איטליה, ענן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
איטליה, ענן
מכר
מאות
עותקים
איטליה, ענן
מכר
מאות
עותקים

איטליה, ענן

4.8 כוכבים (16 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

מרקו לודולי

מרקו לודולי, יליד 1956, רומא, הוא סופר איטלקי, זוכה פרסים ספרותיים רבים. הספר "איטליה, ענן" הוא תרגום ראשון מיצירתו לעברית.

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

בשתי הנובלות היפהפיות של מרקו לודולי נפרשים בפנינו שני סיפורים משפחתיים. במרכזם עומדות נשים הטעונות בחוזק פנימי ובחכמה; שתיהן מתארות, בטון שקט ובצנעה, עולמות רווי תהפוכות ורגש. בזכות תבונת החיים של גיבורותיו, פשטות מבען ותשומת לבן לפרטים הקטנים המרכיבים את עולמן, מקנה לודולי לנובלות שלו איכויות של שירה אמתית ומרגשת.

איטליה היא נערה שהוכשרה להיות משרתת. היא מגיעה אל בית משפחת מרציאלי כבחורה צעירה ועוזבת אותו לאחר שנים, עם מותו של בעל הבית. את מיטב שנותיה היא מעבירה עם בני הזוג מרציאלי ושלושת ילדיהם והיא כצל נע בחייהם – נוכחת נפקדת על פי הצורך. בעיניה המתבוננות וברגישותה הרבה היא מתארת כרוניקה משפחתית מוכרת לכאורה, ועם זאת חד פעמית ונטועה עמוק בהוויית הזמן הזה.
ענן הוא שמו של אוגוסטו הקוסם. רעייתו הקשישה מריה נפרדה ממנו כבר לפני יותר משלושים שנה ובנם מתגורר כעת בארץ רחוקה, אולם שניהם נדמים קרובים אליה מאוד. את סיפורם המשותף, החי בה כל־כך, היא מניחה כתמונות זיכרון בפני המתווך הצעיר והקשוב המסייע לה למכור את ביתה בכפר.

פרק ראשון

איטליה
 
מאז ומתמיד אני כותבת בתוך ראשי, כמו על דף לבן, אבל אף־פעם לא כתבתי תאריכים: כל יום נרשם כיום סתמי, בלי זיכרונות או תקוות, בלי לדייק. לחלומות אין תאריך, הם מכילים את מה שיש בהם, ושום דבר נוסף.
לבית מרציאלי הגעתי בשעות אחר הצהריים של יום אביב - גם השמות באינטרקום אינם אלא הזיות - כי במוסד אמרו לי, איטליה, עכשיו את בת עשרים, מוכנה לחצות את הנהר. תמצאי משפחה טובה, אנשים ישרי־דרך, הם זקוקים לעזרה ומוכנים לשלם שכר הגון. לבשתי את בגדַי הטובים ביותר, אלה שהייתי לובשת בחג המולד ובפסחא, בגדים פשוטים ונקיים, נסעתי באוטובוסים כפי שהסבירו לי, ובשלוש עמדתי לפני הבניין של מרציאלי, ברחוב ג'וּבא. הקדמתי בשעה, ולכן יצאתי לסיבוב, אחר־כך התיישבתי על אחת המדרגות וחיכיתי שהזמן יחלוף. ראיתי שהשכונה שקטה כמו בחג, הכול היה פתוח, אך נראה אטום, וגם הפנים של האנשים שעברו ברחוב. הכול היה ירוק או אפור, אדיש, וכעבור שעה קלה הידיים שלי הפסיקו לרעוד. כשעברה שעה, הייתי מוכנה לעשות היכרות עם משפחת מרציאלי, והיה נדמֶה לי שאני כבר מכירה אותם קצת.
אמי הופיעה לי בחלום הלילה. מעולם לא הכרתי אותה, אבל זאת הייתה אמי, אני בטוחה: קטנה וענקית, כמו כל אֵם צעירה. היא החזיקה בידיה חבילה אדומה קשורה בסרט שחור והגישה לי אותה בחיוך, וכשרציתי לקחת, היא משכה אותה בחזרה וחייכה, ואחר־כך אמרה לי, איטליה שלי, זאת המתנה שלי בשבילך, כאן יש כל מה שאת צריכה, אלה החיים שלך. אל תפתחי אותה לעולם.
האדון והגברת מרציאלי היו זוג נאה. הוא גבוה, רזה ומקריח, מהנדס. היא בלונדינית וחסרת ביטחון, כמו אישה מן הצפון שירדה לרומא מתוך אהבה. לידם עמדו בשורה שלושת הילדים. מריאנה, הבכורה, הייתה בת שתים־עשרה, שערה אסוף בקשת קטיפה בצבע סגול. היא לבשה חצאית כחולה ונעלה מוקסינים, התלבושת האחידה בבית הספר של הנזירות, וחייכה חיוך אִטי עם שן חותכת שבורה. טַנְקרֶדי, הילד האמצעי, היה שמן מדַי, הוא התנודד בנעליים לא רכוסות, גמגם שלום ונצמד ברכרוכיות לאחותו. הילד הקטן היה כבן חמש, בלונדיני כמו מטבע זהב, הוא הביט בחלון בעיניים עצומות למחצה. לכי מכאן, מכוערת, אמר לי, ואמו גערה בו. אל תהיה חצוף, ג'ובאני, העלמה איטליה תישאר אתנו, ואתה צריך לחבב אותה.
הם נראו לי כמו שלושה חרקים, אחוזים במקור של החיים.
המהנדס מסר לי פרטים על התנאים הכלכליים ועל לוחות הזמנים: כך וכך יהיה שכרך, נפקיד אותו בראשית כל חודש בחשבון שנפתח לך בסניף בנק קרוב, בימי ראשון ובשעות אחר הצהריים של יום חמישי תהיי פנויה לעצמך, בשאר הימים תוכלי לנוח בין שתיים לארבע. בחודש יולי תצאי אתנו לחוף הים, ובאוגוסט תוכלי לעשות מה שתרצי. מסכימה?
בסדר, אמרתי, ובינתיים חשבתי: שנה, שנה אחת ודי. לא לכל החיים, אלוהים עזור לי, תן לי כוח להישאר שנה אחת ולצאת, אבל כבר ידעתי שאי־אפשר, שאשאר עד הסוף: בעניין זה אמרו לי במוסד דברים ברורים, מוחלטים.
הראו לי את מקומי, קיטון ליד המטבח, עם דלת שנפתחה אל מרפסת זעירה, ודלת שנייה שנפתחה אל חדר שירותים מצופה באריחים כתומים, עם אמבטיה קצרה שבה מתרחצים על ברכיים. החדר מרוהט בארון בצבע כהה, במיטה, בתמונה של שחף מתעופף על ים כחול ובצלוב, הכלוא בענף יבש של זית.
מוצא חן בעינייך? זה בסדר? החדר מתאים? שאלה הגברת בעצבנות. הילדים הציצו מבעד לדלת, המהנדס כבר יצא. זה חדר קטן, אבל חם, לא כן? אולַי את יכולה לעצב אותו אחרת, עשי כרצונך, איטליה.
שלא יהיו לך דאגות בגללי, לא כדאי, אמרתי, בשבילי הכול מתאים.
לכל בית יש קול וקצב משלו, הסבירו לי במוסד. שם הם מדברים כך, דברים פשוטים, אבל אינם אומרים דבר ברור. חייבים להבין, להתרגל ולקלוט בהדרגה, ולא למחות. מי שמרבה לשאול נשאר מאחור, נשכח בין המילים. חבֵרה מבוגרת ממני שאלה פעם מדוע אין צדק בעולם, מדוע למישהו יש הרבה ולמישהו אחר אין כלום, והוא רק ממתין שיקראו לו כדי לשרת. לה, למשל, אין אב ואֵם שיוכלו להגן עליה. ומדוע עליה להרכין ראש בפני הזאבים כאילו הייתה כבשה. כאן, אמרו לה, כאן איש אינו מרכין ראש, כאן לומדים לקבל ולהשלים, ואחר־כך כבר לא אמרו לה דבר. והיא, החבֵרה המבוגרת, יושבת עדיין במוסד. אחרות שותקות ויוצאות, והיא מחכה ולומדת את התפקיד שלה. לכל בית יש מנגינה, היא נמצאת בכתלים, הם אוספים את המילים, את גווני הקולות, את הצעקות, את השתיקה, את הנשימות. גברת מרציאלי הורתה לי לנקות את הסלון מייד כשאני מתעוררת, לצחצח את כל הנעליים ולהכין את הכלים לארוחת הבוקר לפני שבע וחצי. הייתי קמה באמצע הלילה, ובשעה שהם ישנו ישבתי על כורסת קטיפה בסלון, והתאמצתי להקשיב לקולו של הבית. חמש דקות ולא יותר, כי אחר־כך הכול מתערבב, נכנסים לראשך צלילים של הדירות הסמוכות, רעשים כלואים במחיצות ומנגינות אחרות, ואני חייבת גם להזדרז ולנקות. בתחילה, ולמשך זמן רב, לא שמעתי דבר. רק מעין רשרוש רקע, שכשוך צעדים, מישהו מסתלק בשקט. אז הייתי קמה ומתחילה לסדר, לגרש את האבק. הסלון מלא בחפצים עתיקים, תמונות גדולות ואפלות של נופים ששקעו מזמן, רהיטים כבדים וחפצי־נוי מכסף על גבי שולחנות שיש: בונבוניירות של חתונות, הסבירה לי הגברת. בעבר זה היה נהוג, חמישה שקדים מסוכרים בקערת־כסף זעירה, משהו שנשמר ומשהו שמתכלה. אלה הנישואים, הוסיפה הגברת בחיוך מאולץ. אני התאמצתי לנקות כאילו כל גרגר אבק היה בושה שחייבים להסיר. אסור היה שתישאר אפילו מולקולה של לכלוך, ואף שלא היה סביר שמיום אחד אל היום שלמחרת יצטבר איזה חטא נורא, הייתי ממרקת כל חפץ בשקידה, ללא רחם, כי האבק הוא כמו מחשבה. רציתי שיהיו מרוצים ממני, שיספרו לחברים שלהם שמצאו בחורה טובה, רק בת עשרים, אבל אפשר לסמוך עליה. ואולַי זה לא היה כך, כי בעצם המהנדס ואשתו לא הרבו לצאת, ולא היו מספרים שום דבר. אולַי זה היה בגלל החינוך שקיבלתי, את הדברים ששמעתי במוסד נשאתי בתוכי כמו צו. כל אחד חייב לעשות את מה שהוא חייב לעשות, ותו לא. מי שמפקפק, אובד. מחשבה מרובה היא מחשבה מזיקה.
אחרי שניקיתי את כל הפינות בסלון, הייתי חוזרת למטבח כדי להכין ארוחת בוקר. בימים הראשונים הייתי נעזרת ברשימה שתלתה על הקיר בחדרי, כתובה בעט־טוש אדום על נייר משובץ, אחר־כך זה נכנס לי לוורידים. המהנדס הסתפק בקפה שחור, אשתו לקחה תה חלש עם ביסקוויטים, והילדים חלב פושר, לחם קלוי וריבת אפרסקים. השמש עלתה בין הבניינים ואור היום נכנס אל הבית לאִטו, כמו להקה של זבובונים מוזהבים. בבוקר היה לי תמיד קר, אבל כשצלצל השעון בחדר של האדון והגברת, הייתי מוכנה, וגם הבית היה מוכן.
המהנדס היה יוצא בשמונה בבוקר, וחוזר בדיוק באחת וחצי, קצת נושם ונושף, כי הוא תמיד עלה במדרגות כדי לשמור של הגזרה. הוא היה אוכל ארוחת צהריים עם המשפחה ושוכב עם הגברת עד ארבע. הם אף־פעם לא עשו אהבה בלילה, ובכל אופן אני אף־פעם לא שמעתי אותם, רק אחרי ארוחת הצהריים, בחדר שלהם עם תריסים מוגפים. מתוך הדלת בקעה אנחה רפה, כמו של כלבים קשורים בשרשרת, שנדמה כי היא נקרעת לרגע, ואחר־כך נצמדת מחדש. בארבע ועשר דקות היה המהנדס יוצא מחדר השינה במקטורן ובעניבה, נוטל את תיק העור שלו וחוזר לעבודה.
הילדים היו משחקים בחדרים שלהם, הבנים בחדר שמול השירותים, הבת בחדר אחר, בקצה המסדרון, הם לא שמעו דבר. הם שיחקו בשקט, כאילו החזירו דברים למקומם, אפילו כשעשו בלגן. הבנים אהבו משחקי בנייה, הם היו מסוגלים לבנות כל דבר בחלקי פלסטיק צבעוניים מפוזרים על הרצפה. נעשה בתים ובניינים כמו אבא, אמר טַנְקרֶדי, הוא ניצב בין החורבות האלה, שגבהו בהדרגה, הצמיחו חצרות וגגות והתמלאו בחיילים קטנים. ג'ובאני היה מוסיף קישוטים, כאן כדאי שיהיה קצת אדום, היה אומר, כאן יהיה יפה עם מרפסת צהובה, כאן אני מוריד. ישובים על רִצפת הפרקט, הם בילו שעות בהרכבת החלקים, ואחר־כך היו הורסים הכול ברגע: האח הגדול היה מכה בבתים בידיו וצוחק צחוק פרוע, הורס ושובר כל הבא ליד, ואילו הקטן היה מכניס את החלקים אל פיו והיו חייבים להתחנן שיוציא אותם, אם ייתקעו לך בגרון אתה תיחנק, תירק אותם בבקשה, התחננה האם, וג'ובאני היה מהדק שיניים ומחייך, הוא היה מענה אותה. מריאנה שיחקה בבובות, היו לה שלוש בובות, היא נתנה להן שמות שלה ושל אחיה והייתה משכיבה אותן לישון ומכסה בסדיני נייר ובשמיכות נייר ומביטה בהן בשקט במשך זמן רב, מחכה שיתעוררו.
קרוב לחמש, כשהגיע הזמן לשיעורי הבית, הייתי מסדרת הכול. בעניין זה ההורים לא היו מוכנים לקבל מחאות או דחיות: שלושת הילדים היו חייבים להניח למשחקים, להוציא מילקוטיהם ספרים ומחברות, ולמלא את חובותיהם. מנורות היו נדלקות על השולחנות, והילדים היו מתחילים לקרוא ולכתוב ולהזיע. מריאנה הייתה החרוצה והדייקנית ביותר. היא ישבה בגב זקוף ומילאה את השורות בכתב יד קטן ומתעגל, ערכה עמודות של מספרים, חזרה בלחש על השיעורים. היא הייתה ממשיכה כך עד לארוחת הערב, בלי לקום אפילו פעם אחת, המחברות שלה היו ללא רבב, והעפרונות מחודדים בתוך הקלמר. אם שאלו אותה אם קשה לה, הייתה מהנהנת ומקמטת את מצחה. הציונים שלה לא היו אף־פעם מעולים, אבל תמיד מספקים ביותר. טַנְקרֶדי לא היה מסוגל לשבת, הוא כתב רק בעיפרון, כדי שיוכל למחוק ולהתחיל מחדש, והוא הִרבה למחוק. כשסיים, היה עובר בעט על כל אות ועל כל מספר. הוא קרא בספרים בשקט, בניע שפתיים, ואחר־כך היה חוזר על השיעור לבדו בפינה, מגמגם קצת ומתעצבן כשלא הצליח לזכור את המילים שבספר. ג'ובאני הקטן היה עושה הכול היטב בתוך דקות, הוא תמיד זכה בציון תשע או עשר, ולא היה אכפת לו. אני עושה את זה מהר, אמר, בין כך השיעורים מטומטמים, זה דבר מטומטם שחייבים לסיים במהירות. הוא היה קטן, ולא רצה לומר את התפילה לפני השינה. אבל בפיג'מת התכלת שלו הוא נראה כמו מלאך.
במשך שנים רבות הגשתי אוכל לשולחן ולא הפלתי על גבי המפה אף לא טיפה של מרק, או עלה של חסה. כדי לקרוא לי, הגברת הייתה מצלצלת בפעמון עשוי פליז, והצלצול הזה הסגיר את מצב רוחה. כשהצלצול היה דק ומתון, סימן שטוב לה, וכשהיה טורדני ועצבני, ידעתי שרע לה. אני הייתי ממתינה במטבח, לבושה בחלוק בצבע תכלת ובסינר לבן כמו ענן. דינדין, צלצלה הגברת, ואני הייתי מביאה את המאכלים לשולחן, מתאמצת להיות בלתי נראית, כדי שלא להפריע בנוכחותי לשיחות האדון והגברת. הילדים שתקו, היה אסור להם לדבר. כשקטנים חייבים לשתוק ולהקשיב, אמר המהנדס, בגב זקוף כמו גנרל והחפתים הלבנים על גבי מפת השולחן. אשתו שאלה אותו על עבודתו, על אתר הבנייה במחוז אברוצו, שם עמדו לסיים את העבודה, ועל המסמכים שעליהם מישהו במשרד ממשלתי צריך לחתום כדי שיוכל להתחיל בעבודה חדשה. האם כבר חתמו? היא שאלה לעתים קרובות מדַי, והמהנדס התעצבן. הגברת פחדה מפני העוני, חששה שמא בן יום ייקחו ממנה הכול - הבית, הילדים, ואפילו פרוסת הבשר והסלט שעל גבי צלחות החרסינה הלבנות, ואפילו הצלחות. היא חיה במתח מתמיד, כמי שחושב שקיבל יותר מדַי מבלי שיהיה זכאי לכך, כמי שיודע שמקומו אינו שם, כי אם בין המסכנים והאומללים.
בשעת הארוחה שרר תמיד מתח מוזר, כאילו יכלה הארוחה להיקטע בכל רגע בשל אירוע איום ונורא. כולם אכלו מעט, מנות צנועות, בחיפזון. מדֵי פעם היה האב שואל את הילדים על בית הספר: האם הכול בסדר, האם למדו יפה והתנהגו כמו גברים צעירים? הם הנהנו, ובכך הסתיימה השיחה. כשהביאו את התעודות, המהנדס קרא אותן בשקידה, הכריז על הציונים בקול והעיר עליהם בקשיחות מסוימת. שבע בלשון, מריאנה, הכיצד? את לא אוהבת לקרוא ולכתוב? את לא יודעת שמי שאינו יודע דקדוק ותחביר אינו יודע את כללי החיים? את לא יודעת שהמילים והמשפטים צריכים להתחבר בלי שגיאות, וכל הברה חייבת להיות במקומה? את לא יודעת שמי שמדבר כמו כלב, חי כמו כלב? שבע זה לא ציון גרוע, אבא, השיבה הילדה בקול רועד, אחרות קיבלו שש, ואפילו חמש, רק מיקלה רוסֶטי ומרגריטה דה־ביאזה קיבלו יותר. האם את מרגישה פחותה משתי המתנשאות האלה? אני רוצה שהתעודה הבאה תהיה של תלמידה מצטיינת - הראשונה, ולא השנייה או השלישית. הבנת? טַנְקרֶדי היה מתנודד על כיסאו מול אביו, הוא לא המתין לגערות, אלא הקדים אותן מרוב פחד. אני חייב להתאמץ יותר, אבא, לקבל ציונים טובים יותר, אני לומד הרבה, אבל בזמן השיעורים והבחינות אני מתרגש ושוכח כמעט הכול. אבל אני מבטיח שאתאמץ יותר, אבא אני נשבע בראש שלי, אני רוצה להיות תלמיד טוב, תלמיד מצוין. רק ג'ובאני נשא את מבטו החמור של אביו. הוא היה קטן, אבל לא נסוג במילימטר ולא הרכין ראש. המהנדס דיבר וג'ובאני שתק, ממתין שהמילים יכְלו בריק, כמו להבות קטנות הנידונות להיות לאפר. הוא נראה אדיש לכול, כאילו הבין כבר כמה שאיפת־שווא יש בכל מעשה אנושי, כמה זיעה מבוזבזת.
האנשים נראים מוזרים, איטליה, יש רושם שהם שונים זה מזה וגם משוגעים, גם גאוותנים ממרחק, אבל אל תחשבי שזה כך. כל בני האדם שווים, לכולם אותם חיים, הם מסופרים באופנים שונים אבל בסופו של דבר הסיפור הוא אותו הסיפור, כי יש רק סיפור אחד, של הזמן החולף. כך אמרו לי במוסד, ואני מאמינה להם, כי הם יודעים הרבה, ואני לא יודעת דבר. לא ידעתי אפילו כיצד לעצור את הדם שיצא מראשו של ג'ובאני. ניסיתי במים ובמגבת, ניסיתי גם בדיבור, אמרתי לו, עכשיו דַי דם, עכשיו תפסיק, והדם יצא מתוך הקדקוד הזה שנחבט בצלע הקיר, וג'ובאני אפילו לא בכה, הוא עמד שותק בשעה שהאדום נזל על פניו ועל הידיים שהידק על פיו. אחיו דחף אותו בכוח, כאילו ביקש להרחיק אותו לתמיד, והקיר עצר בעדו. טַנְקרֶדי, הוא דווקא בכה כמו עגל שמן, והיה אומר שוב ושוב אני מצטער, לא רציתי, אני מצטער, ואילו מריאנה הסבה את פניה כדי לא לראות.
באותו ערב ההורים הלכו לתיאטרון, המינוי כפה עליהם לצפות בכל הצגה, והם חזרו תמיד מאוכזבים. שטויות, היה אומר המהנדס, אנשים מדברים דיבור סרק, אין להם בושה, וזוכים אפילו בתשואות. לעומתו ניסתה הגברת בכל פעם להגן על ההצגה, אבל בלשון רפה, ורק מפני שמצא חן בעיניה שמישהו יציג את עצמו בציבור כשהוא מתחזה לאחר. די בכובע או בז'קט צהוב, ואתה כבר לא אתה, זה טיפשי, אבל זה גם יפה...

מרקו לודולי

מרקו לודולי, יליד 1956, רומא, הוא סופר איטלקי, זוכה פרסים ספרותיים רבים. הספר "איטליה, ענן" הוא תרגום ראשון מיצירתו לעברית.

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

איטליה, ענן מרקו לודולי

איטליה
 
מאז ומתמיד אני כותבת בתוך ראשי, כמו על דף לבן, אבל אף־פעם לא כתבתי תאריכים: כל יום נרשם כיום סתמי, בלי זיכרונות או תקוות, בלי לדייק. לחלומות אין תאריך, הם מכילים את מה שיש בהם, ושום דבר נוסף.
לבית מרציאלי הגעתי בשעות אחר הצהריים של יום אביב - גם השמות באינטרקום אינם אלא הזיות - כי במוסד אמרו לי, איטליה, עכשיו את בת עשרים, מוכנה לחצות את הנהר. תמצאי משפחה טובה, אנשים ישרי־דרך, הם זקוקים לעזרה ומוכנים לשלם שכר הגון. לבשתי את בגדַי הטובים ביותר, אלה שהייתי לובשת בחג המולד ובפסחא, בגדים פשוטים ונקיים, נסעתי באוטובוסים כפי שהסבירו לי, ובשלוש עמדתי לפני הבניין של מרציאלי, ברחוב ג'וּבא. הקדמתי בשעה, ולכן יצאתי לסיבוב, אחר־כך התיישבתי על אחת המדרגות וחיכיתי שהזמן יחלוף. ראיתי שהשכונה שקטה כמו בחג, הכול היה פתוח, אך נראה אטום, וגם הפנים של האנשים שעברו ברחוב. הכול היה ירוק או אפור, אדיש, וכעבור שעה קלה הידיים שלי הפסיקו לרעוד. כשעברה שעה, הייתי מוכנה לעשות היכרות עם משפחת מרציאלי, והיה נדמֶה לי שאני כבר מכירה אותם קצת.
אמי הופיעה לי בחלום הלילה. מעולם לא הכרתי אותה, אבל זאת הייתה אמי, אני בטוחה: קטנה וענקית, כמו כל אֵם צעירה. היא החזיקה בידיה חבילה אדומה קשורה בסרט שחור והגישה לי אותה בחיוך, וכשרציתי לקחת, היא משכה אותה בחזרה וחייכה, ואחר־כך אמרה לי, איטליה שלי, זאת המתנה שלי בשבילך, כאן יש כל מה שאת צריכה, אלה החיים שלך. אל תפתחי אותה לעולם.
האדון והגברת מרציאלי היו זוג נאה. הוא גבוה, רזה ומקריח, מהנדס. היא בלונדינית וחסרת ביטחון, כמו אישה מן הצפון שירדה לרומא מתוך אהבה. לידם עמדו בשורה שלושת הילדים. מריאנה, הבכורה, הייתה בת שתים־עשרה, שערה אסוף בקשת קטיפה בצבע סגול. היא לבשה חצאית כחולה ונעלה מוקסינים, התלבושת האחידה בבית הספר של הנזירות, וחייכה חיוך אִטי עם שן חותכת שבורה. טַנְקרֶדי, הילד האמצעי, היה שמן מדַי, הוא התנודד בנעליים לא רכוסות, גמגם שלום ונצמד ברכרוכיות לאחותו. הילד הקטן היה כבן חמש, בלונדיני כמו מטבע זהב, הוא הביט בחלון בעיניים עצומות למחצה. לכי מכאן, מכוערת, אמר לי, ואמו גערה בו. אל תהיה חצוף, ג'ובאני, העלמה איטליה תישאר אתנו, ואתה צריך לחבב אותה.
הם נראו לי כמו שלושה חרקים, אחוזים במקור של החיים.
המהנדס מסר לי פרטים על התנאים הכלכליים ועל לוחות הזמנים: כך וכך יהיה שכרך, נפקיד אותו בראשית כל חודש בחשבון שנפתח לך בסניף בנק קרוב, בימי ראשון ובשעות אחר הצהריים של יום חמישי תהיי פנויה לעצמך, בשאר הימים תוכלי לנוח בין שתיים לארבע. בחודש יולי תצאי אתנו לחוף הים, ובאוגוסט תוכלי לעשות מה שתרצי. מסכימה?
בסדר, אמרתי, ובינתיים חשבתי: שנה, שנה אחת ודי. לא לכל החיים, אלוהים עזור לי, תן לי כוח להישאר שנה אחת ולצאת, אבל כבר ידעתי שאי־אפשר, שאשאר עד הסוף: בעניין זה אמרו לי במוסד דברים ברורים, מוחלטים.
הראו לי את מקומי, קיטון ליד המטבח, עם דלת שנפתחה אל מרפסת זעירה, ודלת שנייה שנפתחה אל חדר שירותים מצופה באריחים כתומים, עם אמבטיה קצרה שבה מתרחצים על ברכיים. החדר מרוהט בארון בצבע כהה, במיטה, בתמונה של שחף מתעופף על ים כחול ובצלוב, הכלוא בענף יבש של זית.
מוצא חן בעינייך? זה בסדר? החדר מתאים? שאלה הגברת בעצבנות. הילדים הציצו מבעד לדלת, המהנדס כבר יצא. זה חדר קטן, אבל חם, לא כן? אולַי את יכולה לעצב אותו אחרת, עשי כרצונך, איטליה.
שלא יהיו לך דאגות בגללי, לא כדאי, אמרתי, בשבילי הכול מתאים.
לכל בית יש קול וקצב משלו, הסבירו לי במוסד. שם הם מדברים כך, דברים פשוטים, אבל אינם אומרים דבר ברור. חייבים להבין, להתרגל ולקלוט בהדרגה, ולא למחות. מי שמרבה לשאול נשאר מאחור, נשכח בין המילים. חבֵרה מבוגרת ממני שאלה פעם מדוע אין צדק בעולם, מדוע למישהו יש הרבה ולמישהו אחר אין כלום, והוא רק ממתין שיקראו לו כדי לשרת. לה, למשל, אין אב ואֵם שיוכלו להגן עליה. ומדוע עליה להרכין ראש בפני הזאבים כאילו הייתה כבשה. כאן, אמרו לה, כאן איש אינו מרכין ראש, כאן לומדים לקבל ולהשלים, ואחר־כך כבר לא אמרו לה דבר. והיא, החבֵרה המבוגרת, יושבת עדיין במוסד. אחרות שותקות ויוצאות, והיא מחכה ולומדת את התפקיד שלה. לכל בית יש מנגינה, היא נמצאת בכתלים, הם אוספים את המילים, את גווני הקולות, את הצעקות, את השתיקה, את הנשימות. גברת מרציאלי הורתה לי לנקות את הסלון מייד כשאני מתעוררת, לצחצח את כל הנעליים ולהכין את הכלים לארוחת הבוקר לפני שבע וחצי. הייתי קמה באמצע הלילה, ובשעה שהם ישנו ישבתי על כורסת קטיפה בסלון, והתאמצתי להקשיב לקולו של הבית. חמש דקות ולא יותר, כי אחר־כך הכול מתערבב, נכנסים לראשך צלילים של הדירות הסמוכות, רעשים כלואים במחיצות ומנגינות אחרות, ואני חייבת גם להזדרז ולנקות. בתחילה, ולמשך זמן רב, לא שמעתי דבר. רק מעין רשרוש רקע, שכשוך צעדים, מישהו מסתלק בשקט. אז הייתי קמה ומתחילה לסדר, לגרש את האבק. הסלון מלא בחפצים עתיקים, תמונות גדולות ואפלות של נופים ששקעו מזמן, רהיטים כבדים וחפצי־נוי מכסף על גבי שולחנות שיש: בונבוניירות של חתונות, הסבירה לי הגברת. בעבר זה היה נהוג, חמישה שקדים מסוכרים בקערת־כסף זעירה, משהו שנשמר ומשהו שמתכלה. אלה הנישואים, הוסיפה הגברת בחיוך מאולץ. אני התאמצתי לנקות כאילו כל גרגר אבק היה בושה שחייבים להסיר. אסור היה שתישאר אפילו מולקולה של לכלוך, ואף שלא היה סביר שמיום אחד אל היום שלמחרת יצטבר איזה חטא נורא, הייתי ממרקת כל חפץ בשקידה, ללא רחם, כי האבק הוא כמו מחשבה. רציתי שיהיו מרוצים ממני, שיספרו לחברים שלהם שמצאו בחורה טובה, רק בת עשרים, אבל אפשר לסמוך עליה. ואולַי זה לא היה כך, כי בעצם המהנדס ואשתו לא הרבו לצאת, ולא היו מספרים שום דבר. אולַי זה היה בגלל החינוך שקיבלתי, את הדברים ששמעתי במוסד נשאתי בתוכי כמו צו. כל אחד חייב לעשות את מה שהוא חייב לעשות, ותו לא. מי שמפקפק, אובד. מחשבה מרובה היא מחשבה מזיקה.
אחרי שניקיתי את כל הפינות בסלון, הייתי חוזרת למטבח כדי להכין ארוחת בוקר. בימים הראשונים הייתי נעזרת ברשימה שתלתה על הקיר בחדרי, כתובה בעט־טוש אדום על נייר משובץ, אחר־כך זה נכנס לי לוורידים. המהנדס הסתפק בקפה שחור, אשתו לקחה תה חלש עם ביסקוויטים, והילדים חלב פושר, לחם קלוי וריבת אפרסקים. השמש עלתה בין הבניינים ואור היום נכנס אל הבית לאִטו, כמו להקה של זבובונים מוזהבים. בבוקר היה לי תמיד קר, אבל כשצלצל השעון בחדר של האדון והגברת, הייתי מוכנה, וגם הבית היה מוכן.
המהנדס היה יוצא בשמונה בבוקר, וחוזר בדיוק באחת וחצי, קצת נושם ונושף, כי הוא תמיד עלה במדרגות כדי לשמור של הגזרה. הוא היה אוכל ארוחת צהריים עם המשפחה ושוכב עם הגברת עד ארבע. הם אף־פעם לא עשו אהבה בלילה, ובכל אופן אני אף־פעם לא שמעתי אותם, רק אחרי ארוחת הצהריים, בחדר שלהם עם תריסים מוגפים. מתוך הדלת בקעה אנחה רפה, כמו של כלבים קשורים בשרשרת, שנדמה כי היא נקרעת לרגע, ואחר־כך נצמדת מחדש. בארבע ועשר דקות היה המהנדס יוצא מחדר השינה במקטורן ובעניבה, נוטל את תיק העור שלו וחוזר לעבודה.
הילדים היו משחקים בחדרים שלהם, הבנים בחדר שמול השירותים, הבת בחדר אחר, בקצה המסדרון, הם לא שמעו דבר. הם שיחקו בשקט, כאילו החזירו דברים למקומם, אפילו כשעשו בלגן. הבנים אהבו משחקי בנייה, הם היו מסוגלים לבנות כל דבר בחלקי פלסטיק צבעוניים מפוזרים על הרצפה. נעשה בתים ובניינים כמו אבא, אמר טַנְקרֶדי, הוא ניצב בין החורבות האלה, שגבהו בהדרגה, הצמיחו חצרות וגגות והתמלאו בחיילים קטנים. ג'ובאני היה מוסיף קישוטים, כאן כדאי שיהיה קצת אדום, היה אומר, כאן יהיה יפה עם מרפסת צהובה, כאן אני מוריד. ישובים על רִצפת הפרקט, הם בילו שעות בהרכבת החלקים, ואחר־כך היו הורסים הכול ברגע: האח הגדול היה מכה בבתים בידיו וצוחק צחוק פרוע, הורס ושובר כל הבא ליד, ואילו הקטן היה מכניס את החלקים אל פיו והיו חייבים להתחנן שיוציא אותם, אם ייתקעו לך בגרון אתה תיחנק, תירק אותם בבקשה, התחננה האם, וג'ובאני היה מהדק שיניים ומחייך, הוא היה מענה אותה. מריאנה שיחקה בבובות, היו לה שלוש בובות, היא נתנה להן שמות שלה ושל אחיה והייתה משכיבה אותן לישון ומכסה בסדיני נייר ובשמיכות נייר ומביטה בהן בשקט במשך זמן רב, מחכה שיתעוררו.
קרוב לחמש, כשהגיע הזמן לשיעורי הבית, הייתי מסדרת הכול. בעניין זה ההורים לא היו מוכנים לקבל מחאות או דחיות: שלושת הילדים היו חייבים להניח למשחקים, להוציא מילקוטיהם ספרים ומחברות, ולמלא את חובותיהם. מנורות היו נדלקות על השולחנות, והילדים היו מתחילים לקרוא ולכתוב ולהזיע. מריאנה הייתה החרוצה והדייקנית ביותר. היא ישבה בגב זקוף ומילאה את השורות בכתב יד קטן ומתעגל, ערכה עמודות של מספרים, חזרה בלחש על השיעורים. היא הייתה ממשיכה כך עד לארוחת הערב, בלי לקום אפילו פעם אחת, המחברות שלה היו ללא רבב, והעפרונות מחודדים בתוך הקלמר. אם שאלו אותה אם קשה לה, הייתה מהנהנת ומקמטת את מצחה. הציונים שלה לא היו אף־פעם מעולים, אבל תמיד מספקים ביותר. טַנְקרֶדי לא היה מסוגל לשבת, הוא כתב רק בעיפרון, כדי שיוכל למחוק ולהתחיל מחדש, והוא הִרבה למחוק. כשסיים, היה עובר בעט על כל אות ועל כל מספר. הוא קרא בספרים בשקט, בניע שפתיים, ואחר־כך היה חוזר על השיעור לבדו בפינה, מגמגם קצת ומתעצבן כשלא הצליח לזכור את המילים שבספר. ג'ובאני הקטן היה עושה הכול היטב בתוך דקות, הוא תמיד זכה בציון תשע או עשר, ולא היה אכפת לו. אני עושה את זה מהר, אמר, בין כך השיעורים מטומטמים, זה דבר מטומטם שחייבים לסיים במהירות. הוא היה קטן, ולא רצה לומר את התפילה לפני השינה. אבל בפיג'מת התכלת שלו הוא נראה כמו מלאך.
במשך שנים רבות הגשתי אוכל לשולחן ולא הפלתי על גבי המפה אף לא טיפה של מרק, או עלה של חסה. כדי לקרוא לי, הגברת הייתה מצלצלת בפעמון עשוי פליז, והצלצול הזה הסגיר את מצב רוחה. כשהצלצול היה דק ומתון, סימן שטוב לה, וכשהיה טורדני ועצבני, ידעתי שרע לה. אני הייתי ממתינה במטבח, לבושה בחלוק בצבע תכלת ובסינר לבן כמו ענן. דינדין, צלצלה הגברת, ואני הייתי מביאה את המאכלים לשולחן, מתאמצת להיות בלתי נראית, כדי שלא להפריע בנוכחותי לשיחות האדון והגברת. הילדים שתקו, היה אסור להם לדבר. כשקטנים חייבים לשתוק ולהקשיב, אמר המהנדס, בגב זקוף כמו גנרל והחפתים הלבנים על גבי מפת השולחן. אשתו שאלה אותו על עבודתו, על אתר הבנייה במחוז אברוצו, שם עמדו לסיים את העבודה, ועל המסמכים שעליהם מישהו במשרד ממשלתי צריך לחתום כדי שיוכל להתחיל בעבודה חדשה. האם כבר חתמו? היא שאלה לעתים קרובות מדַי, והמהנדס התעצבן. הגברת פחדה מפני העוני, חששה שמא בן יום ייקחו ממנה הכול - הבית, הילדים, ואפילו פרוסת הבשר והסלט שעל גבי צלחות החרסינה הלבנות, ואפילו הצלחות. היא חיה במתח מתמיד, כמי שחושב שקיבל יותר מדַי מבלי שיהיה זכאי לכך, כמי שיודע שמקומו אינו שם, כי אם בין המסכנים והאומללים.
בשעת הארוחה שרר תמיד מתח מוזר, כאילו יכלה הארוחה להיקטע בכל רגע בשל אירוע איום ונורא. כולם אכלו מעט, מנות צנועות, בחיפזון. מדֵי פעם היה האב שואל את הילדים על בית הספר: האם הכול בסדר, האם למדו יפה והתנהגו כמו גברים צעירים? הם הנהנו, ובכך הסתיימה השיחה. כשהביאו את התעודות, המהנדס קרא אותן בשקידה, הכריז על הציונים בקול והעיר עליהם בקשיחות מסוימת. שבע בלשון, מריאנה, הכיצד? את לא אוהבת לקרוא ולכתוב? את לא יודעת שמי שאינו יודע דקדוק ותחביר אינו יודע את כללי החיים? את לא יודעת שהמילים והמשפטים צריכים להתחבר בלי שגיאות, וכל הברה חייבת להיות במקומה? את לא יודעת שמי שמדבר כמו כלב, חי כמו כלב? שבע זה לא ציון גרוע, אבא, השיבה הילדה בקול רועד, אחרות קיבלו שש, ואפילו חמש, רק מיקלה רוסֶטי ומרגריטה דה־ביאזה קיבלו יותר. האם את מרגישה פחותה משתי המתנשאות האלה? אני רוצה שהתעודה הבאה תהיה של תלמידה מצטיינת - הראשונה, ולא השנייה או השלישית. הבנת? טַנְקרֶדי היה מתנודד על כיסאו מול אביו, הוא לא המתין לגערות, אלא הקדים אותן מרוב פחד. אני חייב להתאמץ יותר, אבא, לקבל ציונים טובים יותר, אני לומד הרבה, אבל בזמן השיעורים והבחינות אני מתרגש ושוכח כמעט הכול. אבל אני מבטיח שאתאמץ יותר, אבא אני נשבע בראש שלי, אני רוצה להיות תלמיד טוב, תלמיד מצוין. רק ג'ובאני נשא את מבטו החמור של אביו. הוא היה קטן, אבל לא נסוג במילימטר ולא הרכין ראש. המהנדס דיבר וג'ובאני שתק, ממתין שהמילים יכְלו בריק, כמו להבות קטנות הנידונות להיות לאפר. הוא נראה אדיש לכול, כאילו הבין כבר כמה שאיפת־שווא יש בכל מעשה אנושי, כמה זיעה מבוזבזת.
האנשים נראים מוזרים, איטליה, יש רושם שהם שונים זה מזה וגם משוגעים, גם גאוותנים ממרחק, אבל אל תחשבי שזה כך. כל בני האדם שווים, לכולם אותם חיים, הם מסופרים באופנים שונים אבל בסופו של דבר הסיפור הוא אותו הסיפור, כי יש רק סיפור אחד, של הזמן החולף. כך אמרו לי במוסד, ואני מאמינה להם, כי הם יודעים הרבה, ואני לא יודעת דבר. לא ידעתי אפילו כיצד לעצור את הדם שיצא מראשו של ג'ובאני. ניסיתי במים ובמגבת, ניסיתי גם בדיבור, אמרתי לו, עכשיו דַי דם, עכשיו תפסיק, והדם יצא מתוך הקדקוד הזה שנחבט בצלע הקיר, וג'ובאני אפילו לא בכה, הוא עמד שותק בשעה שהאדום נזל על פניו ועל הידיים שהידק על פיו. אחיו דחף אותו בכוח, כאילו ביקש להרחיק אותו לתמיד, והקיר עצר בעדו. טַנְקרֶדי, הוא דווקא בכה כמו עגל שמן, והיה אומר שוב ושוב אני מצטער, לא רציתי, אני מצטער, ואילו מריאנה הסבה את פניה כדי לא לראות.
באותו ערב ההורים הלכו לתיאטרון, המינוי כפה עליהם לצפות בכל הצגה, והם חזרו תמיד מאוכזבים. שטויות, היה אומר המהנדס, אנשים מדברים דיבור סרק, אין להם בושה, וזוכים אפילו בתשואות. לעומתו ניסתה הגברת בכל פעם להגן על ההצגה, אבל בלשון רפה, ורק מפני שמצא חן בעיניה שמישהו יציג את עצמו בציבור כשהוא מתחזה לאחר. די בכובע או בז'קט צהוב, ואתה כבר לא אתה, זה טיפשי, אבל זה גם יפה...