ערימות הנייר. עשרות אלפי עמודים של הצעות לספרים מכל סוג מבטיחים מנעד רחב של בידור ומידע שמוגשים בטווח רחב מאוד של כישרון.
בימים אלו, נדמה שכל מי שצעיר מאיזבל קורא את כתבי היד וההצעות לספרים על גבי קורא דיגיטלי. גם חלק מהמבוגרים. אבל היא מרגישה לא בנוח, לא טבעי, לשבת עם מכשיר אלקטרוני קטן בידיה. איזבל שייכת לדור מבוגר מספיק בשביל להרגיש לא בנוח עם טכנולוגיות חדשות. כשהתחילה את עבודתה הראשונה, לא היה מחשב על שולחנה. רק בשנה לאחר מכן הוא הופיע.
אולי בשנה הבאה היא תתחיל להשתמש באחד המכשירים האלה, אבל לעת עתה איזבל עדיין קוראת ניירות, הופכת עמודים, רושמת הערות עם עט. היא עוטפת את עצמה בערימות של נייר, כמו לבנים, בונה לעצמה בונקר כנגד מתקפת העתיד. בכל הנוגע לכתב היד הזה, בכלל לא הייתה לה ברירה. למרות שכמעט כל הפרויקטים החדשים נשלחים למשרד שלה בצורה אלקטרונית, ההגשה הזאת הגיעה כמו בעבר. מעטפה שבתוכה דפים מהודקים.
היא צועדת במסדרון בחשכה ומדליקה את אורות המטבח. את מכונת הקפה היא מעבירה ממצב אוטומטי למצב פעיל, ואחר־כך מדליקה את הטלוויזיה הקטנה. היא ממלאת את הדירה הבודדה והדוממה בזמזום של חיים אלקטרוניים.
איזבל קראה את כתב היד הזה בתזזיתיות בניסיון למצוא את הקביעה האחת שלא נשמעה אמיתית, את החוט האחד שלא מתאים ויפרום את הנראטיב כולו. תקוותה נחלשה כשהעמוד הראשון, שבו התחילה בבוקר, במשרד, הפך לעמוד מאתיים ומשהו בערב, בביתה. היא נרדמה קצת אחרי 23:00, אחרי שסיימה לקרוא יותר ממחצית, והתעוררה שוב בשתיים, לא מסוגלת להירגע, להוטה לחזור אל כתב היד. אנשים בתעשיית הספרים תמיד טוענים ש"לא יכולתי להוריד את הספר מהידיים" או "נשארתי ער כל הלילה כדי לקרוא" או "סיימתי את הספר ביום אחד." במקרה של כתב היד הזה, כל הקלישאות היו נכונות.
שום דבר שבו נתקלה ב־488 העמודים האלה לא נדמה כשקר. ועכשיו היא מסתכלת על פניו של המנחה בטלוויזיה, צ'רלי וולף... הבן זונה הארור הזה...
הכעס גואה בה והיא מאבדת שליטה. איזבל מיישרת את ידה ומשליכה את השלט לאורך המטבח, עד שהוא מתרסק כנגד דלת המקרר ונופל ברעש לרצפה. בדממה שאחרי המהומה היא שומעת את גלגול הסוללה על אריחי המטבח, הקליקים חסרי התוחלת שלה, עד שהיא נעצרת.
איזבל מרגישה דמעות זולגות על לחייה ומנגבת אותן.
מכונת הקפה רושפת ומשפריצה את הטיפות האחרונות שלה, והן נופלות לתוך הקנקן. איזבל מעיפה מבט בשעון של המכונה הזאת ורואה את השעה מתחלפת מ־5:48 ל־5:49. היא פותחת את דלת המקרר, עם השריטה החדשה מהשלט המעופף שאת שבריו בעטה בדרכה, מוציאה את קרטון החלב ומוזגת קצת לתוך הספל. היא אוחזת את ידית הפלסטיק של קנקן הקפה וממלאת את הספל במנה גדושה, לוהטת, אכזרית ומרירה של קפאין. היא לוגמת לגימה קטנה ואז אחת גדולה יותר. היא ממלאת מחדש את הספל ומנגבת שוב את הדמעות.
איזבל עושה את דרכה חזרה במסדרון המואר עכשיו, המרופד בתמונות משפחתיות שמצאה כשעזבה את דירת נישואיה ועברה לחלל של אישה רווקה בשכונה חדשה, הרחק מהזיכרונות הכואבים של ביתה - של חייה - בדאון־טאון. השיקול העיקרי בבחירת אזור המגורים החדש היה להמנע ממפגש עם כל אותן אימהות, לרוב עם הילדים שלהן, שהכירה מגינות השעשועים, מחנויות הצעצועים, מחדרי הכושר והמכולות ובתי הקפה, מנקודות המסירה בגן הילדים ומחדרי ההמתנה של רופאי הילדים. כל הורי הדאון־טאון האלה, הנפוחים מסיפוק עצמי, שלא מצניעים את גאוותם כלפי הצאצאים היקרים שלהם.
היא קנתה לעצמה דירת חדר בבניין קו־אופ עם שירות מלא, בצפון העיר. סוג הדירות שנשים קונות כשהן משלימות עם העובדה שהן לא צפויות לחיות שוב עם אדם אחר. היא הגיעה לגיל הזה, לשלב הזה, שבו סגנון החיים הזה מתחיל להיראות קבוע. זה מה שיש, וזה מה שיהיה עד שתמות. היא התאמצה להפוך את הבדידות שלה לנוחה ככל האפשר. סם הרגעה. אם היא לא הייתה אלרגית לחתולים, סביר להניח ששניים מהם היו רובצים בסביבה, בוחנים אותה בעין ביקורתית.
איזבל ריפדה את המסדרון החדש והחביב הזה - רצפות פרקט, עיטורי גבס, שקעים חשמליים בדיוק במקומות שבהם רצתה אותם - בתמונות ממוסגרות. הנה היא, פעוטה מחייכת, מוחזקת כלאחר יד על ידי אמה ויופייה הטראגי בסנטרל פארק, בגן המשחקים ליד המוזיאון, שני רחובות מהדירה הקלאסית בפארק אווניו שהוריה לא באמת יכלו להרשות לעצמם. והנה היא, אוחזת בידו של אביה נטול האמביציה, מתחילה את כיתה ד' באיזה בית ספר ציבורי בעיירה קטנה בעמק האדסון, אחרי שהם נטשו סוף־סוף את העיר לטובת הבית הכפרי שתמיד חלמו עליו. נחלה משפחתית עתיקה שאותה אביה מכר, דונם אחרי דונם, כדי לממן את חייהם. ואז היא בגלימה וכובע, נושאת את נאום הסיום של התיכון שלה, בדרכה לקולג' פרטי מדרג ב' - אולי אפילו ג'? - מכיוון שהציע לה מלגה מלאה, כולל מגורים, ולא דרש נסיעות יקרות מחוץ למדינה.
ההורים שלה קראו לה בל. הם עדיין קוראים לה ככה. אבל ברגע שהייתה מבוגרת מספיק להבין את משמעות המילה, לא יכלה לשאת את השם הזה עוד. היא התעקשה שיקראו לה איזבל.
איזבל התכוונה להמשיך לתואר שני, אולי שלישי, בספרות אמריקאית, אבל התוכנית הזאת עוצבה לפני שהבינה את המציאות הפיננסית שבתוכה היא חיה. היא התחילה לעבוד בבית הוצאה לאור - אחד מחבריה של אביה לספסל הלימודים היה עורך ספרותי מפורסם - בציפייה לא רציונאלית שתוך שנה או שנתיים תצליח לחסוך מספיק כסף כדי לממן את המשך לימודיה. אבל היא צפה על ההצלחה הצנועה שלה, נסחפת במקום העבודה הנעים שלה במהלך השנים הטובות. דבר הוביל לדבר. וחוץ מזה, היא מעולם לא חסכה ולו סנט אחד. בגיל 25 כבר לא חשבה יותר על המשך הלימודים שלה.
והנה היא, בשמלה שחורה קטנה בטקס פרסים ספרותיים כלשהו, מקבלת פרס בשם סופר שנמצא בדיוק בדרום אמריקה, רודף אחרי הסיפור החדש שלו. והנה היא זוהרת בשמלה לבנה ענקית, באמצע צילום פנורמי, כלה בת 36 עם השושבינות שלה. יום חתונתה לגבר שהכירה שמונה חודשים קודם לכן, נכונה בהחלט להתעלם מהפגמים הברורים שלו, מהתכונות שחבריה היו תומכים מכדי להצביע על קיומן, עד שהזמן איפשר להם להיות חכמים גדולים - בדיעבד.
המניאק המושלם.
עוד תמונה, הדפסה קטנה יותר, שבה היא שוכבת במיטת בית החולים כשטומי בזרועותיה, קטנטן ואדום וכועס בשמיכת העיטוף המפוספסת שלו ובכובע כחול קטן.
איזבל חזרה לעבודה אחרי שלושת החודשים הסטנדרטיים, אבל משהו השתנה ברבע השנה הזאת. בעלה החל להרוויח כמויות מביכות של כסף ואיזבל שכרה מנהלת משק בית בנוסף למטפלת. היא התחילה לנהל חיים ראויים לקנאה - עובדת ארבעה ימים בשבוע, נוהגת במכונית חדשה ונוצצת מדירת הלופט המבריקה שלה לבית עם גג הרעפים שעל החוף, תינוק מושלם ובעל חכם ומצחיק.
ואז...
היא נעצרת בתמונה האחרונה המוארת במנורת ספוט. צילום קטן בשחור ולבן מקובע בתוך משטח בד צחור. ילד קטן, צוחק בחוף מסולע, בורח מהגלים העדינים, לובש כנפיים עשויות מי ים. איזבל מקרבת את ידה אל פיה, שותלת נשיקה בקצה אצבעותיה ומעבירה את הנשיקה לילד הקטן. היא עושה זאת בכל בוקר.
איזבל ממשיכה לחדר האמבטיה, פותחת את כפתורי חולצת הפלנל שלה תוך כדי הליכה ומשחררת את השרוך במכנסי הפיג'מה שלה. היא דוחפת את התחתונים שלה כלפי מטה ויוצאת מהם, משאירה שלולית קטנה, מוצקה, של כותנה על הרצפה.
המקלחת החמה מענישה את כתפיה המתוחות, העייפות. האדים מתפרצים החוצה במקטעים עבים, נמשכים דרך דלת חדר האמבטיה, נשפכים אל אזור ההתלבשות שלה, אל חדר השינה. המים ממלאים את אוזניה, מטביעים את צלילי הטלוויזיה. אם יש משהו נוסף שמרעיש בדירה, היא לא יכולה לשמוע אותו.
מה היא בדיוק אמורה לעשות עם כתב היד הזה? היא מנערת את המים משיערה, מלקקת את שפתה העליונה, מניעה את ידיה, את רגליה, את משקלה. דעתה מוסחת, מוטרדת, לא מוגנת. הכול מכה בה - עוצמת המים וכתב היד והילד והעבר, והאשמה הישנה בתוספת האשמה החדשה, והאמיתות החדשות שקראה, שעוד ירעידו עולמות, והחשש לגורל הקריירה שלה.
ואולי, עכשיו, גם חשש לחייה.
היא מחליקה לתוך חלוק רך, עבה, לבן, ומייבשת את שיערה במגבת. היא מחליקה את ידיה על המראה המכוסה אדים ובוחנת את עיניה העייפות. השקיות שנוצרו תחתן, כתמי הדם באישונים, הקמטים בפינות. התאורה החזקה בחדר האמבטיה לא עושה לה שום הנחות הבוקר. היא כבר מזמן התרגלה לשינה גרועה ממגוון סיבות, אבל עם כל שנה שחולפת נהיה קשה יותר ויותר להסתיר את העדויות הפיזיות לחוסר השינה שלה.
היא יכולה לשמוע את הלהג הלא רלוונטי של החדשות לכאורה שמגיע אליה מהטלוויזיה בחדר השינה. הדרמות המעיקות של הכנסות של סרטי קולנוע מצליחים, בגידות קטנות, סלבריטאים והסמים שלהם. האדים כובשים מחדש את המראה והיא מסתכלת על הטיפות הכבדות, הגדולות, שמתעבות בקצה העליון ועושות את דרכן במורד הראי, מפלסות דרכים צרות של בהירות בתוך הערפל, קווים דקיקים ובהירים שדרכם היא יכולה להציץ בהשתקפות של עצמה.
משהו שונה, ומכת חשמל עצבנית תוקפת אותה, הבהוב של דמות, אימה מסרטים של היצ'קוק. משהו בקווים הדקיקים, הבהירים האלה השתנה. האור זז, יש איזו מין אפלה עכשיו, צל.
אבל זה שום דבר אמיתי. רק ההשתקפות של הטלוויזיה מחדר השינה. עוד קטעים קצרים מהחדשות הבינלאומיות של אתמול.
איזבל לובשת חליפת חצאית כחולה ואלגנטית, חולצה לבנה מגוהצת, עקבים נמוכים. סוג התלבושת המשרדית שצריכה ללבוש מישהי שרוצה להיראות טוב בלי לדאוג יותר מדי מלהיות אופנתית או מעודכנת. היא מייבשת את שיערה הבלונדיני, שמגיע עד לכתפיה, ומברישה אותו. אחרי שהיא מתאפרת, איזבל מקבעת את העדשות בעיני השקד שלה. היא בוחנת את עצמה במראה הארוכה ונאנחת, מאוכזבת. שלוש שעות שינה מציבות אתגר לא הוגן ליכולות האיפור שלה.
היא בוהה שוב בתחתית עמוד השער של כתב היד: ליצירת קשר עם המחבר:40004026@worldmail.net  היא כבר שלחה שני מיילים ב־12 השעות האחרונות. "סיימתי. איך אנחנו יכולים לדבר?" ולוחצת על שלח. היא שוב מקבלת בחזרה את ההודעה המתסכלת, האוטומטית, הכתובת שאליו שלחת אינה ידועה.
זה לא הגיוני. מי יטרח לכתוב כתב יד כזה ואז יהיה בלתי ניתן להשגה? היא תמשיך לנסות, תשכנע את עצמה שמדובר בתקלה טכנית, משהו שבסופו של דבר ייפתר.
היא יכולה לשרוף את כתב היד ברגע זה, באח מבוערת. היא יכולה להשתמש בגפרורים המפוארים, הארוכים, שהדודה הקמצנית שלה שלחה לה כמתנת חנוכת בית. היא יכולה להעמיד פנים שמעולם לא קראה את הספר בעל הפוטנציאל הזה, מעולם לא קיבלה אותו. היא יכולה לשכוח ממנו.
או שהיא יכולה ללכת לרשויות, להסביר להם מה קרה, לתת להם להתמודד עם זה. אבל לאיזה רשויות? בטח שלא ל־סי.איי.איי. אולי לאף.בי.איי? או שהיא יכולה לקחת את זה לתקשורת - הניו־יורק טיימס, סי.אן.אן. אולי אפילו צ'רלי וולף, לצורך העניין. זה יהיה מעניין.
או שאולי היא יכולה לעשות את מה שהיא יודעת, מה שהיא רוצה לעשות: לפרסם את הספר הזה במהירות ובשקט.להמתין למבול האינסופי של הפרסום - הציבוריות של הסיפור של הספר הזה, כובד ההאשמות שלו - כדי להגן על עצמה. אי אפשר יהיה לעצור אותה - או להרוג אותה - מול כל העולם. נכון?
איזבל מרימה את הטלפון שלה, וקוטפת סיגריה מהקופסה הכסופה על מדף השיש שמעל האח, מתחת ליצירת האמנות האחת והיחידה שבביתה, שתלויה במקום שבו כולם מציבים את החפץ הממוסגר הנאה ביותר שברשותם. היא יוצאת למרפסת ומדליקה את הסיגריה, שואפת עמוקות, משחררת את העשן אל השמיים. היא נשענת על מעקה המגן ובוהה אל הגוונים הכהים, הרציניים, של סנטרל פארק, מעבר לבנייני השדרה החמישית, ואל השמיים התכולים ולכדור האש הכתום שעולה מצפון־מזרח.
היא יודעת שהיא הסוכנת הספרותית המתבקשת - הבלתי נמנעת - לפרויקט מסוג זה. ויש גם עורך מתבקש לכתב היד הזה, חבר קרוב שמעולם לא פגש תיאוריית קונספירציה שלא מצאה חן בעיניו, לא משנה עד כמה מגוחכת, לא משנה מה הייתה רמת השגעון של המחבר. הוא בדרך כלל הצליח בצורה מרשימה עם סוג כזה של ספרים, אפילו אלו שחיברו הכותבים הפחות רציונאליים. כנראה שיש קהל לא רע, אי שם מעבר לקווי השיח השפוי, שקונה ספרים כאלה. הוא יהיה להוט לפרסם עוד ספר כזה. במיוחד את הספר הזה על האנשים האלה.
איזבל מנסה להיאבק בפחד שגואה בה שוב. היא שואבת יניקה אחרונה מהסיגריה, מעיפה את הגחלים הענבריים על הרצפה ואת הפילטר, הבטיחותי יחסית, אל האוויר שמעל מערב סנטרל פארק. נדמה שהוא עומד שם לשבריר שנייה, כמו דמות מסרטים מצוירים, לפני שהוא נופל מטה, נעלם מעיניה.
היא עוברת על רשימת השמות בספר הטלפונים במכשיר הסלולרי שלה, מוצאת את המספר ולוחצת על 'חייג'.

כריס פאבונה

כריס פאבונה הוא סופר אמריקאי. ספרו "תושבי חוץ", הגיע למקום הרביעי ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס טרם זכייתו בפרס האדגר למותחן הביכורים הטוב ביותר לשנת 2012. מתגורר עם משפחתו בניו - יורק. 

עוד על הספר

  • תרגום: מעין זיגדון
  • הוצאה: סלע ספרים
  • תאריך הוצאה: פברואר 2015
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 376 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 16 דק'
  • קריינות: אביבה גר
  • זמן האזנה: 13 שעות ו 17 דק'
התאונה כריס פאבונה

1.
 
רגע לפני עלות השחר מגיעה איזבל ריד לדף האחרון. בערך במחצית העמוד פיה נפער לרווחה ולבה מתחיל לפעום במהירות. עיניה תוקפות את השורות המודפסות במקצב ירייה, מאיצות כשהיא מתקרבת לפסקה האחרונה, נואשת להגיע לחשיפה, לאשר את החששות שלה. היא בולעת את נשימתה, עוצרת אותה, עד השורה האחרונה.
איזבל בוהה בנקודה האחרונה, נקודת דיו קטנה ושחורה... בוהה...
הסוף.
היא משחררת את נשימתה, המומה לנוכח עוצמת הסיפור ומאוכזבת מהיעדר האישור שקיוותה למצוא פה. היא זועמת מהמשמעות של הדברים ומבועתת מהסכנות שמתלוות אל המילים. ומעל הכול, שבורת לב מעומק הבגידה. הבגידות.
היא מניחה את הדף על ערימת הניירות השמנמנה שיושבת על המצעים שלה, ליד חפיסת הסיגריות המקומטת ומאפרת הקריסטל העמוסה לעייפה, מתנת יום הולדת מתנשאת־מה של קולגה פסיבית־אגרסיבית. היא מרימה את כתב היד בשתי ידיים, מדפדפת בו, משתמשת באגודליה כדי ליישר את הדפים. ידיה רועדות. היא מנסה לייצב את עצמה בעזרת נשימות עמוקות, ומניחה את ערימת הדפים המיושרת בחיקה. שלוש מילים ממורכזות בראש הדף:
 
התאונה
מאת: אנונימי
 
איזבל בוהה סביב החדר ומבטה חולף על הריקנות של החלון בקיר הנגדי. משטחו האפל בלתי מופרע על ידי הווילונות המשוכים למחצה. החדר מואר בקושי באמצעות מנורת קריאה קטנה שמותקנת מעל ראש המיטה, שולחת קרן אור מרוכזת ישירות אליה. בחלון, השתקפות האור מרחפת מעל פניה כמו שמש קטנה שמאירה את קודקודה ויוצרת הילה קסומה.
היא יכולה להרגיש את גופה מתוח, את לסתה מתכווצת ואת כתפיה מתכנסות בעווית של זעם. היא מנסה להדחיק את זה, לנשוך את שפתה, לנסות לשלוט בעצמה ולו קצת.
איזבל מסיטה את כיסוי המיטה, נאבקת להתיישב. חלפו שעות מאז שהזיזה את גופה בדרך ראויה לציון, וידיה וגווה נוקשים וכואבים. רגליה משתלשלות לצד המזרון, אצבעות כף הרגל מחפשות את נעלי הבית המרופדות.
לאורך הקיר, רצועות ארוכות של מדפי אלומיניום - עשרות מטרים אופקיים - עמוסות בכתבי יד מסודרים בצורה מופתית. שמות המחברים כתובים בעט שחור עבה בצדי ערימות הנייר. עשרות אלפי עמודים של הצעות לספרים מכל סוג מבטיחים מנעד רחב של בידור ומידע שמוגשים בטווח רחב מאוד של כישרון.
בימים אלו, נדמה שכל מי שצעיר מאיזבל קורא את כתבי היד וההצעות לספרים על גבי קורא דיגיטלי. גם חלק מהמבוגרים. אבל היא מרגישה לא בנוח, לא טבעי, לשבת עם מכשיר אלקטרוני קטן בידיה. איזבל שייכת לדור מבוגר מספיק בשביל להרגיש לא בנוח עם טכנולוגיות חדשות. כשהתחילה את עבודתה הראשונה, לא היה מחשב על שולחנה. רק בשנה לאחר מכן הוא הופיע.
אולי בשנה הבאה היא תתחיל להשתמש באחד המכשירים האלה, אבל לעת עתה איזבל עדיין קוראת ניירות, הופכת עמודים, רושמת הערות עם עט. היא עוטפת את עצמה בערימות של נייר, כמו לבנים, בונה לעצמה בונקר כנגד מתקפת העתיד. בכל הנוגע לכתב היד הזה, בכלל לא הייתה לה ברירה. למרות שכמעט כל הפרויקטים החדשים נשלחים למשרד שלה בצורה אלקטרונית, ההגשה הזאת הגיעה כמו בעבר. מעטפה שבתוכה דפים מהודקים.
היא צועדת במסדרון בחשכה ומדליקה את אורות המטבח. את מכונת הקפה היא מעבירה ממצב אוטומטי למצב פעיל, ואחר־כך מדליקה את הטלוויזיה הקטנה. היא ממלאת את הדירה הבודדה והדוממה בזמזום של חיים אלקטרוניים.
איזבל קראה את כתב היד הזה בתזזיתיות בניסיון למצוא את הקביעה האחת שלא נשמעה אמיתית, את החוט האחד שלא מתאים ויפרום את הנראטיב כולו. תקוותה נחלשה כשהעמוד הראשון, שבו התחילה בבוקר, במשרד, הפך לעמוד מאתיים ומשהו בערב, בביתה. היא נרדמה קצת אחרי 23:00, אחרי שסיימה לקרוא יותר ממחצית, והתעוררה שוב בשתיים, לא מסוגלת להירגע, להוטה לחזור אל כתב היד. אנשים בתעשיית הספרים תמיד טוענים ש"לא יכולתי להוריד את הספר מהידיים" או "נשארתי ער כל הלילה כדי לקרוא" או "סיימתי את הספר ביום אחד." במקרה של כתב היד הזה, כל הקלישאות היו נכונות.
שום דבר שבו נתקלה ב־488 העמודים האלה לא נדמה כשקר. ועכשיו היא מסתכלת על פניו של המנחה בטלוויזיה, צ'רלי וולף... הבן זונה הארור הזה...
הכעס גואה בה והיא מאבדת שליטה. איזבל מיישרת את ידה ומשליכה את השלט לאורך המטבח, עד שהוא מתרסק כנגד דלת המקרר ונופל ברעש לרצפה. בדממה שאחרי המהומה היא שומעת את גלגול הסוללה על אריחי המטבח, הקליקים חסרי התוחלת שלה, עד שהיא נעצרת.
איזבל מרגישה דמעות זולגות על לחייה ומנגבת אותן.
מכונת הקפה רושפת ומשפריצה את הטיפות האחרונות שלה, והן נופלות לתוך הקנקן. איזבל מעיפה מבט בשעון של המכונה הזאת ורואה את השעה מתחלפת מ־5:48 ל־5:49. היא פותחת את דלת המקרר, עם השריטה החדשה מהשלט המעופף שאת שבריו בעטה בדרכה, מוציאה את קרטון החלב ומוזגת קצת לתוך הספל. היא אוחזת את ידית הפלסטיק של קנקן הקפה וממלאת את הספל במנה גדושה, לוהטת, אכזרית ומרירה של קפאין. היא לוגמת לגימה קטנה ואז אחת גדולה יותר. היא ממלאת מחדש את הספל ומנגבת שוב את הדמעות.
איזבל עושה את דרכה חזרה במסדרון המואר עכשיו, המרופד בתמונות משפחתיות שמצאה כשעזבה את דירת נישואיה ועברה לחלל של אישה רווקה בשכונה חדשה, הרחק מהזיכרונות הכואבים של ביתה - של חייה - בדאון־טאון. השיקול העיקרי בבחירת אזור המגורים החדש היה להמנע ממפגש עם כל אותן אימהות, לרוב עם הילדים שלהן, שהכירה מגינות השעשועים, מחנויות הצעצועים, מחדרי הכושר והמכולות ובתי הקפה, מנקודות המסירה בגן הילדים ומחדרי ההמתנה של רופאי הילדים. כל הורי הדאון־טאון האלה, הנפוחים מסיפוק עצמי, שלא מצניעים את גאוותם כלפי הצאצאים היקרים שלהם.
היא קנתה לעצמה דירת חדר בבניין קו־אופ עם שירות מלא, בצפון העיר. סוג הדירות שנשים קונות כשהן משלימות עם העובדה שהן לא צפויות לחיות שוב עם אדם אחר. היא הגיעה לגיל הזה, לשלב הזה, שבו סגנון החיים הזה מתחיל להיראות קבוע. זה מה שיש, וזה מה שיהיה עד שתמות. היא התאמצה להפוך את הבדידות שלה לנוחה ככל האפשר. סם הרגעה. אם היא לא הייתה אלרגית לחתולים, סביר להניח ששניים מהם היו רובצים בסביבה, בוחנים אותה בעין ביקורתית.
איזבל ריפדה את המסדרון החדש והחביב הזה - רצפות פרקט, עיטורי גבס, שקעים חשמליים בדיוק במקומות שבהם רצתה אותם - בתמונות ממוסגרות. הנה היא, פעוטה מחייכת, מוחזקת כלאחר יד על ידי אמה ויופייה הטראגי בסנטרל פארק, בגן המשחקים ליד המוזיאון, שני רחובות מהדירה הקלאסית בפארק אווניו שהוריה לא באמת יכלו להרשות לעצמם. והנה היא, אוחזת בידו של אביה נטול האמביציה, מתחילה את כיתה ד' באיזה בית ספר ציבורי בעיירה קטנה בעמק האדסון, אחרי שהם נטשו סוף־סוף את העיר לטובת הבית הכפרי שתמיד חלמו עליו. נחלה משפחתית עתיקה שאותה אביה מכר, דונם אחרי דונם, כדי לממן את חייהם. ואז היא בגלימה וכובע, נושאת את נאום הסיום של התיכון שלה, בדרכה לקולג' פרטי מדרג ב' - אולי אפילו ג'? - מכיוון שהציע לה מלגה מלאה, כולל מגורים, ולא דרש נסיעות יקרות מחוץ למדינה.
ההורים שלה קראו לה בל. הם עדיין קוראים לה ככה. אבל ברגע שהייתה מבוגרת מספיק להבין את משמעות המילה, לא יכלה לשאת את השם הזה עוד. היא התעקשה שיקראו לה איזבל.
איזבל התכוונה להמשיך לתואר שני, אולי שלישי, בספרות אמריקאית, אבל התוכנית הזאת עוצבה לפני שהבינה את המציאות הפיננסית שבתוכה היא חיה. היא התחילה לעבוד בבית הוצאה לאור - אחד מחבריה של אביה לספסל הלימודים היה עורך ספרותי מפורסם - בציפייה לא רציונאלית שתוך שנה או שנתיים תצליח לחסוך מספיק כסף כדי לממן את המשך לימודיה. אבל היא צפה על ההצלחה הצנועה שלה, נסחפת במקום העבודה הנעים שלה במהלך השנים הטובות. דבר הוביל לדבר. וחוץ מזה, היא מעולם לא חסכה ולו סנט אחד. בגיל 25 כבר לא חשבה יותר על המשך הלימודים שלה.
והנה היא, בשמלה שחורה קטנה בטקס פרסים ספרותיים כלשהו, מקבלת פרס בשם סופר שנמצא בדיוק בדרום אמריקה, רודף אחרי הסיפור החדש שלו. והנה היא זוהרת בשמלה לבנה ענקית, באמצע צילום פנורמי, כלה בת 36 עם השושבינות שלה. יום חתונתה לגבר שהכירה שמונה חודשים קודם לכן, נכונה בהחלט להתעלם מהפגמים הברורים שלו, מהתכונות שחבריה היו תומכים מכדי להצביע על קיומן, עד שהזמן איפשר להם להיות חכמים גדולים - בדיעבד.
המניאק המושלם.
עוד תמונה, הדפסה קטנה יותר, שבה היא שוכבת במיטת בית החולים כשטומי בזרועותיה, קטנטן ואדום וכועס בשמיכת העיטוף המפוספסת שלו ובכובע כחול קטן.
איזבל חזרה לעבודה אחרי שלושת החודשים הסטנדרטיים, אבל משהו השתנה ברבע השנה הזאת. בעלה החל להרוויח כמויות מביכות של כסף ואיזבל שכרה מנהלת משק בית בנוסף למטפלת. היא התחילה לנהל חיים ראויים לקנאה - עובדת ארבעה ימים בשבוע, נוהגת במכונית חדשה ונוצצת מדירת הלופט המבריקה שלה לבית עם גג הרעפים שעל החוף, תינוק מושלם ובעל חכם ומצחיק.
ואז...
היא נעצרת בתמונה האחרונה המוארת במנורת ספוט. צילום קטן בשחור ולבן מקובע בתוך משטח בד צחור. ילד קטן, צוחק בחוף מסולע, בורח מהגלים העדינים, לובש כנפיים עשויות מי ים. איזבל מקרבת את ידה אל פיה, שותלת נשיקה בקצה אצבעותיה ומעבירה את הנשיקה לילד הקטן. היא עושה זאת בכל בוקר.
איזבל ממשיכה לחדר האמבטיה, פותחת את כפתורי חולצת הפלנל שלה תוך כדי הליכה ומשחררת את השרוך במכנסי הפיג'מה שלה. היא דוחפת את התחתונים שלה כלפי מטה ויוצאת מהם, משאירה שלולית קטנה, מוצקה, של כותנה על הרצפה.
המקלחת החמה מענישה את כתפיה המתוחות, העייפות. האדים מתפרצים החוצה במקטעים עבים, נמשכים דרך דלת חדר האמבטיה, נשפכים אל אזור ההתלבשות שלה, אל חדר השינה. המים ממלאים את אוזניה, מטביעים את צלילי הטלוויזיה. אם יש משהו נוסף שמרעיש בדירה, היא לא יכולה לשמוע אותו.
מה היא בדיוק אמורה לעשות עם כתב היד הזה? היא מנערת את המים משיערה, מלקקת את שפתה העליונה, מניעה את ידיה, את רגליה, את משקלה. דעתה מוסחת, מוטרדת, לא מוגנת. הכול מכה בה - עוצמת המים וכתב היד והילד והעבר, והאשמה הישנה בתוספת האשמה החדשה, והאמיתות החדשות שקראה, שעוד ירעידו עולמות, והחשש לגורל הקריירה שלה.
ואולי, עכשיו, גם חשש לחייה.
היא מחליקה לתוך חלוק רך, עבה, לבן, ומייבשת את שיערה במגבת. היא מחליקה את ידיה על המראה המכוסה אדים ובוחנת את עיניה העייפות. השקיות שנוצרו תחתן, כתמי הדם באישונים, הקמטים בפינות. התאורה החזקה בחדר האמבטיה לא עושה לה שום הנחות הבוקר. היא כבר מזמן התרגלה לשינה גרועה ממגוון סיבות, אבל עם כל שנה שחולפת נהיה קשה יותר ויותר להסתיר את העדויות הפיזיות לחוסר השינה שלה.
היא יכולה לשמוע את הלהג הלא רלוונטי של החדשות לכאורה שמגיע אליה מהטלוויזיה בחדר השינה. הדרמות המעיקות של הכנסות של סרטי קולנוע מצליחים, בגידות קטנות, סלבריטאים והסמים שלהם. האדים כובשים מחדש את המראה והיא מסתכלת על הטיפות הכבדות, הגדולות, שמתעבות בקצה העליון ועושות את דרכן במורד הראי, מפלסות דרכים צרות של בהירות בתוך הערפל, קווים דקיקים ובהירים שדרכם היא יכולה להציץ בהשתקפות של עצמה.
משהו שונה, ומכת חשמל עצבנית תוקפת אותה, הבהוב של דמות, אימה מסרטים של היצ'קוק. משהו בקווים הדקיקים, הבהירים האלה השתנה. האור זז, יש איזו מין אפלה עכשיו, צל.
אבל זה שום דבר אמיתי. רק ההשתקפות של הטלוויזיה מחדר השינה. עוד קטעים קצרים מהחדשות הבינלאומיות של אתמול.
איזבל לובשת חליפת חצאית כחולה ואלגנטית, חולצה לבנה מגוהצת, עקבים נמוכים. סוג התלבושת המשרדית שצריכה ללבוש מישהי שרוצה להיראות טוב בלי לדאוג יותר מדי מלהיות אופנתית או מעודכנת. היא מייבשת את שיערה הבלונדיני, שמגיע עד לכתפיה, ומברישה אותו. אחרי שהיא מתאפרת, איזבל מקבעת את העדשות בעיני השקד שלה. היא בוחנת את עצמה במראה הארוכה ונאנחת, מאוכזבת. שלוש שעות שינה מציבות אתגר לא הוגן ליכולות האיפור שלה.
היא בוהה שוב בתחתית עמוד השער של כתב היד: ליצירת קשר עם המחבר:40004026@worldmail.net  היא כבר שלחה שני מיילים ב־12 השעות האחרונות. "סיימתי. איך אנחנו יכולים לדבר?" ולוחצת על שלח. היא שוב מקבלת בחזרה את ההודעה המתסכלת, האוטומטית, הכתובת שאליו שלחת אינה ידועה.
זה לא הגיוני. מי יטרח לכתוב כתב יד כזה ואז יהיה בלתי ניתן להשגה? היא תמשיך לנסות, תשכנע את עצמה שמדובר בתקלה טכנית, משהו שבסופו של דבר ייפתר.
היא יכולה לשרוף את כתב היד ברגע זה, באח מבוערת. היא יכולה להשתמש בגפרורים המפוארים, הארוכים, שהדודה הקמצנית שלה שלחה לה כמתנת חנוכת בית. היא יכולה להעמיד פנים שמעולם לא קראה את הספר בעל הפוטנציאל הזה, מעולם לא קיבלה אותו. היא יכולה לשכוח ממנו.
או שהיא יכולה ללכת לרשויות, להסביר להם מה קרה, לתת להם להתמודד עם זה. אבל לאיזה רשויות? בטח שלא ל־סי.איי.איי. אולי לאף.בי.איי? או שהיא יכולה לקחת את זה לתקשורת - הניו־יורק טיימס, סי.אן.אן. אולי אפילו צ'רלי וולף, לצורך העניין. זה יהיה מעניין.
או שאולי היא יכולה לעשות את מה שהיא יודעת, מה שהיא רוצה לעשות: לפרסם את הספר הזה במהירות ובשקט.להמתין למבול האינסופי של הפרסום - הציבוריות של הסיפור של הספר הזה, כובד ההאשמות שלו - כדי להגן על עצמה. אי אפשר יהיה לעצור אותה - או להרוג אותה - מול כל העולם. נכון?
איזבל מרימה את הטלפון שלה, וקוטפת סיגריה מהקופסה הכסופה על מדף השיש שמעל האח, מתחת ליצירת האמנות האחת והיחידה שבביתה, שתלויה במקום שבו כולם מציבים את החפץ הממוסגר הנאה ביותר שברשותם. היא יוצאת למרפסת ומדליקה את הסיגריה, שואפת עמוקות, משחררת את העשן אל השמיים. היא נשענת על מעקה המגן ובוהה אל הגוונים הכהים, הרציניים, של סנטרל פארק, מעבר לבנייני השדרה החמישית, ואל השמיים התכולים ולכדור האש הכתום שעולה מצפון־מזרח.
היא יודעת שהיא הסוכנת הספרותית המתבקשת - הבלתי נמנעת - לפרויקט מסוג זה. ויש גם עורך מתבקש לכתב היד הזה, חבר קרוב שמעולם לא פגש תיאוריית קונספירציה שלא מצאה חן בעיניו, לא משנה עד כמה מגוחכת, לא משנה מה הייתה רמת השגעון של המחבר. הוא בדרך כלל הצליח בצורה מרשימה עם סוג כזה של ספרים, אפילו אלו שחיברו הכותבים הפחות רציונאליים. כנראה שיש קהל לא רע, אי שם מעבר לקווי השיח השפוי, שקונה ספרים כאלה. הוא יהיה להוט לפרסם עוד ספר כזה. במיוחד את הספר הזה על האנשים האלה.
איזבל מנסה להיאבק בפחד שגואה בה שוב. היא שואבת יניקה אחרונה מהסיגריה, מעיפה את הגחלים הענבריים על הרצפה ואת הפילטר, הבטיחותי יחסית, אל האוויר שמעל מערב סנטרל פארק. נדמה שהוא עומד שם לשבריר שנייה, כמו דמות מסרטים מצוירים, לפני שהוא נופל מטה, נעלם מעיניה.
היא עוברת על רשימת השמות בספר הטלפונים במכשיר הסלולרי שלה, מוצאת את המספר ולוחצת על 'חייג'.