אש יוקדת ביריחו

אש יוקדת בערבות יריחו

ערבות יריחו וערבות מואב ממוקמים זה מול זה בעבריו המזרחי והמערבי של הירדן, במקום הנמוך ביותר בעולם; בין ירושלים במערב להר נבו במזרח, בין עמק בעל פעור, המקום שמגדיר את מקום קבורתו של משה רבנו (פרשת וזאת הברכה, עלייה שישית, פסוק ו') — ומחנה שיטים, המחנה הישראלי במואב המתואר במקרא מספר במדבר ועד ספר דברים. לעתיד לבוא, ככתוב בנביאים: "ומעיין מבית ה' יצא והשקה את-נחל השיטים" (יואל ד', י"ח), מים חיים יצאו מקודש הקודשים וירפאו את השיטים והמוות בים המלח.
לפיכך אנו נרמזים מדוע ערבות יריחו וערבות מואב הופכים לערש הלידה של עם ישראל (או ארס המוות); מפֶּתַח של יולדת, המנעול של ארץ ישראל נפרץ. מדוע חצו בני ישראל את הירדן בערבות מואב, דרומה לאדם העיר בגלגל המקראית, ולא נכנסו ממקום אחר? שהרי ניתן להיכנס לארץ גם מן הים, גם מן המדבר, גם מהצפון וגם מהמזרח.
לכן אנו נמצאים בתוך גיאוגרפיה שהיא גם ריאלית וגם סמלית.
האבות נכנסים לארץ: אברהם ויעקב מהצפון — דרך שכם. הם יורדים למצרים דרך הנגב, מבאר-שבע, אך חוזרים לקבורת יעקב ושבים לארץ אחרי יציאת מצרים דרך ערבות מואב. בהלוויית יעקב כתוב: "ויבואו עד גורן האטד אשר בעבר הירדן" (פרשת ויחי, עלייה שישית, פסוק י'). דרך אבות סימן לבנים. גם בני ישראל נכנסים לארץ מאותו המקום. כאן הופך המקום לאתר חידוש ברית סיני וקבלת התורה.
ספר דברים חוזר על התורה שניתנה לבני ישראל מפי משה רבנו. כאן נאמר בפעם הראשונה "שמע ישראל". כאן גם נאמר בפעם הראשונה "היום נהייתם לעם" (פרשת ניצבים). עם חתימת הברית בכניסה לארץ מתקבל כאן עקרון הערבות ההדדית. כלומר, כל אחד מאתנו אחראי למעשי חברו. הרשע מכתים את כולם אולם הצדיק מרומם את כולם. רק על בסיס עיקרון זה אפשר להבין מדוע סוקלים באבנים את עכן ואת כל בני משפחתו (יהושע ז', כ"ה) (עיין בפרק "מלחמת העי").
מכאן יילקחו האבנים שעליהן דרכו הכהנים בירדן, אל הגלגל ומשם להר גרזים (יהושע ח', ל').
הבה נביט: מה הייחודיות במיקום? החידוש הגדול בתורתנו הקדושה הוא האדמה. האדמה מדברת תורה. אחת מהתשובות קשורה לנעשה סביב למקום. לכן, למה יעקב נכנס משכם? המקום הטופוגרפי משמעותי ליעקב. דווקא משם. יעקב בא ליישב את המריבות באזור שכם, הן עם דינה והן עם יותם ואחיו. הוא נעזר ביוסף הצדיק, הקבור בשכם.
ערבות יריחו ממוקמים באפיק שבו נחלק העולם, במקום שבו נוצר השבר הסורי-אפריקאי, במקום הנמוך בעולם, למען יקבל כל העם תורה מידי משה רבנו. כל העם, כלומר גם פשוטי העם, גם הרשעים. פרידת העם ממשה רבנו עם חציית הירדן, לצורך חידוש ברית מילה וקרבן הפסח, כורכת את משימות העבר עם משימות ההווה בעוצמה מרגשת שקשה שלא לתת עליה את הדעת. מצוות דם הברית עם דם הפסח מהווה את הברית עם אלוקים: "בדמייך חיי" (יחזקאל ט"ז, ו').
 
כיכר: השבר הסורי-אפריקאי נפתח באזור הכיכר — חצי כיכר ממואב ועוד חצי כיכר מיריחו. כיכר שלמה עגולה — זה המקום שממנו נכנס המון בני ישראל (לדברי ד"ר חגי בן ארצי).
המקום הנמוך: מעמדו של עם ישראל עתה, משיצא ממצרים, הוא הנמוך מכל העמים. אלו הם עבדים ובני העבדים. הם למעשה גם אבודים. משה רבנו הוציא אותם ממצרים, למה ולאן? — הכול נעלם אחד גדול, גם מבחינה גשמית. הרי כל הציבור שיצא ממצרים מת במדבר. עתה נותרו רק צאצאיהם, שנולדו במדבר ולא ראו אלא נסים והנהגה אלוהית. אפשר לומר שזהו עם טהור, כמו האדם הראשון שלא היו לו הורים. הדור החדש מתחיל מן ההתחלה את חינוכו בהנהגת משה רבנו, גדול הנביאים. הוא בעצמו מלמד אותם תורה: ספר דברים כולו ספוג באהבת ארץ ישראל, ארץ הקודש. משא הקודש של העם מתחיל. "למען הקים אותך היום לו לעם" (דברים, פרשת ניצבים, שני), אומר להם משה. ממש כאן נולד עם ישראל, כמו תינוק שנולד.
במקום הנמוך בעולם יש נהר. זהו נהר מיוחד המחבר שני סוגים של מים: מתוקים ומלוחים. המים המלוחים מקורם בים המלח. ים המלח נוצר מהפיכת סדום ועמורה. הוא התוצאה של הדין הקשה שניתן לאנשים הרשעים. אך הים מתחבר עם הנהר, ובנהר מתמזגים המים המלוחים שבאים מהים עם המים המתוקים. יוצא שהנהר הזה יודע להפוך את החיים למוות ואת המוות לחיים. הנהר הזה, במקום הנמוך בעולם, הופך למאזניים בין שני האגמים, בין הטוב לרע, בין החיים למוות. איזה פלא! הנהר הזה נסוג כדי לתת לעם ישראל לעבור.
יש חציית ים סוף ביציאת מצרים, ויש חציית הירדן בכניסה לארץ. יציאת מצרים וחציית המדבר הגדול משיקות זו לזו: בשתיהן יש קשר למים, ובשתיהן טובל עם ישראל כדי להיטהר. בני העם טובלים בים סוף כדי להיפטר מזוהמת מצרים. הם טובלים במי הירדן כדי להתחבר לקדושת הארץ. אמנם הם עוברים ביבשה. חציית המים מטהרת לעומת הטבילה. החצייה שמחליפה את הטבילה כאן משמעותית. הדגש כאן הוא על הדרך, על תהליך. בני ישראל עוברים, לא עומדים במקום, לכן יש כאן חצייה. אין כאן עם שיושב במקום ורוצה להיטהר. יש כאן הליכה של עם שעוזב תרבות ואורח חיים ורוכש הרגלים חדשים, חיים חדשים. הדגש הוא על המעבר. המעבר הזה משמעותי. קשה להיפטר מטומאת מצרים. רואה הקדוש ברוך הוא שאין ברירה, ממית את כולם במדבר (יהושע ה', ד') ונותן סיכוי להמשך העם בקדושה. מדהים לראות את החלטיות ה' לברוא עם אחר — לתת סיכוי לקדושה.
מיד לאחר החצייה-טבילה ההמונית הזו של כל העם, הם מחדשים את הברית עם אלוקים באמצעות המילה. שלושים ושמונה שנים חלפו במדבר ללא ברית. ה' היה מרוחק מהם.
"בעת ההיא אמר ה' אל יהושע: עשה לך חרבות צורים וימל את בני ישראל... אל גבעת הערלות" (יהושע ג', ב'-ג'); "כל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו. עד תום כל הגוי.. אשר לא שמעו בקול ה'..." (יהושע ה', ה'-ו'). מפסוקים אלו אנו לומדים שהסיבה שלא מלו אותם במדבר הייתה חרון אף ה', ולא "תלאות הדרך". אי אפשר להיכנס לארץ הקודש ללא ברית.
אי אפשר לקיים פסח כבני חורין ללא ברית.
המילה רומזת שהטומאה שנטמאו במצרים פגעה בגוף ובנפש כאחת. לכן לא מספיקה התובנה הרוחנית של קבלת התורה. נדרש גם שינוי גופני, המסמל את הברית.
כיום, כשכולם מלים ביום השמיני, משמעות הברית היא שמירה על קדושת המשפחה. הדאגה לקדושת המשפחה שומרת על הצניעות, על חינוך לכיבוד הורים ועל חינוך לאמונה, לביטחון ולאהבה.
יש כאן שני תהליכים מקבילים ושווי ערך זה לזה: קבלת התורה וקבלת הארץ.
 
הראשון מתנהל כך:
עם נולד ביציאת מצרים — ברית מילה
חציית ים סוף
"של נעליך" — נאמר למשה רבנו
נישואי העם לקדוש ברוך הוא דרך התורה בהר סיני
מתן תורה בשני לוחות הברית
 
עם הכניסה לארץ התהליך חוזר על עצמו, ללמדך שהתורה והארץ שוות:
עם נולד בערבות מואב — ברית מילה בערבות יריחו
חציית מי הירדן
"של נעלך" — נאמר ליהושע
נישואי העם לארץ דרך התורה בכיבוש יריחו
מתן הארץ ביריחו
 
קבלת התורה באה ללמדנו את המאמצים העצומים של הקדוש ברוך הוא להתאים את התורה לבני האדם, כדי שיוכלו לחיות על פיה. התורה הופכת למצוות "עשה" ו"לא תעשה" בין אדם למקום, בין אדם לזולת ובין אדם לארץ. התורה אינה שמימית ואינה נתונה רק לאנשים מלומדים. היא ארצית, כל אחד יכול לקיימה ולשומרה. יותר מזה, התורה מתקשרת לנקודה אחת מסוימת בארץ, ולא לארץ בכללותה, ולעם אחד בין האומות שחי בארץ הקודש. צמצומה של התורה בא לחזקה. ככל שהגדרותיה מצומצמות כך גדלה האמת שבה. עם ישראל, תורת ישראל והארץ הופכים לגוף אחד בעל שלוש פנים.
פסח
פסח ראשון בארץ ישראל. מעגל מצרים נסגר. בפסח יצאנו ממצרים ובפסח נכנסים לארץ. בפסח חוגגים שני אירועים: יציאת מצרים ותחילת ההתיישבות. "ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחודש בערב, בערבות יריחו. ויאכלו מעבור הארץ..." (יהושע ה', י'-י"א). פסח ראשון לדורות בארץ הקודש. היסטוריה חדשה. כאן עובדים, אין מן המוכן. אוכלים מעבור הארץ ומברכים.
נסכם: בכיכר ערבות מואב נולד עם ישראל, טוהר בחציית הירדן ומיד מקיים ברית עם אלוקי ישראל באמצעות המילה. מתאים כל כך ל"תינוק" שנולד וביום השמיני מלים אותו. בפסח "הנער" מתחייב במצוות ובעת כיבוש יריחו "מתחתן" עם הארץ.
עתה עם ישראל מתקדם במשא הקודש שלו. לקיום הברית שני צדדים. הם מתחייבים לשמור על המצוות ולאהוב את ה' אלוקינו, וה' מבטיח לתת לעם ארץ, גשם וביטחון. כאן מתחילים ללמוד איך צועדים בקדושה.
הושע בנבואות אחרית הימים שלו אומר: "ונתתי לה את כרמיה משם ואת-עמק עכור לפתח תקוה" (הושע ב', י"ז). מקובל לפרש את עמק עכור כנחל פרת. "עכור" כי יקברו שם את כל הגויים שיילחמו על ירושלים, ואז הוא (העמק) יהפוך לפתח תקווה — זו יריחו. אף המרגלים של יהושע מכנים את חוט השני של רחב "חוט התקווה". לפי המסופר כאן, יריחו היא התקווה של התחדשות העם בארצו ותיקון הארץ. זו תקוות גאולת ישראל והארץ.
שימו לב: בערבות יריחו מתחילים ומסתיימים כל התהליכים של תולדות עם ישראל!
יריחו — מנעולה של הארץ, אם לגאולה או לעבדות חלילה, ערש או ארס לעם ישראל, אם לכיבוש או לגירוש, חלילה.
מכניסתם של בני ישראל לארץ עד היציאה לגלות בית ראשון עם צדקיהו המלך, הבורח מירושלים דרך מערה סודית המגיעה עד ליריחו. כמו המערה כך גם הקשר בין ירושלים ליריחו: פנימי, תת-קרקעי.
בתקופת בית שני (עזרא) חוזרות שבעים משפחות ליריחו: "ובני ירחו שלוש מאות ארבעים וחמשה" (עזרא ב', ל"ד).
מלכי החשמונאים בונים את ארמונותיהם ביריחו, העיר מיושבת על-ידי כהנים, והורדוס בונה בה את ארמונו וכאן ב"היפודרום" מבצע את רציחותיו.
לפני 120 שנה ידע הרב יואל משה סלומון שבית שלישי חייב להתחיל מיריחו, והגיע לארץ כדי לרכוש קרקעות בצפון ים המלח מידי הטורקים, כדי לייסד את פתח תקווה. העסקה לא יצאה לפועל, והוא הקים את פתח תקווה במקומה הנוכחי.
במקום הנמוך הזה יש מעיינות הרומזים על אורח החיים השגרתי שהתקיים בהתיישבות.
כל זה המבוא לכיבוש הארץ — שלב הביניים בין יציאת מצרים להתיישבות.
סיכמנו את ההכנה לכיבוש.
ירדן-יריחו
איזה פלא! הצירוף הזה חוזר בספר במדבר שש פעמים. זהו מקום כניסתם לארץ. אין מקום אחר!
ביציאת מצרים חשבו שדרך החוף מגיעים מהר, אך חששו מפני מלחמה! (שמות, בשלח). המרגלים של משה רבנו נכנסים דרך הנגב, קדש ברנע (במדבר, שלח, עלייה שנייה), אך חוטאים ונענשים במדבר שלושים ושמונה שנים נוספות, עד כלות כל הדור ההוא.
משה רבנו כובש את כל הרי מואב לפני מותו, לפני חציית הירדן. ומה פשוט יותר מאשר להיכנס דרך הגליל והכנרת? אך לא. ירדן-יריחו זה המפתח, הוא הסוד!
בואו נתבונן:
 
הירדן יורד מן הכנרת לים המלח.
הירדן מחבר בין שני סוגים של מים.
הירדן הוא המאזניים בין חיים למוות ובין מוות לחיים.
הירדן מלשון "דין", קשור לדין של הפיכת סדום לים המלח.
הירדן כחרב המתהפכת לשני הכיוונים ושומרת על גן העדן (בראשית ג', כ"ד) — יריחו.
יהושע ג', י': "בזאת תדעו כי אל חי בקרבכם והוריש יוריש מפניכם את-הכנעני ואת-החיתי ואת-החווי ואת-הפריזי ואת-הגרגשי והאמורי והיבוסי". כיבוש הארץ לבני העבדים הללו הוא נס גלוי, אז והיום, לנו, צללי השלדים של אושוויץ. והמדרש ממשיך ואומר: ומי שלא מאמין, יבואו המים וישטפו אותו.
הירדן הוא המקווה — המטהר. הוא מסיר את הזוהמה של המצורע הסורי — נעמן: "וירד ויטבול בירדן שבע.... ויטהר" (מלכים ב' ה', י"ד).
הירדן נושא את אליהו ואלישע בזמן חצייתם אותו: "ויקח אליהו את-אדרתו ויגלום ויכה את — המים ויחצו הנה והנה ויעברו שניהם בחרבה" (מלכים ב' ב', ח').
הירדן מארח את הנביאים הלומדים על גדתו עם אלישע: "ויאמרו בני-הנביאים אל-אלישע הנה-נא המקום אשר אנחנו יושבים שם לפניך צר ממנו: נלכה נא עד-הירדן ונקחה משם איש-קורה אחת ונעשה-לנו שם מקום לשבת שם ויאמר לכו" (מלכים ב' ו', א').
דין הירדן
מרגש ביותר הוא גילוי התפאורה בזירת ההתרחשות ההיסטורית, עוד בטרם הגיעו ה"שחקנים" ל"במה". כבר מסיפור מעשה בראשית אנו למדים שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם לפני האדם. העולם הוא הבמה והאדם הוא השחקן. יש מקום לכל אומה, והמקום מסודר כבמה. והנה, לבני ישראל התאימה הכניסה לארץ דרך הירדן, במקום שאין דומה לו בעולם. זהו המקום הנמוך ביותר בעולם, ושם, בין שתי ימות, זורם הירדן.
יהושע בן נון מכנס את עם ישראל וקורא אליו: "בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם והוריש יוריש מפניכם את הכנעני ואת החיתי ואת החיווי ואת הפריזי ואת הגרגשי והאמורי והיבוסי" (יהושע ג', י'). המדרש משלים: יהושע משביע אותם ואומר: אם תדעו שאל חי בקרבכם, אם תהיו ערים לכל הנסים שאתם רואים, כולל כיבוש הארץ ושבעת העמים, כדוגמת כיבוש הבשן ועמון — יוכרע דינכם לחיים, ואם לא, אומר, יבואו מי הירדן וישטפו אתכם. מכאן, או שאתם מקבלים את המציאות הנסית ומברכים עליה, או שאין לכם קיום. זה טיבו של הירדן: הוא מציג בפניכם את הדין — חיים או מוות, וזהו גם טיבו של הדין החל על עם ישראל בכל תולדותיהם. זהו, בעצם, מאבק בין הדבקות בחיים לבין הבחירה הבלתי מודעת במוות. ובאותם ימים, ימי סף הכניסה לארץ, בני ישראל עוד זוכרים את דבריו הנוקבים של משה רבנו בפרשת האזינו: "ובחרת בחיים". ואכן, כנראה מתוך מודעות לדין שנהר הירדן מסמל, הם הולכים אחר יהושע המנחה אותם בדרך לחיים, ובי' בניסן הם חוצים את הירדן ומיד אחר כך עושים כמה פעולות של דבקות בה', של בחירה בחיים.
בשלוש דרכים עם ישראל מראה את תשובתו אל ה', מתוך שמחה ואהבה:
א.    מיד בי"א בניסן הם נימולים. יהושע מל לפחות מיליון איש, וזאת בתנאי מדבר. "בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים ושוב מול את בני ישראל שנית. ויעש לו יהושע חרבות צורים וימל את בני ישראל אל גבעת הערלות" (יהושע ה', ב'-ג'). הנה, זאת ההכנה לכיבוש הארץ. לא אימוני חרבות. למול את הבשר ואתו את הלבבות, ולא כמו אותם שכנגדם זועק יחזקאל הנביא את מחאתו; כנגד אותם שאמנם כבר מלו את בשרם, אך בחרו להתנכר לתורה ולגורלו של עם ישראל: "והסירותי את לב האבן... ונתתי לב בשר" (יחזקאל ל"ב כ"ו). והנה אצלנו: ההכנה הראשונה לכיבוש הארץ היא "טוהר הנשק". זו ברית המילה, שעניינה זהות יהודית עם מודעות למשימה של בניית משפחה קדושה וטהורה, ושמירת הצניעות במוקד חינוכם של בניה.
ב.    שלושה ימים כואבים ובי"ד בניסן הם מקריבים קרבן פסח. יציאת מצרים היא תחילתו של הפסח, וסיומו עם הכניסה לארץ ועם הקרבת קרבן הפסח הראשון בארץ. הנה נסגר מעגל. בני ישראל יכולים לברך את ה' על כך ולהודות לו. משמעות קרבן פסח היא ההודיה. בתרבות המערבית, תרבות השפע, מציאותו של ה' נסתרת מן התודעה, ממהלך החיים, והיצרים הם שדוחפים את האנשים לחיות במציאות של דרישה לעוד ועוד. ואילו במציאות האמונית מברכים על מה שיש, מודים עליו ושמחים בו. זה השיעור הגדול שאנו לומדים מיציאת מצרים, מקרבן הפסח ומההליכה במדבר. להיות מודעים לכך שאנו חלק ממציאות נסית, להרגיש זאת, לשמוח בזה ולברך את ה'. זה התנאי כדי לחיות במציאות שבה מכירים בכך שהיא אינה אלא גילוי כוחו של ה', מציאות שבכל גילוייה אינה אלא נס.
ג.    הדרך השלישית היא בציווי לכתוב את התורה על גבי האבנים שלקחו מן הירדן, מתחת לרגלי הכהנים (על-פי דבריהם של רש"י ושל הרד"ק ליהושע ח', ל"ב). כך מקבלים בני ישראל את המסר כי חייהם בארץ אמורים להיות כרוכים תמיד בשמירת מצוות התורה ובשקידה על לימודה. זוהי משימה לנצח. עם ישראל צריך לזהות את התורה שבכתב עם האבן מארץ הקודש. באבן הזו טמונים דברי ה', והם מפורשים בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה.
היום אנו חיים במציאות גלותית שבה כמעט שכחנו את התורה. חיים על-פי מנהגים, הרחק מן המקור. המציאות הארצישראלית דורשת שיבה למקור, זיקה לארץ ותחיית התנ"ך בכל רבדיו. ההבדל בין רבני הגלות לרבני הארץ דומה להבדל בין התלמודים. הירושלמי עוסק בחיים ומביא דוגמאות מן המדרש, ואילו הבבלי עוסק בלמדנות וקובע הלכה הרחוקה מן הצרכים. לכן יש בית הלל ובית שמאי, כדי להתאימה לחיים. אצל הירושלמי הארץ מתאימה לאדם הקרוב אליה (הרב בלאס בספר "אורות הירושלמי" בהוצאת מכון הירושלמי).
בזכות שלוש דרכי התשובה האלה בני ישראל חזקים. זה נשק החיים, וכך הם ניגשים לכיבוש הארץ.