הסערה שבדממה

1

 
אני כותב לך כדי להסביר מעט את עצמי.
אני כותב כדי שתבינו קצת יותר את האנשים שהִכרתם, אבל לא הכרתם לגמרי.
אבל בעיקר אני כותב כי יש דברים שמוכרחים לצאת החוצה.
במשך שנים רבות ניסיתי בכל יכולתי להתעלם מהם, אבל ללא הצלחה.
זה רודף אותי ומסרב להירדם עמוק בלב.
 
 
אותו יום ראשון התחיל מאוחר מהרגיל.
בדרך כלל עופר קם מוקדם, כי הוא אוהב לעשות את הצעידה היומית שלו בשעות הקרירות של תחילת הבוקר. האמת היא שהוא בכלל לא חשב על כושר, עד שנירה התחילה לשדל אותו להשקיע בזה זמן. "אתה לא מהגברים השריריים. מה אתה חושב, שהגוף שלך יחזיק לנצח?" קצת מעליב, אבל היא צדקה באיזשהו מקום. עופר ברנשטיין מעודו לא היה ספורטאי, בלשון המעטה. הליכה מאומצת של יותר מעשר דקות כבר הייתה גורמת לו להתנשף בקול. אז הוא החליט לעשות הליכה יומית.
אבל היום הוא לא יצא לצעידה בזמן. כרגיל הוא קם בסביבות שש, אך ברגע שעמד לצאת נכנס יובל. הוא נראה גרוע, וזו עוד מילה מחמיאה. עופר היה מעדיף לתאר את מה שראה במילה 'זוועה', לפחות. השיער היה צבוע בצבע משונה, כזה שלוקח לך כמה שניות לסווג אותו בין רשימת הגוונים המוכרים. מכנסיים קצרצרים וחולצה מרושלת גדולה מאוד. לרגליו היו כפכפי גומי של ים. אבל העיקר היו העיניים. היה בהן מבט עייף מאוד, מפוזר, כאילו לא הייתה להן יכולת להתמקד בעצם אחד לאורך יותר משתי שניות.
"תגיד לי, מה קורה אתך?! השתגעת? בשעה כזו חוזרים הביתה? איפה היית כל הלילה?"
השאלה הבאה הייתה אמורה להיות "איך תלך כך ללימודים?" אבל ברגע האחרון עופר נזכר שאתמול התחילה חופשת הקיץ.
מהכיוון של יובל לא הגיעה תשובה. הייתה שתיקה רועמת, וזה הרגיז את עופר עוד יותר.
"אתה לא יכול לענות?! מה קרה לך, שתית משהו?!"
חיוך קטן ומעוות החל להופיע בזווית הפה של יובל, אף שהמבע העייף עדיין לא הוחלף.
"האמת שאפשר לומר... זה היה משהו סבבה, שעושה לך את זה..."
עכשיו עופר כבר לא צעק. הוא הרגיש סחרחורת משונה וכמעט נפל. הוא התיישב לאִטו על הכיסא בפינת האוכל וכמעט בכה. זה לא שהם לא חשדו ביובל. היו כבר כמה סימנים שהצביעו על כך שהוא מסתובב עם חבר'ה ששותים, ואפילו כאלה שאולי משתמשים בסמים כלשהם. כמה הורים כבר העלו את העניין הכואב הזה בפני הנהלת בית הספר התיכון. היה הגיוני לחשוב שאולי גם הוא התנסה. אבל עכשיו, לראות את הנפילה בעיניים, הִקשה על עופר מאוד. הוא לא רצה לראות את הבן שלו חוזר בבוקר מבילוי מפוקפק כשהוא שיכור. ממש לא. לא כך הוא דמיין אותו, והוא לא ישלים עם זה. כל המריבות של השבועות האחרונים הצטרפו כנראה למשא המכביד של המראה העכשווי של יובל.
"מה אני אגיד לך..." מלמל בקושי, בקול חרישי. "מה נעשה אתך?"
יובל לא ענה. נראה שהוא לא היה מרוכז מספיק כדי לקלוט את הלחישה. הוא עלה לחדרו בהליכה מעוררת רחמים ונרדם מיד.
נירה הופיעה בפיג'מה. בדרך כלל היא מתעוררת מאוחר יותר. היא מורה לחשבון בבית הספר היסודי, הנמצא במרחק של כמה דקות הליכה מהבית. הפעם היא התעוררה מהצעקות של עופר.
"מה קרה?"
"היית צריכה לראות אותו... איום ונורא! מתהלך כמו זומבי! ואת יודעת מה הוא אמר לי?"
"לא, עופר, מה הוא אמר לך?"
"הוא הכריז בקול ובחיוך שהוא שיכור! מה את אומרת על זה?"
כעת, גם על נירה נפלה שתיקה והיא התכנסה בתוך עצמה לכמה שניות. בדרך כלל נירה מאופקת, ונדיר מאוד לשמוע אותה צועקת.
"אולי אנחנו צריכים לפנות לייעוץ מקצועי. הניסיון שלנו אתו לא מראה אור בקצה המנהרה".
"למה הוא לא יכול להיות כמו אחותו? מה היה קורה אם הוא היה דומה לה קצת?" אמר עופר, בערך בפעם העשרים בשבועות האחרונים.
שרון היא הבכורה. יש לה מראה ממוצע ורגיל, כזה שלא משאיר עליך רושם מיוחד. היא לא יפה במיוחד אבל גם לא להפך. גם הגובה שלה ממוצע. היא מתלבשת על-פי האופנה, אבל לא בצורה המעוררת תשומת לב. כעת היא סיימה שנה ראשונה של לימודי פיזיקה באוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים. הציונים של שרון בתיכון היו מעוררי קנאה בכל קנה מידה, וגם תוצאות מבחני השנה הראשונה שלה באוניברסיטה היו מעולים. בחורה חברותית, חייכנית ואחראית. גם בתור ילדה בתיכון, תמיד הייתה קמה בזמן (לבד!), הולכת לישון בזמן, ואפילו מדברת יפה אל ההורים. עופר התקשה לזכור מריבה משמעותית שהייתה לו או לנירה עם שרון. היא כאילו ניתבה את החיים שלה בדיוק כמו שעופר ונירה היו רוצים.
אבל עם יובל הכול הולך קשה. עזבו את הציונים בבית הספר ואת הערכות המורים. עם אלה הם השלימו כבר מזמן. מבחינתם, שיעבוד באיזו חלטורה במקום להיות פרופסור כמו אבא שלו. אבל המריבות אתו על כל דבר מוציאות לעופר את הרוח מהמפרשים. פשוט אין לו כוח אחרי המריבות האלה. לפעמים עופר חושב לעצמו, 'הוא לא יכול לרחם עליי קצת?' ואילו דיבורים הוא צריך לשמוע מהבן שלו! חוצפה שכזו, במקום לשמוע ממנו דברי הערכה ותודה על כל מה שההורים משקיעים בו, הוא צריך לשמוע מילים מכוערות על עצמו?!
ועכשיו, בשבועות האחרונים, העסק הנורא הזה עם השתייה, ואולי אפילו – והוא לא רצה לחשוב על זה – עם סמים! מי שמע על דבר כזה? מה חסר לילד אמיד, שיש לו בבית כל מה שהוא צריך ורוצה, שהוא מחפש את השטויות האלה? עופר לא היה בנוי לזה. הוא הרגיש כל כך מותש עד שלא יכול היה אפילו לקום מהכיסא.
נירה, בטבעה, פחות לוקחת ללב, אבל היא בהחלט באותה סירה עם בעלה. גם היא סובלת ממריבות עם יובל, וגם היא מודה בינה לבין עצמה שקשה לה לראות איך מחזירים אותו למסלול נורמלי.
"קום, עופר, אל תיקח את זה כל כך קשה. אני בטוחה שאנחנו לא היחידים. גם נערים אחרים בגיל שבע עשרה עוברים דברים דומים, ואחרי זמן מה משתקמים".
"לא יודע מה להגיד לך. אני מאוד מקווה שאת צודקת, אבל כמו שזה נראה עכשיו – המצב על הפנים".
 
לאט-לאט עופר חזר לעצמו. נירה הכינה בזריזות האופיינית לה שתי חביתות ופרסה כמה פרוסות לחם. עופר תמיד אוהב להתחיל את היום בארוחה טובה. בדרך כלל היא צריכה לכלול לפחות שתי פרוסות בשרניות עם חמאת בוטנים. קצת ילדותי, אבל זה מה שיש. הוא לא מבין את אלה שמסתפקים בכוס קפה. אחרי כמה נגיסות הוא חש שהכוח חזר אליו. הבעיה עם יובל לא נפתרה, אבל היא נשכחה לאיזה זמן. כך עובדים החיים.
מכיוון שכבר נעשה מאוחר לצעידה היום, עופר חשב לוותר עליה.
"למה לוותר? תוכל ללכת ברגל לאוניברסיטה במקום הצעידה". שוב הקול המצפוני הזה של נירה.
"טוב, בסדר. אני רק מקווה שלא אאחר בגלל ההליכה המיותרת הזאת".
"היא לא מיותרת בכלל. ואל תדאג – לא תאחר בגללה".
כך יצא שהיום, במקום לנסוע ברכב לאוניברסיטה בהר הצופים, שם עופר מרצה במכון לקרימינולוגיה, הוא הלך ברגל. ההליכה מביתם בשדרות אשכול בירושלים עד האוניברסיטה אמורה להימשך כחצי שעה. לעופר זה לוקח קצת יותר.
השעה הייתה קצת אחרי שבע וחצי, והוא צריך להגיע עד שמונה ורבע. תמיד עופר הולך לאוניברסיטה לבוש בחליפה, אך מכיוון שהוא צריך לצעוד כעת, הוא החזיק את הז'קט בידו. בידו השנייה הוא החזיק את תיק המסמכים המיושן שלו.
"להתראות, נירה".
"להתראות. ואל תדאג, נתגבר על זה".
הוא נפרד ממנה בנשיקה קטנה ובחיוך קטן וקצת עצוב. הוא אהב את הביטחון ואת האיפוק שלה. לא אחת היא עוזרת לו לא לשקוע עד ייאוש בצרות שלו. אבל בעניין יובל, הוא לא היה בטוח שיש כיסוי לדבריה.